שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות התלמוד, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים והאחרונים בבור ובבאר שבין שתי חצרות
נושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שע״ו — ד׳ סעיפים בשולחן ערוך (המחבר), עם הגהת הרמ״א, הפותחת במילה הגה, בסעיפים א ו-ב; בשולחן ערוך הרב ד׳ סעיפים גם כן
עם, בין השאר, המקורות: גמרא עירובין, רש״י, הרמב״ם, הראב״ד והמגיד משנה, טור, בית יוסף, ט״ז, מג״א, משנה ברורה, ביאור הלכה
משנה ברורה: 24 ס״ק
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- מקור השולחן ערוך — ד׳ סעיפים
- המשנה והגמרא — המחיצה, מלמטה או מלמעלה (סעיף א)
- כותל החצר, ומחיצה העשויה לכך (סעיף א)
- טפח בתוך המים, טפח למעלה מן המים — הפסק או היכר? (סעיף א)
- קורה רחבה ארבעה — הדלי ופי תקרה (סעיף א)
- כלים של חצר — הגהת הרמ״א (סעיף א)
- הבאר שבשביל — רב, שמואל ודרך אויר (סעיף ב)
- מופלגת ארבעה, חלונות או פתחים — רש״י והרמב״ם (הגהת הרמ״א, סעיף ב)
- הקושיא מסימן שע״ה — הט״ז והביאור הלכה (סעיף ב)
- חוליא גבוהה עשרה, ושביל שאינו רשות היחיד (סעיף ב)
- שלש החורבות — כשורה או כחצובה (סעיף ג)
- חורבות שיש להן בעלים (סעיף ג)
- בית הכסא שבין שני בתים (סעיף ד)
- סיכום השיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — ד׳ סעיפים
בור שבין שתי חצרות ואין ביניהם פתח או חלון שיוכלו לערב או שיש ביניהם ולא עירבו אין ממלאים ממנו בשבת אלא אם כן עשו מחיצה עשרה למעלה מן המים וצריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים ואם הית' המחיצ' כולה בתוך המים צריך שיהי' טפח יוצא ממנה למעלה מן המים כדי שתהי' ניכרת רשות זה מרשות זה וכן אם עשו על פי הבור קורה רחבה ד״ט זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצד האחר: הגה ודוקא אם בא למלאות בכלים של בית אבל בכלים של חצר לא בעינן שום תיקון דהא חצירות רשות אחת הן כדלעיל סי' שע״ב (הג״מ פט״ו):
תמצית: כותרת הסימן, ואחריה סעיף א. בור שבין שתי חצרות שאין ביניהן פתח או חלון שיוכלו לערב דרכו, או שיש ביניהן ולא עירבו — אין ממלאים ממנו בשבת, אלא אם כן עשו מחיצה עשרה [טפחים] למעלה מן המים, שטפח ממנה יורד בתוך המים; ואם המחיצה כולה בתוך המים — צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים, כדי שתהיה ניכרת רשות זה מרשות זה; וכן בקורה רחבה ארבעה טפחים על פי הבור — זה ממלא מצד הקורה וזה מן הצד האחר. הגהת הרמ״א: דוקא כשבא למלאות בכלים של בית; אבל בכלים של חצר אין צריך שום תיקון, שהחצרות רשות אחת הן, כמו בסימן שע״ב (הגהות מיימוניות).
תמצית: באר שבאמצע השביל, בין שני כותלי חצרות — אף על פי שהיא מופלגת ארבעה טפחים מכל כותל, שניהם ממלאים ממנה, ואינם צריכים זיזים על גבה, שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. הגהת הרמ״א: דוקא כשאין החצרות פתוחות לשביל אלא בחלונות (טור והמגיד משנה); ויש אומרים שאם אינם מופלגים ארבעה [טפחים] — אוסרים אפילו בכהאי גוונא (בית יוסף בשם רש״י).
תמצית: שתי חצרות וביניהן שלש חורבות — כל אחד מותר בזו שאצלו, להשתמש בה דרך חלונות על ידי זריקה; והאמצעית מותרת לשניהם. ואם היו שלשתן סמוכות לבתים, והאמצעית כנגד השתים, כשלשה ראשי קנקן — כל אחד מותר בחורבה שאצלו, והשלישית, הקרובה לשתי החצרות, אסורה לשתיהן.
תמצית: בית הכסא שבין שני הבתים, ולא עירבו [דייריהם] יחד — רשות שניהם שולטת בו, ואסורים. באותיות קטנות, בסוגריים ובלא המילה הגה: ועיין לעיל סימן שנ״ה.
1. המשנה והגמרא — המחיצה, מלמטה או מלמעלה (סעיף א)
הבית יוסף מביא את מקור דברי הטור: « משנה בפרק כיצד משתתפין » (בית יוסף או״ח שע״ו). המשנה: « בּוֹר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת — אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנּוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לוֹ מְחִיצָה גְּבוֹהָ עֲשָׂרָה טְפָחִים, בֵּין מִלְּמַטָּה, בֵּין מִתּוֹךְ אוֹגְנוֹ » (עירובין פ״ו ע״א). רבן שמעון בן גמליאל מביא בה מחלוקת של שתי הבתים: « רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִלְּמַטָּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מִלְּמַעְלָה » (עירובין פ״ו ע״א).
הגמרא מביאה שני פירושים לשתי המילים האלה. רב הונא: « אָמַר רַב הוּנָא: לְמַטָּה — לְמַטָּה מַמָּשׁ, לְמַעְלָה — לְמַעְלָה מַמָּשׁ, וְזֶה וָזֶה בְּבוֹר » (עירובין פ״ו ע״א). רב יהודה: « וְרַב יְהוּדָה אָמַר: לְמַטָּה — לְמַטָּה מִן הַמַּיִם, לְמַעְלָה — לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם » (עירובין פ״ו ע״א).
רש״י — לרב הונא, דברי בית שמאי פירושם « סמוך למים ואין צריכין ראשי קנים ליגע במים » (רש״י עירובין פ״ו ע״א), ודברי בית הלל « סמוך משפתו מלמעלה אם ירצה דיו בכך » (רש״י עירובין פ״ו ע״א); ואף לבית הלל: « צריך שתהא כל מחיצת עשרה מאוגן הבור ולפנים » (רש״י עירובין פ״ו ע״א). לרב יהודה, דברי בית שמאי פירושם « שתהא המחיצה תחובה בקרקעית הבור » (רש״י עירובין פ״ו ע״א).
רב הונא או רב יהודה? הבית יוסף מונה את הראשונים: « ופסקו ר״ח והתוספות והרי״ף והרא״ש כרב יהודה וכ״ד הרמב״ם בפ״ג מה״ע וכ״כ סמ״ג ורש״י פסק כרב הונא וכן דעת הראב״ד והרז״ה » (בית יוסף או״ח שע״ו), ומסיק: « וכיון דהרי״ף והרמב״ם והרא״ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן » (בית יוסף או״ח שע״ו).
הטור מביא את שיטת רש״י: « ולרש״י שרי אפילו המחיצה למעלה בפי הבור בתוכו » (טור או״ח שע״ו), והבית יוסף מבאר שדברים אלה נאמרו על המחיצה ולא על הקורה: « לאו אקורה קאי אלא ארישא קאי והוא אשר כתבתי דרש״י פסק כרב הונא » (בית יוסף או״ח שע״ו).
הרמב״ם כותב: « אִם הָיְתָה לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה טֶפַח מִן הַמְּחִצָּה יוֹרֵד בְּתוֹךְ הַמַּיִם » (הלכות עירובין פ״ג הכ״א), וסעיף א, באותן מילים: « וצריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים » (שו״ע או״ח שע״ו:א).
מחיצה עשרה, שעומדת בראש הבור בתוך אוגנו, ואינה מגעת למים. לרש״י, הפוסק כרב הונא, די בה — וכך מביא הטור בשמו. לרב יהודה, שבעקבותיו הולכים בין השאר הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש, צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים: וכך כתוב בסעיף א.
הביאור הלכה מדייק, על תחילת הסעיף: « אפילו אין מימיו עמוקין י׳ טפחים » (ביאור הלכה שע״ו) — ומציין לתו״ש.
2. כותל החצר, ומחיצה העשויה לכך (סעיף א)
המשנה מביאה גם את דעת רבי יהודה: « אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא תְּהֵא מְחִיצָה גְּדוֹלָה מִן הַכּוֹתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶם » (עירובין פ״ו ע״א). רש״י מפרש באיזה כותל מדובר: « שמפסקת בין החצירות ומפסקת על פני הבור ואע״פ שאינה נכנסת לתוך אוגנו » (רש״י עירובין פ״ו ע״א).
הטור כותב, אחר שיטת רש״י: « ובלבד שתהא עשויה לכך להתיר למלאות » (טור או״ח שע״ו), והבית יוסף: « הוא לאפוקי מר״י דאמר שם באותה משנה לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם » (בית יוסף או״ח שע״ו); ואחר כך הוא סומך מיעוט זה על כלל בגמרא, בסוף פרק חלון (עירובין פ״א ע״ב).
יסוד: רש״י, על המילים מתוך אוגנו שבמשנה, מבאר מדוע מחיצה שאינה מגעת למים יכולה להועיל, ובאיזה תנאי: « אע״פ שאינה נוגעת במים קל הוא שהקילו חכמים במים דאמר ביה גוד אחית למחיצה ובלבד שתהא בתוך אוגן הבור שתראה כהפסקה » (רש״י עירובין פ״ו ע״א).
המשנה ברורה: « ומחיצת הכותל שעומד ע״ג הבור אין מועיל לזה כלל דבעינן דוקא שתהא עשויה לשם כך ובתוך אוגן הבור » (משנה ברורה שע״ו ס״ק ג). גם שולחן ערוך הרב כותב גוד אחית, ואת טעמו: « הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ הֶכֵּר וְזִכָּרוֹן שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְטַלְטֵל מֵחָצֵר לְחָצֵר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִלּוּי מַיִם » (שו״ע הרב שע״ו:א); ועל הכותל: « אֲבָל כֹּתֶל הֶחָצֵר שֶׁמְּהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי הַבּוֹר אֵינוֹ נִדּוֹן מִשּׁוּם מְחִצָּה, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ הֶכֵּר כְּלָל, הוֹאִיל וְלֹא נַעֲשָׂה בִּשְׁבִיל כָּךְ » (שו״ע הרב שע״ו:א); ראה רמה 4, נקודה א.
3. טפח בתוך המים, טפח למעלה מן המים — הפסק או היכר? (סעיף א)
על פירוש רב יהודה מקשה הגמרא פעמיים שהמים מתערבים. במחיצה התחובה בקרקעית: « לְמַטָּה מִן הַמַּיִם נָמֵי, הָא עֲרִיבִי מַיָּא » (עירובין פ״ו ע״א) — ומתרצת בדברי רב יהודה אמר רב: « צָרִיךְ שֶׁיֵּרָאוּ רֹאשָׁן שֶׁל קָנִים לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם טֶפַח » (עירובין פ״ו ע״א). במחיצה שלמעלה מן המים: « לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם נָמֵי, הָא עֲרִיבִי מַיָּא » (עירובין פ״ו ע״א) — ומתרצת במה ששנה יעקב קרחינאה: « צָרִיךְ שֶׁיְּשַׁקַּע רָאשֵׁי קָנִים בַּמַּיִם טֶפַח » (עירובין פ״ו ע״א).
סעיף א כותב את שני המקרים, בסדר הרמב״ם: תחילה המחיצה שלמעלה מן המים, שטפח ממנה יורד בתוך המים, ואחר כך « ואם הית׳ המחיצ׳ כולה בתוך המים צריך שיהי׳ טפח יוצא ממנה למעלה מן המים כדי שתהי׳ ניכרת רשות זה מרשות זה » (שו״ע או״ח שע״ו:א).
חקירה: האם המחיצה שבמים צריכה להפסיק בין המים, או רק להראות את ההפסק? רש״י, על דברי יעקב קרחינאה: « ובהא פליגי דבית שמאי בעו מחיצה המפסקת עד התהום וב״ה בעו היכר מחיצה » (רש״י עירובין פ״ו ע״א).
המשנה ברורה מדבר בקולא שהקלו במים: « קל הוא שהקילו במים להתיר במחיצה כזו דבעינן רק שלא יכנס הדלי בהדיא לחלק חבירו » (משנה ברורה שע״ו ס״ק ד). שולחן ערוך הרב כותב זאת כך: « שֶׁקַּל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם שֶׁלֹּא לְהַצְרִיךְ בָּהֶם מְחִצָּה גְמוּרָה לְהַבְדִּיל בֵּין מַיִם לְמַיִם לְגַמְרֵי, אֶלָּא שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כְּמֻבְדָּלִים » (שו״ע הרב שע״ו:א).
המקרה שהטור לא הזכיר. הטור כותב רק את המחיצה שלמעלה מן המים, שטפח ממנה משוקע במים. הבית יוסף מציין שכך נראה מדברי הרי״ף ומדברי רבי מאיר שהביא הרא״ש, וכן דעת הרמב״ם — שאף מחיצה שכולה בתוך המים מועילה, אם טפח ממנה יוצא למעלה מן המים — וכותב: « ולא ידעתי למה השמיטו רבינו » (בית יוסף או״ח שע״ו).
הט״ז: « ונ״ל דהוא מסופק דשמא הלכה כרב הונא דאוסר בזה כמ״ש ב״י בשם רש״י והראב״ד והרז״ה » (ט״ז או״ח שע״ו ס״ק א); « ע״כ לא נקט אלא מאי דשרי לתרוייהו דהיינו למעל׳ מהמים סמוך למים » (ט״ז או״ח שע״ו ס״ק א).
4. קורה רחבה ארבעה — הדלי ופי תקרה (סעיף א)
הגמרא מביאה בשם רב נחמן אמר רבה בר אבוה: « קוֹרָה אַרְבָּעָה מַתֶּרֶת בְּמַיִם » (עירובין פ״ו ע״ב). רש״י: « בבור שבין ב׳ חצירות ונתונה על רחבה באמצע הבור למעלה » (רש״י עירובין פ״ו ע״ב). ואחר כך הקושיא והתירוץ: « הָא קָא אָזֵיל דְּלִי לְאִידַּךְ גִּיסָא, וּמַיְיתֵי? קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּאֵין דְּלִי מְהַלֵּךְ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים » (עירובין פ״ו ע״ב); ועוד: « תַּחַת קוֹרָה מִיהָא הָא עֲרִיבִי מַיָּא! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם » (עירובין פ״ו ע״ב). רש״י על תירוץ זה: « וליתא לדרב יהודה אלא כדרב הונא דב״ה למעלה ממש קאמרי » (רש״י עירובין פ״ו ע״ב) — וזהו שמביא הבית יוסף, שרש״י פסק כרב הונא (פרק 1).
חקירה: האם הקורה עושה מחיצה, או שדי בכך שהדלי אינו הולך מעבר לה? הבית יוסף נותן את הטעם: « וטעמא לפי שאנו רואים כאילו קורה זו מחיצה שנמשכה ירדה עד המים וחלק כל רשות לעצמו » (בית יוסף או״ח שע״ו). ואחר כך הוא מביא מן המגיד משנה בשם הרשב״א: « ויראה לי שהמחיצה י׳ בזמן שהיא רחבה ד׳ מותרת לד״ה משום שאין הכלי הולך יותר מד״ט ולפיכך מותר אע״פ שא״א במחיצה פי תקרה יורד וסותם » (בית יוסף או״ח שע״ו).
המגן אברהם: « דלא אזיל דלי יותר מד׳ ואף על גב דעירבו מיא תחת הקורה קל הוא שהקילו חכמים במים » (מגן אברהם שע״ו ס״ק ב). המשנה ברורה, בס״ק ט, כותב את שני הטעמים, וכן שולחן ערוך הרב: « וּכְאִלּוּ פִּי הַתִּקְרָה הוּא מְחִצָּה יוֹרֶדֶת עַד קַרְקָעִית הַבּוֹר » (שו״ע הרב שע״ו:א), ואחר כך « לְפִי שֶׁשִּׁעֲרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין דְּלִי מְהַלֵּךְ יוֹתֵר מִד׳ טְפָחִים » (שו״ע הרב שע״ו:א).
מחיצה שעוביה ארבעה טפחים, וקורה שאינה בתוך האוגן. הביאור הלכה: « עיין בב״י שהביא בשם הרשב״א דה״ה אם היה המחיצה רחב בעוביה ארבעה טפחים ג״כ דינה כפי תקרה וא״כ די אם הורידה בתוך הבור ונמדד היו״ד טפחים משפת פי הבור ולמטה » (ביאור הלכה שע״ו). על מקום הקורה הוא מציין שלשון הסעיף מועתקת מלשון הרמב״ם, ומביא דעות אחרות: « ובעבודת הקודש ראיתי שכתב אם הקורה בתוך אוגן הבור וכן ג״כ דעת רבינו ירוחם בנתיב י״ב חלק י״ז עי״ש וצ״ע למעשה » (ביאור הלכה שע״ו).
מדוע חוששים כאן לדלי, ולא בגזוזטרא (סימן שנ״ה)? הבית יוסף מביא: « כתב ה״ר יהונתן אהא דאמרינן דבעינן קורה כדי שלא ילך הדלי לחלק חבירו צ״ע דהא בגזוזטרא חזינן דניתרת במחיצה שאין בעביה ארבעה ולא חיישינן דילמא אזיל דלי לבראי » (בית יוסף או״ח שע״ו).
הבית יוסף מציע: « ונראה דשאני גזוזטרא דכי אזיל דלי לבראי לא אזיל לרשות אדם אחר » (בית יוסף או״ח שע״ו). המגן אברהם, על המילים שתהיה נכרת שבסעיף, מתרץ אחרת: « דשאני התם שהוא עומד למעלה ומשלשל דרך הנקב ביושר לא חיישינן שיצא חוץ למחיצה משא״כ כאן דעומד אצל הבור ומשלשל חיישינן שילך באלכסון » (מגן אברהם שע״ו ס״ק א). הביאור הלכה, על המילים וצריך שיהיה טפח, מציין בין השאר לבית יוסף, לב״ח ולמגן אברהם, וכותב שהרבה מדבריהם כבר קדמום בחידושי הרשב״א והריטב״א.
5. כלים של חצר — הגהת הרמ״א (סעיף א)
הגהת הרמ״א: « ודוקא אם בא למלאות בכלים של בית אבל בכלים של חצר לא בעינן שום תיקון דהא חצירות רשות אחת הן » (רמ״א או״ח שע״ו:א), ומקורה בהגהות מיימוניות. דין החצרות שהיא מציינת אליו (סימן שע״ב) כתוב ברמב״ם: « כֻּלָּן רְשׁוּת אַחַת הֵן וּמְטַלְטְלִין בְּכֻלָּן בְּלֹא עֵרוּב כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכָן. אֲבָל לֹא כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ » (הלכות עירובין פ״ג הי״ח); ובכלי ששבת בבית והוציאו לחצר: « וְכֵן אִם שָׁבַת הַכְּלִי בַּבַּיִת וְהוֹצִיאוֹ לֶחָצֵר לֹא יַעֲבִירֶנּוּ לְחָצֵר אַחֶרֶת אוֹ לְגַג אַחֵר אוֹ לְרֹאשׁ הַכֹּתֶל אוֹ לְקַרְפָּף אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ אַנְשֵׁי כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמַּעֲבִירִין בָּהֶן כְּלִי זֶה עֵרוּב אֶחָד » (הלכות עירובין פ״ג ה״כ).
חקירה: מה צריך תיקון — הכלי שבו ממלאים, או המים שמכניסים לבית? הרמ״א מדבר רק בכלים. המגן אברהם מוסיף, על פי ההגהות מיימוניות: « ועכ״פ אסור להכניס המים לבית אם לא עשו תיקון » (מגן אברהם שע״ו ס״ק ג), והמשנה ברורה: « ועכ״פ אסור להכניס המים לבית אם לא עשו שום תיקון דהא לא עירבו שתי החצרות ביחד » (משנה ברורה שע״ו ס״ק י).
שולחן ערוך הרב כותב את שניהם: « וְכָל זֶה לְמַלֹּאת הַמַּיִם וּלְהַכְנִיסָם לַבַּיִת, אוֹ אֲפִלּוּ יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בֶּחָצֵר אֶלָּא שֶׁדּוֹלֶה בִּדְלִי שֶׁשָּׁבַת בַּבַּיִת » (שו״ע הרב שע״ו:א); ואת טעם ההיתר: « שֶׁהֲרֵי כָּל הַחֲצֵרוֹת רְשׁוּת אֶחָד הֵן לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכָן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבוּ » (שו״ע הרב שע״ו:א); ראה רמה 4, נקודה א.
שלושה מקרים. בדלי ששבת בחצר, כדי להשתמש במים בחצר: אין צריך תיקון (הגהת הרמ״א; הרב: לחצרות). באותו דלי, כדי להכניס את המים לבית: המגן אברהם (ס״ק ג), המשנה ברורה (ס״ק י) והרב מצריכים תיקון. בדלי ששבת בבית, אפילו כדי להשתמש במים בחצר: הגהת הרמ״א (בכלים של בית) והרב מצריכים תיקון.
6. הבאר שבשביל — רב, שמואל ודרך אויר (סעיף ב)
המקרה של סעיף ב הוא מימרא שאמר רב יהודה בשם שמואל (בית יוסף): « בּוֹר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת, מוּפְלֶגֶת מִכּוֹתֶל זֶה אַרְבָּעָה וּמִכּוֹתֶל זֶה אַרְבָּעָה — זֶה מוֹצִיא זִיז כׇּל שֶׁהוּא וּמְמַלֵּא, וְזֶה מוֹצִיא זִיז כׇּל שֶׁהוּא וּמְמַלֵּא » (עירובין פ״ה ע״א); ורב יהודה עצמו אומר: « וְרַב יְהוּדָה דִּידֵיהּ אָמַר: אֲפִילּוּ קַנְיָא » (עירובין פ״ה ע״א). אביי אומר לרב יוסף: « הָא דְּרַב יְהוּדָה דִּשְׁמוּאֵל הִיא, דְּאִי דְּרַב, הָא אָמַר: אֵין אָדָם אוֹסֵר עַל חֲבֵירוֹ דֶּרֶךְ אֲוִיר » (עירובין פ״ה ע״א).
הגמרא מראה מהיכן לומדים את שיטת שמואל: « טַעְמָא דְּאַפֵּיק, הָא לָא אַפֵּיק — אָמְרִינַן: אָדָם אוֹסֵר עַל חֲבֵירוֹ דֶּרֶךְ אֲוִיר » (עירובין פ״ה ע״א); ולשיטת רב היא מביאה, בין השאר, את דין שלש החורבות (פרק 10): « שְׁנֵי בָתִּים וְשָׁלֹשׁ חוֹרָבוֹת בֵּינֵיהֶם » (עירובין פ״ה ע״א).
רש״י — הזיז אינו אלא היכר: « ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא משום היכר בעלמא שלא ישתמשו ברשות אחרת של שנים בלא עירוב » (רש״י עירובין פ״ה ע״א); ולשיטת רב: « דהא אין אדם אוסר על חבירו בתשמיש מופלג כזה שצריך לזרוק דלי באויר ד׳ טפחים ואפילו קניא לא צריך » (רש״י עירובין פ״ה ע״א).
יסוד: הבית יוסף: « ופסק הרא״ש כרב וכן דעת הרמב״ם בפ״ג מה״ע והרי״ף השמיטו לפי שאינו דבר מצוי כ״כ » (בית יוסף או״ח שע״ו). הרמב״ם: « וְאֵין צְרִיכִין לְהוֹצִיא זִיזִין עַל גַּבָּהּ שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר עַל חֲבֵרוֹ דֶּרֶךְ אֲוִיר » (הלכות עירובין פ״ג הכ״ג) — וסעיף ב חוזר על דבריו כמעט כלשונם. המשנה ברורה: « בא לאפוקי ממ״ד בגמרא דבעינן דוקא שיוציא כ״א זיז כל שהוא מכותלו עד לבור להכירא שלא יבוא לטלטל בעלמא מרשות לרשות » (משנה ברורה שע״ו ס״ק י״ג).
7. מופלגת ארבעה, חלונות או פתחים — רש״י והרמב״ם (הגהת הרמ״א, סעיף ב)
שמואל מדבר בבור המופלגת ארבעה מכל כותל. רש״י מתאר את המקרה: « הפרודות זו מזו ומפסיק ביניהן כעין מבוי קטן ואין דיורין פתוחין לו » (רש״י עירובין פ״ה ע״א), ומבאר מדוע ההפלגה: « דאי לאו הכי דמופלג הוי תשמישו בנחת והוי כמו שהבור חציה בחצר זו וחציה בחצר זו שרשות שניהן שולטת בה » (רש״י עירובין פ״ה ע״א).
מופלגת ארבעה — תנאי, או רבותא? הבית יוסף מביא את לשון הרמב״ם, ולומד ממנה: « ולפ״ז מופלג דנקט שמואל אינו בדוקא כפירש״י אלא לרבותא נקט מופלגת בד׳ וכ״ש בפחות מכאן » (בית יוסף או״ח שע״ו). הוא מביא מן המגיד משנה: « וכתב ה״ה שנראה עוד מדבריו שאע״פ שהחצירות פתוחות לשביל מותר למלאות דרך חלונות » (בית יוסף או״ח שע״ו); ובשם הרשב״א: « וכתב בשם הרשב״א דלרש״י האי מימרא בשאין חצירות פתוחות לשביל בדוקא היא שאם היו פתוחות כל שלא עירבו שניהם אסורים בו » (בית יוסף או״ח שע״ו).
סעיף ב כותב בלשון הרמב״ם. המגן אברהם, על המילים אף על פי שהיא: « וכ״ש בפחו׳ מד׳ (דאז) אף על פי שהחצירו׳ פתוחות לשביל שרי לסברא זו » (מגן אברהם שע״ו ס״ק ד). הגהת הרמ״א כותבת את שני הגבולות שהרשב״א והבית יוסף מביאים בשם רש״י: חלונות בלבד (מקורות: הטור והמגיד משנה), ואחר כך, בלשון וי״א, הפלגת ארבעה (מקור: בית יוסף בשם רש״י). המגן אברהם, על המילה בחלונו: « דאז הוי תשמיש המילוי דרך אויר אבל כשהחצירות פתוחות לשביל רשות שניהם שולטות בו והוי השביל כחצר שאינ׳ מעורב׳ ואסור » (מגן אברהם שע״ו ס״ק ה).
הטור כותב את המקרה כרש״י: « ואם אין הבור קרוב להם אלא רחוק מכל אחד ד׳ טפחים כגון שיש שביל קטן בין שתי החצירות והבור בתוכו ואין דיורין פתוחין לו אלא ממלאין דרך חלונות הפתוחין לו מב׳ החצירות » (טור או״ח שע״ו) — ומתיר, שאין אדם אוסר דרך אויר; והבית יוסף אומר זאת: « שתשמיש בני החצירות בבור אינו אלא דרך אויר לדעת רש״י שסתם רבינו דבריו לדעתו » (בית יוסף או״ח שע״ו).
חקירה: מהו דרך אויר — החלון, או ההפלגה? לדעה שבסעיף, המשנה ברורה: « והטעם דתשמיש שהוא דרך חלון ס״ל לדעה זו דתמיד מיקרי דרך אויר בין כשהוא מופלג ד״ט ובין פחות מד״ט » (משנה ברורה שע״ו ס״ק י״ב). לדעה שמביא הרמ״א: « דעה זו ס״ל להיפוך מדעה קמייתא דאין להתיר רק דוקא כשהבור מופלג מן כותלי החצרות ד״ט דאז מקרי התשמיש דרך אויר אבל כשהוא פחות מד״ט לשניהם לא מקרי דרך אויר אלא חשיב התשמיש לשניהם בנחת ואוסרין זה ע״ז אפילו אם אין פתחים להחצרות ותשמישן הוא רק דרך חלונות שבכותל ופסקו האחרונים כדעה זו » (משנה ברורה שע״ו ס״ק ט״ו).
הט״ז מבאר את שיטת רש״י: « דלא אמרו אין אדם אוסר דרך אויר אלא דוקא בתרתי לריעות׳ דהיינו באינו יכול להשתמש אלא דרך זריק׳ או שלשול כזה בבאר ועוד ריעותא דבעי׳ שיהיה מופלג מן רשותו ד״ט » (ט״ז או״ח שע״ו ס״ק ג). הביאור הלכה: « עיין מ״ב דהסכמת הפוסקים הוא כדעת ההגה״ה דהוא דוקא במופלג ד׳ » (ביאור הלכה שע״ו).
באר שאינה מופלגת ארבעה טפחים מן הכתלים, וממלאים ממנה דרך חלונות. לדעה שבסעיף, כפי שקוראים אותה המגן אברהם (ס״ק ד) והמשנה ברורה (ס״ק י״ב), כל שכן שמותר. לדעה שהרמ״א מביא אחר כך — אסור; והמשנה ברורה כותב שכך פסקו האחרונים (ס״ק ט״ו). באר, כשיש לחצרות פתחים לשביל. לפי המגן אברהם, הדעה שבסעיף מתירה (ס״ק ד) — הוא כותב זאת אחרי דבריו על באר בפחות מד׳ טפחים, ועמוד זה אינו מכריע אם כוונתו גם לד׳ טפחים; הגהת הרמ״א אוסרת, והמגן אברהם מבאר: השביל הוא אז כחצר שאינה מעורבת (ס״ק ה). שולחן ערוך הרב כותב את ההיתר בבור « רָחוֹק מִכָּל אֶחָד ד׳ טְפָחִים » (שו״ע הרב שע״ו:ב), בלשון הטור, ובפתחים: « אֲבָל אִם חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת לַשְּׁבִיל — רְשׁוּת שְׁנֵיהֶם שׁוֹלֶטֶת בּוֹ וַהֲרֵי הוּא כְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וַאֲסוּרִים בּוֹ עַד שֶׁיְּעָרְבוּ » (שו״ע הרב שע״ו:ב); ובור קרובה יותר — סעיף ב שלו אינו כותב (רמה 4, נקודה ב).
8. הקושיא מסימן שע״ה — הט״ז והביאור הלכה (סעיף ב)
התל שבחצר. הט״ז, על המילים שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר, מקשה: « למה פסק הרמב״ם בסי׳ שע״ה ס״ג גבי תל שבחצר שבעל החצר אוסר על בעל המרפס׳ בגבוה י׳ והלא אין תשמישו על התל אלא בזריקה והיינו דרך אויר » (ט״ז או״ח שע״ו ס״ק ב) [כך מונה הט״ז; בשולחן ערוך דין התל הוא בסימן שע״ה סעיף ב, וסעיף ג שם עוסק במצבה]. הביאור הלכה מביא את אותה קושיא: « והאחרונים הקשו מהא דסימן שע״ה דבני מרפסת אוסרין על בני חצר אף במופלג ד׳ » (ביאור הלכה שע״ו). בסימן שע״ה סעיף ב, כשהתל, הגבוה עשרה, רחוק ד׳ מן המרפסת, כותב השולחן ערוך: « לפיכך שניהם אסורים להוציא שם כלים ששבתו בבתים עד שיערבו » (שו״ע או״ח שע״ה:ב) — שניהם אסורים; הט״ז מדבר באיסור שבעל החצר אוסר על בעל המרפסת, והביאור הלכה באיסור שבני המרפסת אוסרין על בני החצר.
הט״ז מתרץ תחילה: « וצ״ל דלא אמרו האי מילתא אלא במים שאין שם תשמיש רק מילוי מים וכן בחורבה דאמרי׳ בגמ׳ שאין אדם אוסר דרך אויר כמ״ש בסמוך שם ג״כ אין דרך להשתמש בחורבה אבל בתל שבחצ׳ דרך להשתמש שם בתשמיש קבוע » (ט״ז או״ח שע״ו ס״ק ב). בס״ק ג הוא כותב שלשיטת רש״י אין כאן קושיא: « ולפ״ז לק״מ במ״ש בסמו׳ להרמב״ם מדין התל שבחצר דלרש״י שהוא כשיטת הטור לא תמצא שם תרתי לריעותא » (ט״ז או״ח שע״ו ס״ק ג) (פרק 7). אחר כך הוא מביא את תירוץ חמיו, הב״ח: « ותי׳ דדוקא גבי בור וחורבה דאין שם תשמיש כלל בחול אלא ע״י זריקה משך ד״ט דרך אויר אמרו אין אדם אוסר דרך אויר » (ט״ז או״ח שע״ו ס״ק ג), וכותב מיד: « ובסמוך יתבאר דרש״י לא כ״כ והקושיא מעיקרא ליתא כמ״ש לדעת רש״י » (ט״ז או״ח שע״ו ס״ק ג).
הביאור הלכה מביא את תירוץ הרשב״א: « וראיתי שכבר הקשה זה בחידושי הרשב״א בנדפס מחדש ותירץ דהתם כשעשו התל בשותפות ובחול משתמשין בו שניהם דרך החצר הלכך לאו תשמיש אויר לחוד הוא » (ביאור הלכה שע״ו) — ומוסיף שהב״ח כיוון לדבריו מעצמו.
שולחן ערוך הרב אינו מעלה את הקושיא; בסעיף ב שלו הוא כותב על המילוי הזה שדרך אויר « וְאֵינוֹ כְּדַאי לֶאֱסוֹר עַל חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה, עַיֵּן סִמָּן שע״ה » (שו״ע הרב שע״ו:ב), ומתנה את ההיתר: « אִם יֵשׁ מִן הַחַלּוֹנוֹת לְמַיִם י׳ טְפָחִים, שֶׁתַּשְׁמִישׁ מִלּוּי זֶה הוּא תַּשְׁמִישׁ בְּקֹשִׁי » (שו״ע הרב שע״ו:ב). תנאי זה אינו לא בסעיף המחבר ולא בהגהת הרמ״א; הרב עצמו מפנה לסימן שע״ה, ושם, בסעיף ב, בתוספת שבסוגריים בשם הטור, כתוב בתל « ובתוך עשרה למרפסת » (שו״ע או״ח שע״ה:ב); ואין אנו אומרים שזה אותו תנאי, ולא כיצד הרב מתרץ את קושיית האחרונים (רמה 4, נקודה ב).
9. חוליא גבוהה עשרה, ושביל שאינו רשות היחיד (סעיף ב)
הבית יוסף מביא מן התוספות את פירוש ר״י למימרא של שמואל, בשני אופנים. הראשון: « ודע שהתוספות כתבו בדף פ״ה שר״י מפרש כגון שזה הבור מושך כל אורך החצירות ומפסיק בין ד׳ הסמוכים לחצר זו לד׳ הסמוכים לחצר אחרת דחשיב כל חד רשותא לנפשיה » (בית יוסף או״ח שע״ו); והשני, הפותח בא״נ: « א״נ כגון שאותו הפסק שבין שתי חצירות שהבור עומד שם אינו רה״י אלא ר״ה או כרמלית ומחיצות הבור גבוהים י׳ דכשממלאים מהבור לחצר מביאין דרך מלמעלה מי׳ דהוי מקום פטור » (בית יוסף או״ח שע״ו).
מדוע שני האופנים? הבית יוסף מבאר: « כיון שמבוי הקטן אסור להשתמש בו שניהם כדמשמע שם גבי ב׳ בתים וג׳ חורבות ביניהם היאך יכול לטלטל ולמלא מן הבור לחצר דרך המבוי האסור » (בית יוסף או״ח שע״ו).
הבית יוסף ממשיך ומביא את דברי רש״י: « אבל רש״י כתב דלא דמי לההיא דב׳ בתים וג׳ חורבות ביניהם דאילו חורבה משתמשים בה נמי בסמוך אבל הכא במבוי ליכא שום תשמי׳ אלא מילוי והוא ע״י הפלגת אויר ד׳ » (בית יוסף או״ח שע״ו).
חוליא גבוהה עשרה. תמצית: הראב״ד, בהשגותיו על הרמב״ם (הלכות עירובין פרק ג הלכה כג), מתנה את ההלכה בכך שחוליית הבור תהיה גבוהה עשרה טפחים; שאז אין אויר רשות הרבים אוסרו, וגם רשות חבירו אינה אוסרתו דרך אויר; ואם אין חוליתו גבוהה עשרה — אין ממלאים; והוא מציין למשנה בפרק המוצא תפילין. המגיד משנה תמה עליו: לדבריו, הרמב״ם עוסק כאן במה שתלוי באיסור הבעלים זה על זה, ואת מה שתלוי במהות הרשויות ביאר בפרק ט״ו מהלכות שבת.
שולחן ערוך הרב מחלק: « בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהַשְּׁבִיל הוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד » (שו״ע הרב שע״ו:ב); « אֲבָל אִם הוּא כַּרְמְלִית, כְּגוֹן שֶׁמְּפֻלָּשׁ בִּשְׁנֵי רָאשָׁיו לְכַרְמְלִית — אֲפִלּוּ אִם הַבּוֹר מֻפְלָג מִכָּתְלֵי הַחֲצֵרוֹת ד׳ טְפָחִים אָסוּר לְמַלֹּאת מִמֶּנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן מַקִּיפָתוֹ חֻלְיָא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה » (שו״ע הרב שע״ו:ב). הדברים נקראים זה לצד זה: הראב״ד מצריך חוליא בלי לחלק, האופן השני של ר״י מעמיד את המקרה בשביל שהוא רשות הרבים או כרמלית, ומחיצות הבור גבוהות עשרה, והרב מצריך חוליא רק בשביל שהוא כרמלית. דף זה אינו אומר מנין לרב חילוקו.
10. שלש החורבות — כשורה או כחצובה (סעיף ג)
הגמרא מביאה בשם רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: « שְׁנֵי בָתִּים וְשָׁלֹשׁ חוֹרָבוֹת בֵּינֵיהֶם. זֶה מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּסָּמוּךְ שֶׁלּוֹ עַל יְדֵי זְרִיקָה, וָזֶה מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּסָּמוּךְ שֶׁלּוֹ עַל יְדֵי זְרִיקָה » (עירובין פ״ה ע״א) — « וְהָאֶמְצָעִי — אָסוּר » (עירובין פ״ה ע״ב). רש״י מתאר את החורבות: « מחיצות פרוצות זו לזו ואין בהן דיורין ואין להן בעלים אלא בני הבתים האלו ויש חלונות בבתים פתוחין לחורבה » (רש״י עירובין פ״ה ע״א).
רש״י — כל אחד משתמש בחורבה הסמוכה לו: « הואיל ואין לו בה תשמיש גמור בחול שאין לו בה פתח פתוח לה אלא חלון אין פירצת המחיצה אוסרת ומותר להשתמש בכולה » (רש״י עירובין פ״ה ע״א); אבל לא בזו הסמוכה לחבירו: « אבל בסמוכה לחברו לא ישתמש אפילו בזריקה הואיל ויש לחברו בה תשמיש נוח בשלשול סמוך לחלונו » (רש״י עירובין פ״ה ע״א).
קושיית רבי אליעזר. הוא שואל את רב: « וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר: לָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל וְלָזֶה בִּזְרִיקָה — שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין » (עירובין פ״ה ע״ב). רש״י: « אלמא אף על גב דשלשול נוח מזריקה הואיל דאינו ממש לאחד מהן כפתח לא שרינן ליה לחד מינייהו » (רש״י עירובין פ״ה ע״ב).
רב משיב: « מִי סָבְרַתְּ דְּקָיְימִי כְּשׁוּרָה? לָא — דְּקָיְימִי כַּחֲצוּבָה » (עירובין פ״ה ע״ב). רש״י, על כשורה: « זו אצל זו שתהא החיצונה מפסקת בין הבית ולאמצעי » (רש״י עירובין פ״ה ע״ב); ועל כחצובה: « ושלשתן סמוכין לבתים האמצעי כנגד השתים כשלשה רגלי הקנקן הלכך הסמוכין מותרין דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר והאמצעי אסור דשניהן משתמשין בה בשלשול ורשות שניהם היא » (רש״י עירובין פ״ה ע״ב). והוא מוסיף: « ואף על גב דשתים הסמוכות פרוצות לאמצעי האוסר לא אחמור רבנן במקום שאין לו תשמיש גמור שיהא אסור משום פרוץ » (רש״י עירובין פ״ה ע״ב) — והמשנה ברורה מעתיק זאת (ס״ק כ״ב).
יסוד: סעיף ג כותב תחילה את המקרה שבו האמצעית מותרת לשניהם; הבית יוסף מעמידו כשהן עומדות כשורה: « וכי קיימי כשורה זו אצל זו שהחיצונה מפסקת בין הבית לאמצעי ושניהם אין משתמשין בה אלא דרך אויר שניהם מותרים בה דאינם אוסרים זה על זה דרך אויר » (בית יוסף או״ח שע״ו). וכשהן עומדות « כשלשה ראשי קנקן » (שו״ע או״ח שע״ו:ג), השלישית, הקרובה לשתי החצרות, אסורה לשתיהן. המגן אברהם נותן את הטעם לזה ולזה: « כיון דאין ב׳ החצירות משתמשות בו אלא דרך אויר זריקה » (מגן אברהם שע״ו ס״ק ז); « כיון דמשתמשין בחורבה ע״י שלשול מה שאין כן בס״ב דהוי דרך אויר » (מגן אברהם שע״ו ס״ק ח).
לא בכל המקורות אותה מילה: ברש״י שבספריא « כשלשה רגלי הקנקן » (רש״י עירובין פ״ה ע״ב), הבית יוסף מביאו « כג׳ ראשי קנקן » (בית יוסף או״ח שע״ו), הסעיף « כשלשה ראשי קנקן » (שו״ע או״ח שע״ו:ג), ושולחן ערוך הרב « כְּג׳ רַגְלֵי הַקַּנְקַן » (שו״ע הרב שע״ו:ג); ובגמרא « כַּחֲצוּבָה » (עירובין פ״ה ע״ב). הט״ז, בס״ק ה, מביא את הקושיא שרש״י מקשה מן הבאר שבסעיף ב, ואת תירוצו: בחורבה משתמשים תשמישים הרבה, בין בסמוך בין ברחוק, ובבאר אין תשמיש אלא מילוי (פרק 9).
11. חורבות שיש להן בעלים (סעיף ג)
רש״י כותב שאין לחורבות בעלים אלא בני הבתים (פרק 10). הבית יוסף מביא את דברי הרא״ש על כך: « ועל מה שפירש״י שאין לחורבות בעלים אלא בעלי בתים הללו כתב הרא״ש משמע דס״ל דאם יש להם בעלים אוסרין אותם הבעלים על בעלי בתים אע״פ שאין לבעלים דיורים בחורבה וקשה דהא קי״ל דירה בלא בעלים לא שמה דירה » (בית יוסף או״ח שע״ו).
חקירה: דירה בלא בעלים אינה אוסרת על אחרים; אבל האם מותר לטלטל בתוכה? הרא״ש מציע בדעת רש״י: « ונראה דרש״י סובר דנהי שאינה אוסרת את החצר ואת המבוי שהיא פתוחה להם בתוכה מיהו אסור לטלטל » (בית יוסף או״ח שע״ו); ומסיק: « וקשה לעשות דירה בלא בעלים דירה לחצאין הלכך נראה דאינה אוסרת כלום » (בית יוסף או״ח שע״ו). הבית יוסף: « ורבינו סתם דבריו כדעת הרא״ש » (בית יוסף או״ח שע״ו) — והטור אכן כותב: « ואפי׳ יש לחורבות בעלים אינן אוסרים כיון שאין דרים בהם » (טור או״ח שע״ו).
הביאור הלכה מסדר את השיטות. מצד אחד: « הנה דעת רש״י דדוקא כשאין להחורבות בעלים אחרים אלא בעלי החצרות שותפין בהן » (ביאור הלכה שע״ו), וכן « וכן הוא ג״כ דעת בעל המאור ובחידושי הרשב״א הביא שכן הוא ג״כ דעת הראב״ד » (ביאור הלכה שע״ו). מצד שני: « אבל בתוספות הביאו בשם ר״י שחולק על רש״י וס״ל דאפילו יש להן בעלים ג״כ מותר לפי שאינה בית דירה » (ביאור הלכה שע״ו); וכן, הוא כותב, דעת הרא״ש והרשב״א, וכן פסק הטור. ואחר כך: « ולפלא על השו״ע שלא הבית דעתו בזה ואפשר מדסתם ולא חילק משמע ג״כ דבכל גווני שרי ובלבוש פסק בהדיא דמותר אפילו ביש להן בעלים וכן פסק הגר״ז » (ביאור הלכה שע״ו).
שולחן ערוך הרב, בסוף סעיף ג שלו: « וְחֻרְבּוֹת אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּעָלִים, מֻתָּרִים בְּנֵי חֲצֵרוֹת הַסְּמוּכוֹת לָהֶן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְאֵין הַבְּעָלִים אוֹסְרִים עֲלֵיהֶן, הוֹאִיל וְאֵינָן דָּרִים בָּהֶם, וְדִירָה בְּלֹא בְעָלִים אֵינָהּ אוֹסֶרֶת » (שו״ע הרב שע״ו:ג); ראה רמה 4, נקודה ג.
חורבות של אחרים, שאינם דרים בהן. לרש״י — ולפי הביאור הלכה, גם לבעל המאור ולראב״ד — אין משתמשים בהן; לר״י בתוספות, לרא״ש, לרשב״א ולטור — משתמשים בהן; הביאור הלכה כותב שהלבוש פסק כך בהדיא, וכן הרב, ושאפשר שהמחבר אמר זאת בסתמו.
12. בית הכסא שבין שני בתים (סעיף ד)
הבית יוסף מביא את מקור סעיף ד, ההגהות מיימוניות: « כתוב בהגהות פט״ו מה״ש בית הכסא שבין שני בתים אם יש ביניהם פתח שיכולין לערב יחד מערבין ומותרים בו ואם לאו רשות שניהם שולטת בו ואסורין » (בית יוסף או״ח שע״ו), ונותן את הטעם: « וטעמא משום דדמי לבור שבין ב׳ חצירות ואין מחיצה תלויה מועלת בבית הכסא כמו בבור דאין מחיצה תלויה מתרת אלא במים » (בית יוסף או״ח שע״ו). הכלל שהוא מביא הוא תשובת רב לרבי טבלא בגמרא: « אֵין מְחִיצָה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֶלָּא בְּמַיִם, קַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בַּמַּיִם » (עירובין פ״ו ע״ב).
דעה מתירה. הבית יוסף ממשיך: « וכ״כ המרדכי בפרק הזורק אך כתב שה״ר יעקב מקינון מתיר משום דצואה מקום פטור הוא » (בית יוסף או״ח שע״ו). סעיף ד כותב את האיסור ואינו מביא דעה זו.
חקירה: מה אסור? המגן אברהם: « דדמי לכלים ששבתו בבית » (מגן אברהם שע״ו ס״ק ט). המשנה ברורה מציין לסימן שנ״ה: « דמיירי שמקום מושב ביהכ״ס היה מיוחד לכל אחד לבדו ורק מקום החפירה שלמטה שהצואה נופלת שם היה של שניהם ולכן אסור דמוציא מרשותו לרשות השותפין שלא עירב עמדו אבל אם גם מקום המושב היה שייך לשניהם מותר » (משנה ברורה שע״ו ס״ק כ״ג). שולחן ערוך הרב כותב את התנאי: « אִם הוּא שֶׁל שְׁנֵיהֶם בְּשֻׁתָּפוּת וְלֹא עֵרְבוּ יַחַד — אֲסוּרִים לִפָּנוֹת לוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת » (שו״ע הרב שע״ו:ד), ואת טעם המגן אברהם: « וְהַצּוֹאָה הִיא כְּכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבַּיִת, וְאָסוּר לְהוֹצִיאָם אֲפִלּוּ מֵחָצֵר לְחָצֵר » (שו״ע הרב שע״ו:ד). הוא כותב את תנאי השותפות בלי לחלק בין המושב לחפירה; דף זה אינו מכריע כיצד הדברים מתיישבים (רמה 4, נקודה ד).
הסוגריים שבסעיף ד מפנים לסימן שנ״ה; הגהת הרמ״א שם כותבת, בסעיף ג: « בית הכסא העומד בין שני בתים אסור לפנות שם אם לא עירבו יחד ולא עשו לו תיקון מבע״י כמו שנתבאר סעיף ב׳ דאז שרי דלא הוי אלא כמו חצר שאינה מעורבת כדלקמן סי׳ שנ״ו ועסי׳ שע״ו ס״ד » (רמ״א או״ח שנ״ה:ג), וכן: « וכל זה דוקא לכתחלה אבל דיעבד ששכחו ולא ערבו מותר דגדול כבוד הבריות » (רמ״א או״ח שנ״ה:ג). האיסור לכתחלה והתיקון, שכותב סעיף ד של הרב, כתובים כבר שם. על התיקון כותב המשנה ברורה: « היינו תיקון דדף או קנה. אבל תיקון דמחיצה תלויה אינו מועיל הכא עד שיורדת עד למטה » (משנה ברורה שנ״ה ס״ק ל״ה). גם הרב משווה את המקום לחצר, אבל כדי ללמוד ממנו את האיסור: « לְפִי שֶׁהוּא כְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם » (שו״ע הרב שע״ו:ד); אצל הרמ״א, « כמו חצר שאינה מעורבת » (רמ״א או״ח שנ״ה:ג) בא אחרי « דאז שרי » (רמ״א או״ח שנ״ה:ג), לאחר שנעשה התיקון, והמשנה ברורה כותב על ההפניה שאחריו: « דשם מבואר דבחצר שאינה מעורבת לכו״ע מותר כחו » (משנה ברורה שנ״ה ס״ק ל״ו); ובסימן שנ״ה הרב עצמו כותב במקרה זה « אִם לֹא עַל יְדֵי דַף וְקָנֶה » (שו״ע הרב שנ״ה:י״ב) (רמה 4, נקודה ד).
במי ששכח לערב, המשנה ברורה: « דאם שכח ולא עירב בדיעבד מותר לפנות דגדול כבוד הבריות » (משנה ברורה שע״ו ס״ק כ״ד); סעיף ד של הרב כותב « לְכַתְּחִלָּה » (שו״ע הרב שע״ו:ד), ואינו אומר מה הדין בדיעבד; הרב כותב אותו בסימן שנ״ה, בסעיף שאחרי הסעיף שהובא לעיל: « וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל בְּדִיעֲבַד, שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ — מֻתָּר מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת » (שו״ע הרב שנ״ה:י״ג), כמו הגהת הרמ״א בסימן שנ״ה (לעיל).
13. סיכום השיטות והכרעת ההלכה
היסוד: במים הקלו: די שתהיה הרשות ניכרת, ושלא ייכנס הדלי בהדיא לחלק חבירו (משנה ברורה, ס״ק ד ו-ט); ותשמיש שאינו אלא דרך אויר אינו אוסר על חבירו, בין השאר בסעיפים ב ו-ג:
- בור שבין שתי חצרות שאינן יכולות לערב, או שלא עירבו: אין ממלאים ממנו בשבת בלי מחיצה עשרה [טפחים] למעלה מן המים שטפח ממנה יורד בתוך המים — או, כשהיא כולה בתוך המים, שטפח ממנה יוצא למעלה מן המים — (סעיף א, כרב יהודה, שבעקבותיו הולכים בין השאר הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש); לפי המשנה ברורה, מחיצה העשויה לכך, בתוך אוגן הבור; כותל החצר אינו מועיל (ס״ק ג);
- או קורה רחבה ארבעה טפחים על פי הבור (סעיף א) — שרואים אותה כאילו יורדת עד המים, ושאין דלי מהלך יותר מארבעה טפחים (משנה ברורה, ס״ק ט; הרב); הביאור הלכה משאיר בצריך עיון למעשה קורה שאינה בתוך האוגן;
- הגהת הרמ״א: דוקא בכלים של בית; בכלים של חצר אין צריך תיקון (סעיף א) — אבל לפי המגן אברהם והמשנה ברורה, אין מכניסים את המים לבית בלי תיקון (ס״ק ג; ס״ק י), וכן כותב הרב;
- באר שבאמצע השביל, אפילו מופלגת ארבעה טפחים מכל כותל: שניהם ממלאים ממנה, בלי זיזים (סעיף ב), כרב; הגהת הרמ״א: דוקא כשאין החצרות פתוחות לשביל אלא בחלונות; ויש אומרים שאם אינה מופלגת ארבעה טפחים — אוסרים אפילו בזה; והמשנה ברורה כותב שכך פסקו האחרונים (ס״ק ט״ו); הרב כותב את ההיתר בשביל שהוא רשות היחיד, כשאין לחצרות אליו אלא חלונות, והבור רחוק ארבעה טפחים מכל חצר והחלונות עשרה טפחים מן המים; ובשביל שהוא כרמלית — מצריך חוליא גבוהה עשרה;
- שלש החורבות: כל אחד משתמש בשלו על ידי זריקה דרך החלונות, והאמצעית מותרת לשניהם — כשהן כשורה, מבאר הבית יוסף; ואם הן כשלשה ראשי קנקן, השלישית, הקרובה לשתי החצרות, אסורה לשתיהן (סעיף ג); בחורבות שיש להן בעלים אחרים, הביאור הלכה מביא את מחלוקת רש״י והתוספות, ומביא בין השאר את הלבוש ואת הרב, המתירים;
- בית הכסא שבין שני בתים שלא עירבו: רשות שניהם שולטת בו, ואסורים (סעיף ד) — מחיצה תלויה אינה מועילה אלא במים (בית יוסף); לפי המשנה ברורה, כשרק החפירה משותפת (ס״ק כ״ג), ומי ששכח לערב — בדיעבד מותר לפנות (ס״ק כ״ד); הרב: אסור לכתחלה, כשהוא של שניהם בשותפות, עד שיערבו או יעשו תיקון — בסימן שנ״ה הרב כותב במקרה זה דף או קנה, ולמי ששכח לערב — שבדיעבד מותר (סעיף י״ג).
להלכה למעשה, היעזר ברב שלך; גם מנהג הקהילה קובע.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב, ד׳ סעיפים בסימן זה).