✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — הקדמה
סימן שע״ח · ה׳ סעיפים בשולחן ערוך
דין חצרות פתוחות זו לזו — להכיר ולהבין
סימן שע״ח
דין חצרות פתוחות זו לזו
🌱 רמת הקדמה · מתחילים
✦ ❖ ✦
גישה ראשונה לסימן שע״ח: טקסט עברי שלם של המחבר, ביאור עברי, הסברים לימודיים של המושגים ההלכתיים, מקרים מעשיים וסיכום.
נושא: חצרות הפתוחות זו לזו — שלש חצרות סמוכות שכל אחת מן החיצונות עירבה עם האמצעית, ואחר כך שתים או שלש חצרות זו לפנים מזו: מתי חצר אחת אוסרת על חברתה
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן שע״ח (ה׳ סעיפים בשולחן ערוך, ובהם הגהת הרמ״א הפותחת במלה הגה, בסעיף ד; גם בשולחן ערוך הרב ה׳ סעיפים, הנלמדים ברמה 4)
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
📑 תכנית הלימוד
1. טקסט השולחן ערוך — חמשת סעיפי המחבר
2. הרקע הכללי: למה סימן זה, מהי השאלה?
3. מושגי היסוד ההלכתיים של סימן זה
4. פירוט הסעיפים — אחד אחד
5. המשנה ברורה — ראשי פרקים
6. שיטת הרמ״א — וביאורי המפרשים
7. מקרים מעשיים מודרניים
8. סיכום מעשי וכללים לזכור
9. שאלות הבנה
1. טקסט השולחן ערוך
סימן שע״ח מכיל ה׳ סעיפים מהמחבר (רבי יוסף קארו), והגהה אחת של הרמ״א (רבי משה איסרליש) הפותחת במלה הגה, בסוף סעיף ד. נושא הסימן, לפי כותרתו: דין חצרות פתוחות זו לזו. גם בשולחן ערוך של אדמו״ר הזקן יש לסימן זה ה׳ סעיפים: מספוריו הם של רמה 4, לא של עמוד זה.
סעיף א
דין חצרות פתוחות זו לזו. ובו ה סעיפים:
שלש חצירו' פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבה כל אחת מהחיצונות עם האמצעי' והחיצונו' לא עירבו יחד החיצונות אסורות זו עם זו והאמצעי' מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה במה דברים אמורים כשנתנה אמצעי' עירובה בזו ועירובה בזו או שנתנו החיצונות עירובן באמצעי' בשני בתים אבל אם נתנו שתי החיצונו' עירובן באמצעי' בבית א' שלשתן מותרות זו עם זו:
ביאור: שלש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, ועירבה כל אחת מן החיצונות עם האמצעית, והחיצונות לא עירבו יחד — החיצונות אסורות [לטלטל] זו עם זו, והאמצעית מותרת עם כל אחת מהן, והן מותרות עמה. במה דברים אמורים? כשנתנה האמצעית את עירובה בזו ואת עירובה בזו, או שנתנו החיצונות את עירובן באמצעית בשני בתים; אבל אם נתנו שתי החיצונות את עירובן באמצעית בבית אחד — שלשתן מותרות זו עם זו.
מה אומר הסעיף:
- שלש חצרות הפתוחות זו לזו, וכל אחת מן החיצונות עירבה עם האמצעית: שלש חצירו׳ פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבה כל אחת מהחיצונות עם האמצעי׳ והחיצונו׳ לא עירבו יחד. פתוחות זו לזו — שאם לא כן לא היו יכולות לערב יחד, כמו שמבאר המשנה ברורה (ס״ק א); והוא הדין כשפתוחות למבוי (ס״ק ב).
- החיצונות אסורות זו עם זו, והאמצעית מותרת עם כל אחת: החיצונות אסורות זו עם זו והאמצעי׳ מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה.
- כשהאמצעית נתנה עירובה בכל אחת, או החיצונות את עירובן באמצעית בשני בתים: במה דברים אמורים כשנתנה אמצעי׳ עירובה בזו ועירובה בזו או שנתנו החיצונות עירובן באמצעי׳ בשני בתים. הטעם, לפי המשנה ברורה: דיורי האמצעית [הם אז כדרים] בחיצונות, ואין דיורי החיצונות באמצעית (ס״ק ג); וכשניתן העירוב בשני בתים, אין החיצונות מתחברות זו עם זו (ס״ק ד).
- בבית אחד — שלשתן מותרות: אבל אם נתנו שתי החיצונו׳ עירובן באמצעי׳ בבית א׳ שלשתן מותרות זו עם זו. כלומר, מבאר המשנה ברורה בשם האחרונים, בכלי אחד, או כשמילאו כלי ונשאר מותר (ס״ק ה) — דין הכלי האחד, שנקבע בסימן שס״ו · 366 (סעיף ד), שאליו הוא מפנה בס״ק ד; והרי הן כאילו עירבו יחד (ס״ק ו).
סעיף ב
שתי חצרות זו לפנים מזו ופנימי' פתוחה לחיצונה והחיצונה למבוי ויש לפנימי' דריכת רגל על החיצונה אם עירבה פנימי' לעצמה ולא החיצונה או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח א' מן החיצונה ולא עירב פנימי' מותרת והחיצונה אסורה עירבה חיצונה ולא פנימית או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח א' מהפנימי' ולא עירב שתיהן אסורות עירבה כל אחת לעצמה כל אחת מותרת בחצרה:
ביאור: שתי חצרות זו לפנים מזו: הפנימית פתוחה לחיצונה, והחיצונה למבוי, ויש לפנימית דריכת רגל על החיצונה. אם עירבה הפנימית לעצמה ולא החיצונה, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד [מבני] החיצונה ולא עירב — הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. עירבה החיצונה ולא הפנימית, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד [מבני] הפנימית ולא עירב — שתיהן אסורות. עירבה כל אחת לעצמה — כל אחת מותרת בחצרה.
מה אומר הסעיף:
- הפנימית פתוחה לחיצונה ויש לה דריסת רגל עליה: שתי חצרות זו לפנים מזו ופנימי׳ פתוחה לחיצונה והחיצונה למבוי ויש לפנימי׳ דריכת רגל על החיצונה. ובכל אחת, מוסיף המשנה ברורה, יש בעלי בתים האוסרים זה על זה (ס״ק ז); ואין לפנימית יציאה אחרת אלא דרך החיצונה, לפי הט״ז (ס״ק ב).
- הפנימית עירבה; החיצונה לא עירבה, או ששכח אחד מבניה — הפנימית מותרת והחיצונה אסורה: אם עירבה פנימי׳ לעצמה ולא החיצונה או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח א׳ מן החיצונה ולא עירב פנימי׳ מותרת והחיצונה אסורה. הפנימית, מבאר המשנה ברורה, יכולה לסגור את פתחה, ואין בני החיצונה יכולים לעכב עליה (ס״ק ט); וכששכח אחד מבני החיצונה, החיצונה אסורה, שמי שלא נתן חלק בעירוב אוסר על השאר, אלא אם כן יבטל להם את חלקו (ס״ק י).
- החיצונה עירבה; הפנימית לא עירבה, או ששכח אחד מבניה — שתיהן אסורות: עירבה חיצונה ולא פנימית או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח א׳ מהפנימי׳ ולא עירב שתיהן אסורות. לפי המשנה ברורה (ס״ק י״א): רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה כשיש לו שם דריסת הרגל — אלא אם כן יבטל [מי ששכח מבני הפנימית] את רשותו לבני הפנימית, וגם את רשות דריסת הרגל שיש לו בחיצונה לבני החיצונה. וכשהפנימית כולה לא עירבה, כותב המחבר בסימן שפ״א · 381 שיכולה היא לבטל את רשותה לחיצונה, כך שלא תשתמש בה ולא תעבור בה אלא בשעה שצריכה לצאת, והחיצונה מותרת (שו״ע או״ח שפ״א:ב).
- עירבה כל אחת לעצמה — כל אחת מותרת בחצרה: עירבה כל אחת לעצמה כל אחת מותרת בחצרה. רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה (משנה ברורה, ס״ק י״ב): אין הפנימי אוסר על בני החיצונה, אף שיש לו עליה דריסת הרגל (ס״ק י״ג).
סעיף ג
עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א' בין מן הפנימי' בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו ואם נתנו עירובן בפנימי' ושכח א' מן הפנימי' ולא עירב שתיהן אסורות אבל אם שכח א' מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת:
ביאור: עירבו [שתי החצרות] יחד ונתנו את עירובן בחיצונה, ושכח אחד — בין מן הפנימית בין מן החיצונה — ולא עירב: שתיהן אסורות, עד שיבטל את רשותו. ואם נתנו את עירובן בפנימית, ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב — שתיהן אסורות; אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב — הפנימית מותרת.
מה אומר הסעיף:
- עירוב משותף שהונח בחיצונה: שכחת אחד, מזו או מזו, אוסרת את שתיהן, עד שיבטל את רשותו: עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ בין מן הפנימי׳ בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו. לפי המשנה ברורה, אף כשהשוכח מן החיצונה, גם הפנימית אסורה: כיון שעירבו יחד, הרי היא כמו שדרה בחיצונה, ולא מהני שתסתלק מבני החיצונה ותסגור את פתחה, שהרי אין עירובה אצלה (ס״ק י״ד); והביטול הוא לשתי החצרות, כמבואר בסימן שפ״א · 381 (ס״ק ט״ו) — ושם כותב זאת המחבר בשכח אחד מן הפנימית (שו״ע או״ח שפ״א:ב).
- עירוב שהונח בפנימית, ושכח אחד מן הפנימית — שתיהן אסורות: ואם נתנו עירובן בפנימי׳ ושכח א׳ מן הפנימי׳ ולא עירב שתיהן אסורות. לפי המשנה ברורה, כחדא חשיבא, אלא אם כן יבטל את רשותו לשתי החצרות; ביטול לבני הפנימית בלבד לא מהני, אפילו אם ירצו להסתלק מן החיצונה ולסגור את פתחה (ס״ק ט״ז).
- שכח אחד מן החיצונה — הפנימית מותרת: אבל אם שכח א׳ מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת. הטעם, לפי המשנה ברורה (ס״ק י״ז): יכולה היא להסתלק מן החיצונה, לנעול את הדלת ולהשתמש, שהרי עירובה אצלה; ואף על פי שנשתתפו יחד מתחילה, יכולה היא לחזור בה, שלא נשתתפה [עמה] אלא לתקן ולא לעוות.
סעיף ד
אם יחיד דר בפנימי' ויחיד בחיצונה או שנים בחיצונה ועירבו אין היחיד שבפנימי' אוסר על החיצונה: הגה וה״ה רבים שהם כיחיד ואינן צריכין לערב כדרך שנתבאר לעיל סימן ש״ע (המגיד פ״ד):
ביאור: אם יחיד דר בפנימית ויחיד בחיצונה, או שנים בחיצונה ועירבו — אין היחיד שבפנימית אוסר על החיצונה. הגהת הרמ״א: והוא הדין רבים שהם כיחיד ואינם צריכים לערב, כמו שנתבאר לעיל בסימן ש״ע · 370 (המגיד [משנה], פרק ד).
מה אומר הסעיף:
- יחיד בפנימית; יחיד בחיצונה, או שנים שעירבו — אין היחיד שבפנימית אוסר: אם יחיד דר בפנימי׳ ויחיד בחיצונה או שנים בחיצונה ועירבו אין היחיד שבפנימי׳ אוסר על החיצונה. השנים שבחיצונה, מבאר המשנה ברורה, עירבו לבדם ולא עם הפנימית; והסעיף משמיענו שאין גוזרים שמא יסברו שיש שנים בפנימית כמו בחיצונה ויבואו להתיר גם בזה, ושם בודאי אסור מן הדין, שהיא רגל האסורה במקומה (ס״ק י״ח). ואינו אוסר אף שלא עירבו יחד, שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה (ס״ק י״ט).
- הגהת הרמ״א: רבים שהם כיחיד: הגה וה״ה רבים שהם כיחיד ואינן צריכין לערב כדרך שנתבאר לעיל סימן ש״ע. כגון, כותב המשנה ברורה, שהיו בפנימית האב עם בניו המקבלים ממנו פרס, וכל כיוצא בהם; ועיין בסימן ש״ע · 370 (ס״ק כ׳).
סעיף ה
שלשה חצרו' זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת אע״פ שרבים דורסים בחיצונה אינם אוסרים שכל אחת מותר' במקומה ואם היו שנים בפנימי' ולא עירבו הרי הם אוסרים על היחידים שבאמצעי' ושבחיצונה זה הכלל רגל האסור' במקומה אוסר' שלא במקומה ורגל המותרת אינה אוסר' שלא במקומה:
ביאור: שלש חצרות זו לפנים מזו, ויחיד בכל אחת: אף על פי שרבים דורסים בחיצונה, אינם אוסרים, שכל אחת מותרת במקומה. ואם היו שנים בפנימית ולא עירבו — הרי הם אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה. זה הכלל: רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, ורגל המותרת אינה אוסרת שלא במקומה.
מה אומר הסעיף:
- יחיד בכל אחת משלש החצרות — הדורסים בחיצונה אינם אוסרים עליה: שלשה חצרו׳ זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת אע״פ שרבים דורסים בחיצונה אינם אוסרים שכל אחת מותר׳ במקומה. בטקסט שבספריא אין ס״ק של המשנה ברורה הקשור לסעיף זה; הבאר הגולה מציין לגמרא, כשמואל, ולרי״ף, לרא״ש ולרמב״ם (פרק ד מהלכות עירובין).
- שנים בפנימית שלא עירבו — אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה: ואם היו שנים בפנימי׳ ולא עירבו הרי הם אוסרים על היחידים שבאמצעי׳ ושבחיצונה.
- הכלל: זה הכלל רגל האסור׳ במקומה אוסר׳ שלא במקומה ורגל המותרת אינה אוסר׳ שלא במקומה.
2. הרקע הכללי
על מה מדבר סימן זה?
הדין שבסעיף א נמצא במשנה בפרק מי שהוציאוהו במסכת עירובין, שבה מביא אותו רבי שמעון לדמיון: « לְשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶם וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ » (משנה עירובין ד:ו). הגמרא שואלת למה החיצונות אסורות, והרי כל אחת עירבה עם האמצעית; רב יהודה משיב: « אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁנָּתְנָה אֶמְצָעִית עֵירוּבָהּ בָּזוֹ וְעֵירוּבָהּ בָּזוֹ » (עירובין מ״ח ע״א); ורב ששת: אפילו כשנתנו את עירובן באמצעית, אם נתנוהו בשני בתים (דף מ״ח, עמודים א-ב). סעיף א מביא את שני המקרים, ומוסיף שאם ניתן העירוב בבית אחד, שלש החצרות מותרות. הבית יוסף כותב שהרי״ף, הרא״ש והרמב״ם השמיטו את כל זה, ושהגהות אשר״י כתבוהו: « ולא ידעתי למה הרי״ף והרא״ש והרמב״ם השמיטו כל זה אבל הגהות אשיר״י כתבו שם וכגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו אבל אם נתנו החיצונות עירובן באמצעית בבית א׳ ה״ל חדא ושרו שלשתן לכ״ע » (בית יוסף או״ח שע״ח); ומוסיף שגם הרב המגיד כתב כן בשם הרשב״א.
סעיפים ב עד ד הולכים אחר המשנה שבסוף פרק הדר: « שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, עֵרְבָה הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה, הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. הַחִיצוֹנָה, וְלֹא הַפְּנִימִית, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. עֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ, זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר הַחִיצוֹנָה, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ » (משנה עירובין ו:ט). ובמשנה שאחריה: « שָׁכַח אַחַד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב, הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. נָתְנוּ עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד, וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַפְּנִימִית בֵּין מִן הַחִיצוֹנָה, וְלֹא עֵרֵב, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב » (משנה עירובין ו:י). הבית יוסף כותב שדינים אלה פשוטים במשנה ובגמרא לדעת תנא קמא, שאומר: « רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ורגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה » (בית יוסף או״ח שע״ח); ושהרא״ש פסק כמותו, וכן דעת הרמב״ם. לסעיף ה מציין הבאר הגולה לגמרא, כשמואל: « וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְעוֹלָם מוּתָּרוֹת, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנַיִם בַּפְּנִימִית וְאֶחָד בַּחִיצוֹנָה » (עירובין ע״ה ע״ב).
השאלה היסודית: כשכמה חצרות פתוחות זו לזו — האם אחת אוסרת על חברתה? הסימן משיב, בין השאר, לפי המקום שבו הונח העירוב (סעיפים א ו-ג), לפי דריסת הרגל של הפנימית על החיצונה (סעיפים ב עד ה), ולפי מספר הדרים בכל חצר (סעיפים ד ו-ה).
מקומו בהלכות עירובין
במפתח של ספריא, הלכות עירובין שבשולחן ערוך מתחילות בסימן שמ״ה. סימן שע״ח בא אחרי סימן שע״ז · 377. הגהת הרמ״א בסעיף ד מפנה לסימן ש״ע · 370; ובדין ביטול רשות, המשנה ברורה מפנה לסימן שפ״א · 381: « ר״ל לשתי החצירות וכמבואר בסי׳ שפ״א » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ט״ו).
3. מושגי היסוד ההלכתיים
כמה מושגים מבנים את הסימן הזה:
המושגים החיוניים של סימן שע״ח:
- דריסת הרגל — בסעיף ב כותב המחבר שיש לפנימית דרך על החיצונה, « ויש לפנימי׳ דריכת רגל על החיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ב) — במהדורת מגיני ארץ, שעמוד זה מעתיק, כתוב דריכת רגל; בתורת אמת 363 — דְּרִיסַת רֶגֶל; והט״ז מבאר: « כלומר ולא למבוי ועי״כ יש לה דריסת הרגל על החיצונה דאין לה מקום לכנוס מהמבוי לפנימית אלא דרך החיצונה » (ט״ז או״ח שע״ח ס״ק ב).
- משום דירה — העירוב תלוי בדירה: במקום שהונח העירוב, המשתתפים בו כדרים שם; כך כותב המשנה ברורה על סעיף ג, « ועיקר העירוב משום דירה דהוי כאלו דר במקום העירוב » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ד).
- שיבטל רשותו — ביטול רשות: בסעיף ג, « שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו » (שו״ע או״ח שע״ח:ג); לשתי החצרות, מבאר המשנה ברורה (ס״ק ט״ו), וכך כותב המחבר עצמו בסימן שפ״א · 381, בשכח אחד מן הפנימית כשהעירוב המשותף ניתן בחיצונה (שו״ע או״ח שפ״א:ב).
- לתקוני שיתפתיך — השותפות נעשתה לתקן ולא לעוות: על סעיף ג כותב המשנה ברורה שהפנימית יכולה להסתלק מן השותפות, « ואע״ג דמתחלה נשתתפו יחד יכולה לחזור בה ולומר לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי כי לא היה בדעתי שיעוות אחד מבני חצרך ולא יתן חלק בעירוב » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ז).
- רבים שהם כיחיד — הגהת הרמ״א בסעיף ד; כגון האב ובניו המקבלים ממנו פרס (משנה ברורה, ס״ק כ׳).
- רגל האסורה במקומה — ורגל המותרת: סעיף ה נותן את הכלל, « זה הכלל רגל האסור׳ במקומה אוסר׳ שלא במקומה ורגל המותרת אינה אוסר׳ שלא במקומה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה).
4. פירוט הסעיפים — אחד אחד
| סעיף | תוכן |
|---|---|
| א | שלש חצרות הפתוחות זו לזו ולרשות הרבים; כל אחת מן החיצונות עירבה עם האמצעית, ולא זו עם זו: החיצונות אסורות זו עם זו, והאמצעית מותרת עם כל אחת. זה כשהאמצעית נתנה עירובה בכל אחת, או שהחיצונות נתנו את עירובן באמצעית בשני בתים; ואם ניתן העירוב בבית אחד, שלשתן מותרות זו עם זו. |
| ב | שתי חצרות, הפנימית פתוחה לחיצונה ויש לה דריסת רגל עליה. הפנימית עירבה ולא החיצונה, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד מן החיצונה: הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. החיצונה עירבה ולא הפנימית, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד מן הפנימית: שתיהן אסורות. עירבה כל אחת לעצמה: כל אחת מותרת בחצרה. כששכח אחד מן הדיורים, כותב המשנה ברורה שהאיסור פוקע אם יבטל: במקרה הראשון — את חלקו לשאר (ס״ק י); במקרה השני — את רשותו לבני הפנימית ואת רשות דריסת הרגל שיש לו בחיצונה לבני החיצונה (ס״ק י״א). |
| ג | שתי החצרות עירבו יחד. הונח העירוב בחיצונה: שכחת אחד, מזו או מזו, אוסרת את שתיהן, עד שיבטל את רשותו (לשתי החצרות, משנה ברורה, ס״ק ט״ו). הונח בפנימית: שכחת אחד מן הפנימית אוסרת את שתיהן (אם לא שיבטל רשותו לשתי החצרות, משנה ברורה, ס״ק ט״ז); שכחת אחד מן החיצונה — הפנימית מותרת. |
| ד | יחיד בפנימית, ויחיד בחיצונה, או שנים שעירבו [לבדם, לפי המשנה ברורה, ס״ק י״ח]: אין היחיד שבפנימית אוסר על החיצונה. הגהת הרמ״א: והוא הדין רבים שהם כיחיד ואינם צריכים לערב (סימן ש״ע · 370). |
| ה | שלש חצרות זו לפנים מזו, ויחיד בכל אחת: אף על פי שרבים דורסים בחיצונה, אינם אוסרים; שנים בפנימית שלא עירבו — אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה. הכלל: רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה; רגל המותרת אינה אוסרת שלא במקומה. |
לב הסימן: כשיש לחצר דריסת רגל על חברתה, או כשחצרות משתתפות בעירוב — האם אחת אוסרת על חברתה? סעיף ה נותן את הכלל — רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, ורגל המותרת אינה אוסרת שלא במקומה — והמשנה ברורה מחיל אותו, בין השאר, על סעיף ב (ס״ק י״א ו-י״ב) ועל סעיף ד (ס״ק י״ט). בסעיפים א ו-ג הוא מבאר את הדינים לפי מקום העירוב: במקום שהונח, המשתתפים בו כדרים שם (ס״ק ג ו-י״ד).
5. המשנה ברורה — ראשי פרקים
המשנה ברורה של רבי ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) מונה כ׳ ס״ק בסימן זה. הנה ששת הראשונים, על סעיף א — להבין יותר את משמעות הטקסט:
משנה ברורה (א) — (א) פתוחות זו לזו - דאל״ה לא היו יכולין לערב יחד:
משנה ברורה (ב) — (ב) ופתוחות לר״ה - וה״ה כשפתוחות למבוי. וכתבו האחרונים דה״ה אם החיצונה לבד פתוחה לר״ה או למבוי ואמצעית יש לה דריסת הרגל עם הפנימית השניה שלפנים הימנה נמי דינא הכי דכל אחת שריא עם האמצעית אפילו החיצונה הפתוחה לר״ה ואין הפנימית יכולה לאסור עליה דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה כדלקמיה ס״ב:
משנה ברורה (ג) — (ג) עירובה בזו ועירובה בזו - דאז דיורי האמצעית בחיצונה ואין דיורי חיצונה באמצעית למהוי כולהו כי חדא אבל אם נתנו עירובן באמצעית הוי כאלו כולן דרין באמצעית:
משנה ברורה (ד) — (ד) בשני בתים - ואפילו מלאוהו לכלי אחת ואייתר ונתנו אח״כ לכלי אחר דבכה״ג היה מהני אם היו נותנים אותו בבית אחד כמ״ש סימן שס״ו ס״ד אבל אם נתנו בשני בתים לא משתרי החיצונות זו בזו כיון דלא מיחברי אהדדי:
משנה ברורה (ה) — (ה) בבית אחד - והיינו בכלי אחד או דמליא למנא ואייתר [אחרונים]:
משנה ברורה (ו) — (ו) שלשתן מותרות - דהוי כאלו עירבו יחד:
לטקסט המלא של כ׳ הס״ק בספריא: משנה ברורה שע״ח.
6. שיטת הרמ״א
בטקסט שבספריא (מהדורת מגיני ארץ), יש לרמ״א (רבי משה איסרליש) בסימן זה הגהה אחת הפותחת במלה הגה, בסוף סעיף ד. המפרשים מבארים גם את סעיפי המחבר; הנה כמה מדבריהם, סעיף אחר סעיף.
הגהת הרמ״א, וביאורי המפרשים:
- סעיף א — הט״ז מבאר, כמו המשנה ברורה, למה החיצונות אסורות כשהאמצעית נתנה עירובה בכל אחת: « דאז דמיא אמצעית כאלו דרה בהן ואין דיורים חיצוניות באמצעית » (ט״ז או״ח שע״ח ס״ק א).
- סעיף ב — על המקרה ששתיהן אסורות, הט״ז: « דקיימא לן רגל האוסרת במקומה אוסרת שלא במקומה » (ט״ז או״ח שע״ח ס״ק ג).
- סעיף ג, עירוב שהונח בפנימית — על שכחת אחד מן הפנימית, המשנה ברורה: « דכחדא חשיבא אם לא שיבטל רשותו לשני החצרות אבל אם יבטל רק לבני הפנימי לא מהני אפילו אם ירצו להסתלק מהחיצונה ולסגור פתחה » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ט״ז), בשם האחרונים. ועל שכחת אחד מן החיצונה, הט״ז: « דיכולה היא להסתלק מהחיצונה דאחדא לדשא באפה ומשתמשת דהא עירובה אצלה ואע״ג דעירוב החיצונה נתון בפנימי׳ אמר׳ לי׳ לתקוני שדרתיך ולא לעוותי » (ט״ז או״ח שע״ח ס״ק ד).
- סעיף ד, הגהת הרמ״א — « הגה וה״ה רבים שהם כיחיד ואינן צריכין לערב כדרך שנתבאר לעיל סימן ש״ע » (שו״ע או״ח שע״ח:ד); המשנה ברורה מביא לה דוגמה: « היינו שהיו בפנימית האב עם בניו שמקבלים ממנו פרס וכל כיוצא בהם ע״ש בסי׳ ש״ע » (משנה ברורה שע״ח ס״ק כ׳).
- סעיף ה — בטקסט שבספריא אין ס״ק של המשנה ברורה הקשור אליו.
- חב״ד → רמה 4 — דעת הרב לומדת סימן זה בשולחן ערוך הרב, סימן שע״ח, במספור שלו לה׳ סעיפים.
7. מקרים מעשיים מודרניים
כל אחד מן המקרים שלהלן נקשר לסעיף בשמו; וכשהמקרה הוא של ימינו, השורה אומרת זאת: יישום של האתר, ולא דברי המקור.
| מצב | ניתוח מהיר |
|---|---|
| שלש חצרות סמוכות, הפתוחות גם לרשות הרבים, וכל אחת מן החיצונות עירבה עם האמצעית | סעיף א: החיצונות אסורות זו עם זו כשהאמצעית נתנה עירובה בכל אחת, או שהן נתנו את עירובן באמצעית בשני בתים; « אבל אם נתנו שתי החיצונו׳ עירובן באמצעי׳ בבית א׳ שלשתן מותרות זו עם זו » (שו״ע או״ח שע״ח:א) — בכלי אחד, או בכלי שמילאוהו ונשאר מותר (משנה ברורה, ס״ק ה; דין סימן שס״ו · 366, סעיף ד, שאליו הוא מפנה בס״ק ד). היכן וכיצד להניח את העירוב — היעזר ברב שלך. |
| חצר פנימית הפתוחה לחצר אחרת | יישום של האתר: סעיף ב מדבר בשתי חצרות שהפנימית פתוחה לחיצונה — ואין לה יציאה אחרת, לפי הט״ז (ס״ק ב) — ויש לה דריסת רגל עליה, « ויש לפנימי׳ דריכת רגל על החיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ב). אם הפנימית עירבה, והחיצונה לא עירבה או ששכח אחד מבניה — הפנימית מותרת והחיצונה אסורה; במקרה ההפוך — שתיהן אסורות; ואם עירבה כל אחת לעצמה — כל אחת מותרת בחצרה (סעיף ב). כששכח אחד מן הדיורים, כותב המשנה ברורה שהאיסור פוקע אם יבטל: במקרה הראשון — את חלקו לשאר (ס״ק י); במקרה השני — את רשותו לבני הפנימית ואת רשות דריסת הרגל שיש לו בחיצונה לבני החיצונה (ס״ק י״א). היעזר ברב שלך. |
| אחד הדיירים שכח להשתתף בעירוב המשותף של שתי החצרות | סעיף ג: תלוי בחצר שבה הונח העירוב. הונח בחיצונה — שתיהן אסורות, בין שהוא מזו בין שהוא מזו, עד שיבטל את רשותו — לשתי החצרות, לפי המשנה ברורה (ס״ק ט״ו). הונח בפנימית: אם הוא מן הפנימית — שתיהן אסורות (אם לא שיבטל רשותו לשתי החצרות, משנה ברורה, ס״ק ט״ז); אם הוא מן החיצונה — « אבל אם שכח א׳ מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת » (שו״ע או״ח שע״ח:ג). היעזר ברב שלך. |
| דייר יחיד בחצר הפנימית | סעיף ד: אם בחיצונה יחיד, או שנים שעירבו (לבדם, לפי המשנה ברורה, ס״ק י״ח), « אין היחיד שבפנימי׳ אוסר על החיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ד); ולפי הגהת הרמ״א, והוא הדין רבים שהם כיחיד (סימן ש״ע · 370). ואם היו שנים בפנימית ולא עירבו — סעיף ה, המדבר בשלש חצרות, כותב שהם אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה. היעזר ברב שלך. |
למקרים מעשיים מדויקים: הסעיפים תולים את האיסור, בין השאר, במקום שבו הונח העירוב, בדריסת הרגל של הפנימית על החיצונה ובמספר הדרים בכל חצר, והמשנה ברורה מוסיף עליהם ביאורים, סעיף אחר סעיף. להלכה למעשה, היעזר ברב שלך.
8. סיכום מעשי של הסימן
תורות סימן שע״ח:
- שלש חצרות הפתוחות זו לזו ולרשות הרבים, וכל אחת מן החיצונות עירבה עם האמצעית: החיצונות אסורות זו עם זו, והאמצעית מותרת עם כל אחת — כשהאמצעית נתנה עירובה בכל אחת, או שהחיצונות נתנו את עירובן באמצעית בשני בתים; ואם ניתן בבית אחד, שלשתן מותרות (סעיף א; בכלי אחד, או בכלי שמילאוהו ונשאר מותר: משנה ברורה, ס״ק ה, דין סימן שס״ו · 366).
- שתי חצרות שהפנימית פתוחה לחיצונה ויש לה דריסת רגל עליה: עירוב הפנימית לבדה מתירה, אף אם החיצונה לא עירבה או ששכח אחד מבניה, והחיצונה אסורה; עירוב החיצונה לבדה, או שכחת אחד מבני הפנימית, אוסרים את שתיהן; עירבה כל אחת לעצמה — כל אחת מותרת בחצרה (סעיף ב). כששכח אחד מן הדיורים, כותב המשנה ברורה שהאיסור פוקע אם יבטל: במקרה הראשון — את חלקו לשאר (ס״ק י); במקרה השני — את רשותו לבני הפנימית ואת רשות דריסת הרגל שיש לו בחיצונה לבני החיצונה (ס״ק י״א).
- עירוב משותף לשתי החצרות: הונח בחיצונה — שכחת אחד, מזו או מזו, אוסרת את שתיהן עד שיבטל את רשותו (סעיף ג; לשתי החצרות, משנה ברורה, ס״ק ט״ו); הונח בפנימית — שכחת אחד מן הפנימית אוסרת את שתיהן (אם לא שיבטל רשותו לשתי החצרות, משנה ברורה, ס״ק ט״ז), ושכחת אחד מן החיצונה מניחה את הפנימית מותרת (סעיף ג).
- יחיד בפנימית אינו אוסר על החיצונה, כשיש בחיצונה יחיד, או שנים שעירבו — לבדם, לפי המשנה ברורה (ס״ק י״ח) — (סעיף ד); ולפי הגהת הרמ״א, והוא הדין רבים שהם כיחיד (סעיף ד; סימן ש״ע · 370).
- שלש חצרות זו לפנים מזו, ויחיד בכל אחת: אינם אוסרים; שנים בפנימית שלא עירבו — אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה. הכלל: רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה; רגל המותרת אינה אוסרת שלא במקומה (סעיף ה).
- להלכה למעשה, היעזר ברב שלך.
9. שאלות הבנה
בדוק את הבנתך:
- בסעיף א, למה החיצונות אסורות כשהאמצעית נתנה עירובה בכל אחת (משנה ברורה, ס״ק ג)?
- בסעיף א, מה משתנה כשהחיצונות נותנות את עירובן בבית אחד ולא בשני בתים (ס״ק ד, ה ו-ו)?
- בסעיף ב, למה הפנימית מותרת כשהחיצונה לא עירבה (ס״ק ט), ולמה שתיהן אסורות במקרה ההפוך (ס״ק י״א)?
- בסעיף ג, למה מקום העירוב המשותף קובע את דין הפנימית (ס״ק י״ד ו-י״ז)?
- בסעיף ד, למה מדייק הסעיף שהשנים שבחיצונה עירבו (ס״ק י״ח)?
- כיצד חל הכלל של סעיף ה — רגל האסורה במקומה, רגל המותרת — על סעיפים ב ו-ד?
להעמיק עוד
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול, שיטות הראשונים, חקירות יסודיות, ודקדוקי אחרונים
- ✨ רמה 3 — סינתזה: לחזרה ולשינון מהיר עם סימני זכרון
- 📜 רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב סימן שע״ח)