שולחן ערוך · אורח חיים

📑 תוכן העניינים

📜 מקור השולחן ערוך — סעיף אחד

תמצית : כותרת הסימן, ואחריה הסעיף. שתי עליות הפתוחות לחצר זו כנגד זו; אחת עשתה גומא בחצר לשפוך מימיה בחצר, שאין בה ארבע אמות, והשניה לא עשתה. אם עירבו יחד — שתיהן מותרות לשפוך מימיהן. לא עירבו יחד — האחת עירבה לעצמה והשניה לא עירבה כלל —: זו שלא עירבה אסורה, וזו שעירבה מותרת, ובלבד שלא תשפוך להדיא בגומא, אלא תשפוך בעלייה והמים יורדים לגומא. הגהת הרמ״א: שכחו בחצר שאינה מעורבת מותר (טור); וכן אם החצר יותר מארבע אמות — שתיהן מותרות בכהאי גוונא, ואין צריכות לגומא (בית יוסף).

1. הסוגיא — חצר קטנה, העוקה ושתי הדיוטאות, בעירובין פ״ח–פ״ט

המקור בגמרא

הבית יוסף מסמיך את הסעיף למשנה שבסוף פרק כיצד משתתפין: « והדין משנה ס״פ כיצד משתתפין » (בית יוסף או״ח שע״ז). המשנה (פ״ח ע״א) שונה תחילה את דין החצר הקטנה: « חָצֵר שֶׁהִיא פְּחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת — אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ עוּקָה מַחְזֶקֶת סָאתַיִם מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה » (עירובין פ״ח ע״א) — חצר פחותה מארבע אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת, אלא אם כן עשו לה עוקה המחזקת סאתים מן הנקב ולמטה. אחרי הביב הקמור היא שונה: « הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת » (עירובין פ״ח ע״א) — החצר והאכסדרה מצטרפות להשלים ארבע אמות; ואחר כך: « וְכֵן שְׁתֵּי דְיוֹטָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, מִקְצָתָן עָשׂוּ עוּקָה וּמִקְצָתָן לֹא עָשׂוּ עוּקָה, אֶת שֶׁעָשׂוּ עוּקָה — מוּתָּרִין, אֶת שֶׁלֹּא עָשׂוּ עוּקָה — אֲסוּרִין » (עירובין פ״ח ע״א) — וכן שתי דיוטאות זו כנגד זו: מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו; אלו שעשו — מותרים, ואלו שלא עשו — אסורים.

הגמרא נותנת טעם לעוקה: « מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: מִפְּנֵי שֶׁאָדָם עָשׂוּי לְהִסְתַּפֵּק סָאתַיִם מַיִם בְּכׇל יוֹם, בְּאַרְבַּע אַמּוֹת — אָדָם רוֹצֶה לְזַלְּפָן » (עירובין פ״ח ע״א) — מפני שאדם עשוי להשתמש בסאתים מים בכל יום; בחצר של ארבע אמות אדם רוצה לזלפן [על הקרקע]; « פָּחוֹת מֵאַרְבַּע — שׁוֹפְכָן. אִי דַּעֲבִיד עוּקָה — שְׁרֵי, אִי לָא — אָסוּר » (עירובין פ״ח ע״ב) — בפחות מארבע הוא שופכן [לחוץ]: אם עשה עוקה — מותר, ואם לא — אסור.

בשתי הדיוטאות מביאה הגמרא תחילה בשם רבא: « וְכֵן שְׁתֵּי דְיוֹטָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ עֵירְבוּ » (עירובין פ״ח ע״ב) — אפילו עירבו. אביי מקשה: « מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם נְפִישָׁא דְמַיָּא, וְהָתַנְיָא: אַחַת לִי עוּקָה, וְאַחַת לִי גִּיסְטְרָא בְּרֵיכָה וַעֲרֵיבָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַלְּאוּ מַיִם מֵעֶרֶב שַׁבָּת — שׁוֹפְכִין לְתוֹכָן מַיִם בַּשַּׁבָּת » (עירובין פ״ח ע״ב) — מה הטעם? אם תאמר משום ריבוי המים — והרי שנינו: אחת לי עוקה ואחת לי גיסטרא, בריכה ועריבה, אף על פי שנתמלאו מים מערב שבת — שופכין לתוכן מים בשבת. הגמרא חוזרת ואומרת: « אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רָבָא » (עירובין פ״ח ע״ב) — אלא אם נאמר — כך נאמר; אמר רבא: « לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, אֲבָל עֵירְבוּ — מוּתָּרִין » (עירובין פ״ט ע״א) — לא שנו אלא שלא עירבו; אבל עירבו — מותרים. ועוד: « וְכִי לֹא עֵירְבוּ, מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַב אָשֵׁי: גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי לְאַפּוֹקֵי מִמָּאנֵי דְבָתִּים לְהָתָם » (עירובין פ״ט ע״א) — וכשלא עירבו, מה הטעם שאסור? אמר רב אשי: גזירה שמא יבוא להוציא [את המים] בכלי הבתים לשם.

2. חקירת היסוד — במה עוסקת המשנה? רש״י ורוב המפרשים, הראב״ד, הרמב״ם

הביאור הלכה פותח את דבריו על הסעיף בהערה זו: « הנה בב״י העתיק פירוש התוספות על סוגיא זו ויש עוד לרמב״ם בפירוש המשנה פירוש אחר על המשנה זו ובדרך זה דרך ג״כ בהלכותיו אבל כפי פירוש התוספות כתב ג״כ הרשב״א והריטב״א וכתבו שכן כתבו רוב המפרשים » (ביאור הלכה שע״ז) — הבית יוסף העתיק את פירוש התוספות; לרמב״ם פירוש אחר על המשנה בפירוש המשניות, ובדרך זו הלך גם בהלכותיו; אבל כפירוש התוספות כתבו גם הרשב״א והריטב״א, וכתבו שכך כתבו רוב המפרשים.

3. חצר קטנה ועוקה — ולמה ״שתי עליות״

הסעיף: « שתי עליות הפתוחו׳ לחצר זו כנגד זו ואחת עשתה גומא בחצר כדי לשפוך בחצר שאין בה ד׳ אמות מימיה והשני׳ לא עשתה » (שו״ע או״ח שע״ז:א) — שתי עליות פתוחות לחצר זו כנגד זו; אחת עשתה גומא בחצר לשפוך מימיה בחצר שאין בה ארבע אמות, והשניה לא עשתה. הטור, שהסעיף מעתיק את לשונו, מפנה כאן למה שפירש לעיל: « כדי לשפוך בחצר שאין בה ד״א מימיה כדפרישית לעיל » (טור או״ח שע״ז) ; והמשנה ברורה מפנה לסימן שנ״ז: « דבחצר כזה אסור לשפוך מים כשאין בה גומא לזה וכנ״ל בסימן שנ״ז ס״א » (משנה ברורה שע״ז ס״ק ב) — בחצר כזו אסור לשפוך מים כשאין בה גומא לכך (סימן שנ״ז סעיף א). ומקום הגומא: « סמוך לה נגד עליתה » (משנה ברורה שע״ז ס״ק א) — סמוך לה, כנגד עלייתה.

4. ״אם עירבו יחד״ — שתי הלשונות במימרא דרבא

הסעיף: « אם עירבו יחד שתיהן מותרו׳ לשפוך מימיהן » (שו״ע או״ח שע״ז:א) — אם עירבו יחד, שתיהן מותרות לשפוך מימיהן. זו הלשון השניה במימרא דרבא (פרק 1). המשנה ברורה מוסיפה: « אפילו תוך הגומא להדיא » (משנה ברורה שע״ז ס״ק ג) — אפילו לתוך הגומא ממש.

5. ״האחת עירבה לעצמה והשניה לא עירבה כלל״ — עוקה קרובה, הטור, וקושיית הט״ז

הסעיף: « ואם לא עירבו יחד והאחת עירב׳ לעצמ׳ והשני׳ לא עירב׳ כלל זו שלא עירב׳ אסור׳ ושעירבה מותרת » (שו״ע או״ח שע״ז:א) — ואם לא עירבו יחד, אלא האחת עירבה לעצמה והשניה לא עירבה כלל — זו שלא עירבה אסורה, וזו שעירבה מותרת. הטור כותב כן באותה לשון: « לא עירבו יחד והאחת עירבה לעצמה והשנייה לא עירבה כלל זו שלא עירבה אסורה ושעירבה מותרת » (טור או״ח שע״ז).

שאלת התוספות: עוקה קרובה ועוקה רחוקה

הגמרא אוסרת, ״שלא עירבו״, את אלו שלא עשו עוקה. התוספות שואלים: « וא״ת אי דלא עירבו תרוייהו ליתסרו » (תוספות עירובין פ״ט ע״א) — אם לא עירבו, יהיו שתיהן אסורות! הריטב״א מביא את השאלה כך: « הקשו בתוס׳ אדרבה תקשי לן כי לא ערבו אמאי מותרין אפי׳ אותם שעשו עוקה דהא קא שפכי מרשותם לחצר המשותפת בלא עירוב » (ריטב״א עירובין פ״ח ע״ב) — אדרבה, יש לשאול: אם לא עירבו, למה מותרות אפילו אלו שעשו עוקה, והרי שופכות מרשותן לחצר המשותפת בלא עירוב? התוספות מתרצים: « וי״ל דאינם שופכין ממש בתוך העוקה שבחצר אלא שופכין על הדיוטא והן יורדין על העוקה הסמוכה לה » (תוספות עירובין פ״ט ע״א) — אין שופכים ממש לתוך העוקה שבחצר, אלא שופכים על הדיוטא, והמים יורדים לעוקה הסמוכה לה (המשך תירוצם, בענין כחו, בפרק 6); וגם: « ואותם שלא עשו עוקה אסורים כדאמר דילמא אתו לאפוקי מיא במנא דבתים להכא שיורידו מן הדיוטא בכלים מלאים מים לשפת העוקה שרחוקה מהן דאין רוצין שיפלו המים למטה ויקלקל החצר » (תוספות עירובין פ״ט ע״א) — ואלו שלא עשו עוקה אסורים משום הגזירה: שמא יורידו מן הדיוטא כלים מלאים מים עד שפת העוקה הרחוקה מהם, שאינם רוצים שיפלו המים למטה ויקלקלו את החצר.

הרשב״א מפרש את קושיית הגמרא, « וכי לא עירבו אמאי אסורין » (רשב״א עירובין פ״ט ע״א) — ולמה אסורות כשלא עירבו? « כלומר: אפילו זו שלא עשתה עוקה תשפוך בפתח ביתה ומשם יהיו המים שותתין ויורדין לעוקה שעשתה חברתה, דברשות דרבנן כגון אלו שלא עירבו לא גזרו בו כחו, ומותר לשפוך מים בביתו והם שותתין ויורדין לחצר אף על פי שאינה מעורבת » (רשב״א עירובין פ״ט ע״א) — כלומר [זו הקושיה]: הרי אף זו שלא עשתה עוקה תוכל לשפוך בפתח ביתה, והמים ישותתו משם לעוקה של חברתה, שהרי ברשות דרבנן, כגון אלו שלא עירבו, לא גזרו על כחו, ומותר לשפוך מים בביתו והם יורדים לחצר אף על פי שאינה מעורבת; « גזירה שמא יוציא מים בכלים שבבית לחצר לשפוך אל העוקה, מפני שזו שלא עשתה עוקה רחוקה מן העוקה וגם לא הכינה לה מקום לירד משם מים לעוקה » (רשב״א עירובין פ״ט ע״א) — [ומתרצת הגמרא (ופרקינן):] גזירה שמא יוציא מים בכלי הבית לחצר כדי לשפוך לעוקה, מפני שזו שלא עשתה עוקה רחוקה מן העוקה, וגם לא הכינה לה מקום שירדו ממנו המים לעוקה; « ולפיכך לעתים חוששת שלא תתקלקל החצר בטיט ומוציאה שם מים בכלים שבבית » (רשב״א עירובין פ״ט ע״א) — ולכן לפעמים היא חוששת שלא תתקלקל החצר בטיט, ומוציאה לשם מים בכלי הבית; « אבל לאותה שעשתה עוקה קרובה אל העוקה, או תקנה לה מקום מפתח ביתה אל העוקה שמשם מים שותתין ויורדין אל העוקה ולא תוציא שם מים בכלים » (רשב״א עירובין פ״ט ע״א) — אבל זו שעשתה עוקה קרובה לעוקה, או שתיקנה לה מקום מפתח ביתה אל העוקה שהמים יורדים ממנו אל העוקה, ולא תוציא לשם מים בכלים. הט״ז, אחרי שהעתיק את דברי התוספות, מסיים: « מבוא׳ יפה החילוק שבין עלייה העוש׳ העוק׳ ובין עלייה אחרת שכנגד׳ בלא עוקה דאות׳ אחרת כיון שהיא רחוקה מהעוק׳ לא ישפוך ממעל׳ להחצ׳ שיזובו משם להעוק׳ שיתקלקל החצר משא״כ באות׳ שעשתה העוק׳ שהעוק׳ סמוכה לה לא יצטרך לשפוך לחצר כלל » (ט״ז או״ח שע״ז ס״ק א) — החילוק בין העלייה שעשתה עוקה לבין העלייה שכנגדה בלא עוקה מבואר יפה: האחרת, הרחוקה מן העוקה, לא תשפוך מלמעלה לחצר שיזובו המים משם לעוקה, שהחצר תתקלקל; אבל זו שעשתה עוקה — העוקה סמוכה לה, ואינה צריכה לשפוך לחצר כלל.

הטור וקושיית הט״ז

הוא מביא את פירוש חמיו (מו״ח) — והמגן אברהם, מצדו, מביא בשם הב״ח דין התלוי במרפסת (ס״ק ב, להלן) —: « ולמו״ח ז״ל ראיתי שפי׳ בזה שיש שם מרפסת להעליי׳ וכל רוא׳ דבריו בזה לא ימצא ישוב ותי׳ כלל על התימהון שיש כאן » (ט״ז או״ח שע״ז ס״ק א) — חמיו פירש שיש שם מרפסת לעלייה, ולדעת הט״ז אין בדבריו יישוב ותירוץ לתימה. ומסיים: « ואולי יש ט״ס וחסרון איזה בבא בדברי הטור והתימא הגדולה שהב״י לא הרגיש בתימה זו והעתיק כאן בש״ע הנחנו הדבר למי שלבו שלם בדבר אולי יכול ליישבו » (ט״ז או״ח שע״ז ס״ק א) — אולי יש טעות סופר וחסרון איזו בבא בדברי הטור; והתימה הגדולה שהבית יוסף לא הרגיש בזה והעתיקו בשולחן ערוך; ומניח את הדבר למי שלבו שלם, אולי יוכל ליישבו. הוא מוסיף שראה אחר כך שהלבוש נשאל על כך, ומביא מתשובתו: « ונתת טעם לדבר מתוך שהגומא לזה קרובה ולזה רחוקה אינו אמת כי אין הדבר תלוי ברחוק וקרוב רק בגומא ועירוב » (ט״ז או״ח שע״ז ס״ק א) — כלומר: הלבוש כתב שאין הדבר תלוי בקרבת העוקה וברחקה, אלא בגומא ובעירוב; ומשיב: « והרי בתוס׳ כ״כ בהדיא כמ״ש וזהו עיקר החילוק שבין העליות » (ט״ז או״ח שע״ז ס״ק א) — והרי בתוספות כתוב כן בפירוש, וזהו עיקר החילוק שבין העליות.

6. ״שלא תשפוך להדיא בגומא״ — והגהת הרמ״א בדין כחו

הסעיף: « ובלבד שלא תשפוך להדיא בגומא אלא תשפוך בעלייה והם יורדים לגומא » (שו״ע או״ח שע״ז:א) — ובלבד שלא תשפוך להדיא בגומא, אלא תשפוך בעלייה והמים יורדים לגומא. המשנה ברורה: « דהא החצר משותף לשניהם והם לא עירבו ביחד » (משנה ברורה שע״ז ס״ק ז) — שהחצר משותפת לשתיהן, והן לא עירבו יחד. הגהת הרמ״א נותנת טעם: « דכחו בחצר שאינה מעורבת שרי » (רמ״א או״ח שע״ז:א) — שכחו בחצר שאינה מעורבת מותר; והם דברי הטור בסוף דין זה: « אלא תשפוך בעלייה והם יורדין לגומא דכחו בחצר שאינה מעורבת שרי » (טור או״ח שע״ז). המשנה ברורה: « ר״ל אע״ג דהחצר שהגומא ביה שייך לשניהם והמים יורדים שם בגומא מכחו » (משנה ברורה שע״ז ס״ק ח) — אף על פי שהחצר שהגומא בה שייכת לשתיהן, והמים יורדים שם לגומא מכחו.

7. הגהת הרמ״א — חצר שיש בה יותר מארבע אמות

ההגהה: « וה״ה אם החצר יותר מד׳ אמות דשתיהם מותרים בכה״ג ואין צריכים לגומא » (רמ״א או״ח שע״ז:א) — וכן אם החצר יותר מארבע אמות, שתיהן מותרות בכהאי גוונא, ואין צריכות לגומא. מקורה בבית יוסף: « ודע דמיירי בחצר פחותה מד״א ואם יתירה מד״א אין שופכין לתוכה ממש אא״כ עירבו ואם לא עירבו כל אחת שופכת ברשותה והמים הולכין מכחו לחצירן שאינה מעורבת ולא חיישינן שמא יוציא המים בכלים ששבתו בבית לחצר דכיון שיש בחצר שיעור לא חיישינן לכך דלא מקלקל החצר » (בית יוסף או״ח שע״ז) — מדובר בחצר פחותה מארבע אמות; ואם יתירה מארבע אמות — אין שופכים לתוכה ממש אלא אם כן עירבו; ואם לא עירבו, כל אחת שופכת ברשותה והמים הולכים מכחו לחצר שאינה מעורבת, ולא חוששים שמא יוציא את המים לחצר בכלים ששבתו בבית, שכיון שיש בחצר שיעור — אינה מתקלקלת. המשנה ברורה: « היינו לשפוך גם על המרפסת ושירד לחצר ומיירי בשעירבו כ״א לעצמו ולא חיישינן שיוציא הכלי עם המים לחצר לשפוך בתוך הגומא שעשה חבירו דכיון שיש בהחצר שיעור ד״א בשיעור שהוא רחב כזה ראוי שיבלע המים במקומו ולא יתקלקל החצר » (משנה ברורה שע״ז ס״ק ט) — כלומר לשפוך גם על המרפסת שירדו לחצר; ומדובר כשעירבה כל אחת לעצמה, ואין חוששים שיוציא את הכלי עם המים לחצר לשפוך לתוך הגומא שעשה חברו, שכיון שיש בחצר שיעור ארבע אמות — המים נבלעים במקומם, והחצר אינה מתקלקלת; « ר״ל וע״כ אפילו אם אחד עשה גומא לצד עליתו לא חיישינן שהשני יוליך הכלי עם השופכין לשם » (משנה ברורה שע״ז ס״ק י) — ולכן אפילו אם אחד עשה גומא לצד עלייתו, אין חוששים שהשני יוליך לשם את הכלי עם השופכין. הביאור הלכה: « לאו דוקא דה״ה אפילו ד״א וכנ״ל בסימן שנ״ז » (ביאור הלכה שע״ז) — יותר מארבע אמות לאו דוקא: הוא הדין בארבע אמות (סימן שנ״ז).

8. סיכום שיטות והכרעת ההלכה

להעמקה