שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות תלמודיים, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים והאחרונים במרפסת העליות, בחצר ובמה שביניהן
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן שע״ה — ד׳ סעיפים בשולחן ערוך (המחבר), בלא הגהת רמ״א המסומנת במילה הגה; בשולחן ערוך הרב ה׳ סעיפים
עם, בין השאר, הגמרא ורש״י, הרמב״ם והמגיד משנה, הטור, הבית יוסף, הט״ז, המג״א, המשנה ברורה והביאור הלכה
משנה ברורה: 15 ס״ק
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- מקור השולחן ערוך — ד׳ סעיפים
- הסוגיא — המרפסת, רש״י, והסולם שתורת פתח ותורת מחיצה עליו (סעיף א)
- חקירת היסוד — הסולם: פתח או מחיצה? (סעיף א)
- התנאי — רגל המותרת במקומה, ומהו ״אוסרים״ (סעיף א, סוף)
- רב ושמואל — לזה בשלשול ולזה בזריקה (סעיף ב)
- תל שאינו גבוה עשרה — הרמב״ם, הטור והסעיף (סעיף ב)
- המוסגרים שבציון הטור — ותל הנמוך מן המרפסת (סעיף ב)
- הבור — מה שלא נכתב בסעיף (משנה ברורה, ס״ק י״א)
- המצבה — דקה ארבעה, והמסתלקים (סעיף ג)
- הזיזין — רב, שמואל וכותל תשעה עשר (סעיף ד)
- סיכום השיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — ד׳ סעיפים
מרפסת שהוא דרך לעליות הפתוחים לה ועומדת בחצר ועולים לה בסולם ובני העליות יורדים ממנה לחצר ועוברים לרשות הרבים אינם אוסרים על בני החצר דסולם תורת פתח עליו והוי כשתי חצרות ופתח ביניהם שאם רצו מערבים יחד ואם רצו כל א' מערב לעצמו ובלבד שיערבו כל בני מרפסת לעצמן כדי שתהא רגל המותרת במקומה:
תמצית : כותרת הסימן, ואחריה הסעיף. מרפסת שהיא דרך לעליות הפתוחות לה, ועומדת בחצר ועולים לה בסולם, ובני העליות יורדים ממנה לחצר ועוברים לרשות הרבים — אינם אוסרים על בני החצר, שהסולם תורת פתח עליו, והרי הם כשתי חצרות ופתח ביניהן: אם רצו מערבים יחד, ואם רצו כל אחד מערב לעצמו; ובלבד שיערבו כל בני המרפסת לעצמם, כדי שתהא רגל המותרת במקומה.
תמצית : לא עירבו יחד, ויש בחצר תל או עמוד המשותף לשניהם: אם אינם גבוהים עשרה טפחים — נחשבים בין לחצר ובין למרפסת, ושניהם אסורים להוציא לשם כלים שבבתים. גבוהים עשרה טפחים מקרקעית החצר (ובמוסגר, כפי שנדפס, בציון הטור: ובתוך עשרה למרפסת) ובתוך ארבעה טפחים למרפסת — בני המרפסת מותרים, שתשמישם בנחת יותר מלבני החצר. רחוקים מן המרפסת ארבעה טפחים או יותר, אף שגבוהים עשרה (ובמוסגר, כפי שנדפס, בציון הטור: מן החצר, לתוך עשרה למרפסת) — הם בכלל החצר והמרפסת, ששניהם יכולים להשתמש בהם על ידי זריקה; לפיכך שניהם אסורים להוציא לשם כלים ששבתו בבתים עד שיערבו. [מקורות לסעיף נלמדים בפרקים 4–6; לסיכום מקרה מקרה, ראה הטבלה בפרק 5 של רמה 3.]
תמצית : מצבה של ארבעה טפחים לפני המרפסת — אין המרפסת אוסרת על בני החצר, שהרי נחלקה מהם [הסעיף אינו מפרש אם ארבעה הטפחים הם גובהה או רחבה — פרק 8].
תמצית : זיזים היוצאים מן הכתלים: מה שלמטה מעשרה טפחים — נחשב מן החצר, ובני החצר משתמשים בו; מה שבתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכים לעלייה — אנשי העלייה משתמשים בו; והנשאר בין עשרה התחתונים לתחילת עשרה העליונים — שניהם אסורים בו, ואין משתמשים בו בכלים ששבתו בבתים אלא אם כן עירבו.
1. הסוגיא — המרפסת, רש״י, והסולם שתורת פתח ותורת מחיצה עליו (סעיף א)
המשנה, ורש״י
הבית יוסף מסמיך את הסעיף למשנה בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ״ג ע״ב): « אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ, כׇּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — לְמִרְפֶּסֶת. פָּחוֹת מִכָּאן — לֶחָצֵר. חוּלְיַית הַבּוֹר וְהַסֶּלַע, גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים — לַמִּרְפֶּסֶת, פָּחוֹת מִכָּאן — לֶחָצֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּסְמוּכָה, אֲבָל בְּמוּפְלֶגֶת — אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — לֶחָצֵר. וְאֵיזוֹ הִיא סְמוּכָה — כׇּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים » (עירובין פ״ג ע״ב) . המשנה מעמידה אפוא את מה שהיא נותנת למרפסת בסמוכה; פירוש המילה לחצר שבמשנה — ראה פרק 4; תל המופלג ארבעה — פרקים 5 ו־6. המשנה אינה מפרשת מהי המרפסת, ולא מי לא עירב עם מי. רש״י מפרש: « ולא עירבו אלו עם אלו אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן » (רש״י עירובין פ״ג ע״ב) ; ומתאר את המרפסת: « מרפסת ארוכה היא והרבה פתחי עליות פתוחין לה וכולן יוצאין בסולם א׳ לחצר וממנה לרה״ר » (רש״י עירובין פ״ג ע״ב) .
ואחר כך מבאר מפני מה אינם אוסרים על בני החצר: « ואעפ״כ אין אוסרין הואיל וגבוה מרפסת י׳ שלא הלכו בסולם אלא להקל ואמרינן תורת מחיצה עליו ואינן אוסרין » (רש״י עירובין פ״ג ע״ב) ; ומפנה לפרק כיצד מעברין: « סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו והכל להקל ומ״מ שני רשויות הן ואין מוציאין מזו לזו » (רש״י עירובין פ״ג ע״ב) .
מימרא דרב
בפרק כיצד מעברין שואל רב אמי בר אדא הרפנאה את רבה: « בָּעֵי מִינֵּיהּ רַב אַמֵּי בַּר אַדָּא הַרְפַּנָּאָה מֵרַבָּה: סוּלָּם מִכָּאן וּפֶתַח מִכָּאן, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב: סוּלָּם תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו » (עירובין נ״ט ע״ב) . הנידון שם בעיר; ורש״י מפרש את הסולם: « שעולין ויורדין בו חוץ לחומתה » (רש״י עירובין נ״ט ע״ב) . רב נחמן משיב: « אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב אַדָּא אָמַר רַב: סוּלָּם תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו, וְתוֹרַת מְחִיצָה עָלָיו » (עירובין נ״ט ע״ב) ; « תּוֹרַת מְחִיצָה עָלָיו, כְּדַאֲמַרַן. תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו, בְּסוּלָּם שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת, רָצוּ — אֶחָד מְעָרֵב, רָצוּ — שְׁנַיִם מְעָרְבִין » (עירובין נ״ט ע״ב) . ורש״י מפרש מהי תורת מחיצה: « כלומר אינו מבטל את הסתימה להיות כפתח » (רש״י עירובין נ״ט ע״ב) .
הסעיף מעתיק כמעט מילה במילה את לשון הטור, שאף הוא כותב: « דסולם תורת פתח עליו והוי כשתי חצירות ופתח ביניהן » (טור או״ח שע״ה) . הסעיף נוקט אפוא צד אחד של מימרא דרב — תורת פתח; ורש״י מפרש את המשנה בצד השני — תורת מחיצה. האם אלו שתי לשונות לדין אחד? זו שאלת פרק 2.
2. חקירת היסוד — הסולם: פתח או מחיצה? (סעיף א)
חקירה — בני המרפסת עוברים דרך החצר לרשות הרבים. מפני מה אינם אוסרים על בני החצר? מפני שהסולם הוא פתח, העושה את המרפסת ואת החצר שתי חצרות ופתח ביניהן, שכל אחת מהן יכולה לערב לעצמה; או מפני שהמרפסת, הגבוהה עשרה, רשות בפני עצמה מחמת גובהה, ואין הסולם מבטל את המחיצה הזאת? את השאלה מעמיד דף זה; המקורות שלהלן הם מקצת ממה שאפשר לסדר בכל צד.
- צד ראשון — פתח. הסעיף: « אינם אוסרים על בני החצר דסולם תורת פתח עליו והוי כשתי חצרות ופתח ביניהם » (שו״ע או״ח שע״ה:א) , וממשיך: « שאם רצו מערבים יחד ואם רצו כל א׳ מערב לעצמו » (שו״ע או״ח שע״ה:א) . הט״ז מפרש כך את התנאי שאחריו: « וקמ״ל דלא תימה דהוה כחצר אחרת שעירבה חציה לעצמה וחציה לעצמה דאסרי אהדדי אלא הוה כב׳ חצירות » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק א) [כך בטקסט שבספריא, כחצר אחרת; בבית יוסף ובמשנה ברורה: כחצר אחד].
- צד שני — מחיצה. רש״י, שהובא בפרק 1, נותן טעם מחמת גובה עשרה ומחמת תורת מחיצה שעל הסולם. גם השולחן ערוך הרב (סעיף א במספורו) מבסס את הדין על הגובה: « הוֹאִיל וְאֵינָן פְּתוּחִים לָהּ אֶלָּא לְמִרְפֶּסֶת, וּסְתָם מִרְפֶּסֶת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה, וְכָל גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה רְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא וּמֻחְלֶקֶת מֵרְשׁוּת שֶׁאֶצְלָהּ » (שו״ע הרב שע״ה:א) ; ואינו נותן לסולם תורת פתח אלא לעירוב יחד: « לְפִי שֶׁהַסֻּלָּם אֵין תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו אֶלָּא לְהָקֵל, שֶׁיְּכוֹלִים לְעָרֵב יַחַד עַל יְדֵי סֻלָּם שֶׁבֵּינֵיהֶן כְּמוֹ עַל יְדֵי פֶּתַח, אֲבָל לֹא לְהַחֲמִיר » (שו״ע הרב שע״ה:א) .
מרפסת שאינה גבוהה עשרה. הגמרא מקשה מיד על רב נחמן ממה שאמר בשם שמואל: « וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי? וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ » (עירובין נ״ט ע״ב) « וְלֹא עֵירְבוּ, אִם יֵשׁ לִפְנֵיהֶם דַּקָּה אַרְבָּעָה — אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, וְאִם לָאו — אוֹסֶרֶת » (עירובין ס׳ ע״א) . רש״י: « אלמא תורת פתח עליו ואפילו לחומרא » (רש״י עירובין ס׳ ע״א) . ומתרצת: « הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בִּדְלֹא גְּבוֹהָ מִרְפֶּסֶת עֲשָׂרָה » (עירובין ס׳ ע״א) ; ורש״י: « בדלא גבוה י׳ - דליכא למימר תורת מחיצה עליה » (רש״י עירובין ס׳ ע״א) . הסעיף אינו מזכיר את גובה המרפסת; המשנה ברורה כותב, בשם האחרונים: « ומיירי כשהמרפסת גבוה י״ט מן החצר דאי לא היה גבוה י״ט הוי ליה עם החצר כחצר אחת » (משנה ברורה שע״ה ס״ק א) . השולחן ערוך הרב כותב שסתם מרפסת גבוהה עשרה, ואינו אומר בסעיף זה מה דינה של מרפסת נמוכה מזה (רמה 4, נקודה א). המשך הגמרא, בדקה, בפרק 8.
3. התנאי — רגל המותרת במקומה, ומהו ״אוסרים״ (סעיף א, סוף)
הסעיף מסיים: « ובלבד שיערבו כל בני מרפסת לעצמן כדי שתהא רגל המותרת במקומה » (שו״ע או״ח שע״ה:א) . כבר רש״י מפרש כך את המשנה (פרק 1): בני המרפסת עירבו לעצמם. הבית יוסף: « אבל אם לא עירבו בני מרפסת לעצמן ודאי אסרי אבני חצר דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה » (בית יוסף או״ח שע״ה) . המשנה ברורה נותן טעם: « דמרפסת כיון שאין לו דרך אחר לר״ה כ״א ע״י חצר הו״ל כחצר זה לפנים מזה שאין לו דרך אחר כ״א ע״י חצר החיצונה » (משנה ברורה שע״ה ס״ק ג) , ומפנה לסימן שע״ח.
יסוד — מהו ״אוסרים״. הבית יוסף, על פי הרמב״ם והמגיד משנה: « והאי אוסרים ואינם אוסרים דקתני פי׳ הרמב״ם וה״ה בפ״ד דלענין כלים ששבתו בבית היא » (בית יוסף או״ח שע״ה) ; « כלומר דאילו לכלים ששבתו בחצר אפילו לא עירבו כלל מותר לטלטל מן החצר למרפסת והרי הם בכלל גגות וחצירות שהן רשות אחת » (בית יוסף או״ח שע״ה) (ועיין סימן שע״ב, סעיף א). הרמב״ם כותב את הדין כשכל אחד עירב לעצמו: « אַנְשֵׁי הַמִּרְפֶּסֶת אוֹ אַנְשֵׁי הָעֲלִיָּה מְטַלְטְלִין כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּבָתֵּיהֶן בְּכָל הַמִּרְפֶּסֶת » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד הט״ו) . והמשנה ברורה מפרש מה נשאר באיסורו: « ר״ל ומותר לטלטל אפילו כלי הבית לחצר וכן כלי עליה למרפסת אבל כלי הבית למרפסת או כלי עליה לחצר אסור כיון שלא עירבו יחד » (משנה ברורה שע״ה ס״ק ב) . זהו סוף דברי רש״י שהובאו בפרק 1: שתי רשויות הן, ואין מוציאין מזו לזו.
4. רב ושמואל — לזה בשלשול ולזה בזריקה (סעיף ב)
הגמרא מסדרת את המקומות שבין שתי רשויות לפי דרך תשמישו של כל אחד: בשווה, ״בפתח״; למעלה, בזריקה; למטה, בשלשול. היא מניחה כפשיטא את המקרים שהתשמיש בהם שווה לשניהם (החלון, הכותל והחריץ שבין שתי חצרות), ואת אלה שלאחד מהם הוא בפתח (רבה בר רב הונא ורב שיזבי, בשם רב נחמן). נשאר המקרה האחרון: « לָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל וְלָזֶה בִּזְרִיקָה, מַאי? אָמַר רַב: שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁבְּשִׁלְשׁוּל » (עירובין פ״ג ע״ב) , « שֶׁלָּזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת, וְלָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה, וְכׇל דָּבָר שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ לָזֶה בְּנַחַת וְלָזֶה בְּקָשֶׁה — נוֹתְנִים אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת » (עירובין פ״ג ע״ב) . רש״י נותן דוגמה: « כגון חצר זו גבוהה מזה התל י׳ וזו נמוכה ממנו י׳ » (רש״י עירובין פ״ג ע״ב) .
המשנה, וקושיא לרב. הגמרא מניחה תחילה ש״אנשי מרפסת״ הם בני העלייה: « בְּנֵי עֲלִיָּיה. וּמַאי קָרוּ לַהּ מִרְפֶּסֶת? דְּקָסָלְקִי בְּמִרְפֶּסֶת, אַלְמָא: כָּל לָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל וְלָזֶה בִּזְרִיקָה — נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁבְּשִׁלְשׁוּל » (עירובין פ״ד ע״א) — שאם כן, המשנה נותנת את התל הגבוה עשרה לזה שבשלשול, כשמואל. ומתרצת: « כִּדְאָמַר רַב הוּנָא: לְאוֹתָן הַדָּרִים בַּמִּרְפֶּסֶת. הָכִי נָמֵי: לְאוֹתָן הַדָּרִין בַּמִּרְפֶּסֶת » (עירובין פ״ד ע״א) . רש״י: « כגון שיש בה דיורין דלדידהו הוי האי תל שבחצר שוה להן בתוך עשרה או נמוך או גבוה מהם פחות מי׳ » (רש״י עירובין פ״ד ע״א) . וסיפא דמתניתין: « אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: פָּחוֹת מִכָּאן — לֶחָצֵר. אַמַּאי? לָזֶה בְּפֶתַח וְלָזֶה בְּפֶתַח הוּא! מַאי ״לֶחָצֵר״? אַף לֶחָצֵר. וּשְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין » (עירובין פ״ד ע״א) . והגמרא מוכיחה זאת מן הסיפא שאחריה: « הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּסְמוּכָה. אֲבָל בְּמוּפְלֶגֶת, אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — לֶחָצֵר. מַאי ״לֶחָצֵר״? אִילֵּימָא: לֶחָצֵר וּשְׁרֵי, אַמַּאי? רְשׁוּתָא דְּתַרְוַיְיהוּ הוּא! אֶלָּא מַאי ״לֶחָצֵר״ — אַף לֶחָצֵר, וּשְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. הָכִי נָמֵי: מַאי ״לֶחָצֵר״ — אַף לֶחָצֵר, וּשְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. שְׁמַע מִינַּהּ » (עירובין פ״ד ע״א) ; ורש״י: « אלא - על כרחך אף לחצר ואסורין לרב נמי דמתרץ לה בדיורי מרפסת מאי לחצר דקתני אפחות מכאן אף לחצר קאמר ואסורין » (רש״י עירובין פ״ד ע״א) .
ההלכה: הבית יוסף, « וידוע דהלכה כרב באיסורי וכן פסק הרא״ש שם והרמב״ם בפ״ד מה״ע » (בית יוסף או״ח שע״ה) ; הט״ז, « ורב סבירא ליה דלא מיקרי נחת אלא במשתמש דרך פתח אבל כאן לא אכפת לן בנחת קצת ושלשול וזריקה שוין הם ואסור והכי קי״ל » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק ב) . המקרה שהסעיף נותן בו את התל לבני המרפסת — הדין השני שבסעיף, הנלמד בפרק 6, אחר הראשון (פרק 5) — הוא שהתל בשבילם בשווה, ולבני החצר בזריקה: המקרה שבגמרא שלזה בפתח ולזה בזריקה.
לשון הטור. הטור מסיים את הסימן: « אבל כל שתשמישו בנחת יותר מלחבירו נותנין אותו למי שהוא בנחת בין אם הוא עליון או תחתון » (טור או״ח שע״ה) . הבית יוסף: « אין לשון זה נוח לי דהא אליבא דשמואל הוא דאמרינן נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת אבל לרב שניהם אסורים עד שיהא לזה בנחת לגמרי דומיא דפתח ולזה בקשה » (בית יוסף או״ח שע״ה) . הט״ז משיב: « ונ״ל דכיון דכבר כ׳ הטור דין שלשול וזריקה דאסור ממילא לפרש הך מלתא על ענין שלזה יש ריעותא ולזה אין ריעותא » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק ב) . בראש אותו ס״ק כותב הט״ז את הכלל שהוא לומד מסעיף זה, ומונה בו את ההפלגה בכלל התשמיש בקשה: « הכלל מסעי׳ זה דכל שלזה תשמישו בנחת ולזה בקשה לא מקרי רק רשות לאותו שתשמישו בנחת ואין השני יכול למחות בידו כלל אבל אם שניהם שוים הן בנחת כגון ששניהם משתמשים ע״י פתח הן בקשה שייך לשניהם ואוסרין זה על זה אלא דיש פלוגתא בגמ׳ איזה מקרי בנחת ואיזה בקשה דהיינו כל שצריך לתשמישו זריקה דהיינו שהמקום ההוא גבוה ממנו י״ט וצריך לזרוק שם מקרי קשה וכן בשלשול דהיינו שהמקום נמוך ממנו י״ט וצריך לשלשל שם ואם הוא פחות מי״ט הן בזריקה והן בשלשול לא מקרי קשה ועוד קרוי קשה אפי׳ אם הוא פחות מי׳ טפחים כגון אם הוא מופלג בריחוק המשך ממנו ד״ט אלא דאם לא׳ בזריקה ולא׳ בשלשול ס״ל לשמואל דאע״פ דתרווייהו קשים הם מ״מ שלשול אינו קשה כל כך כמו זריקה ע״כ הוא שייך לבעל השלשול דהוא בעל נחת ורב סבירא ליה דלא מיקרי נחת אלא במשתמש דרך פתח אבל כאן לא אכפת לן בנחת קצת ושלשול וזריקה שוין הם ואסור והכי קי״ל » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק ב) . ולהלן הוא כותב שכל זה שיטת הטור, ושהרמב״ם אינו סובר כן: « כל זה שיטת הטור אבל הרמב״ם לא ס״ל כך » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק ב) (פרק 6).
5. תל שאינו גבוה עשרה — הרמב״ם, הטור והסעיף (סעיף ב)
תחילת הסעיף היא לשון הרמב״ם: « אִם אֵינָן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְשָׁבִין בֵּין הֶחָצֵר וּבֵין הַמִּרְפֶּסֶת וּשְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין לְהוֹצִיא שָׁם כֵּלִים שֶׁבַּבָּתִּים » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד הט״ז) ; והסעיף: « אם אינם גבוהים י״ט הרי אלו נחשבי׳ בין החצר ובין המרפסת ושניהם אסורים להוציא שם כלים שבבתים » (שו״ע או״ח שע״ה:ב) . הטור כותב: « ואם אינו גבוה י׳ לבני החצר וממנו למרפסת ארבעה או אם הוא תוך י׳ לשניהן ורחוק מן המרפסת ד׳ טפחים בני החצר מותרין בו שהוא נוח להם יותר » (טור או״ח שע״ה) . ובתל השווה לשניהם הוא ממשיך: « ואם הוא לשניהן שוה תוך י׳ או יותר מי׳ והוא בתוך ד׳ למרפסת … שניהם אסורין » (טור או״ח שע״ה) .
מופלג ארבעה מן המרפסת. הבית יוסף מדייק בלשון הרמב״ם: « ומרישא דלישניה שכתב אם אינם גבוהין י׳ טפחים הרי אלו נחשבין בין החצר והמרפסת ושניהם אסורין ולא חילק בין אם מופלגים ארבעה לאם אינם מופלגין משמע נמי דאע״פ שהן מופלגין מן המרפסת ד׳ ואינם גבוהין י׳ טפחים רשות מרפסת שולטת בהם ג״כ » (בית יוסף או״ח שע״ה) ; ומסיק: « ולא משכחת לה צד היתר אלא בגבוהים י׳ ואינם מופלגים ד׳ דהשתא הוי לבני מרפסת בנחת ולבני חצר בזריקה ונותנין אותה לזה שבנחת » (בית יוסף או״ח שע״ה) . ומוסיף שפשט המשנה מוכיח כן: « ופשטא דמתני׳ כוותיה מוכחא דקתני בד״א בסמוכה אבל במופלגת אפילו גבוה י׳ טפחים לחצר ומשמע דה״ק בד״א דגבוה י׳ טפחים למרפסת בסמוכה אבל במופלגת בין גבוה י׳ טפחים בין פחות מי׳ לחצר כלומר אף לחצר כדמוקי בגמרא הרי בהדיא לא משכחת לה צד היתרא אלא בשני תנאים גבוהים י׳ טפחים וסמוכים דאז בני מרפסת מותרין הא פחות מגובה י׳ אפילו הם סמוכים או מופלגים אע״ג שגבוהים י׳ הוי אף לחצר ושניהם אסורים » (בית יוסף או״ח שע״ה) . במקומות אלה אין הבית יוסף מזכיר כמה התל נמוך מן המרפסת. ועל דעת הטור כותב: « ולדעת רבינו צריך לדחוק ולומר שהוא סובר דכי אקשינן מאי לחצר אילימא לחצר ושרי אמאי רשותא דתרווייהו הוא לא קשיא לן הכי אלא בגבוהין י׳ דהוי תשמישן לחצר נמי בקושי אבל היכא דאינם גבוהים י׳ ניחא דליהוי לחצר ושרי דהא כיון דאינם גבוהים י׳ הוי תשמישן לחצר בנחת וא״כ כי אוקימנא אף לחצר לא הוי אלא בגבוהים י׳ אבל באינם גבוהים י׳ הוי לחצר דוקא ושרי ולפ״ז מתני׳ דקתני אבל במופלגת אפילו גבוה י׳ טפחים לחצר דלישנא דאפילו משמע בין גבוה מי׳ בין פחות מי׳ לצדדין קתני דבגבוה מי׳ הוי אף לחצר ושניהם אסורים ובפחות מי׳ הוי דוקא לחצר ושרי » (בית יוסף או״ח שע״ה) . הט״ז, על לשון הרמב״ם, שהיא לשון הסעיף: « מבואר דברישא באין גבוהין י׳ אסור לשניהם אפילו במופלג ד׳ ממרפסת מדלא זכר ברישא מחילוק מופלג או סמוך וכ״כ ב״י וכ״מ » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק ב) .
המגן אברהם כותב על תחילת דברי הסעיף, ומביא את הבית יוסף תחת הגהה זו: « וגם למרפסת אין גבוהים י׳ דהוי לשניהם בנחת וכתב הב״י דאף ע״פ שרחוק ד׳ מן המרפסת שניהם אסורים דבני המרפסת יכולים להשתמש עליו בזריקה » (מגן אברהם שע״ה ס״ק א) ; הגהתו מעמידה את המשפט הראשון של הסעיף בתל שאינו נמוך מן המרפסת עשרה, ותחתיה הוא מביא את איסור הבית יוסף בתל המופלג; ואחר כך: « אבל בטור ובפוסקים משמע דכל פחות מי׳ לאו כלום הוא ונותנין אותו לבני החצר אם הוא רחוק ד׳ מן המרפסת או נמוך ממנו י׳ דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר » (מגן אברהם שע״ה ס״ק א) ; ומוסיף: « ואפשר שגם דעת הרמב״ם כן אלא שדרכו לסתום » (מגן אברהם שע״ה ס״ק א) .
המשנה ברורה כותב על דברי הסעיף: « ודוקא כשהיה התל והעמוד סמוך להמרפסת בתוך ד״ט דאם היו רחוקים ממנו ד״ט א״כ תשמיש המרפסת עליו בקשה והחצר בנחת ונותנים אותו לבני החצר » (משנה ברורה שע״ה ס״ק ז) ; ולעניין גובה התל ביחס למרפסת: « וגם מן המרפסת שלמעלה מהם אין נמוך ממנה עשרה טפחים דאז נוח לשניהם להשתמש שם ולכן אוסרים זה על זה דאם היה נמוך מן המרפסת עשרה טפחים אז היו נותנים אותו לבני החצר » (משנה ברורה שע״ה ס״ק ו) . השולחן ערוך הרב כותב (סעיף ב במספורו): « וְאִם הוּא תּוֹךְ עֲשָׂרָה לִשְׁנֵיהֶם, אוֹ יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה לִשְׁנֵיהֶם — אִם הוּא מֻפְלָג מִכְּנֶגֶד הַמִּרְפֶּסֶת ד׳, נוֹתְנִים אוֹתוֹ לֶחָצֵר, שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ לָהּ בְּנַחַת יוֹתֵר מִלַּמִּרְפֶּסֶת. וְאִם אֵינוֹ מֻפְלָג ד׳, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים » (שו״ע הרב שע״ה:ב) ; וכן: « וְאִם הוּא תּוֹךְ עֲשָׂרָה לֶחָצֵר, וְיוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה לַמִּרְפֶּסֶת — נוֹתְנִים אוֹתוֹ לֶחָצֵר בְּכָל עִנְיָן » (שו״ע הרב שע״ה:ב) (רמה 4, נקודה ב).
גירסת הטור. במקרה הראשון שבטור, מן התל למרפסת ״ארבעה״. הבית יוסף מפרש: « ומ״ש ואם אינו גבוה י׳ לבני החצר וממנו למרפסת ד׳ כלומר והוא רחוק ממרפסת י׳ » (בית יוסף או״ח שע״ה) , ושאז אין נותנים אותו למרפסת משני טעמים — רחוק ממנה עשרה ומופלג ממנה ארבעה — וממשיך שאפילו בטעם אחד, ההפלגה, אין נותנים אותו למרפסת. הט״ז: « ובטור כתוב ואם אינו גבוה י׳ לבני החצר וממנו למרפסת ד׳ צ״ל יו״ד במקום דל״ת וכן הגיה מו״ח ז״ל והוא פשוט וא״צ למה שנדחק ב״י לפרשו » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק ב) .
לסיכום מקרה מקרה, ראה הטבלה בפרק 5 של רמה 3. להלכה למעשה, היעזר ברב שלך.
6. המוסגרים שבציון הטור, ותל הנמוך מן המרפסת (סעיף ב)
כדי לתת למרפסת את התל הגבוה עשרה, הטור מוסיף תנאי: « אם הוא גבוה מקרקעית החצר י׳ טפחים ואין מראשו למרפסת י׳ טפחים והוא בתוך ד״ט למרפסת בני מרפסת מותרין בו לפי שתשמישו להם בנחת מלבני החצר » (טור או״ח שע״ה) . הבית יוסף מוציאו מתירוצו של רב הונא (פרק 4): « ומ״ש ואין מראשו למרפסת י״ט הוא מדאוקימנא מאי מרפסת לאותם הדרין במרפסת » (בית יוסף או״ח שע״ה) . הרמב״ם אינו כותבו: « וְאִם גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְהָיָה בֵּינֵיהֶן וּבֵין הַמִּרְפֶּסֶת פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְשָׁבִין עִם הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁהֲרֵי הֵן שָׁוִין לָהּ וּבְנֵי מִרְפֶּסֶת מֻתָּרִין בָּהֶם » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד הט״ז) . בסעיף הוא נדפס באותיות קטנות, במוסגר, בציון הטור: « ואם הם גבוהים מקרקעית החצר י״ט (ובתוך עשרה למרפסת (טור » (שו״ע או״ח שע״ה:ב) . גם המילה (להם), שבמוסגר בסעיף, נמצאת בלשון הטור שהובאה כאן.
מה שהט״ז כותב כאן לדעת הרמב״ם הוא פירושו. הרמב״ם עצמו, והמחבר בסעיף ד, נותנים לחצר את הזיז שהוא למטה מעשרה מן החצר, כשהעלייה גבוהה יותר מעשרים טפחים מן הקרקע: « זיזים היוצאים מהכתלים כל שהוא למטה מעשרה טפחים הרי זה נחשב מהחצר ובני החצר משתמשין בו » (שו״ע או״ח שע״ה:ד) ; « מיירי בשהיו יותר מעשרים טפחים מן העליה לקרקע החצר » (משנה ברורה שע״ה ס״ק ט״ו) — והט״ז אינו אומר איך הוא מיישב את פירושו עם סעיף זה (פרק 9). בתחילת אותו ס״ק (פרק 4) מונה הט״ז את השלשול בעשרה כתשמיש בקשה: « וכן בשלשול דהיינו שהמקום נמוך ממנו י״ט וצריך לשלשל שם » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק ב) . לדעת הרמב״ם הוא כותב שכשיש ריעותא לשניהם, אוסרים זה על זה, ושאין היתר למרפסת אלא כשיש לה מעלה ולחצר ריעותא, גבוה עשרה ואינו רחוק ארבעה, בלי שיזכיר שם את הגובה מן המרפסת (להלן); את התל הגבוה עשרה, הנמוך עשרה מן המרפסת והסמוך לה, אין הט״ז כותב לדעת הרמב״ם.
המוסגר השני מפרש את מקרה התל המופלג: « ואם היו רחוקים מהמרפס׳ ד״ט או יותר אע״פ שגבוהים עשרה (מן החצר לתוך עשרה למרפסת) (טור » (שו״ע או״ח שע״ה:ב) — גבוה עשרה מן החצר, ובתוך עשרה למרפסת. הטור, שאליו הוא מפנה, כותב תל זה אסור לשניהם: « או שהוא גבוה י׳ לבני החצר ורחוק ד׳ מן המרפסת … שניהם אסורין » (טור או״ח שע״ה) — אינו קובע שם כמה הוא נמוך מן המרפסת, והמוסגר, המפנה אליו, מוסיף: בתוך עשרה למרפסת. הט״ז: « היינו שלכל א׳ יש לבעל החצר ריעות׳ מכח זריקה ולבעל מרפסת מכח הפלגה ד״ט ולגביה אין ריעותא מכח שלשול כיון שהוא תוך י׳ שלו וע״כ אסור ששניהם שולטים בו » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק ב) . המשנה ברורה: « אפ״ה כיון שמופלגין ממנה ד״ט וכשרוצים בני מרפסת להשתמש שם הוא רק ע״י זריקה מקרי תשמישו ג״כ בקשה זה מחמת גובהו וזה מחמת רחקו » (משנה ברורה שע״ה ס״ק י) .
גבוה עשרה לחצר, נמוך עשרה מן המרפסת, ומופלג ממנה. הט״ז: « ואם היו תרתי לריעות׳ לבעל המרפסת דהיינו למעלה מי׳ ומופלג נ״ל שמותר בעל החצר בהתל ואין בעל המרפסת יוכל לאסור עליו מפני שאין אדם אוסר דרך אויר » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק ב) . בהמשך אותו ס״ק הט״ז כותב שכל זה שיטת הטור, ושהרמב״ם, שהסעיף מביא את לשונו, אינו סובר כן: « כל זה שיטת הטור אבל הרמב״ם לא ס״ל כך » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק ב) ; « וכן אם לשניהם ריעותא ג״כ אוסרים זה על זה אלא שאם יש למרפסת מעלה ולחצר ריעותא אז יש היתר למרפסת היינו בגובה י׳ ואינם רחוקים ד׳ טפחים » (ט״ז או״ח שע״ה ס״ק ב) — לפי הרמב״ם, כשיש ריעותא לשניהם, שניהם אוסרים זה על זה; ואין היתר למרפסת אלא כשיש לה מעלה ולחצר ריעותא, גבוה עשרה ואינו רחוק ארבעה. המשנה ברורה מביא שתי דעות: « יש אומרים דכיון שלבעל המרפסת יש שתי ריעותות שנמוכים מעשרה וגם מופלגים ד״ט א״כ תשמיש של אנשי החצר נוח יותר שם ונותנין אותו להם » (משנה ברורה שע״ה ס״ק י״א) ; « ויש אומרים דכיון שלהחצר נמי גבוה י״ט מקרי לשניהם תשמישו בקשה ואוסרין זה ע״ז » (משנה ברורה שע״ה ס״ק י״א) . הבית יוסף מעתיק את פירוש רש״י על הגמרא, שלפיו תל זה אסור לשניהם, אף לשמואל — שבני המרפסת צריכים גם לזרוק את משך ההפלגה וגם לשלשל: « דלשניהם תשמישו בקשה לחצר בזריקת גובה ולעלייה בזריקה את משך ההפלגה ובשלשול את הנמוכות ונהי דלשמואל שלשול לגבי זריקת גובה נוח היא הכא דאיכא שלשול וזריקת משך שוים הם לזריקת גובה ואמאי לחצר » (בית יוסף או״ח שע״ה) . לסיכום מקרה מקרה, ראה הטבלה בפרק 5 של רמה 3.
7. הבור — מה שלא נכתב בסעיף (משנה ברורה, ס״ק י״א)
המשנה מזכירה, עם הסלע, את חוליית הבור. הגמרא: « תְּנַן: חוּלְיַית הַבּוֹר וְהַסֶּלַע שֶׁהֵן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה — לַמִּרְפֶּסֶת, פָּחוֹת מִכָּאן — לֶחָצֵר. אָמַר רַב הוּנָא: לְאוֹתָן הַדָּרִים בַּמִּרְפֶּסֶת. תִּינַח סֶלַע. בּוֹר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר » (עירובין פ״ד ע״א) . רש״י: « שממלאים הימנו תשמישתו בשלשול הוא אפילו לבני מרפסת שהרי מקרקעיתו דולין » (רש״י עירובין פ״ד ע״א) — ואם כן המשנה נותנת את הבור לזה שבשלשול, כשמואל. רב יצחק בריה דרב יהודה מתרץ, והגמרא דוחה: « אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: הָכָא בְּבוֹר מְלֵאָה מַיִם עָסְקִינַן. וְהָא חָסְרָא! כֵּיוָן דְּכִי מַלְיָא שַׁרְיָא — כִּי חָסְרָא נָמֵי שַׁרְיָא. אַדְּרַבָּה, כֵּיוָן דְּכִי חָסְרָא אֲסִירָא — כִּי מַלְיָא נָמֵי אֲסִירָא » (עירובין פ״ד ע״א) . אביי: « אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּבוֹר מְלֵיאָה פֵּירוֹת עָסְקִינַן. וְהָא חָסְרִי. בְּטִיבְלָא » (עירובין פ״ד ע״א) — בור מלא פירות טבל, שאין נוטלים אותם בשבת, ולכן אינו חסר, כסלע. ולמה שניהם? « צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן סֶלַע — דְּלֵיכָּא לְמִיגְזַר, אֲבָל בּוֹר — לִיגְזוֹר זִמְנִין דְּמַלְיָא פֵּירוֹת מְתוּקָּנִין, צְרִיכָא » (עירובין פ״ד ע״א) ; ורש״י על הפירות המתוקנים: « דשקלי מנייהו וחסרי ואתו לידי שילשול » (רש״י עירובין פ״ד ע״א) .
יסוד — המשנה ברורה כותב את דין הבור המשותף בסוף ס״ק י״א: « בור שבחצר. [של בני המרפסת ובני החצר בשותפות] ומקיפתו חוליא גבוה י׳ טפחים וסמוכה למרפסת בתוך ד״ט אוסרין זה על זה כשלא עירבו יחד » (משנה ברורה שע״ה ס״ק י״א) ; « ואפילו אם הבור מלא מים עד גובה החוליא שסמוכה למרפסת אסור משום גזירה שמא יחסרו המים בשבת וישתמשו בו כבתחלה אבל אם היה הבור מלא בדבר שאין ניטל בשבת הרי הוא כעמוד או תל גבוה י׳ מחצר ותוך עשרה למרפסת שנותנין אותו לבני מרפסת [כשאינו מופלג מכנגדה ד״ט וכנ״ל] להשתמש על גבה » (משנה ברורה שע״ה ס״ק י״א) . השולחן ערוך הרב עושה ממנו סעיף — סעיף ג במספורו — בלשון קרובה: « וַאֲפִלּוּ אִם הַבּוֹר מָלֵא מַיִם עַד גֹּבַהּ הַחֻלְיָא סָמוּךְ לַמִּרְפֶּסֶת — אָסוּר, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְסְרוּ הַמַּיִם בְּשַׁבָּת וְיִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ כְּבַתְּחִלָּה. אֲבָל אִם הָיָה הַבּוֹר מָלֵא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִטָּל בְּשַׁבָּת — הֲרֵי הוּא כְּעַמּוּד אוֹ תֵּל גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה מֵחָצֵר וְתוֹךְ עֲשָׂרָה לַמִּרְפֶּסֶת, שֶׁנּוֹתְנִים אוֹתוֹ לַמִּרְפֶּסֶת אִם אֵינוֹ מֻפְלָג מִכְּנֶגְדָּהּ ד׳ » (שו״ע הרב שע״ה:ג) . בגמרא, הבור המלא מים אסור אף כשהוא מלא, משום שהוא אסור כשהוא חסר (דחיית הגמרא לרב יצחק, לעיל).
8. המצבה — דקה ארבעה, והמסתלקים (סעיף ג)
הסעיף נוטל מן הרמב״ם: « הָיְתָה מַצֵּבָה רְחָבָה אַרְבָּעָה טְפָחִים לִפְנֵי הַמִּרְפֶּסֶת אֵין הַמִּרְפֶּסֶת אוֹסֶרֶת עַל בְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהֲרֵי נֶחְלְקָה מֵהֶן » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד הט״ז) ; והסעיף: « היתה מצבה ארבע׳ טפחים לפני המרפס׳ אין המרפסת אוסר׳ על בני החצר שהרי נחלקה מהם » (שו״ע או״ח שע״ה:ג) — בלא המילה ״רחבה״. המגיד משנה, שהבית יוסף מביאו, מציין כמקור את מימרא דרב נחמן בשם שמואל בדקה (פרק 2), וכותב: « ויש שם על מימרא זו אוקימתות ורבינו כתבה כפשטה ומדבריו נראה שהוא מפרש שהמצבה הזאת מתרת הרשויות שנאמר עליהם למעלה שהם אסורים » (בית יוסף או״ח שע״ה) .
הגמרא. אחר התירוץ שהובא בפרק 2, היא שואלת: « וְאִי לֹא גְּבוֹהָ מִרְפֶּסֶת עֲשָׂרָה, כִּי קָא עָבֵיד דַּקָּה, מַאי הָוֵי? בִּמְגוּפֶּפֶת עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת, דְּכֵיוָן דְּעָבֵיד דַּקָּה — אִיסְתַּלּוֹקֵי אִיסְתַּלּוּק לֵיהּ מֵהָכָא » (עירובין ס׳ ע״א) . רש״י על מקום הדקה: « לפני המרפסת לרגלי הכבש בתחלת עלייתה » (רש״י עירובין ס׳ ע״א) ; על מהותה: « פתח קטן גובה ארבעה אין אוסרין בני מרפסת על בני החצר דהא איסתלק להו » (רש״י עירובין ס׳ ע״א) ; ועל המגופפת: « מוקפת מחיצה סביב אלא שנשאר לפנים י׳ אמות כדין פתח בלא היקף » (רש״י עירובין ס׳ ע״א) . ולמעלה (נ״ט ע״ב), רב אידי בר אבין אומר בשם רב חסדא, על אחד מבני מבוי: « אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁעָשָׂה דַּקָּה לְפִתְחוֹ — אֵינוֹ אוֹסֵר עַל בְּנֵי מָבוֹי » (עירובין נ״ט ע״ב) ; ורש״י, על המשפט שלפניו — עיר שכל מבוי בה עשה דקה —, ואחר כך על משפט זה: « דעבוד דקה - פתח נמוך בראש כל מבוי דגלו אדעתייהו לאסתלוקי כל חד מחבריה: לפתחו - לפתח חצירו: אינו אוסר על המבוי - אם לא נשתתף עמהן דגלי אדעתיה דאסתלק » (רש״י עירובין נ״ט ע״ב) .
דין בלא מקור? הבית יוסף: « ולא ידעתי למה השמיט הרא״ש מימרא זו וגם הרמב״ם שהזכירה לא כתב החילוקים שנאמרו בה » (בית יוסף או״ח שע״ה) . הביאור הלכה: « עיין בב״י שמתמיה על הרמב״ם שלפי מה שמפרש הגמרא דף ס׳ למימרא דשמואל אין מקור לדין זה ובבית מאיר מיישב קצת » (ביאור הלכה שע״ה) . דף זה אינו מכריע.
ארבעה טפחים — במה? הרמב״ם כותב ״רחבה ארבעה״ (לעיל); הסעיף כותב ״ארבע׳ טפחים״ בלא פירוש; רש״י מתאר את הדקה ״גובה ארבעה״ (לעיל); המשנה ברורה: « ארבעה טפחים - בגובה שלה » (משנה ברורה שע״ה ס״ק י״ב) ; והשולחן ערוך הרב: « הָיְתָה מַצֵּבָה גָּבוֹהַּ ד׳ טְפָחִים לִפְנֵי הַמִּרְפֶּסֶת » (שו״ע הרב שע״ה:ד) . דף זה אינו אומר אם מצבה רחבה ארבעה ונמוכה מארבעה מועילה; השאלה מופנית לרב.
9. הזיזין — רב, שמואל וכותל תשעה עשר (סעיף ד)
במחלוקת רב ושמואל הגמרא מביאה ברייתא: « תָּא שְׁמַע: אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי עֲלִיָּיה שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ — אַנְשֵׁי חָצֵר מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּעֲשָׂרָה הַתַּחְתּוֹנִים, וְאַנְשֵׁי עֲלִיָּיה מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּעֲשָׂרָה הָעֶלְיוֹנִים. כֵּיצַד? זִיז יוֹצֵא מִן הַכּוֹתֶל לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה — לֶחָצֵר, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה — לָעֲלִיָּיה » (עירובין פ״ד ע״א) . ומדייקת: « הָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי — אָסוּר » (עירובין פ״ד ע״א) ; ורש״י: « אסור - לתרוייהו כרב » (רש״י עירובין פ״ד ע״א) . רב נחמן משיב: « אָמַר רַב נַחְמָן: הָכָא בְּכוֹתֶל תִּשְׁעָה עָשָׂר עָסְקִינַן, וְזִיז יוֹצֵא מִמֶּנּוּ. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה — לָזֶה בְּפֶתַח, וְלָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל. לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה — לָזֶה בְּפֶתַח, וְלָזֶה בִּזְרִיקָה » (עירובין פ״ד ע״א) ; ורש״י: « בכותל תשעה עשר עסקינן - דליכא ביני » (רש״י עירובין פ״ד ע״א) . ורש״י מוסיף את הרוחב: « ובזיז רחב ארבעה עסקינן דבציר מהכי לא הוה רשותא ומקום פטור הוא ובטיל להכא ולהכא » (רש״י עירובין פ״ד ע״א) .
תנאי הסעיף לפי המשנה ברורה: « גם זה הסעיף מיירי שבני החצר ובני העליה עירבו כ״א לעצמן ושהזיזים היו שייכין לבני החצר והעליה בשותפות » (משנה ברורה שע״ה ס״ק י״ד) ; « וגם מיירי שהזיזין היו רחבים ד״ט דאל״ה הוי מקום פטור ובטיל להכא ולהכא » (משנה ברורה שע״ה ס״ק י״ד) — בשם רש״י; וכן: « מיירי בשהיו יותר מעשרים טפחים מן העליה לקרקע החצר וה״ה כשהיה פחות מעשרים טפחים והזיז עומד באמצע ואין ממנו עשרה טפחים לא לזה ולא לזה » (משנה ברורה שע״ה ס״ק ט״ו) . השולחן ערוך הרב (סעיף ה במספורו) כותב בגוף הסעיף שהזיזין בשותפות, « זִיזִין הַיּוֹצְאִין מִן הַכְּתָלִים וְהֵם מִבְּנֵי הֶחָצֵר וְהָעֲלִיּוֹת בְּשֻׁתָּפוּת » (שו״ע הרב שע״ה:ה) , ומפרש איזה עירוב מתירם: « אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ יַחַד בְּנֵי הֶחָצֵר עִם בְּנֵי הָעֲלִיּוֹת » (שו״ע הרב שע״ה:ה) (רמה 4, נקודה ה).
10. סיכום השיטות והכרעת ההלכה
היסוד — סעיף ב נותן לבני המרפסת את התל הגבוה עשרה טפחים מקרקעית החצר ובתוך ארבעה טפחים למרפסת (ולפי תוספת בסוגריים עם הפניה לטור, בתוך עשרה למרפסת), לפי שתשמישם בו בנחת מלבני החצר; ואוסר על שניהם, לעניין כלים שבבתים, את התל הרחוק מן המרפסת ארבעה טפחים או יותר, אף כשגבוה עשרה (ולפי המוסגר השני, בתוך עשרה למרפסת), לפי ששניהם יכולים להשתמש בו בזריקה; מקורות לכך נלמדים בפרקים 4–6; לסיכום מקרה מקרה, ראה הטבלה בפרק 5 של רמה 3. לפי סדר הסעיפים:
- סעיף א: בני המרפסת אינם אוסרים על בני החצר; הסעיף, כטור, נותן טעם בסולם שתורת פתח עליו; רש״י — בגובה עשרה ובתורת מחיצה שעל הסולם, על פי מימרא דרב בעירובין נ״ט ע״ב; במרפסת שאינה גבוהה עשרה — בין השאר הגמרא (ס׳ ע״א) והמשנה ברורה (ס״ק א) — פרקים 1 ו־2;
- סעיף א, סוף: התנאי שיערבו בני המרפסת לעצמם, ואם לא — אוסרים (בין השאר בית יוסף; משנה ברורה, ס״ק ג); ״אוסרים״ — לעניין כלים ששבתו בבתים (בין השאר בית יוסף, על פי הרמב״ם והמגיד משנה; משנה ברורה, ס״ק ב) — פרק 3;
- סעיף ב: מחלוקת רב ושמואל (עירובין פ״ג–פ״ד), שעליה בנוי הסעיף — פרק 4;
- סעיף ב: תל שאינו גבוה עשרה מן החצר — מופלג ארבעה מן המרפסת, או נמוך ממנה עשרה —, וגירסת הטור שהט״ז מגיה — פרק 5;
- סעיף ב: שני המוסגרים שבציון הטור, שאת הראשון מייחס הט״ז לרמ״א; התל הגבוה עשרה מן החצר ובתוך עשרה למרפסת, סמוך לה או מופלג; והתל הגבוה עשרה ונמוך עשרה מן המרפסת, סמוך לה או מופלג; הרוחב (ביאור הלכה) — פרק 6; לסיכום מקרה מקרה, ראה הטבלה בפרק 5 של רמה 3;
- הבור, שלא נכתב בסעיף: בין השאר הגמרא (פ״ד ע״א), הרמב״ם, הבית יוסף; בור של שותפות שחוליא גבוהה עשרה מקיפתו וסמוכה למרפסת: כשלא עירבו יחד אסור לשניהם למלא ממנו בדלי ששבת בבתים, שגם לבני המרפסת תשמישו בקשה; ואפילו מלא מים עד גובה החוליא — אסור משום גזירה (משנה ברורה, ס״ק י״א) — פרק 7;
- סעיף ג: מצבה של ארבעה טפחים; הדקה שבגמרא (נ״ט–ס׳); קושיית הבית יוסף והביאור הלכה; גובה או רוחב — פרק 8;
- סעיף ד: הזיזין; הביני ביני אסור, כרב (בית יוסף); תנאי המשנה ברורה (ס״ק י״ד, ט״ו) — פרק 9.
להלכה למעשה, היעזר ברב שלך; גם מנהג הקהילה קובע.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב, ה׳ סעיפים בסימן זה).