שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות התלמוד, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים והאחרונים בפתח או חלון של העירוב שנסתם בשבת, ובפרצות שבין חצרות וגגות
נושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שע״ד — ד׳ סעיפים בשולחן ערוך (המחבר), בלא הגהה הפותחת במילה הגה; בשולחן ערוך הרב ד׳ סעיפים גם כן
עם, בין השאר, המקורות: גמרא עירובין ושבת, רמב״ם, טור, בית יוסף, ט״ז, מג״א, משנה ברורה, ביאור הלכה
משנה ברורה: 29 ס״ק
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- מקור השולחן ערוך — ד׳ סעיפים
- סוגיית רבה — שבת שהותרה (סעיף א)
- עירב לשנה (סעיף א)
- סתמה במזיד (סעיף א)
- דעת הרמב״ם — כל אחת לעצמה (סעיף א)
- כותל שבין שתי חצרות שנפל בשבת — רב ושמואל (סעיף ב)
- חצר שנפרצה לרשות הרבים או לכרמלית (סעיף ב)
- חצר קטנה שנפרצה לגדולה (סעיף ג)
- גג קטן שנפרץ לגג גדול (סעיף ד)
- סיכום השיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — ד׳ סעיפים
ערבו דרך חלון או פתח שביניהם ונסתם בשבת מותרים להשתמש דרך גובה הכותל וחוריו ואפי' אם עירב לשנה ונסתם הפתח בחול ונפתח בשבת (ואפילו סתמה במזיד) (אגור) חזר העירוב להתירו ולהרמב״ם אין מותר לטלטל אלא כל אחת לעצמה אבל מזו לזו לא:
1. סוגיית רבה — שבת שהותרה (סעיף א)
הגמרא מביאה מחלוקת רב הונא ורבי יצחק, בשלושה [בני אדם] שמת אחד מהם, או בשניים שנתוספו עליהם: « שְׁלֹשָׁה וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, שְׁנַיִם וְנִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן — רַב הוּנָא וְרַבִּי יִצְחָק, חַד אָמַר: שַׁבָּת גּוֹרֶמֶת, וְחַד אָמַר: דָּיוֹרִין גּוֹרְמִין » (עירובין י״ז ע״א) — אחד אומר שהשבת קובעת, ואחד אומר שהדיורין קובעים. היא מבררת מי אמר מה: « תִּסְתַּיֵּים דְּרַב הוּנָא הוּא דְּאָמַר שַׁבָּת גּוֹרֶמֶת » (עירובין י״ז ע״א), ממה שרבה מביא: « דְּאָמַר רַבָּה: בְּעַאי מֵרַב הוּנָא, וּבְעַאי מֵרַב יְהוּדָה: עֵירַב דֶּרֶךְ הַפֶּתַח וְנִסְתַּם הַפֶּתַח, דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן וְנִסְתַּם הַחַלּוֹן, מַהוּ? וְאָמַר לִי: שַׁבָּת הוֹאִיל וְהוּתְרָה — הוּתְּרָה » (עירובין י״ז ע״א). רבה שאל את רב הונא ואת רב יהודה בעירב דרך פתח שנסתם, או דרך חלון שנסתם, והשיבו לו ששבת, כיון שהותרה, הותרה.
הטור — כותב את הדין עם הטעם הזה: « עירבו דרך חלון או פתח שביניהן ונסתם בשבת מותרין להשתמש דרך גובה הכותל וחוריו דשבת כיון שהותרה הותרה » (טור או״ח שע״ד). סעיף א כותב את אותו הדין בלי הטעם.
יסוד: המשנה ברורה נותן אותו טעם, על המילים דרך גובה הכותל וחוריו: « אפ״ה לא נתבטל העירוב על שבת זו דכיון שהותר בתחלת השבת הותר לכל השבת » (משנה ברורה שע״ד ס״ק ג) — אף שעכשיו, כשנסתם, אין בחורים שיעור חלון, לא נתבטל העירוב על שבת זו: כיון שהותר בתחילת השבת, הותר לכל השבת.
השולחן ערוך הרב כותב בסעיף א שלו: « מֻתָּרִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ מִזֶּה לְזֶה דֶּרֶךְ גֹּבַהּ כֹּתֶל וְחוֹרָיו, שֶׁשַּׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהֻתְּרָה — הֻתְּרָה » (שו״ע הרב שע״ד:א) — מזה לזה, עם הטעם; ראה ברמה 4, נקודה א.
ואם נסתם הפתח מבעוד יום, הביאור הלכה כותב על המילים ונסתם בשבת: « אבל אם נסתם מבעוד יום אפילו חזר ונפתח בשבת אסורין לפי שעדיין לא קנו עירוב מעולם שקניית העירוב הוא בה״ש וכאן לא היה עירוב ביה״ש כיון שהפתח סתום ואפילו אם עירבו כבר לפני שבת שעברה לשבת אחת ואותו עירוב נשאר עדיין קיים אין יכולין לסמוך עליו בשבת זו אחר שנפתח הפתח הואיל וכבר נתבטל מבעוד יום כשנסתם ואינו חוזר וניעור משתחשך » (ביאור הלכה שע״ד) — אסור אפילו נפתח בשבת, שקניית העירוב בבין השמשות; ואפילו עירוב שעירבו לפני שבת שעברה, לשבת אחת, אינו מועיל.
2. עירב לשנה (סעיף א)
סעיף א ממשיך: « ואפי׳ אם עירב לשנה ונסתם הפתח בחול ונפתח בשבת » (שו״ע או״ח שע״ד:א), ומסיים שחזר העירוב להתירו. הטור כותב אותו משפט, ומוסיף אחרי המילים נסתם הפתח בחול: « ואפילו אם עירבו לשנה ונסתם הפתח בחול דהשתא לא נכנסה השבת בהיתר ונפתח בשבת חזר העירוב להתירו » (טור או״ח שע״ד) — כיון שנסתם הפתח בחול, לא נכנסה השבת בהיתר. הבית יוסף מביא את המקור: « ומ״ש ואפילו עירבו לשנה וכו׳ כ״כ הרא״ש בספ״ק דעירובין » (בית יוסף או״ח שע״ד) — הרא״ש כותב זאת בסוף הפרק הראשון של עירובין.
הביאור הלכה מחלק בין עירב לשנה לבין הדין שבפרק 1: « ועירב לשנה שאני שמערב מתחלה על כל השבתות וקנה העירוב בשבת ראשונה שהיה הפתח פתוח ולכן אפילו אם אח״כ נסתם הפתח ונפתח בשבת אחרת ואפילו בסוף השנה חוזר העירוב וניעור » (ביאור הלכה שע״ד) — מערב מתחילה על כל השבתות, וקנה העירוב בשבת ראשונה כשהפתח פתוח; לכן חוזר וניעור כשנפתח בשבת אחרת, אפילו בסוף השנה.
מניין דין זה? הביאור הלכה מפנה תחילה למגן אברהם: « עיין במגן אברהם סימן שפ״ג שנשאר בדין זה בצ״ע אכן כמה אחרונים יישבו קושיותיו שם » (ביאור הלכה שע״ד) — המגן אברהם בסימן שפ״ג · 383 נשאר בדין זה בצריך עיון, אבל כמה אחרונים יישבו שם את קושיותיו. אחר כך הוא כותב שמכל מקום אין הדין ברור, ומביא את מקורו: « ומ״מ אין דין זה ברור דהנה מקור זה הדין נובע מדברי הרא״ש ספ״ק דעירובין דהביא ראיה מדין ספינות שנפסקו וחזרו ונתקשרו [שבת דף ק״א] דחזרו להתירן הראשון » (ביאור הלכה שע״ד). הרא״ש הביא ראיה: « והוכיח הרא״ש דמיירי שנפסקו בחול ואפ״ה מהני כשחזרו ונתקשרו אח״כ בשבת דאי נפסקו בשבת אפילו לא חזרו ונתקשרו מותרין משום דהותרה הותרה » (ביאור הלכה שע״ד) — אילו דיברה הברייתא בספינות שנפסקו בשבת, היו מותרות אף בלי שחזרו ונקשרו; אם כן היא מדברת בשנפסקו בחול. הברייתא: « סְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ בָּזוֹ — מְעָרְבִין וּמְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ. נִפְסְקוּ — נֶאֶסְרוּ. חָזְרוּ וְנִקְשְׁרוּ, בֵּין שׁוֹגְגִין וּבֵין מְזִידִין בֵּין אֲנוּסִין בֵּין מוּטְעִין — חָזְרוּ לְהֶיתֵּרָן הָרִאשׁוֹן » (שבת ק״א ע״ב) — ספינות קשורות מערבין ומטלטלין מזו לזו; נפסקו נאסרו; חזרו ונקשרו, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין בטעות, חזרו להיתרן הראשון. אחרי המשך הברייתא (המחצלות, והכלל שכל מחיצה שנעשית בשבת, בין בשוגג בין במזיד, שמה מחיצה), הגמרא מקשה ומתרצת: « אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִזְרוֹק, אֲבָל לְטַלְטֵל אָסוּר! כִּי אִיתְּמַר דְּרַב נַחְמָן — אַמֵּזִיד אִיתְּמַר » (שבת ק״א ע״ב) — והרי רב נחמן אמר: לא שנו [ששמה מחיצה] אלא לזרוק, אבל לטלטל אסור; ומתרצת: דברי רב נחמן נאמרו על המזיד. לפי רש״י שם, נקשרו במזיד — אין מטלטלין מזו לזו; ושמה מחיצה רק לחייב הזורק מתוכה לרשות הרבים או להפך.
אבל אחרים מפרשים את הברייתא אחרת: « אכן לדברי התוספות [בשבת ק״א] וכן לכמה ראשונים [הרמב״ם עי״ש ובהרה״מ ספ״ג והרשב״א והריטב״א] שפירשו להך ברייתא דאפילו נפסקו בשבת אסור משום דכיון דבלא הקשר שביניהם ניידי ממקומם הוי כמפסיק כרמלית ביניהם ולא שייך בזה לומר כיון שהותרה הותרה א״כ אין שום מקור לדין זה » (ביאור הלכה שע״ד) — אפילו נפסקו בשבת אסור, שהמקום שביניהן כמפסיק כרמלית; ולדבריהם אין לדין זה מקור. הרמב״ם כותב בספינות: « וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת שֶׁהָיוּ קְשׁוּרוֹת זוֹ בָּזוֹ וְעֵרְבוּ וְנִפְסְקוּ אָסוּר לְטַלְטֵל מִזּוֹ לָזוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה מֻקָּפוֹת מְחִצָּה. חָזְרוּ וְנִקְשְׁרוּ בְּשׁוֹגֵג חָזְרוּ לְהֶתֵּרָן » (הלכות עירובין פ״ג הכ״ה) — שתי ספינות קשורות שעירבו ונפסקו, אסור לטלטל מזו לזו אפילו מוקפות מחיצה; חזרו ונקשרו בשוגג, חזרו להיתרן. והביאור הלכה כותב מסברא: « ומסברא אין לומר כן שיועיל מה שחל בשבת אחת לשבת אחרת כיון שבה״ש של אותו שבת היה בטול » (ביאור הלכה שע״ד) — אין לומר שמה שחל בשבת אחת יועיל לשבת אחרת שבין השמשות שלה היה בלא עירוב.
התוספות במקום אחד ובמקום אחר. המגן אברהם מעיר שהתוספות אינם כותבים אותו דבר בשני המקומות: « ומ״מ התו׳ ד׳ י״ז כ׳ ג״כ דאפי׳ נפתח בשבת שרי והביאו ראיה מספינה ובד׳ ק״א בשבת כתבו דאפי׳ נפתח בשבת אסור » (מגן אברהם שע״ד ס״ק א) — בעירובין דף י״ז כתבו שאפילו נפתח בשבת מותר, והביאו ראיה מספינה; ובשבת דף ק״א כתבו שאפילו נפתח בשבת אסור; והוא מציע: « לכן צ״ל דראייתם כי היכי דהתם מחזר ממילא להתיר׳ הראשון ה״נ כן » (מגן אברהם שע״ד ס״ק א) — ראייתם היא רק שהעירוב חוזר מאליו להיתרו הראשון, כמו בספינות. הביאור הלכה כותב: « אלא דדעת התוספות גופא אינה ברורה בזה דבעירובין דף י״ז כתבו התוספות בשם ר״י דין זה וגם ראיה מהא דספינה ומשמע דלרבותינו בעלי התוספות היו בזה דעות חלוקות » (ביאור הלכה שע״ד) — דעת התוספות עצמם אינה ברורה: בעירובין דף י״ז כתבו דין זה בשם ר״י והביאו ראיה מספינה; ומשמע שהיו לבעלי התוספות בזה דעות חלוקות. ואת תירוץ המגן אברהם הוא דוחה: « ומה שרצה המגן אברהם לתרץ קצת דעות התוספות להדדי לא נהירא » (ביאור הלכה שע״ד).
ומכל מקום הוא מסיק: « ומ״מ אחרי שהרא״ש והטור והמחבר והאחרונים שאחרי השו״ע העתיקו דין זה בודאי אין לדחותו מהלכה » (ביאור הלכה שע״ד) — כיון שהרא״ש, הטור, המחבר והאחרונים שאחרי השולחן ערוך העתיקו דין זה, בוודאי אין לדחותו מהלכה.
חקירה: עירוב שנקנה פעם אחת, או שנקנה בכל שבת? לפי המשנה ברורה, העירוב חל כשהונח לכמה שבתות, ואינו מתבטל: « כיון שבעת הנחת העירוב שהניח לכמה שבתות או לשנה היה פתח מזו לזו וחל העירוב לכן אף שבשבת אחרת היה סתום מתחלת השבת ולא היה אז העירוב מועיל לכולם מ״מ לא נתבטל ומיד שנפתח חזר העירוב להתירו הראשון » (משנה ברורה שע״ד ס״ק ד). כך כותב גם הביאור הלכה בעירב לשנה (לעיל). הצד השני הוא הקושי שהוא עצמו מנסח: מה שחל בשבת אחת לא יועיל לשבת אחרת, שבין השמשות שלה היה בלא עירוב. השולחן ערוך הרב כותב את הדין עם תנאי השבת הראשונה: « וְקָנוּ עֵרוּב בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיָה הַפֶּתַח פָּתוּחַ » (שו״ע הרב שע״ד:א); ראה ברמה 4, נקודה ב.
צורת הפתח שבמבוי שנתקנה בשבת. הביאור הלכה מרחיב את דין עירב לשנה לעירוב חצרות שנתבטל משום שנתקלקלה צורת הפתח שבמבוי, כשחזרה ונתקנה בשבת על ידי עכו״ם וכדומה, וכותב: « ואף דיש לחלק קצת דאפשר בנפרץ המחיצות גרע טפי ולא יועיל בזה מה שעירב לכל השנה מ״מ בשעת הדחק יש להקל גם בזה » (ביאור הלכה שע״ד) — יש לחלק קצת, שאפשר שבנפרצו המחיצות גרע טפי; ומכל מקום בשעת הדחק יש להקל גם בזה. ובעירוב לשבת אחת הוא דוחה את קולת הנשמת אדם: « אכן מה שמצדד שם להקל אף כשעירב לשבת אחת ונודע שמבעוד יום נתקלקל הצוה״פ וחזר ונתקן הצוה״פ בשבת ע״י עכו״ם דהעירובי חצרות לא חל כלל עוד בבין השמשות ומטעם דכיון שבאותו המקום רגילין לעשות צוה״פ תמיד א״כ עומד להתקן ולכן כשמתקנים אותו אח״כ בשבת חל העירובי חצרות למפרע לא נהירין דבריו כלל » (ביאור הלכה שע״ד) — הנשמת אדם מצדד להקל אף בעירב לשבת אחת, כשצורת הפתח נתקלקלה מבעוד יום ונתקנה בשבת על ידי עכו״ם, משום שהיא עומדת להתקן; ודבריו, כותב הביאור הלכה, אינם נהירים כלל. מקרה זה אינו בסעיף; הביאור הלכה הוא שעוסק בו.
3. סתמה במזיד (סעיף א)
בסעיף א, בין ונפתח בשבת לבין חזר העירוב להתירו, יש סוגריים באותיות קטנות, בלא המילה הגה: « ואפילו סתמה במזיד » (שו״ע או״ח שע״ד:א), ואחריהם מקורם, האגור. הבית יוסף מביא שהאגור כותב בשם מהרי״ל (מהר״י מולין): « וכתב האגור בשם מהר״י מולין שנשאל אם סתם הפתח ואח״כ נמלך לפתחו אם חזר העירוב להיתרו הראשון לשבת הבאה או נאמר דוקא כשנסתם הפתח מעצמו והשי׳ אין בידו לחלק בין שוגג למזיד כיון דחזר העירוב למקומו » (בית יוסף או״ח שע״ד) — המהרי״ל נשאל במי שסתם את הפתח ואחר כך נמלך ופתחו: האם חזר העירוב להיתרו הראשון לשבת הבאה, או רק כשנסתם הפתח מעצמו; והשיב שאין בידו לחלק בין שוגג למזיד, כיון שחזר העירוב למקומו.
נפתח קודם שבת, או בשבת? המגן אברהם, על המילים « ואפי׳ סתמה במזיד » (מגן אברהם שע״ד ס״ק א), נותן טעם להיתר כשפתחו קודם שבת: « דכשחוזר ופותח׳ קודם שבת הרי הם כשותפין בפת ובין השמשו׳ שהוא קונה עירוב הרי יש פתח ביניהם ראוי לערב » (מגן אברהם שע״ד ס״ק א) — בבין השמשות, שבו קונה עירוב, יש ביניהם פתח הראוי לערב; אבל כשנפתח בשבת: « א״כ כשנפתח בשבת אסור דכיון דסתמו במזיד גלי דעתי׳ שאינו חפץ בעירו׳ וא״כ ב״ה לא קנה עירוב ולזה נתכוין האגו׳ שכ׳ בשם מהרי״ל » (מגן אברהם שע״ד ס״ק א) — כיון שסתמו במזיד, גילה דעתו שאינו חפץ בעירוב, ובבין השמשות לא קנה עירוב; ולזה נתכוון האגור. והוא מסיים בהסתייגות: « ומיהו בסתמא במזיד לא מהני נפתח בשבת וצ״ע » (מגן אברהם שע״ד ס״ק א).
המשנה ברורה: « ודע דמ״א וכמה אחרונים צידדו לאסור בזה כשחזר ונפתח בשבת דכיון שסתם הפתח שבין שתי החצרות במזיד הוי כביטל העירוב בידים » (משנה ברורה שע״ד ס״ק ה); ואחר כך: « ואין להקל כשסתמו במזיד אלא כשנפתח קודם השבת דאז אמרינן אף שנתבטל מעיקרא כיון שחזר ונפתח הרי עכ״פ הם שותפין בפת של עירוב וביה״ש שהוא זמן קניית העירוב הרי יש פתח ביניהם שראוי לערב ועיין בבה״ל שביארנו שכן ראוי לנהוג למעשה » (משנה ברורה שע״ד ס״ק ה) — והוא מפנה לביאור הלכה, שבו כתב שכן ראוי לנהוג למעשה. והוא מוסיף יוצא מן הכלל: « אכן אם בעת שסתמו היה בדעתו רק לפי שעה ואח״כ לחזור ולפתחו מסתברא דמותר אף כשחזר ונפתח בשבת » (משנה ברורה שע״ד ס״ק ה).
הביאור הלכה: « ומ״מ לענין סתמו במזיד שהמ״א הביא ממהרי״ל שלא התיר אלא דוקא בשנפתח קודם השבת וכן הסכים בא״ר ותו״ש בודאי אין להקל בזה כיון דמעיקר הדין אפילו נפתח בשבת בשוגג ג״כ אין הדין ברור להקל כנ״ל » (ביאור הלכה שע״ד); ועל הדעה שהוא מייחס לרמ״א: « ואף שיש אחרונים שמיישבין בדוחק את סברת הרמ״א דמתיר בכל גווני מ״מ למעשה נראה שאין להקל וכנ״ל » (ביאור הלכה שע״ד); ולבסוף הוא מביא: « ובספר נתיב חיים לבעל ק״נ דעתו דאף הרמ״א עצמו לא הקיל בזה אלא בשנפתח אח״כ בחול » (ביאור הלכה שע״ד). לשון הסעיף אינה מזכירה מי כתב את הסוגריים; הביאור הלכה הוא שמייחס אותם לרמ״א.
חקירה: במה תלויה חזרת העירוב? הט״ז מביא את חילוקו של חותנו: « כתב מו״ח ז״ל ול״נ לחלק דאם פרץ פצימיו נתבטל העירוב ואם לא פרץ פצימיו דכשסתם פתחו לא סילק מזוזתו ומשקופו ומפתנו דגלי דעתיה דלא סילק לנפשיה חזר העירוב למקומו והכי מחלק תלמודא פ״ק דב״ב דף י״א עכ״ל » (ט״ז או״ח שע״ד ס״ק א) — אם פרץ פצימיו נתבטל העירוב; ואם לא פרץ, שלא סילק בסתימה לא מזוזה, לא משקוף ולא מפתן, גילה דעתו שלא סילק עצמו, וחזר העירוב למקומו. הט״ז דוחה חילוק זה: « ולי מהא לא אירי׳ דשאני התם בב״ב שתליא מילתא בגליא דעתיה אבל הכא לא איכפת לן באסוחי דעתיה » (ט״ז או״ח שע״ד ס״ק א) — בבבא בתרא הכל תלוי בגילוי דעת, אבל כאן היסח הדעת אינו משנה; ומסיק: « אלא ודאי דהעיקר תלוי בעשיי׳ העירוב כיון דהיה ראוי באותה שעה דאע״פ שנתקלקל אח״כ כיון דנתקון אח״כ לית לן בה וחזר העירוב למקומו » (ט״ז או״ח שע״ד ס״ק א) — הכל תלוי בעשיית העירוב, שנעשה בשעה שהיה ראוי. והמגן אברהם על חילוק הב״ח: « והב״ח כתב דבפרץ פצימיו בטל העירוב ואינו מוכרח » (מגן אברהם שע״ד ס״ק א). לדעת הט״ז היסח הדעת אינו נכנס לחשבון; לדעת המגן אברהם, הסתימה במזיד מגלה שאינו חפץ בעירוב (לעיל).
לפי שעת הפתיחה. נפתח קודם שבת: המגן אברהם והמשנה ברורה מתירים, שבבין השמשות היה הפתח פתוח. נפתח בשבת: המגן אברהם אוסר ומסיים בצריך עיון; המשנה ברורה והביאור הלכה אינם מקילים. סתמו במזיד אבל לפי שעה בלבד, ודעתו לחזור ולפתחו: המשנה ברורה כותב שמסתבר שמותר, אף כשנפתח בשבת.
השולחן ערוך הרב כותב: « וַאֲפִלּוּ סְתָמוֹ בְּמֵזִיד. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ לְהַחֲמִיר אִם סְתָמוֹ בְּמֵזִיד, הוֹאִיל וְגִלָּה דַעְתּוֹ בִּסְתִימָה זוֹ שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בָּעֵרוּב — אֵינוֹ חוֹזֵר וְנֵעוּר כְּשֶׁנִּפְתַּח. וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל » (שו״ע הרב שע״ד:א). הוא מביא את דעת המחמיר בלי לנקוב בשמו; ראה ברמה 4, נקודה ג.
4. דעת הרמב״ם — כל אחת לעצמה (סעיף א)
סעיף א מסיים בדעת הרמב״ם. בתחילתו הוא כותב מותרים להשתמש, בלי לומר מזו לזו, ובסופו: ולהרמב״ם — לדעת הרמב״ם, כל אחת לעצמה בלבד.
מזו לזו, או כל אחת לעצמה? הבית יוסף מביא כיצד הטור מבין את ההיתר: « ופירש רבינו דמותרין לטלטל מזו לזו כמו שהיו לומר מותר לטלטל מזו לזו דרך גובה הכותל וחורין וסדקין וכן פירש״י » (בית יוסף או״ח שע״ד) — מטלטלים מזו לזו כמו שהיו, דרך גובה הכותל, החורים והסדקים, וכך מפרש רש״י. אחר כך הוא מביא את דעת הרמב״ם עם ביאור המגיד משנה: « אבל הרמב״ם בפ״ג מה״ע כתב שכל א׳ מותר לעצמה וכתב ה״ה דקמ״ל שאע״פ שהעירוב מונח באחד מהם וא״א לחצר שנייה ליטלו אבל מזו לזו דרך חורין או דרך אויר על גבי הכותל לא » (בית יוסף או״ח שע״ד) — כל אחת מותרת לעצמה; החידוש הוא שגם החצר שאין העירוב מונח בה, ואינה יכולה ליטלו, מותרת; אבל מזו לזו, דרך החורים או מעל הכותל, לא. לשון הרמב״ם: « שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁעֵרְבוּ עֵרוּב אֶחָד דֶּרֶךְ הַפֶּתַח שֶׁבֵּינֵיהֶן אוֹ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן וְנִסְתַּם הַפֶּתַח אוֹ הַחַלּוֹן בְּשַׁבָּת כָּל אַחַת וְאַחַת מֻתֶּרֶת לְעַצְמָהּ הוֹאִיל וְהֻתְּרָה מִקְצָת שַׁבָּת הֻתְּרָה כֻּלָּהּ » (הלכות עירובין פ״ג הכ״ה).
המגן אברהם מגביל דעה זו: « דוקא כשהפתח סתום דאעפ״י שהעירוב מונח בחצר אחרת מותר לטלטל לעצמה אבל כשנפתח הפתח חזרו שניהם להיתרן » (מגן אברהם שע״ד ס״ק ב) — רק כל זמן שהפתח סתום; כשנפתח, שתיהן חוזרות להיתרן.
חקירה: מה נשאר מן השבת שהותרה? שתי קריאות עולות כאן. לפי המשנה ברורה, העירוב עצמו לא נתבטל על שבת זו (ס״ק ג, פרק 1), והוא קורא את הדעה הראשונה: « מזו לזו בשבת זו וכ״ש כל אחת לעצמה דמותרת אף אותה שאין העירוב מונחת בתוכה » (משנה ברורה שע״ד ס״ק ב). לפי הרמב״ם, כפי שמבאר המגיד משנה שהביא הבית יוסף, נשאר היתרה של כל חצר לעצמה, אפילו של זו שאין העירוב מונח בה; וכן כותב המשנה ברורה בדעת הרמב״ם: « והרבותא הוא דאפילו אותה חצר שאין העירוב מונח בתוכה מותרת ומ״מ אם חזר ונפתח לכו״ע מותר לטלטל מזו לזו כמו מתחלה » (משנה ברורה שע״ד ס״ק ו) — ואם חזר ונפתח, לדברי הכל מטלטלים מזו לזו כמו מתחילה. ולהלכה הוא כותב: « ולענין הלכה העיקר כסברא הראשונה כ״כ האחרונים » (משנה ברורה שע״ד ס״ק ו).
השולחן ערוך הרב כותב מזה לזה (פרק 1), ובסעיף א שלו אינו מביא את דעת הרמב״ם; ראה ברמה 4, נקודה א.
5. כותל שבין שתי חצרות שנפל בשבת — רב ושמואל (סעיף ב)
הגמרא: « כּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת שֶׁנָּפַל, רַב אָמַר: אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת » (עירובין צ״ג ע״ב) — לרב אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות; ושמואל אומר: « זֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקַּר מְחִיצָה, וְזֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקַּר מְחִיצָה » (עירובין צ״ד ע״א) — כל אחד מטלטל עד מקום המחיצה. הגמרא מוסיפה: « וְהָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר » (עירובין צ״ד ע״א) — דעת רב לא נאמרה בפירוש אלא נלמדה ממעשה: רב ושמואל ישבו בחצר שנפל הכותל שבאמצעה; שמואל אמר לפרוס טלית, ורב החזיר פניו. והגמרא משיבה בדעת שמואל: « שְׁמוּאֵל עָבֵיד לִצְנִיעוּתָא בְּעָלְמָא » (עירובין צ״ד ע״א).
הבית יוסף — על הכלים שבהם מדבר שמואל, ועל הפסק: « ובכלי הבית קאמר שמואל דאי כששבתו בחצר אפילו מחצר לחצר נמי ופסקו הרי״ף והרא״ש כשמואל וכן דעת הרמב״ם בפ״ג מה״ע » (בית יוסף או״ח שע״ד) — שמואל מדבר בכלי הבית, שכלים ששבתו בחצר מטלטלין אפילו מחצר לחצר; והרי״ף והרא״ש פסקו כשמואל, וכן דעת הרמב״ם. סעיף ב כותב « אפי׳ כלי הבי׳ » (שו״ע או״ח שע״ד:ב); והמשנה ברורה: « דאלו כלי החצר מותר לטלטל אף מחצר לחצר גם כשנפרץ דכל החצרות רשות אחת » (משנה ברורה שע״ד ס״ק ח).
יסוד: הרמב״ם כותב את הדין עם טעמו, ומוסיף משפט על הדיורין: « וְכֵן שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁעֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ וְנָפַל הַכֹּתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶן בְּשַׁבָּת אֵלּוּ מֻתָּרִים לְעַצְמָן וּמוֹצִיאִין מִבָּתֵּיהֶן וּמְטַלְטְלִין עַד עִקַּר הַמְּחִצָּה. וְאֵלּוּ מְטַלְטְלִין כֵּן עַד עִקַּר הַמְּחִצָּה הוֹאִיל וְהֻתְּרָה מִקְצָת שַׁבָּת הֻתְּרָה כֻּלָּהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְוַסְּפוּ הַדִּיּוּרִין שֶׁהַדִּיּוּרִין הַבָּאִין בְּשַׁבָּת אֵינָן אוֹסְרִין » (הלכות עירובין פ״ג הכ״ה).
המשנה ברורה: « מ״מ כיון שבין השמשות היה מותר הותר לכל השבת » (משנה ברורה שע״ד ס״ק ז) — כלומר: אף שכל חצר נפרצה עתה לרשות שאינה משותפת עמה, מכל מקום, כיון שבין השמשות היה מותר, הותר לכל השבת.
הט״ז נותן טעם לחילוק מסוף הסעיף: « כיון דלא נפרץ לרשות אחר אלא לחצר משא״כ בסיפא שנפרץ לרשות הרבים או לכרמלית » (ט״ז או״ח שע״ד ס״ק ב). הביאור הלכה מפרש באיזו פרצה מדבר הסעיף: « היינו במילואו או ביותר מעשר אמות » (ביאור הלכה שע״ד). גם השולחן ערוך הרב כותב עד מקום הכותל: « מֻתָּרִים לְטַלְטֵל כָּל אֶחָד בַּחֲצֵרוֹ עַד מְקוֹם הַכֹּתֶל אֲפִלּוּ כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבַּיִת » (שו״ע הרב שע״ד:ב); ראה ברמה 4, נקודה ד.
6. חצר שנפרצה לרשות הרבים או לכרמלית (סעיף ב)
המשנה: « חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים — הַמַּכְנִיס מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, אוֹ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְתוֹכָהּ — חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּכַרְמְלִית » (עירובין צ״ד ע״א) — לחכמים, חצר שנפרצה לרשות הרבים היא ככרמלית. והמשנה שאחריה: « חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ, וְכֵן בַּיִת שֶׁנִּפְרַץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹתָיו, וְכֵן מָבוֹי שֶׁנִּטְּלוּ קוֹרוֹתָיו אוֹ לְחָיָיו — מוּתָּרִים בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, וַאֲסוּרִים לֶעָתִיד לָבֹא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם מוּתָּרִין לְאוֹתוֹ שַׁבָּת — מוּתָּרִין לֶעָתִיד לָבֹא, וְאִם אֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבֹא — אֲסוּרִין לְאוֹתוֹ שַׁבָּת » (עירובין צ״ד ע״א) — לרבי יהודה מותרים באותה שבת ואסורים לעתיד לבוא; לרבי יוסי, אם אסורים לעתיד לבוא, אסורים לאותה שבת. הבית יוסף כותב שהטור מבין שגם נפרץ בשבת בכלל: « ומשמע לרבינו דאפילו בנפרץ בשבת מיירי » (בית יוסף או״ח שע״ד), וכן « ואיפסיקא התם הלכתא כרבי יוסי דאסר אפילו באותה שבת » (בית יוסף או״ח שע״ד).
קושיית הבית יוסף. « ואע״ג דבס״פ הנזכר בכותל שבין ב׳ חצירות שנפל פסקו הפוסקים כשמואל דשרי לטלטל כמו קודם שנפל וטעמא ודאי משום דשבת הואיל והותרה הותרה » (בית יוסף או״ח שע״ד) — בכותל שבין שתי חצרות שנפל פסקו הפוסקים כשמואל, והטעם משום ששבת כיון שהותרה הותרה; ומדוע לא כאן?
« שאני התם דלא נפרץ אלא לחצר אחד שהוא רה״י כמוהו ואין ביניהם אלא שזה של יחיד א׳ הוא וזה של יחיד אחר אבל כשנפרץ לרשות אחרת ממש דהיינו לר״ה או לכרמלית לא אמרי׳ ביה הואיל והותרה הותרה » (בית יוסף או״ח שע״ד) — שם לא נפרצה אלא לחצר אחרת שהיא רשות היחיד כמוה; כאן נפרצה לרשות אחרת ממש. וכן כותבים הט״ז (ראה פרק 5 בדף זה) והמשנה ברורה (ס״ק ט). המגן אברהם נותן טעם לאיסור: « כיון שאין המחיצות קיימו׳ » (מגן אברהם שע״ד ס״ק ג).
יסוד: בסוגיית רבה (פרק 1) הגמרא שואלת אם רב הונא ורבי יצחק נחלקו במחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה במשנת חצר שנפרצה משתי רוחותיה: « לֵימָא רַב הוּנָא וְרַבִּי יִצְחָק בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה קָמִיפַּלְגִי » (עירובין י״ז ע״א), ומשיבה בשם רב הונא: « אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם — אֶלָּא דְּלֵיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת, הָכָא — אִיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת » (עירובין י״ז ע״א); ובשם רבי יצחק: « וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם — אֶלָּא דְּאִיתַנְהוּ לְדָיוֹרִין, הָכָא — לֵיתַנְהוּ לְדָיוֹרִין » (עירובין י״ז ע״א). לפי רב הונא, רבי יוסי לא אמר את דבריו אלא כשאין המחיצות קיימות; לפי רבי יצחק, רבי יהודה לא אמר את דבריו אלא כשהדיורין שם. ההשוואה לטעם המגן אברהם, שאין המחיצות קיימות, היא של העמוד הזה.
בתוך ארבע אמות, מן החצר לכרמלית. הבית יוסף: « ומיהו איכא חומרא בנפרצה לר״ה או רה״י מבנפרצה לכרמלית דבנפרצה לר״ה או לרה״י אסור לטלטל מהחצר להם אפילו בתוך ד״א ואילו בנפרצה לכרמלית מותר לטלטל מהחצר לכרמלית תוך ד״א » (בית יוסף או״ח שע״ד). המגן אברהם מסתפק: « ואפשר דאע״פ שנפרץ שם חצר עליו ואסור לטלטל ממנו לכרמלית » (מגן אברהם שע״ד ס״ק ג). הביאור הלכה מביא את שני הצדדים ומסיק: « והנה בתו״ש הביא ראיה מתוספות שבת דף ט׳ דמותר וכן הביא בחידושי רע״א ובספר נהר שלום הביא דבעבוה״ק שער הרשויות דין א׳ איתא בהדיא לאיסור וכן בתו״ש הנ״ל הוכיח מרש״י דף כ״ד לאיסור ע״ש וע״כ נראה שאין להקל » (ביאור הלכה שע״ד).
את שיעור הפרצה הבית יוסף מפנה לסימן אחר: « ושיעור פירצה זו ליאסר לטלטל בחצר מפניה נתבאר בסימן ש״ס » (בית יוסף או״ח שע״ד) — סימן ש״ס · 360. השולחן ערוך הרב כותב: « אֲבָל חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְכַרְמְלִית פִּרְצָה הָאוֹסַרְתָּהּ » (שו״ע הרב שע״ד:ב), כותב שבזה אין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה, ומפנה לסימן שס״ב · 362; ראה ברמה 4, נקודה ד.
7. חצר קטנה שנפרצה לגדולה (סעיף ג)
המשנה: « חָצֵר גְּדוֹלָה שֶׁנִּפְרְצָה לִקְטַנָּה — גְּדוֹלָה מוּתֶּרֶת וּקְטַנָּה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפִתְחָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה » (עירובין צ״ב ע״א). סעיף ג מפרש שהקטנה נפרצה קודם שבת, במלואה, ושאין בפרצה יותר מעשר אמות.
יסוד: למה קודם שבת. הגמרא מביאה את שאלת רב הושעיא ואת הראיה שרב חסדא מביא מן המשנה: « בָּעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא: דָּיוֹרִין הַבָּאִין בְּשַׁבָּת, מַהוּ שֶׁיֵּאָסְרוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא, תָּא שְׁמַע: חָצֵר גְּדוֹלָה שֶׁנִּפְרְצָה לִקְטַנָּה — הַגְּדוֹלָה מוּתֶּרֶת וְהַקְּטַנָּה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפִתְחָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה. אָמַר רַבָּה: אֵימַר מִבְּעוֹד יוֹם נִפְרְצָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָא תֵּימָא מָר ״אֵימַר״, אֶלָּא וַדַּאי מִבְּעוֹד יוֹם נִפְרְצָה » (עירובין צ״ג ע״ב) — ואביי נותן טעם: « דְּהָא מָר הוּא דְּאָמַר, בְּעַי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא וּבְעַי מִינֵּיהּ מֵרַב יְהוּדָה: עֵירַב דֶּרֶךְ הַפֶּתַח וְנִסְתַּם הַפֶּתַח, עֵירַב דֶּרֶךְ חַלּוֹן וְנִסְתַּם הַחַלּוֹן, מַהוּ? וְאָמַר לִי: שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁהוּתְּרָה הוּתְּרָה » (עירובין צ״ג ע״ב). לדעת אביי, המשנה מדברת בהכרח בפרצה מבעוד יום: אילו נפרצה בשבת, הייתה בכלל הדין שבפרק 1. המשנה ברורה, על המילים שנפרצה קודם שבת: « דאלו בשבת אמרינן כיון שהותרה הותרה » (משנה ברורה שע״ד ס״ק י); והבית יוסף: « והא דאסרינן בחצר קטנה וכן בגג קטן דבסמוך היינו בנפרצו קודם שבת זה דאילו נפרצו בשבת מותרין באותה שבת דהא קי״ל דשבת כיון שהותרה הותרה כמ״ש בראש הסימן » (בית יוסף או״ח שע״ד). ובעניין שאלת רב הושעיא, הרמב״ם כותב שהדיורין הבאין בשבת אינן אוסרין (הלכות עירובין פ״ג הכ״ה; ראה פרק 5 בדף זה).
בפרצה שאין בה יותר מעשר אמות, המשנה ברורה: « דאלו יותר מעשרה לא שייך לומר דקטנה היא כפתחה של גדולה דפתחא יותר מעשר אמות לא עבדי אינשי » (משנה ברורה שע״ד ס״ק י״ב).
רש״י, שהביא הבית יוסף, על הגדולה המותרת: « ופירש״י גדולה מותרת. להוציא כלי הבתים שבה אם עירבו לעצמה ולא אסרי עלה בני קטנה » (בית יוסף או״ח שע״ד). רבה, רבי זירא ורבה בר רב חנן, שישבו עם אביי, למדו מן המשנה: « שְׁמַע מִינַּהּ מִמַּתְנִיתִין דָּיוֹרֵי גְדוֹלָה בַּקְּטַנָּה, וְאֵין דָּיוֹרֵי קְטַנָּה בַּגְּדוֹלָה » (עירובין צ״ב ע״א). ובמהלך הדיון רבי זירא אומר לאביי, על משנה זו, ואביי משיבו: « וְאִילּוּ הִשְׁוָה אֶת גִּיפּוּפֶיהָ גְּדוֹלָה נָמֵי אֲסוּרָה! אֲמַר לֵיהּ, הָתָם סִילּוּק מְחִיצּוֹת הוּא » (עירובין צ״ב ע״ב) — היתר הגדולה תלוי בגיפופיה; ואביי משיב שזה סילוק מחיצות.
הרמב״ם — « חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לְחָצֵר גְּדוֹלָה מִבְּעוֹד יוֹם. אַנְשֵׁי גְּדוֹלָה מְעָרְבִין לְעַצְמָן וּמֻתָּרִים שֶׁהֲרֵי נִשְׁאַר לָהֶן פְּצִימִין מִכָּאן וּמִכָּאן. וְאַנְשֵׁי קְטַנָּה אֲסוּרִין לְהוֹצִיא מִבָּתֵּיהֶן לֶחָצֵר שֶׁלָּהֶן עַד שֶׁיְּעָרְבוּ עִם בְּנֵי הַגְּדוֹלָה עֵרוּב אֶחָד. שֶׁדִּיּוּרִין שֶׁל גְּדוֹלָה חֲשׁוּבִין כִּקְטַנָּה וְאֵין דִּיּוּרֵי קְטַנָּה חֲשׁוּבִין כִּגְדוֹלָה » (הלכות עירובין פ״ג הכ״ד). הוא כותב מבעוד יום, את טעם הפצימין שנשארו לגדולה מכאן ומכאן, ואת דין הדיורין שהגמרא למדה מן המשנה.
למה הקטנה אינה מותרת? הגמרא: « אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים — נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי. אָמַר רַבָּה, וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין: חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה לִגְדוֹלָה — גְּדוֹלָה מוּתֶּרֶת וּקְטַנָּה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפִתְחָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה. וְאִם אִיתָא, קְטַנָּה נָמֵי תִּשְׁתְּרֵי בְּנִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים » (עירובין ט׳ ע״ב). רבי זירא משיב, והגמרא מקשה מיד: « אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּנִכְנָסִין כּוֹתְלֵי קְטַנָּה לִגְדוֹלָה. וְלֵימָא לָבוּד וְתִשְׁתְּרֵי » (עירובין ט׳ ע״ב).
הבית יוסף מסכם את ההמשך: « ומוקי לה נמי בשכותלי קטנה מופלגים ג׳ טפחים מכותלי אורך הגדולה דאל״כ הוה מישתרי קטנה ע״י לבוד כלומר דהוה אמרינן חזינן כאילו ראשי כניסת של כתלי קטנה סניפין לצד כתלי אורך הגדולה דהדר הויא להו הכניסה להך גיפופי נראים מבחוץ » (בית יוסף או״ח שע״ד) — כלומר: בלי ההפלגה רואים את ראשי כתלי הקטנה כסמוכים לכתלי אורך הגדולה, והבליטה חוזרת להיות גיפופים הנראים מבחוץ. והוא מבאר מדוע הטור אינו כותב זאת: « ולא חש רבינו לכתוב כל זה לפי שסמך על מ״ש בסימן שע״ג דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי » (בית יוסף או״ח שע״ד) (כך בנוסח שבספריא; את הכלל הזה כותב הטור בסימן שס״ג). המשנה ברורה: « ר״ל אימתי הקטנה אסורה בשכותליה נכנסין ובולטין לתוך הגדולה בשתים וג׳ אמות » (משנה ברורה שע״ד ס״ק י״ז).
כותל אחד מופלג. הסעיף כותב כתלים בלשון רבים. הביאור הלכה: « לאו דוקא דאף כותל אחד סגי [הגר״א] ור״ל דאף אם היה רק כותל אחד מופלג ג״ט והשני היה פחות מזה ג״כ אסור דמה הני שנאמר לבוד מצד אחד הרי בעינן דוקא פס משהו מכאן ומכאן או פס רחב ד׳ טפחים מצד אחד » (ביאור הלכה שע״ד).
השולחן ערוך הרב נותן טעם להיתר הגדולה: « מִפְּנֵי שֶׁפִּרְצָה זוֹ הִיא לַגְּדוֹלָה כְּפֶתַח שֶׁאֵין לָהּ בְּמִלּוּאָהּ, אֶלָּא נִשְׁתַּיְּרוּ בָּהּ גִּפּוּפִים עוֹדְפִים עַל פִּרְצַת הַקְּטַנָּה מִכַּאן וּמִכַּאן » (שו״ע הרב שע״ד:ג), ובמקרה שכותלי הקטנה אינם נכנסים לגדולה: « שֶׁאִם לֹא כֵן אַף הַקְּטַנָּה נִתֶּרֶת עַל יְדֵי גִפּוּפֵי הַגְּדוֹלָה » (שו״ע הרב שע״ד:ג) — והרב ממשיך « מִשּׁוּם נִרְאֶה מִבְּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים » (שו״ע הרב שע״ד:ג): זהו טעמו של המחבר עצמו, ואליו מחזיר הבית יוסף גם את הלבוד (לעיל); ראה ברמה 4, נקודה ה.
8. גג קטן שנפרץ לגג גדול (סעיף ד)
המשנה: « גַּג גָּדוֹל סָמוּךְ לְקָטָן — הַגָּדוֹל מוּתָּר, וְהַקָּטָן אָסוּר » (עירובין צ״ב ע״א).
שני גגות שווים, הלשון נפרץ, והגג הגדול. בשני גגות שווים, המשנה ברורה: « אבל אם שני הגגין שוין אוסרין זה על זה אפילו אם אינם יותר מעשר אמות דהרי נפרצו במילואן זה לזה » (משנה ברורה שע״ד ס״ק כ׳). ועל הלשון נפרץ, שבגג אינה כפשוטה: « לאו דוקא והכונה שהיה פתוח לגג הסמוך לו דבגג לא איירי בשהיה מתחלה מחיצה ונקט לשון נפרץ איידי דסעיף ג׳ » (משנה ברורה שע״ד ס״ק כ״א). ולגבי הגג הגדול: « דגג הקטן לגביה נחשב כפתח בעלמא כיון שאין בו יותר מעשר אמות » (משנה ברורה שע״ד ס״ק כ״ו).
למה הגג הקטן אינו מותר בגיפופי הגדול? הביאור הלכה: « הא דלא מישתרי גג קטן בגיפופי גג גדול משום נראה מבחוץ ושוה מבפנים וכדלעיל בס״ג דהלא לענין גג גדול אמרינן גוד אסיק מחיצתא והוי כאלו יש לו גיפופים וא״כ ליהני ד״ז גם לגבי קטן » (ביאור הלכה שע״ד).
« י״ל דכי אמרינן גוד אסיק לגבי גג הגדול עצמו אבל לא להתיר הגג קטן בגיפופי גדול [ריטב״א ובזה נסתלק קושית הדרישה והובא בחידושי רע״א] » (ביאור הלכה שע״ד) — גוד אסיק נאמר לגבי הגג הגדול עצמו, ולא כדי להתיר את הקטן בגיפופי הגדול.
בתנאי שיהיו המחיצות ניכרות, הגמרא שואלת למה המשנה שונה שני המקרים, הגג והחצר, ומשיבה לפי רב ולפי שמואל: « לְמָה לֵיהּ לְמִיתְנֵי תַּרְתֵּי? לְרַב, קָתָנֵי גַּג דּוּמְיָא דְחָצֵר: מָה חָצֵר מִנַּכְרָא מְחִיצְתָּא, אַף גַּג נָמֵי מִנַּכְרָא מְחִיצְתָּא » (עירובין צ״ב ע״א); « וְלִשְׁמוּאֵל, גַּג דּוּמְיָא דְחָצֵר: מָה חָצֵר דְּקָא דָרְסִי לַהּ רַבִּים, אַף גַּג נָמֵי דְּקָא דָרְסִי לֵיהּ רַבִּים » (עירובין צ״ב ע״א). העמוד אינו מביא כאן את שיטות רב ושמואל בגגות, שהתשובה מפנה אליהן.
רש״י, שהביא הבית יוסף — בקריאת רב: « ופירש״י אף גג. נהי דשרינן ליה במחיצות התחתונות משום גוד אסיק מיהו מחיצות ניכרות בעינן שלא יהיה גג בולט חוצה להם דאי לא מינכר לא אמרינן גוד אסיק וגדול נמי אסור דאין שם שום מחיצה וכל שאין לו מחיצות אינו רה״י ומשמע מדברי הרא״ש שם דהכי קי״ל » (בית יוסף או״ח שע״ד). הבית יוסף נותן מקור לתנאי הסעיף, « והוא שיהו מחיצות הבית ניכרות » (שו״ע או״ח שע״ד:ד), בקריאת רב זו, שהוא קורא בדברי הרא״ש.
גג בולט. המגן אברהם: « בתו׳ דף פ״ט משמע דוקא כשבולט ד׳ לר״ה ור״ה מהלכת תחתיו אם כן הוי אותה בליטה כרמלית וכל שאר הגג נפרצה לו במלואו ע״ש וכ״מ ברא״ש אבל אם אין בולט לא, דלא גרע מעמוד דהוי רשות היחיד בסי׳ שמ״ה ס״י » (מגן אברהם שע״ד ס״ק ה); וכן « ומ״מ כששני הגגין פרוצים זה לזה אוסרין זה על זה וכ״כ הרשב״א בגיטין דף ע״ט » (מגן אברהם שע״ד ס״ק ה). המשנה ברורה: « דוקא כשבולט ד״ט אבל אם אין בולט ארבעה טפחים הוי כמחיצות ניכרות » (משנה ברורה שע״ד ס״ק כ״ח).
חלון ארבעה על ארבעה — הטור כותב: « אבל אם אינן ניכרות כגון שהגג בולט עליהן הוי כרמלית אא״כ חלון מהבית פתוח לו » (טור או״ח שע״ד), בלי שיעור. הבית יוסף: « ומ״ש אא״כ חלון מהבית פתוח לו כ״כ הרא״ש שם וטעמא משום דהוו כחורי רה״י אלא שהרא״ש הצריך שיהיה החלון ד׳ על ד׳ ורבינו כתב סתם חלון ונראה שסמך על שיעור חלון שכתב בסי׳ שע״ב » (בית יוסף או״ח שע״ד). סעיף ד כותב את השיעור: « אלא אם כן פתוח לו מהבית חלון ארבע על ארבע » (שו״ע או״ח שע״ד:ד).
מה מתיר החלון, המשנה ברורה מפרש: « ומ״מ לא מהני זה אלא להתיר להשתמש על גגו בכלים ששבתו בתוכו דיש עליו עי״ז שם רה״י אבל להעלות עליו כלים ששבתו בבית אסור כ״ז שלא עירבו יחד כיון שאין המחיצות ניכרות עליו » (משנה ברורה שע״ד ס״ק כ״ט) — החלון נותן על הגג שם רשות היחיד, אבל להעלות עליו כלים ששבתו בבית אסור כל זמן שלא עירבו יחד.
השולחן ערוך הרב פותח במקרה של גגות המוקפים מעקה: « וְכֵן גַּג קָטָן הַמֻּקָּף מַעֲקֶה סְבִיבוֹ גְּבוֹהָה עָלָיו עֲשָׂרָה » (שו״ע הרב שע״ד:ד); ואחרי החלון הוא כותב: « אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אִם לֹא עֵרְבוּ יַחַד אַף הַגָּדוֹל אָסוּר בְּכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבַּיִת » (שו״ע הרב שע״ד:ד). רש״י, שהביא הבית יוסף, כותב בגג שאין מחיצותיו ניכרות: « וגדול נמי אסור דאין שם שום מחיצה » (בית יוסף או״ח שע״ד). רש״י מדבר בגג שאינו רשות היחיד, « וכל שאין לו מחיצות אינו רה״י » (בית יוסף או״ח שע״ד). הרב כותב את משפטו מיד אחרי החלון, שעושה את הגג רשות היחיד, ופותח אותו באֲבָל מִכָּל מָקוֹם; הדף קורא את משפטו כדין שכותב המשנה ברורה, המאוחר לרב, בגג שיש לו חלון (ס״ק כ״ט, לעיל), ואת רש״י כמדבר במקרה אחר — קריאה המובאת להכרעת הרב; ראה ברמה 4, נקודה ו.
9. סיכום השיטות והכרעת ההלכה
היסוד: שבת כיון שהותרה הותרה (התשובה שרבה מביא מרב הונא ומרב יהודה, עירובין י״ז ע״א וצ״ג ע״ב; טור); הוא חוזר בין השאר בסעיפים א, ב ו־ג:
- פתח או חלון של העירוב שנסתם בשבת: משתמשים דרך גובה הכותל וחוריו (סעיף א); נסתם מבעוד יום, אסור אפילו נפתח בשבת, כותב הביאור הלכה, חוץ מעירב לשנה וכבר קנה את העירוב בשבת קודמת כשהיה הפתח פתוח;
- עירב לשנה, ונסתם הפתח בחול ונפתח בשבת — העירוב חוזר להתירו (סעיף א); הביאור הלכה כותב שאין הדין ברור במקורו, אבל בוודאי אין לדחותו מהלכה;
- סתמה במזיד: הסוגריים שבסעיף א כוללים זאת, והאגור, בשם מהרי״ל (בית יוסף), אינו מחלק בין שוגג למזיד, בשאלה שנשאלה על חזרת העירוב « לשבת הבאה » (בית יוסף או״ח שע״ד); המגן אברהם, המפרש כך את האגור, אינו מקל אלא כשנפתח קודם שבת, ומסיים בצריך עיון; המשנה ברורה אינו מקל אלא כשנפתח קודם שבת, ומסתבר לו להתיר כשסתמו לפי שעה בלבד; הביאור הלכה כותב שלמעשה נראה שאין להקל; השולחן ערוך הרב מביא את דעת המחמיר וכותב שבדברי סופרים הלך אחר המקל (סעיף א במספורו; רמה 4);
- דעת הרמב״ם, שסעיף א מביא בסופו: נסתם בשבת, כל אחת לעצמה בלבד — מזו לזו לדעת הטור ורש״י; להלכה, הדעה הראשונה, לפי האחרונים (משנה ברורה, ס״ק ו);
- כותל שבין שתי חצרות, שעירבה כל אחת לעצמה, שנפרץ בשבת: כל אחד מטלטל בחצרו, אפילו כלי הבית (סעיף ב) — כשמואל, לפי הפסק שהבית יוסף מביא;
- חצר שנפרצה בשבת לרשות הרבים או לכרמלית — אסור (סעיף ב), שאין אומרים שבת שהותרה הותרה כשנפרצה לרשות אחרת ממש (בית יוסף; משנה ברורה, ס״ק ט); בטלטול מחצר זו לכרמלית בתוך ארבע אמות, הבית יוסף מתיר, המגן אברהם מסתפק, והביאור הלכה מסיק שנראה שאין להקל;
- חצר קטנה שנפרצה קודם שבת במלואה לגדולה, ואין בפרצה יותר מעשר אמות: הגדולה, אם עירבה לעצמה, מותרת; הקטנה אסורה בלי עירוב משותף — כשכותליה נכנסים לגדולה ומופלגים שלושה טפחים מכותלי הגדולה (סעיף ג); הביאור הלכה כותב בשם הגר״א שאף כותל אחד מופלג ג׳ טפחים די לאסור את הקטנה; נפרצה בשבת, אינה נאסרת באותה שבת (משנה ברורה, ס״ק י; בית יוסף);
- גג קטן שנפרץ קודם שבת במלואו לגג גדול (בלא עירוב משותף, ואין הגג הקטן יותר מעשר אמות; משנה ברורה, ס״ק כ״ג): אין מעלים על הקטן כלים ששבתו בבית, ועל הגדול מותר, והוא שיהיו מחיצות הבית ניכרות (סעיף ד); שני גגות שווים אוסרים זה על זה (משנה ברורה, ס״ק כ׳); אינן ניכרות — הרי זו כרמלית (סעיף ד) — בגג בולט, המשנה ברורה מצריך בליטה של ארבעה טפחים (ס״ק כ״ח) —, אלא אם כן פתוח לו מן הבית חלון ארבעה על ארבעה (סעיף ד); ואף אז, לפי המשנה ברורה, אין מעלים עליו כלים ששבתו בבית בלי עירוב משותף (ס״ק כ״ט).
להלכה למעשה, היעזר ברב שלך; גם מנהג הקהילה קובע.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב, ד׳ סעיפים בסימן זה).