מדוע רמה 4 מוקדשת לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר: זהו שולחן ערוך בפני עצמו, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן, בחלוקה ובמספור סעיפים משלו. כאן יש בשולחן ערוך הרב סעיף אחד, וגם בשולחן ערוך של המחבר סעיף אחד; ההפניות בעמוד זה הולכות לפי מספור הרב, אלא אם כן נזכר בפירוש השולחן ערוך של המחבר.
עמוד זה מקבץ, לסימן שע״ז, את הטקסט המלא של הרב, את מה ששונה בלשונו מדברי המחבר ומהגהת הרמ״א, ואת ההנהגה המעשית העולה מדבריו.
שלחן ערוך הרב — סימן שע״ז
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן שע״ז — דִּין ב׳ עֲלִיּוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ הַפְּתוּחוֹת לֶחָצֵר — וּבוֹ סְעִיף אֶחָד
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. סעיף אחד (גם בשולחן ערוך של המחבר סעיף אחד, במספור שלו).
סעיף א דִּין ב' עֲלִיּוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ הַפְּתוּחוֹת לֶחָצֵר וּבוֹ סְעִיף אֶחָד: שְׁתֵּי דְיוּטָאוֹת שֶׁל עֲלִיּוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ הַפְּתוּחִים לְחָצֵר קְטַנָּה…
דִּין ב' עֲלִיּוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ הַפְּתוּחוֹת לֶחָצֵר וּבוֹ סְעִיף אֶחָד:
שְׁתֵּי דְיוּטָאוֹת שֶׁל עֲלִיּוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ הַפְּתוּחִים לְחָצֵר קְטַנָּה שֶׁאֵין בָּהּ ד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת, שֶׁאֵין שׁוֹפְכִין לָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ בָהּ גּוּמָא מַחֲזֶקֶת סָאתַיִם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שנ״ז, וְהָעֲלִיּוֹת שֶׁבִּדְיוּטָא זוֹ עָשׂוּ גוּמָא בֶּחָצֵר סָמוּךְ לְמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהֶן, וְהַדְּיוּטָא שֶׁכְּנֶגְדָּהּ לֹא עָשׂוּ — אִם עֵרְבוּ ב' הַדְּיוּטָאוֹת עִם בְּנֵי הֶחָצֵר, כֻּלָּן מֻתָּרִים לִשְׁפּוֹךְ בֶּחָצֵר עַל סְמַךְ גּוּמָא שֶׁעָשְׂתָה דְּיוּטָא הָאַחַת, לְפִי שֶׁגּוּמָא אַחַת מַתֶּרֶת אֲפִלּוּ לְאֶלֶף דִּיּוּרִין שֶׁבֶּחָצֵר מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שנ״ז.
וְאִם עֵרְבוּ לְעַצְמָן וְלֹא עֵרְבוּ עִם בְּנֵי הֶחָצֵר, שֶׁהֵם אֲסוּרִים לְהוֹצִיא לֶחָצֵר כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בָּעֲלִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ה — אַף עַל פִּי כֵן אוֹתָהּ דְּיוּטָא שֶׁעָשְׂתָה גוּמָא בֶּחָצֵר סָמוּךְ לְמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ מֻתֶּרֶת לִשְׁפּוֹךְ מֵימֶיהָ בְּמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ, וְהַמַּיִם יוֹרְדִים מִמִּרְפֶּסֶת לַגּוּמָא הַסְּמוּכָה לָהּ, לְפִי שֶׁלֹּא גָזְרוּ עַל כֹּחוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שנ״ז. אֲבָל אוֹתָהּ דְּיוּטָא שֶׁלֹּא עָשְׂתָה גוּמָא סָמוּךְ לְמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ אֲסוּרָה לִשְׁפּוֹךְ אֲפִלּוּ בְּמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ, שֶׁיֵּרְדוּ הַמַּיִם מִמֶּנָּהּ לֶחָצֵר וְלַגּוּמָא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַגּוּמָא אֵינָהּ סְמוּכָה לְמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ, וּצְרִיכִים הַמַּיִם לֵילֵךְ בֶּחָצֵר עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לַגּוּמָא — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יָחוּסוּ עַל קִלְקוּל הֶחָצֵר, וְיוֹלִיכוּ הַמַּיִם בְּיָדָם לֶחָצֵר וְלַגּוּמָא בְּכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בָּעֲלִיּוֹת.
וְכֵן אִם דְּיוּטָא הַב' לֹא עֵרְבוּ הָעֲלִיּוֹת שֶׁבָּהּ בְּיַחַד, שֶׁהֵם אֲסוּרִים בְּמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהֶם בְּכָל כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בָּעֲלִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאוֹסְרִים זֶה עַל זֶה, וַהֲרֵי זוֹ רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ וְאוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָה, דְּהַיְנוּ בֶּחָצֵר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ה, וְלָכֵן אוֹתָהּ דְּיוּטָא שֶׁעָשְׂתָה גוּמָא, אֲפִלּוּ אִם עֵרְבָה עִם בְּנֵי הֶחָצֵר, אֵינָהּ מֻתֶּרֶת לְהוֹצִיא לֶחָצֵר כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בָּעֲלִיּוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵן מֻתֶּרֶת לִשְׁפּוֹךְ מֵהָעֲלִיּוֹת עַל מִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ וְהַמַּיִם יוֹרְדִים לַגּוּמָא הַסְּמוּכָה לָהּ. אֲבָל דְּיוּטָא הַב' שֶׁלֹּא עֵרְבָה לְעַצְמָהּ — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲסוּרָה לִשְׁפּוֹךְ אֲפִלּוּ בָּעֲלִיּוֹת, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָחוּסוּ עַל קִלְקוּל הָעֲלִיּוֹת וְיִשְׁפְּכוּ בְּמִרְפֶּסֶת הָאֲסוּרָה לָהֶם לְהוֹצִיא לָהֶם מֵעֲלִיּוֹתֵיהֶם:
מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים שע״ז. בספריא לא מופיעים ערכי קונטרס אחרון לסימן זה.
לשון הרב מול סעיף המחבר והרמ״א
במה שונה לשון הרב מסעיף המחבר והרמ״א
סקירה זו משווה את לשון הרב לסעיף המחבר ולהגהת הרמ״א בלבד, והם מובאים זה לצד זה. אין היא מציגה נקודות אלו כמיוחדות לרב: כמה מן הפרטים שהרב כותב בגוף ההלכה כתובים כבר, בין השאר במה שמביא הבית יוסף על סימן זה בשם התוספות והרא״ש, ובמגן אברהם על סעיף זה. בכל נקודה מצוין היכן הם כתובים, ומה אינו כתוב שם.
נקודה א — שתי דיוטאות, המרפסת והחצר הקטנה (שו״ע הרב שע״ז:א)
ציור הסעיף: שתי דיוטאות של עליות, המרפסת והגומא
דברי המחבר: « שתי עליות הפתוחו׳ לחצר זו כנגד זו ואחת עשתה גומא בחצר כדי לשפוך בחצר שאין בה ד׳ אמות מימיה והשני׳ לא עשתה » (שו״ע או״ח שע״ז:א).
דברי הרב: הוא כותב « שְׁתֵּי דְיוּטָאוֹת שֶׁל עֲלִיּוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ הַפְּתוּחִים לְחָצֵר קְטַנָּה שֶׁאֵין בָּהּ ד׳ אַמּוֹת עַל ד׳ אַמּוֹת » (שו״ע הרב שע״ז:א); מזכיר את דין חצר זו, « שֶׁאֵין שׁוֹפְכִין לָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ בָהּ גּוּמָא מַחֲזֶקֶת סָאתַיִם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שנ״ז » (שו״ע הרב שע״ז:א); וקובע את מקום הגומא סמוך למרפסת: « וְהָעֲלִיּוֹת שֶׁבִּדְיוּטָא זוֹ עָשׂוּ גוּמָא בֶּחָצֵר סָמוּךְ לְמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהֶן » (שו״ע הרב שע״ז:א).
מה שכתוב כבר לפניו: הבית יוסף מביא את פירוש רש״י, « ופירש״י דיוטאות עליות וחצר פחותה מד״א לפניהם ששופכין בה מימיהם » (בית יוסף או״ח שע״ז); גומא המחזקת סאתים היא הדין שכותב המחבר בסימן שנ״ז, « לכך צריך לעשות גומא שתהא חללה מחזקת סאתים » (שו״ע או״ח שנ״ז:א), ושם מפנה הרב. ובעניין המרפסת: הט״ז, הפותח את דבריו על סעיף זה ב« בסעיף זה העתיק לשון הטור ובאמת הסכנתי נפשי מאוד לישב זה ולא עלתה בידי » (ט״ז או״ח שע״ז ס״ק א), שואל מה עניין עירוב העלייה לעצמה כאן, « עירוב זה מאי בעי הכא ומה פי׳ יש לו כיון שאין כאן עירוב חצר ביחד מה עירוב תעשה העליי׳ לעצמה בלא החצר » (ט״ז או״ח שע״ז ס״ק א), ומביא שחותנו (מו״ח) פירש זאת במרפסת שלפני העלייה, ואינו מתיישב בכך: « ולמו״ח ז״ל ראיתי שפי׳ בזה שיש שם מרפסת להעליי׳ וכל רוא׳ דבריו בזה לא ימצא ישוב ותי׳ כלל על התימהון שיש כאן » (ט״ז או״ח שע״ז ס״ק א). גם המגן אברהם מדבר על המרפסת (ס״ק א, מובא בנקודה ד). ואחרי הרב כותב המשנה ברורה: « ומיירי בשיש מרפסת לפני כל עליה ועליה ונכנסין הכל להמרפסת דרך פתח העליה וממנה יורדין לחצר » (משנה ברורה שע״ז ס״ק ד).
ההבדל: המחבר כותב « שתי עליות » (שו״ע או״ח שע״ז:א) — ורש״י מפרש במשנה « דיוטאות עליות » (בית יוסף או״ח שע״ז) —, וחצר « שאין בה ד׳ אמות » (שו״ע או״ח שע״ז:א); הרב כותב « שְׁתֵּי דְיוּטָאוֹת שֶׁל עֲלִיּוֹת » (שו״ע הרב שע״ז:א) — והעליות אצלו הן שבתוך הדיוטא, « וְהָעֲלִיּוֹת שֶׁבִּדְיוּטָא זוֹ » (שו״ע הרב שע״ז:א) —, חצר קטנה שאין בה ד׳ אמות על ד׳ אמות, את שיעור הגומא בהפניה לסימן שנ״ז, ואת מקום הגומא — סמוך למרפסת של אחת הדיוטאות. ציור המרפסת הוא הפירוש שהט״ז מביא בשם חותנו, ואינו מקבלו; בדינים שאחר כך (נקודות ג ו־ד) נותן הרב תפקיד לעירוב שעושות עליות הדיוטא; עמוד זה אינו אומר שהרב משיב בכך על קושיית הט״ז.
השלכה מעשית: הסעיף עוסק בשתי דיוטאות של עליות זו כנגד זו, הפתוחות לחצר קטנה שאין בה ד׳ אמות על ד׳ אמות, שאין שופכין לה מים בשבת בלא גומא המחזקת סאתים (סימן שנ״ז); הגומא עשויה בחצר סמוך למרפסת של אחת הדיוטאות (שו״ע הרב שע״ז:א).
נקודה ב — עירבו עם בני החצר (שו״ע הרב שע״ז:א)
גומא אחת לכל החצר
דברי המחבר: « אם עירבו יחד שתיהן מותרו׳ לשפוך מימיהן » (שו״ע או״ח שע״ז:א).
דברי הרב: « אִם עֵרְבוּ ב׳ הַדְּיוּטָאוֹת עִם בְּנֵי הֶחָצֵר, כֻּלָּן מֻתָּרִים לִשְׁפּוֹךְ בֶּחָצֵר עַל סְמַךְ גּוּמָא שֶׁעָשְׂתָה דְּיוּטָא הָאַחַת » (שו״ע הרב שע״ז:א), עם הטעם: « לְפִי שֶׁגּוּמָא אַחַת מַתֶּרֶת אֲפִלּוּ לְאֶלֶף דִּיּוּרִין שֶׁבֶּחָצֵר מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שנ״ז » (שו״ע הרב שע״ז:א).
מה שכתוב כבר לפניו: הבית יוסף מביא את הגמרא: « אמר רבא ל״ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרים » (בית יוסף או״ח שע״ז). ואחרי הרב כותב המשנה ברורה על דברי המחבר: « אפילו תוך הגומא להדיא » (משנה ברורה שע״ז ס״ק ג).
ההבדל: המחבר כותב « אם עירבו יחד » (שו״ע או״ח שע״ז:א); הרב כותב « ב׳ הַדְּיוּטָאוֹת עִם בְּנֵי הֶחָצֵר » (שו״ע הרב שע״ז:א), ונותן טעם לכך שגומא של דיוטא אחת מתירה לכולם, בהפניה לסימן שנ״ז. עמוד זה אינו מציין הבדל אחר בדין זה.
השלכה מעשית: אם עירבו שתי הדיוטאות עם בני החצר — כולם מותרים לשפוך בחצר על סמך הגומא שעשתה דיוטא אחת (שו״ע הרב שע״ז:א).
נקודה ג — עירבו לעצמן: הגומא הסמוכה למרפסת (שו״ע הרב שע״ז:א)
מי מותר לשפוך כשלא עירבו עם בני החצר
דברי המחבר והרמ״א: « ואם לא עירבו יחד והאחת עירב׳ לעצמ׳ והשני׳ לא עירב׳ כלל זו שלא עירב׳ אסור׳ ושעירבה מותרת » (שו״ע או״ח שע״ז:א), « ובלבד שלא תשפוך להדיא בגומא אלא תשפוך בעלייה והם יורדים לגומא » (שו״ע או״ח שע״ז:א); והרמ״א: « דכחו בחצר שאינה מעורבת שרי » (רמ״א או״ח שע״ז:א).
דברי הרב: הוא כותב תחילה את הדין כשעירבו לעצמן ולא עם בני החצר: « וְאִם עֵרְבוּ לְעַצְמָן וְלֹא עֵרְבוּ עִם בְּנֵי הֶחָצֵר, שֶׁהֵם אֲסוּרִים לְהוֹצִיא לֶחָצֵר כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בָּעֲלִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ה » (שו״ע הרב שע״ז:א); ואחר כך « אַף עַל פִּי כֵן אוֹתָהּ דְּיוּטָא שֶׁעָשְׂתָה גוּמָא בֶּחָצֵר סָמוּךְ לְמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ מֻתֶּרֶת לִשְׁפּוֹךְ מֵימֶיהָ בְּמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ, וְהַמַּיִם יוֹרְדִים מִמִּרְפֶּסֶת לַגּוּמָא הַסְּמוּכָה לָהּ » (שו״ע הרב שע״ז:א), « לְפִי שֶׁלֹּא גָזְרוּ עַל כֹּחוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת » (שו״ע הרב שע״ז:א); ו« אֲבָל אוֹתָהּ דְּיוּטָא שֶׁלֹּא עָשְׂתָה גוּמָא סָמוּךְ לְמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ אֲסוּרָה לִשְׁפּוֹךְ אֲפִלּוּ בְּמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ, שֶׁיֵּרְדוּ הַמַּיִם מִמֶּנָּהּ לֶחָצֵר וְלַגּוּמָא » (שו״ע הרב שע״ז:א), וטעמו: « יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יָחוּסוּ עַל קִלְקוּל הֶחָצֵר, וְיוֹלִיכוּ הַמַּיִם בְּיָדָם לֶחָצֵר וְלַגּוּמָא בְּכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בָּעֲלִיּוֹת » (שו״ע הרב שע״ז:א).
מה שכתוב כבר לפניו: הבית יוסף מביא, בשם התוספות והרא״ש, « וי״ל דמיירי בשאינן שופכין ממש לתוך העוקא בחצר אלא שופכין על הדיוטא והן יורדין לעוקה » (בית יוסף או״ח שע״ז) ו« ואותן שלא עשו עוקה אסורין כדאמרן דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתים להכא שיורידו מן הדיוטא בכלים מלאין מים לשפת העוקה שרחוקה מהם דאין רוצין שיפלו המים למטה ויקלקל החצר » (בית יוסף או״ח שע״ז); הקטע השני כתוב בתוספות (מובאים ברמה 1), ולא ברא״ש כפי שהוא בספריא, שבו הקושיה והתירוץ. המגן אברהם, על « ושעירבה מותרת » (שו״ע או״ח שע״ז:א), כותב « ובלבד שעשת׳ גומא אבל אסורה לשפוך במרפסת שירדו המים מחצר לגומא שעשתה חברת׳ דחיישי׳ שתחוש לקלקול החצר כיון שהגומ׳ רחוקה ממנו ותוציא מאני דבתים לחצר כדי לשפוך סמוך לעוקה כ״כ הב״ח » (מגן אברהם שע״ז ס״ק ב), ומוסיף « ול׳ שברמזים לא משמע הכי » (מגן אברהם שע״ז ס״ק ב). ואחרי הרב כותב הביאור הלכה, בשם האחרונים: « לפי מה שצייר המחבר מתחלה דהאחת לא עשתה גומא יהיה זה הדין אפילו בששניהם עירבו כ״א לעצמו אותה שעשתה גומא מותרת ואותה שלא עשתה גומא אסורה » (ביאור הלכה שע״ז).
ההבדל: בסעיף המחבר, זו שעירבה לעצמה מותרת וזו שלא עירבה כלל אסורה; הרב כותב תחילה את הדין כשעירבו לעצמן, ושם ההיתר והאיסור תלויים בגומא: הדיוטא שהגומא סמוכה למרפסת שלה שופכת במרפסת שלה, והאחרת אינה שופכת אפילו במרפסת שלה, באופן שירדו המים ממנה לחצר ולגומא. שההיתר תלוי בגומא אינו מיוחד לרב: המשנה כותבת כן, « את שעשו עוקה מותרין ואת שלא עשו עוקה אסורין » (בית יוסף או״ח שע״ז), והתוספות, שהבית יוסף מביא, מבארים את איסור אלו שלא עשו עוקה בעוקה « שרחוקה מהם » (בית יוסף או״ח שע״ז); המגן אברהם כותב כן בשם הב״ח באותה שעירבה ולא עשתה גומא, ומעיר שלשון הרמזים אינו משמע כן; והביאור הלכה, בשם האחרונים, מפרש כן במקרה שצייר המחבר, כששתיהן עירבו כל אחת לעצמה. המחבר כותב « תשפוך בעלייה » (שו״ע או״ח שע״ז:א); הרב כותב « מֵימֶיהָ בְּמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ » (שו״ע הרב שע״ז:א). הטעם שהרב נותן להיתר — שלא גזרו על כחו בחצר שאינה מעורבת — הוא טעם הגהת הרמ״א בשם הטור. הרב אינו כותב את המילים « ובלבד שלא תשפוך להדיא בגומא » (שו״ע או״ח שע״ז:א); הוא כותב שבדין זה אסורים להוציא לחצר כלים ששבתו בעליות, בהפניה לסימן שע״ה.
השלכה מעשית: כשעירבו לעצמן ולא עם בני החצר — אין מוציאין לחצר כלים ששבתו בעליות; הדיוטא שעשתה גומא סמוך למרפסת שלה מותרת לשפוך מימיה במרפסת שלה, והמים יורדים לגומא; והדיוטא שלא עשתה גומא סמוך למרפסת שלה אסורה לשפוך אפילו במרפסת שלה, באופן שירדו המים ממנה לחצר ולגומא (שו״ע הרב שע״ז:א).
נקודה ד — הדיוטא השנייה, שלא עירבו עליותיה ביחד (שו״ע הרב שע״ז:א)
רגל האסורה במקומה, והדעה שהרב מביא בלשון יש אומרים
דברי המחבר: « והשני׳ לא עירב׳ כלל זו שלא עירב׳ אסור׳ ושעירבה מותרת » (שו״ע או״ח שע״ז:א), בלי לפרש אם האיסור [לשפוך] חל גם על שפיכה בביתה.
דברי הרב: « וְכֵן אִם דְּיוּטָא הַב׳ לֹא עֵרְבוּ הָעֲלִיּוֹת שֶׁבָּהּ בְּיַחַד, שֶׁהֵם אֲסוּרִים בְּמִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהֶם בְּכָל כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בָּעֲלִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאוֹסְרִים זֶה עַל זֶה » (שו״ע הרב שע״ז:א); « וַהֲרֵי זוֹ רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ וְאוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָה, דְּהַיְנוּ בֶּחָצֵר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ה » (שו״ע הרב שע״ז:א); « וְלָכֵן אוֹתָהּ דְּיוּטָא שֶׁעָשְׂתָה גוּמָא, אֲפִלּוּ אִם עֵרְבָה עִם בְּנֵי הֶחָצֵר, אֵינָהּ מֻתֶּרֶת לְהוֹצִיא לֶחָצֵר כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בָּעֲלִיּוֹת » (שו״ע הרב שע״ז:א); « וְאַף עַל פִּי כֵן מֻתֶּרֶת לִשְׁפּוֹךְ מֵהָעֲלִיּוֹת עַל מִרְפֶּסֶת שֶׁלָּהּ וְהַמַּיִם יוֹרְדִים לַגּוּמָא הַסְּמוּכָה לָהּ » (שו״ע הרב שע״ז:א); ולבסוף: « אֲבָל דְּיוּטָא הַב׳ שֶׁלֹּא עֵרְבָה לְעַצְמָהּ — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲסוּרָה לִשְׁפּוֹךְ אֲפִלּוּ בָּעֲלִיּוֹת » (שו״ע הרב שע״ז:א), « מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָחוּסוּ עַל קִלְקוּל הָעֲלִיּוֹת וְיִשְׁפְּכוּ בְּמִרְפֶּסֶת הָאֲסוּרָה לָהֶם לְהוֹצִיא לָהֶם מֵעֲלִיּוֹתֵיהֶם » (שו״ע הרב שע״ז:א).
מה שכתוב כבר לפניו: המגן אברהם מציע (ול״נ) טעם לכך שכתוב בסעיף שהשנייה לא עירבה כלל: « ול״נ דנקט והשניה לא עירבה כלל דאם עירבה השניה לעצמה אין אוסרת החצר ומותרת אותה שעשאה גומא לשפוך להדיא לגומא אבל כל שלא עירבה כלל ה״ל רגל האסורה במקומה ואוסרת החצר » (מגן אברהם שע״ז ס״ק ב), ומסיים « וצ״ע עמ״ש סימן שס״ד ס״ג » (מגן אברהם שע״ז ס״ק ב). ועל העלייה שלא עירבה הוא כותב: « אפי׳ עשתה גומא דהא אסורה להוציא על המרפס׳ וא״כ אפי׳ לשפוך בביתה אסור׳ דחיישי׳ שתה׳ חס על קלקול ביתה ותטלטל הכלים למרפסת » (מגן אברהם שע״ז ס״ק א). ואחרי הרב כותב גם המשנה ברורה: « אלא אפילו לשפוך בביתה שילך המים מעצמו למרפסת ומשם ירד למטה ג״כ אסור » (משנה ברורה שע״ז ס״ק ה).
ההבדל: המחבר כותב שזו שלא עירבה אסורה [לשפוך], ואינו מפרש אם האיסור חל גם על שפיכה בביתה; הרב כותב, כמו שמציע המגן אברהם (ס״ק ב, ול״נ … וצ״ע), שעליות שלא עירבו ביחד הן רגל האסורה במקומה ואוסרת את החצר, ומכאן שהדיוטא שעשתה גומא, אפילו עירבה עם בני החצר, אינה מוציאה לחצר כלים ששבתו בעליות — ומותרת לשפוך מהעליות על המרפסת שלה. את האיסור על הדיוטא השנייה לשפוך אפילו בעליות, שהמגן אברהם (ס״ק א) כותב על הסעיף בלי לייחסו לאחרים, מביא הרב בלשון « יֵשׁ אוֹמְרִים » (שו״ע הרב שע״ז:א); עמוד זה אינו אומר מדוע כתב כן, ולא כיצד הוא מכריע; היעזר ברב שלך. עוד כותב המגן אברהם שאם עירבה השנייה לעצמה, מותרת זו שעשתה גומא לשפוך להדיא לגומא; הרב, בדין שעירבו לעצמן ולא עם בני החצר (נקודה ג), כותב היתר לשפוך במרפסת ואיסור להוציא כלים לחצר: עמוד זה אינו אומר אם שני הדינים חופפים; היעזר ברב שלך.
השלכה מעשית: אם עליות הדיוטא השנייה לא עירבו ביחד — הדיוטא שעשתה גומא, אפילו עירבה עם בני החצר, אינה מוציאה לחצר כלים ששבתו בעליות, אבל מותרת לשפוך מהעליות על המרפסת שלה, והמים יורדים לגומא; ובדיוטא השנייה מביא הרב דעת יש אומרים שאסורה לשפוך אפילו בעליות (שו״ע הרב שע״ז:א).
נקודה ה — חצר גדולה: הגהת הרמ״א שאינה כתובה בסעיף הרב (שו״ע הרב שע״ז:א)
חצר שיש בה יותר מד׳ אמות
דברי הרמ״א: בסוף הסעיף, « וה״ה אם החצר יותר מד׳ אמות דשתיהם מותרים בכה״ג ואין צריכים לגומא » (רמ״א או״ח שע״ז:א).
דברי הרב: הוא מעמיד את הדין « לְחָצֵר קְטַנָּה שֶׁאֵין בָּהּ ד׳ אַמּוֹת עַל ד׳ אַמּוֹת » (שו״ע הרב שע״ז:א), ואינו כותב בסעיף זה את דין החצר הגדולה.
מה שכתוב כבר לפניו: ההגה היא מן הבית יוסף, « ודע דמיירי בחצר פחותה מד״א ואם יתירה מד״א אין שופכין לתוכה ממש אא״כ עירבו ואם לא עירבו כל אחת שופכת ברשותה והמים הולכין מכחו לחצירן שאינה מעורבת » (בית יוסף או״ח שע״ז). הט״ז כותב שיש « לעיין בדברי הב״י כאן שכתב » (ט״ז או״ח שע״ז ס״ק א); הוא מנסה ליישב את דבריו, « ויש קצת ליישב » (ט״ז או״ח שע״ז ס״ק א), ומסיים « אבל תימה לי שהרמב״ם כתב דין זה פ״ד וכתב המ״מ דמיירי בחצר שהיא ד׳ על ד׳ וצ״ע » (ט״ז או״ח שע״ז ס״ק א). ואחרי הרב מביא הביאור הלכה « והנה הט״ז מפקפק על דברי הב״י » (ביאור הלכה שע״ז), וכותב « ורבים מהאחרונים דחו ראיתו » (ביאור הלכה שע״ז).
ההבדל: הרמ״א כותב שבחצר שיש בה יותר מד׳ אמות שתיהן מותרות בכהאי גוונא, בלא גומא — לפי הבית יוסף שהובא לעיל, כל אחת שופכת ברשותה והמים הולכים מכחו לחצר; סעיף הרב עוסק בחצר קטנה, ואינו כותב דין זה. עמוד זה אינו אומר מה דעת הרב בחצר גדולה; היעזר ברב שלך.
השלכה מעשית: דין הסעיף הוא בחצר קטנה שאין בה ד׳ אמות על ד׳ אמות (שו״ע הרב שע״ז:א); בחצר גדולה ממנה, עמוד זה אינו מסיק מסעיף זה שום הנהגה: היעזר ברב שלך.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן שע״ז
אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור). בשלב זה לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה — מוטב שלא להציג דבר מאשר הפניה לא מאומתת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה המעשית לחב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן שע״ז, ברגישות החב״דית. בסימן סעיף אחד בלבד: כל נקודה מפנה לסעיף זה, לפי סדר הלשון.
לחסיד חב״ד — סימן שע״ז
- ① עירוב עם בני החצר: אם עירבו שתי הדיוטאות עם בני החצר, כולם מותרים לשפוך בחצר על סמך הגומא — המחזקת סאתים (סימן שנ״ז) — שעשתה דיוטא אחת, « לְפִי שֶׁגּוּמָא אַחַת מַתֶּרֶת אֲפִלּוּ לְאֶלֶף דִּיּוּרִין שֶׁבֶּחָצֵר מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שנ״ז » (שו״ע הרב שע״ז:א). ראה פרק 2. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שע״ז:1.
- ② עירבו לעצמן ולא עם בני החצר: אין מוציאין לחצר כלים ששבתו בעליות; הדיוטא שעשתה גומא סמוך למרפסת שלה מותרת לשפוך מימיה במרפסת שלה, והמים יורדים לגומא; והדיוטא שלא עשתה גומא סמוך למרפסת שלה אינה שופכת אפילו במרפסת שלה, באופן שירדו המים ממנה לחצר ולגומא: « יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יָחוּסוּ עַל קִלְקוּל הֶחָצֵר, וְיוֹלִיכוּ הַמַּיִם בְּיָדָם לֶחָצֵר וְלַגּוּמָא בְּכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בָּעֲלִיּוֹת » (שו״ע הרב שע״ז:א). ראה פרק 2. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שע״ז:1.
- ③ הדיוטא השנייה שלא עירבו עליותיה ביחד: הדיוטא שעשתה גומא, אפילו עירבה עם בני החצר, אינה מוציאה לחצר כלים ששבתו בעליות, אבל מותרת לשפוך מהעליות על המרפסת שלה, והמים יורדים לגומא; ובדיוטא השנייה כותב הרב: « אֲבָל דְּיוּטָא הַב׳ שֶׁלֹּא עֵרְבָה לְעַצְמָהּ — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲסוּרָה לִשְׁפּוֹךְ אֲפִלּוּ בָּעֲלִיּוֹת » (שו״ע הרב שע״ז:א). ראה פרק 2. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שע״ז:1.
⚠ פרק זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה ממשית: להיוועץ ברב שלך.