מדוע רמה 4 מוקדשת לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר: זהו שולחן ערוך בפני עצמו, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן, בחלוקה ובמספור סעיפים משלו. כאן יש בשולחן ערוך הרב חמישה סעיפים, וגם בשולחן ערוך של המחבר חמישה, באותה חלוקה: כל אחד מסעיפים א עד ה של הרב כולל את המקרים שבסעיף המחבר שכנגדו, ומה שמוסיפה הגהת הרמ״א בסעיף ד של המחבר נמצא בסעיף ד של הרב. ההפניות בעמוד זה הולכות לפי מספור הרב, אלא כשהשולחן ערוך של המחבר נזכר בשמו. בעמוד זה שני המספורים כתובים באותיות, ולכן כל הפניה לסעיף נזכרת עם שם החיבור: של המחבר (שו״ע או״ח) או של הרב (שו״ע הרב).
עמוד זה מקבץ, לסימן שע״ח, את הטקסט המלא של הרב, את מה ששונה בלשונו מדברי המחבר והרמ״א, ואת ההנהגה המעשית העולה מדבריו.
שלחן ערוך הרב — סימן שע״ח
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן שע״ח — דִּין הַחֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ — וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. חמישה סעיפים (גם בשולחן ערוך של המחבר חמישה, במספור משלו, באותה חלוקה).
סעיף א דִּין הַחֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ וּבוֹ ה' סְעִיפִים: ג' חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ…
דִּין הַחֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ וּבוֹ ה' סְעִיפִים:
ג' חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ, וּפְתוּחוֹת כֻּלָּן גַּם כֵּן לְמָבוֹי אוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעֵרְבָה כָּל אַחַת מֵהַחִיצוֹנוֹת עִם הָאֶמְצָעִית, וְהַחִיצוֹנוֹת לֹא עֵרְבוּ זוֹ עִם זוֹ — הֲרֵי הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ, לְהוֹצִיא כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבָּתִּים מִזּוֹ לְזוֹ דֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית, וְהָאֶמְצָעִית מֻתֶּרֶת עִם כָּל אַחַת מֵהֶן וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֶמְצָעִית נָתְנָה עֵרוּבָה בְּזוֹ וְעֵרוּבָה בְּזוֹ, שֶׁאָז דִּיּוּרֵי הָאֶמְצָעִית בַּחִיצוֹנוֹת, שֶׁהָעֵרוּב הוּא מִשּׁוּם דִּירָה, וְאֵין דִּיּוּרֵי הַחִיצוֹנִים בָּאֶמְצָעִית, שֶׁהֲרֵי אֵין עֵרוּבָן בָּהּ. אוֹ אֲפִלּוּ נָתְנוּ הַחִיצוֹנוֹת עֵרוּבָן בָּאֶמְצָעִית לְעָרֵב עִמָּהּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא נְתָנוּהוּ שְׁתֵּיהֶן בְּבַיִת אֶחָד שֶׁבָּאֶמְצָעִי, אֶלָּא זוֹ נָתְנָה בְּבַיִת זֶה וְזוֹ נָתְנָה בְּבַיִת אַחֵר שֶׁבָּאֶמְצָעִית, שֶׁאָז גַּם כֵּן לֹא נִתְחַבְּרוּ דִּיּוּרֵי הַחִיצוֹנוֹת זוֹ עִם זוֹ, שֶׁדִּיּוּרֵי זוֹ הֵם בְּבַיִת זֶה וְדִיּוּרֵי זוֹ בְּזֶה, וְלָכֵן הֵן אֲסוּרוֹת זוֹ עַל זוֹ. אֲבָל אִם נְתָנוּהוּ בְּבַיִת אֶחָד בָּאֶמְצָעִית — הֲרֵי נִתְחַבְּרוּ דִּיּוּרֵי שְׁלָשְׁתָּן בְּבַיִת זֶה, וּמְעֹרָבוֹת הֵן, וְכֻלָּן מֻתָּרוֹת זוֹ עִם זוֹ:
סעיף ב ב' חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, וְחִיצוֹנָה…
ב' חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, וְחִיצוֹנָה פְּתוּחָה לְמָבוֹי, וּפְנִימִית לְחִיצוֹנָה וְלֹא לְמָבוֹי, וְעַל יְדֵי כָךְ יֵשׁ לָהּ דְּרִיסַת הָרֶגֶל עַל הַחִיצוֹנָה, שֶׁאֵין לָהּ דֶּרֶךְ לָצֵאת לְמָבוֹי אֶלָּא דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנָה: עֵרְבָה פְּנִימִית לְעַצְמָהּ וְהַחִיצוֹנָה לֹא עֵרְבָה כְּלָל, אוֹ שֶׁעֵרְבָה וְאֵין עֵרוּבָהּ מוֹעִיל, כְּגוֹן שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵאַנְשֵׁי הֶחָצֵר וְלֹא עֵרֵב עִם בְּנֵי הֶחָצֵר, שֶׁהוּא אוֹסֵר עֲלֵיהֶם הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״פ — הֲרֵי הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת לְהוֹצִיא לַחֲצֵרָהּ כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבָּתִּים, וְאֵין הַחִיצוֹנָה אוֹסֶרֶת עָלֶיהָ, הוֹאִיל וְיֵשׁ מְחִצָּה בֵּינֵיהֶן וְאֵין לַחִיצוֹנָה דְּרִיסַת הָרֶגֶל עָלֶיהָ.
עֵרְבָה חִיצוֹנָה לְעַצְמָהּ וְלֹא עֵרְבָה הַפְּנִימִית כְּלָל, אוֹ שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁפְּנִימִית אֲסוּרָה בַּחֲצֵרָהּ וְיֵשׁ לָהּ דְּרִיסַת הָרֶגֶל עַל הַחִיצוֹנָה, אוֹסֶרֶת אוֹתָהּ, שֶׁרֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָהּ כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׁם דְּרִיסַת הָרֶגֶל.
עֵרְבָה כָּל אַחַת לְעַצְמָהּ — כָּל אַחַת מֻתֶּרֶת בַּחֲצֵרָהּ, וְאֵין הַפְּנִימִית אוֹסֶרֶת עַל הַחִיצוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבָה עִמָּהּ, הוֹאִיל וְהִיא מֻתֶּרֶת בַּחֲצֵרָהּ, וְרֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ אֵינָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָהּ:
סעיף ג עֵרְבוּ הַפְּנִימִית וְהַחִיצוֹנָה בְּיַחַד וְנָתְנוּ עֵרוּבָן…
עֵרְבוּ הַפְּנִימִית וְהַחִיצוֹנָה בְּיַחַד וְנָתְנוּ עֵרוּבָן בַּפְּנִימִית, וְשָׁכַח אֶחָד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַפְּנִימִית אֲסוּרָה בַּחֲצֵרָה, אוֹסֶרֶת גַּם הַחִיצוֹנָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלֶיהָ דְּרִיסַת הָרֶגֶל.
אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — חִיצוֹנָה אֲסוּרָה וּפְנִימִית מֻתֶּרֶת, דְּכֵיוָן שֶׁעֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ, וְאֵין לַחִיצוֹנָה דְּרִיסַת הָרֶגֶל עָלֶיהָ אֶלָּא בִּשְׁבִיל עֵרוּבָהּ שֶׁמַּרְגִּילָהּ לְתוֹכָהּ, תְּסַלְּקֶנָּהּ מֵעָלֶיהָ וְתִשָּׁאֵר לְבַדָּהּ בְּעֵרוּבָהּ שֶׁאֶצְלָהּ, וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת.
אֲבָל אִם נָתְנוּ עֵרוּבָן בַּחִיצוֹנָה, אֲפִלּוּ שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, שֶׁאַף אִם הַפְּנִימִית תְּסַלֵּק אֶת הַחִיצוֹנָה מֵעָלֶיהָ, הֲרֵי אֵין עֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ, וּבַמֶּה יִתְעָרְבוּ דִּיּוּרֶיהָ:
סעיף ד אִם יָחִיד דָּר בַּפְּנִימִית וְיָחִיד בַּחִיצוֹנָה, אוֹ…
אִם יָחִיד דָּר בַּפְּנִימִית וְיָחִיד בַּחִיצוֹנָה, אוֹ אֲפִלּוּ שְׁנַיִם דָּרִים בַּחִיצוֹנָה וְעֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם — אֵין הַיָּחִיד שֶׁבַּפְּנִימִית אוֹסֵר עַל הַחִיצוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבוּ יַחַד, הוֹאִיל וְהִיא רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו.
וְהוּא הַדִּין רַבִּים שֶׁהֵם כְּיָחִיד, שֶׁאֵינָן אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה וְאֵינָן צְרִיכִים לְעָרֵב בֵּינֵיהֶן, כְּגוֹן הָאָב עִם בָּנָיו שֶׁמְּקַבְּלִים מִמֶּנּוּ פְּרָס, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָהֶם מִמַּה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע:
סעיף ה וְכֵן ג' חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ וְיָחִיד…
וְכֵן ג' חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ וְיָחִיד בְּכָל אַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנַיִם הַפְּנִימִים עוֹבְרִים עַל הַחִיצוֹנָה — אֵינָן אוֹסְרִים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ. וְאִם הָיוּ שְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם — אוֹסְרִים עַל הַיְחִידִים שֶׁבָּאֶמְצָעִית וְשֶׁבַּחִיצוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ:
מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים שע״ח. בספריא לא מופיעים ערכי קונטרס אחרון לסימן זה.
לשון הרב מול סעיף המחבר והרמ״א
במה שונה לשון הרב מסעיף המחבר והרמ״א
כל נקודה מעמידה זה לצד זה סעיף של שולחן ערוך המחבר (במספור שלו, חמישה סעיפים, המסומנים באותיותיהם) ואת הסעיף המקביל בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן (במספור שלו, גם הוא חמישה סעיפים, באותה חלוקה), לפי סדר סעיפי הרב, ואינה מציינת אלא מה שעולה מהשוואת שני הטקסטים. אין נקודה שצוינה מיוחדת לרב בשל כך: בכל נקודה הדף מזכיר את מפרשי המחבר שכבר כותבים אותה — הט״ז, שקדם לו; המשנה ברורה, המאוחר לרב — וכשהם קוראים נקודה זו בדברי המחבר עצמם, הדף אומר זאת. הטור נזכר במקום שכבר כתוב בו מה שכותב הרב (בין השאר בנקודות ב, ג ו־ה), ורש״י, שמביא הבית יוסף, בנקודה א; שאר הראשונים שמביא הבית יוסף לא הושוו אחד אחד. בספריא לא מופיעים לסימן זה ערכי מגן אברהם וביאור הלכה.
אין נמנה כאן כנקודה בפני עצמה פרט בדברי הרב המפרש את הסעיף המקביל של המחבר. בסעיף א כותב הרב שהחצרות « וּפְתוּחוֹת כֻּלָּן גַּם כֵּן לְמָבוֹי אוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים » (שו״ע הרב שע״ח:א), במקום שהמחבר כותב « ופתוחות לרשות הרבים » (שו״ע או״ח שע״ח:א); הטור כותב « ופתוחות למבוי » (טור או״ח שע״ח), והמשנה ברורה, המאוחר לרב: « וה״ה כשפתוחות למבוי » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ב).
נקודה א — מה אסור בחצרות החיצונות, ולמה (שו״ע הרב שע״ח:א)
החצרות החיצונות והעירוב שניתן באמצעית
דברי המחבר: « החיצונות אסורות זו עם זו והאמצעי׳ מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה » (שו״ע או״ח שע״ח:א), ואחר כך « במה דברים אמורים כשנתנה אמצעי׳ עירובה בזו ועירובה בזו או שנתנו החיצונות עירובן באמצעי׳ בשני בתים אבל אם נתנו שתי החיצונו׳ עירובן באמצעי׳ בבית א׳ שלשתן מותרות זו עם זו » (שו״ע או״ח שע״ח:א). סעיף א שלו אינו אומר במה אסורות החצרות החיצונות, ולא למה העירוב שניתן בשני בתים אינו מחברן.
דברי הרב: « הֲרֵי הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ, לְהוֹצִיא כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבָּתִּים מִזּוֹ לְזוֹ דֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית » (שו״ע הרב שע״ח:א); ונותן טעם למקרה הראשון, « שֶׁאָז דִּיּוּרֵי הָאֶמְצָעִית בַּחִיצוֹנוֹת, שֶׁהָעֵרוּב הוּא מִשּׁוּם דִּירָה, וְאֵין דִּיּוּרֵי הַחִיצוֹנִים בָּאֶמְצָעִית, שֶׁהֲרֵי אֵין עֵרוּבָן בָּהּ » (שו״ע הרב שע״ח:א), ולמקרה השני, « שֶׁאָז גַּם כֵּן לֹא נִתְחַבְּרוּ דִּיּוּרֵי הַחִיצוֹנוֹת זוֹ עִם זוֹ, שֶׁדִּיּוּרֵי זוֹ הֵם בְּבַיִת זֶה וְדִיּוּרֵי זוֹ בְּזֶה, וְלָכֵן הֵן אֲסוּרוֹת זוֹ עַל זוֹ » (שו״ע הרב שע״ח:א); וכשניתן העירוב בבית אחד: « הֲרֵי נִתְחַבְּרוּ דִּיּוּרֵי שְׁלָשְׁתָּן בְּבַיִת זֶה, וּמְעֹרָבוֹת הֵן, וְכֻלָּן מֻתָּרוֹת זוֹ עִם זוֹ » (שו״ע הרב שע״ח:א).
ההבדל: סעיף א של המחבר נותן את המקרים ואת דינם; לשון הרב מוסיפה במה האיסור — להוציא מחצר חיצונה לחברתה, דרך האמצעית, כלים ששבתו בבתים — ותולה כל מקרה בדירה שהעירוב קובע במקום שניתן בו.
בבית יוסף ובמפרשי המחבר: הבית יוסף כבר מביא את פירוש רש״י לשני המקרים, « ופירש״י שנתנה אמצעית עירובה בזו ובזו דדמיא אמצעית כאילו דרה בהם ואין דיורי חיצונות באמצעית למימרא דכי הדדי נינהו » (בית יוסף או״ח שע״ח) ו־« ופרש״י דהשתא לא מחברן חיצונות בהדדי » (בית יוסף או״ח שע״ח), והבאר הגולה מביאם על סעיף א של המחבר. הט״ז נותן את טעם המקרה הראשון ואת טעם הבית האחד, « דאז דמיא אמצעית כאלו דרה בהן ואין דיורים חיצוניות באמצעית למימרא דכי הדדי נינהו אבל אם עירובן באמצעיות דאז דמי כאלו כולהו דרים באותו בית וחצר דההוא בית הוין » (ט״ז או״ח שע״ח ס״ק א), וכן המשנה ברורה, המאוחר לרב, « דאז דיורי האמצעית בחיצונה ואין דיורי חיצונה באמצעית למהוי כולהו כי חדא אבל אם נתנו עירובן באמצעית הוי כאלו כולן דרין באמצעית » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ג); ובשני בתים כותב המשנה ברורה « אבל אם נתנו בשני בתים לא משתרי החיצונות זו בזו כיון דלא מיחברי אהדדי » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ד). ובבית אחד הוא כותב עוד, בציון [אחרונים]: « והיינו בכלי אחד או דמליא למנא ואייתר » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ה) — דין הכלי האחד, שהמחבר קובע לעירוב בסימן שס״ו · 366 (סעיף ד), שאליו הוא מפנה בס״ק ד, ושהבית יוסף מביא כאן מן המגיד משנה, בשם הרשב״א (רמה 2). סעיף א של הרב כותב « אֲבָל אִם נְתָנוּהוּ בְּבַיִת אֶחָד בָּאֶמְצָעִית » (שו״ע הרב שע״ח:א) בלי לחזור עליו; הוא קובע אותו לעירוב בסימן שס״ו · 366: « צָרִיךְ לִתֵּן כָּל הָעֵרוּב בִּכְלִי אֶחָד, וְאִם חִלְּקוֹ וּנְתָנוֹ בִּשְׁנֵי כֵלִים — אֵינוֹ עֵרוּב… וְהוּא שֶׁחִלְּקוֹ מִדַּעַת, מֵאֵיזֶה טַעַם שֶׁיִּהְיֶה. אֲבָל אִם נִתְמַלֵּא כְּלִי הָאֶחָד, יָכוֹל לִתֵּן הַמּוֹתָר בִּכְלִי שֵׁנִי, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי כֵלִים בְּבַיִת אֶחָד » (שו״ע הרב שס״ו:ט).
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, כששלש החצרות פתוחות כולן גם למבוי או לרשות הרבים, וכל אחת מהחצרות החיצונות עירבה עם האמצעית, והחיצונות לא עירבו זו עם זו, ועירובן לא ניתן בבית אחד שבאמצעית — אין מוציאים מחצר חיצונה לחברתה, דרך האמצעית, כלים ששבתו בבתים; והאמצעית מותרת עם כל אחת מהן (שו״ע הרב שע״ח:א); ראה פרק 4, נקודה ①.
נקודה ב — דריסת הרגל, ורגל האסורה במקומה (שו״ע הרב שע״ח:ב)
דריסת הרגל של החצר הפנימית
דברי המחבר: « ופנימי׳ פתוחה לחיצונה והחיצונה למבוי ויש לפנימי׳ דריכת רגל על החיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ב), ו־« עירבה חיצונה ולא פנימית או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח א׳ מהפנימי׳ ולא עירב שתיהן אסורות » (שו״ע או״ח שע״ח:ב). סעיף ב שלו נותן את המקרים בלי טעמם; והכלל « זה הכלל רגל האסור׳ במקומה אוסר׳ שלא במקומה ורגל המותרת אינה אוסר׳ שלא במקומה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה) בא רק בסוף סעיף ה שלו.
דברי הרב: הוא אומר מנין דריסת הרגל, « וּפְנִימִית לְחִיצוֹנָה וְלֹא לְמָבוֹי, וְעַל יְדֵי כָךְ יֵשׁ לָהּ דְּרִיסַת הָרֶגֶל עַל הַחִיצוֹנָה, שֶׁאֵין לָהּ דֶּרֶךְ לָצֵאת לְמָבוֹי אֶלָּא דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנָה » (שו״ע הרב שע״ח:ב), ונותן טעם לכל מקרה בסעיף זה עצמו: בפנימית המותרת, « הוֹאִיל וְיֵשׁ מְחִצָּה בֵּינֵיהֶן וְאֵין לַחִיצוֹנָה דְּרִיסַת הָרֶגֶל עָלֶיהָ » (שו״ע הרב שע״ח:ב); בשתיהן אסורות, « שֶׁרֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָהּ כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׁם דְּרִיסַת הָרֶגֶל » (שו״ע הרב שע״ח:ב); וכשעירבה כל אחת לעצמה, « וְרֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ אֵינָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ב).
ההבדל: כלל רגל האסורה ורגל המותרת, שהמחבר קובע בסוף סעיף ה שלו, הרב נותן כבר בסעיף ב, כטעם למקרה השני ולמקרה השלישי שבו, ובראשון שבהם בתנאי שיש לפנימית דריסת הרגל על החיצונה; ואומר מנין דריסת הרגל: שאין לפנימית דרך אחרת למבוי.
בטור ובמפרשי המחבר: הטור כבר נותן את טעם המקרה השני: « שתיהן אסורות דכיון דפנימית אסורה בחצירה אוסרת גם על החיצונה » (טור או״ח שע״ח). הט״ז קורא בסעיף ב של המחבר מה שכותב הרב על הפתח, « כלומר ולא למבוי ועי״כ יש לה דריסת הרגל על החיצונה דאין לה מקום לכנוס מהמבוי לפנימית אלא דרך החיצונה » (ט״ז או״ח שע״ח ס״ק ב), ועל המילים « שתיהן אסורות » (שו״ע או״ח שע״ח:ב) נותן את הכלל לטעם: « דקיימא לן רגל האוסרת במקומה אוסרת שלא במקומה » (ט״ז או״ח שע״ח ס״ק ג). המשנה ברורה, המאוחר לרב, כותבו עם התנאי ועם הביטול: « דקי״ל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה כשיש לו דריסת רגל שם אם לא שיבטל את רשותו לבני הפנימית וגם רשות דריסת הרגל שיש לו בחיצונה לבני חיצונה » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״א); וכשעירבה כל אחת לעצמה: « דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ב).
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, כשהפנימית פתוחה רק לחיצונה: עירבה הפנימית והחיצונה אין לה עירוב מועיל — הפנימית מותרת, והחיצונה אינה אוסרת עליה; וכשאין עירוב החיצונה מועיל משום שאחד מבניה שכח, הוא אוסר עליהם את חצרם עד שיבטל רשותו, « שֶׁהוּא אוֹסֵר עֲלֵיהֶם הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּתוֹ » (שו״ע הרב שע״ח:ב); עירבה החיצונה והפנימית לא עירבה, או ששכח אחד מבניה — שתיהן אסורות; עירבה כל אחת לעצמה — כל אחת מותרת בחצרה (שו״ע הרב שע״ח:ב); ראה פרק 4, נקודה ②.
נקודה ג — עירבו ביחד: סדר המקרים, והפנימית המסלקת את החיצונה (שו״ע הרב שע״ח:ג)
עירוב משותף שניתן בזו או בזו
דברי המחבר: הוא פותח בעירוב שניתן בחיצונה, « עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ בין מן הפנימי׳ בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו » (שו״ע או״ח שע״ח:ג), ואחר כך בא לעירוב שניתן בפנימית: « ואם נתנו עירובן בפנימי׳ ושכח א׳ מן הפנימי׳ ולא עירב שתיהן אסורות אבל אם שכח א׳ מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת » (שו״ע או״ח שע״ח:ג). סעיף ג שלו אינו נותן טעם לדינים אלה.
דברי הרב: הוא פותח בעירוב שניתן בפנימית, « עֵרְבוּ הַפְּנִימִית וְהַחִיצוֹנָה בְּיַחַד וְנָתְנוּ עֵרוּבָן בַּפְּנִימִית » (שו״ע הרב שע״ח:ג); שכח אחד מן הפנימית, « וְשָׁכַח אֶחָד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַפְּנִימִית אֲסוּרָה בַּחֲצֵרָה, אוֹסֶרֶת גַּם הַחִיצוֹנָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלֶיהָ דְּרִיסַת הָרֶגֶל » (שו״ע הרב שע״ח:ג); ואם שכח אחד מן החיצונה, « חִיצוֹנָה אֲסוּרָה וּפְנִימִית מֻתֶּרֶת, דְּכֵיוָן שֶׁעֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ, וְאֵין לַחִיצוֹנָה דְּרִיסַת הָרֶגֶל עָלֶיהָ אֶלָּא בִּשְׁבִיל עֵרוּבָהּ שֶׁמַּרְגִּילָהּ לְתוֹכָהּ, תְּסַלְּקֶנָּהּ מֵעָלֶיהָ וְתִשָּׁאֵר לְבַדָּהּ בְּעֵרוּבָהּ שֶׁאֶצְלָהּ, וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת » (שו״ע הרב שע״ח:ג); ואחר כך בא לעירוב שניתן בחיצונה: « אֲבָל אִם נָתְנוּ עֵרוּבָן בַּחִיצוֹנָה, אֲפִלּוּ שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, שֶׁאַף אִם הַפְּנִימִית תְּסַלֵּק אֶת הַחִיצוֹנָה מֵעָלֶיהָ, הֲרֵי אֵין עֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ, וּבַמֶּה יִתְעָרְבוּ דִּיּוּרֶיהָ » (שו״ע הרב שע״ח:ג).
ההבדל: בשני הטקסטים אותם מקרים, בסדר הפוך: המחבר פותח בעירוב שניתן בחיצונה, והרב בעירוב שניתן בפנימית. כשניתן העירוב בפנימית והשכחה היא של אחד מבני החיצונה, הרב כותב עוד « חִיצוֹנָה אֲסוּרָה » (שו״ע הרב שע״ח:ג), מה שסעיף ג של המחבר אינו אומר במפורש, אבל הברייתא והרמב״ם כבר כותבים זאת: « וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּזוֹ, פְּנִימִית מוּתֶּרֶת וְחִיצוֹנָה אֲסוּרָה » (עירובין ע״ה ע״ב); « וְאִם הִנִּיחוּ עֵרוּבָן בַּפְּנִימִית וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב הַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה וּפְנִימִית מֻתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ » (הלכות עירובין פ״ד הכ״א) (רמה 2, פרק 5). הרב נותן גם טעם לכל דין: הפנימית שהעירוב אצלה יכולה לסלק את החיצונה; ושאין העירוב אצלה — אין הסילוק מועיל לה, שהרי אין עירובה אצלה. בעירוב שניתן בחיצונה כותב המחבר « בין מן הפנימי׳ בין מן החיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ג) ומוסיף « שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו » (שו״ע או״ח שע״ח:ג); הרב כותב « אֲפִלּוּ שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה » (שו״ע הרב שע״ח:ג), וסעיף ג שלו אינו מזכיר את הביטול. בסעיף ב הוא כותב « שֶׁהוּא אוֹסֵר עֲלֵיהֶם הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״פ » (שו״ע הרב שע״ח:ב) במקרה אחר — כל חצר עירבה לעצמה, ומי ששכח מבני החיצונה אוסר את חצרו שלו. בסימן שפ״א · 381 הוא כותב את הביטול בעירוב שעירבו יחד, ואינו מזכיר שם באיזו חצר הונח העירוב. כששכח אחד מן הפנימית: « וְכֵן אִם עֵרְבוּ הַפְּנִימִית וְהַחִיצוֹנָה בְּיַחַד, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב, שֶׁשְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם — יָכוֹל הוּא לְבַטֵּל לָהֶם רְשׁוּתוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל לְכָל אֶחָד מֵהַפְּנִימִית וּלְכָל אֶחָד מֵהַחִיצוֹנָה, וְאָז הוּא לְבַדּוֹ אָסוּר וְכֻלָּם מֻתָּרִים. אֲבָל אִם לֹא בִטֵּל אֶלָּא לְהַפְּנִימִית — אַף הַפְּנִימִית אֲסוּרָה, שֶׁהַחִיצוֹנָה אוֹסַרְתָּהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְהַחִיצוֹנָה דְּרִיסַת הָרֶגֶל עָלֶיהָ, מִכָּל מָקוֹם הָעֵרוּב שֶׁעֵרְבָה עִמָּה מַרְגִּילָהּ לְתוֹכָהּ וּכְאִלּוּ הִיא דָרָה בָּהּ, שֶׁעֵרוּב מִשּׁוּם דִּירָה » (שו״ע הרב שפ״א:ב). וכששכח אחד מן החיצונה, הוא כותב באותו סעיף: « אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל לְהַפְּנִימִית, שֶׁאַף אִם לֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה כְּלָל אֶלָּא הַפְּנִימִית לְבַדָּהּ, אֵין הַחִיצוֹנָה אוֹסֶרֶת אֶת הַפְּנִימִית, הוֹאִיל וְאֵין לָהּ דְּרִיסַת הָרֶגֶל עָלֶיהָ, וְאֵין הָעֵרוּב מַרְגִּילָהּ לְתוֹכָהּ » (שו״ע הרב שפ״א:ב), שיכולה הפנימית לומר לחיצונה « לְתִקּוּנֵי שִׁתַּפְתִּיךָ עִמִּי וְלֹא לְעִוּוּתֵי » (שו״ע הרב שפ״א:ב). טעמיו הם הטעמים שנותן סעיף ג שלו בסימן שע״ח · 378 לעירוב שניתן בפנימית: העירוב המביא את החיצונה לתוך הפנימית, « שֶׁמַּרְגִּילָהּ לְתוֹכָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ג), והפנימית המסלקת את החיצונה — טעם שהוא דוחה כשהעירוב ניתן בחיצונה: « שֶׁאַף אִם הַפְּנִימִית תְּסַלֵּק אֶת הַחִיצוֹנָה מֵעָלֶיהָ, הֲרֵי אֵין עֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ג). גם המשנה ברורה, שאחרי הרב, כותב בעירוב שניתן בפנימית שביטול לבני הפנימית בלבד אינו מועיל (ס״ק ט״ז), ונותן תשובה זו (ס״ק י״ז). בעירוב שניתן בחיצונה אין הרב כותב, לא בסימן שע״ח · 378 ולא בסימן שפ״א · 381, למי מבטל מי ששכח, בין שהוא מן הפנימית בין שהוא מן החיצונה.
בטור ובמפרשי המחבר: הטור, ההולך באותו סדר כמו המחבר, כבר נותן את הטעם, בלשון קרובה מאוד ללשון הרב: « דכיון שעירובה אצלה ואין לחיצונה דריסת רגל עליה אלא בשביל עירובה שמרגילה לתוכה יסלקנה מעליה ותשאר עירובה אצלה לבדה ותהיה מותרת » (טור או״ח שע״ח). וכן כותב הט״ז: « דיכולה היא להסתלק מהחיצונה דאחדא לדשא באפה ומשתמשת דהא עירובה אצלה ואע״ג דעירוב החיצונה נתון בפנימי׳ אמר׳ לי׳ לתקוני שדרתיך ולא לעוותי » (ט״ז או״ח שע״ח ס״ק ד). המשנה ברורה, המאוחר לרב, נותן טעם לעירוב שניתן בחיצונה, « ולא מהני בזה שיסתלקו מבני החיצונה ותסגור פתחה דהא ליתה לעירובה גבה ועיקר העירוב משום דירה דהוי כאלו דר במקום העירוב » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ד), ומפרש « עד שיבטל רשותו » (שו״ע או״ח שע״ח:ג): « ר״ל לשתי החצירות וכמבואר בסי׳ שפ״א » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ט״ו).
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, כששתי החצרות עירבו ביחד: ניתן העירוב בפנימית — שכח אחד מן הפנימית, שתיהן אסורות; שכח אחד מן החיצונה, החיצונה אסורה והפנימית מותרת. ניתן בחיצונה — אפילו שכח אחד מן החיצונה, שתיהן אסורות (שו״ע הרב שע״ח:ג); ראה פרק 4, נקודה ③.
נקודה ד — רבים שהם כיחיד (שו״ע הרב שע״ח:ד)
הגהת הרמ״א בסעיף הרב
דברי המחבר: « אם יחיד דר בפנימי׳ ויחיד בחיצונה או שנים בחיצונה ועירבו אין היחיד שבפנימי׳ אוסר על החיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ד); והרמ״א מוסיף בהגהתו: « וה״ה רבים שהם כיחיד ואינן צריכין לערב כדרך שנתבאר לעיל סימן ש״ע » (רמ״א או״ח שע״ח:ד).
דברי הרב: הוא נותן טעם למקרה הראשון, « הוֹאִיל וְהִיא רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו » (שו״ע הרב שע״ח:ד), ואחר כך כותב בסעיף שלו את דברי ההגהה, עם דוגמה: « וְהוּא הַדִּין רַבִּים שֶׁהֵם כְּיָחִיד, שֶׁאֵינָן אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה וְאֵינָן צְרִיכִים לְעָרֵב בֵּינֵיהֶן, כְּגוֹן הָאָב עִם בָּנָיו שֶׁמְּקַבְּלִים מִמֶּנּוּ פְּרָס, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָהֶם מִמַּה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע » (שו״ע הרב שע״ח:ד).
ההבדל: אצל המחבר, דין « וה״ה רבים שהם כיחיד » (רמ״א או״ח שע״ח:ד) הוא הגהת הרמ״א; הרב כותבו בגוף סעיף ד שלו, ונותן לו דוגמה, האב עם בניו שמקבלים ממנו פרס. הוא נותן גם טעם למקרה הראשון, רגל המותרת במקומה, ומפרש גם את המקרה: השנים שבחיצונה עירבו ביניהם, « אוֹ אֲפִלּוּ שְׁנַיִם דָּרִים בַּחִיצוֹנָה וְעֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם » (שו״ע הרב שע״ח:ד), ובן הפנימית אינו אוסר « אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבוּ יַחַד » (שו״ע הרב שע״ח:ד).
אצל מפרשי המחבר: המשנה ברורה, המאוחר לרב, קורא כך פרטים אלה בסעיף ד של המחבר, « היינו אותם השנים לבד אבל לא עם הפנימית » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ח) ו־« ר״ל אף שלא עירבו יחד דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ט), באותו טעם; ועל הגהת הרמ״א הוא נותן אותה דוגמה שנותן הרב: « היינו שהיו בפנימית האב עם בניו שמקבלים ממנו פרס וכל כיוצא בהם ע״ש בסי׳ ש״ע » (משנה ברורה שע״ח ס״ק כ׳).
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, היחיד שבחצר הפנימית אינו אוסר על החיצונה, אף על פי שלא עירבו יחד, כשבחיצונה יחיד, או שנים שעירבו ביניהם; וכן רבים שהם כיחיד, כגון האב עם בניו שמקבלים ממנו פרס (שו״ע הרב שע״ח:ד); ראה פרק 4, נקודה ④.
נקודה ה — שלש חצרות ויחיד בכל אחת (שו״ע הרב שע״ח:ה)
שלש חצרות זו לפנים מזו
דברי המחבר: « שלשה חצרו׳ זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת אע״פ שרבים דורסים בחיצונה אינם אוסרים שכל אחת מותר׳ במקומה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה); ואחר כך « ואם היו שנים בפנימי׳ ולא עירבו הרי הם אוסרים על היחידים שבאמצעי׳ ושבחיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה); וחותם את הסעיף בכלל: « זה הכלל רגל האסור׳ במקומה אוסר׳ שלא במקומה ורגל המותרת אינה אוסר׳ שלא במקומה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה).
דברי הרב: « אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנַיִם הַפְּנִימִים עוֹבְרִים עַל הַחִיצוֹנָה — אֵינָן אוֹסְרִים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ה); ואחר כך « וְאִם הָיוּ שְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם — אוֹסְרִים עַל הַיְחִידִים שֶׁבָּאֶמְצָעִית וְשֶׁבַּחִיצוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ה).
ההבדל: במקום שהמחבר כותב « אע״פ שרבים דורסים בחיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה), הרב כותב שהם שני בני החצרות הפנימיות; והוא מציין את חצרם של השנים שלא עירבו: השלישית, הפנימית. סעיף ה של המחבר נחתם בכלל; סעיף ה של הרב אינו חוזר עליו בלשון זו, ונותן לכל אחד ממקריו את טעמו לפי כלל זה, שקבע בסעיף ב (נקודה ב).
בטור: הוא כבר כותב, כמו הרב, ששניהם הם העוברים: « אף ע״פ ששניהם עוברים על החיצונה אין אוסרין עליה » (טור או״ח שע״ח).
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, בשלש חצרות זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת, השנים שבפנימיות העוברים על החיצונה אינם אוסרים עליה; ואם היו שנים בשלישית, הפנימית, ולא עירבו ביניהם — אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה (שו״ע הרב שע״ח:ה); ראה פרק 4, נקודה ⑤.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן שע״ח
אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור). בשלב זה לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה — מוטב שלא להציג דבר מאשר הפניה לא מאומתת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה המעשית לחב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן שע״ח, ברגישות החב״דית. כל נקודה מפנה לסעיף שלה בשולחן ערוך הרב, לפי סדר הלשון.
לחסיד חב״ד — סימן שע״ח
- ① שלש חצרות הפתוחות זו לזו, וכולן פתוחות גם למבוי או לרשות הרבים: כשכל אחת מהחיצונות עירבה עם האמצעית, ולא זו עם זו — האמצעית מותרת עם כל אחת מהן, וכל אחת מותרת עמה; אבל אין מוציאים מחצר חיצונה לחברתה, דרך האמצעית, כלים ששבתו בבתים — בין שהאמצעית נתנה עירובה בכל אחת מהן, בין שהחיצונות נתנו עירובן באמצעית, כל אחת בבית אחר. נתנוהו בבית אחד שבאמצעית — שלשתן מותרות זו עם זו (שו״ע הרב שע״ח:א). סעיף א אינו חוזר כאן על דין הכלי האחד, שהרב קובע לעירוב בסימן שס״ו · 366: כל העירוב בכלי אחד — חילקו מדעת בשני כלים, אינו עירוב —; נתמלא הכלי הראשון — יכול לתת את המותר בכלי שני, ושני הכלים בבית אחד (שו״ע הרב שס״ו:ט; פרק 2, נקודה א). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שע״ח:א; שס״ו:ט.
- ② שתי חצרות זו לפנים מזו: הפנימית פתוחה רק לחיצונה, ולכן יש לה דריסת הרגל עליה. עירבה הפנימית, והחיצונה לא עירבה, או שאין עירובה מועיל, כגון שאחד מבניה שכח ולא עירב — שהוא אוסר עליהם החצר עד שיבטל רשותו (הרב מפנה לסימן ש״פ · 380) — הפנימית מותרת להוציא לחצרה כלים ששבתו בבתים, והחיצונה אינה אוסרת עליה. עירבה החיצונה והפנימית לא עירבה, או ששכח אחד מן הפנימית — שתיהן אסורות; וכשהפנימית לא עירבה כלל, כותב הרב בסימן שפ״א · 381 שיכולה היא לבטל לחיצונה את רשותה להשתמש ולדרוס בה, כך שלא תשתמש בה ולא תעבור בה אלא בשעה שצריכה לצאת ולבוא, והחיצונה מותרת (שו״ע הרב שפ״א:ב). עירבה כל אחת לעצמה — כל אחת מותרת בחצרה, והפנימית אינה אוסרת על החיצונה (שו״ע הרב שע״ח:ב). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שע״ח:ב; שפ״א:ב.
- ③ עירבו שתי החצרות ביחד: נתנו העירוב בפנימית ושכח אחד מן הפנימית — שתיהן אסורות; שכח אחד מן החיצונה — החיצונה אסורה והפנימית מותרת, שיכולה היא לסלק את החיצונה. נתנוהו בחיצונה — אפילו שכח אחד מן החיצונה, שתיהן אסורות (שו״ע הרב שע״ח:ג). בסימן שפ״א · 381 כותב הרב על עירוב שעירבו יחד, ואינו מזכיר באיזו חצר הונח: כששכח אחד מן הפנימית, יכול הוא לבטל את רשותו לכל אחד מן הפנימית ולכל אחד מן החיצונה, ואז הוא לבדו אסור וכולם מותרים; ואם לא ביטל אלא לפנימית, אף הפנימית אסורה, שהעירוב שעירבה החיצונה עמה מביא אותה לתוכה, כאילו היא דרה בה; וכששכח אחד מן החיצונה, אין צריך לבטל לפנימית, שאף כשעירבה הפנימית לבדה אין החיצונה אוסרת אותה, שאין לה דריסת הרגל עליה, ואין העירוב מביא אותה לתוכה, ושיכולה הפנימית לומר לה « לְתִקּוּנֵי שִׁתַּפְתִּיךָ עִמִּי וְלֹא לְעִוּוּתֵי » (שו״ע הרב שפ״א:ב). טעמים אלה הם שנותן הרב בסימן שע״ח · 378 לעירוב שניתן בפנימית (שו״ע הרב שע״ח:ג, לעיל). בעירוב שניתן בחיצונה אינו כותב, לא בסימן שע״ח · 378 ולא בסימן שפ״א · 381, למי מבטל מי ששכח — היעזר ברב שלך. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שע״ח:ג; שפ״א:ב.
- ④ יחיד בחצר הפנימית: אינו אוסר על החיצונה, אף על פי שלא עירבו יחד, כשבחיצונה יחיד, או שנים שעירבו ביניהם; וכן רבים שהם כיחיד, כגון האב עם בניו שמקבלים ממנו פרס, וכל כיוצא בהם ממה שנתבאר בסימן ש״ע · 370 (שו״ע הרב שע״ח:ד). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שע״ח:ד.
- ⑤ שלש חצרות זו לפנים מזו: ויחיד בכל אחת — השנים שבפנימיות העוברים על החיצונה אינם אוסרים עליה; ואם היו שנים בשלישית, הפנימית, ולא עירבו ביניהם — אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה (שו״ע הרב שע״ח:ה). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שע״ח:ה.
⚠ פרק זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה ממשית: להיוועץ ברב שלך.