שולחן ערוך · אורח חיים

📑 תוכן העניינים

📜 מקור השולחן ערוך — ה׳ סעיפים

1. משנת רבי שמעון וקושיית הגמרא (סעיף א)

סעיף א בא ממשנה בפרק מי שהוציאוהו: רבי שמעון מדמה שם לשלש חצרות את דינם של שלשה בני אדם שמקצת אמותיהם בתוך אמות חבריהם, והאמצעי מובלע ביניהם: « אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶם וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ » (משנה עירובין ד:ו).

הטור כותב ופתוחות למבוי, והבית יוסף תמה עליו: « ולא ידעתי למה כתב רבינו ופתוחות למבוי במקום מה ששנינו ופתוחות לר״ה » (בית יוסף או״ח שע״ח). המשנה ברורה בסעיף א: « וה״ה כשפתוחות למבוי. וכתבו האחרונים דה״ה אם החיצונה לבד פתוחה לר״ה או למבוי ואמצעית יש לה דריסת הרגל עם הפנימית השניה שלפנים הימנה נמי דינא הכי דכל אחת שריא עם האמצעית אפילו החיצונה הפתוחה לר״ה ואין הפנימית יכולה לאסור עליה דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה כדלקמיה ס״ב » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ב). בכך הוא מחיל על סעיף א את דין סעיף ב, רגל המותרת במקומה. השולחן ערוך הרב כותב בסעיף א שלו « וּפְתוּחוֹת כֻּלָּן גַּם כֵּן לְמָבוֹי אוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים » (שו״ע הרב שע״ח:א) (רמה 4). אין בדף זה הכרעה כיצד האחרונים שהביא המשנה ברורה מבינים את דברי רש״י.

הגמרא שואלת מדוע החיצונות אסורות: « וְאַמַּאי? כֵּיוָן דְּעָרְבִי לְהוּ חִיצוֹנוֹת בַּהֲדֵי אֶמְצָעִית, הָוְיָא לְהוּ חֲדָא » (עירובין מ״ח ע״א). רב יהודה משיב: « אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁנָּתְנָה אֶמְצָעִית עֵירוּבָהּ בָּזוֹ וְעֵירוּבָהּ בָּזוֹ » (עירובין מ״ח ע״א). רב ששת: « וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁנָּתְנוּ עֵירוּבָן בָּאֶמְצָעִית, כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוּהוּ » (עירובין מ״ח ע״א) — ודבריו נשלמים בעמוד הבא: « בִּשְׁנֵי בָתִּים » (עירובין מ״ח ע״ב).

אחר כך מביאה הגמרא של מי דין זה, ומה אומרים חכמים. רב יהודה בשם רב: « אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: רְשׁוּת אַחַת מְשַׁמֶּשֶׁת לִשְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת. אֲבָל לָא שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת לִרְשׁוּת אַחַת » (עירובין מ״ח ע״ב). כשאמר זאת רב יהודה לפני שמואל, אמר לו: « אַף זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁלָשְׁתָּן אֲסוּרוֹת » (עירובין מ״ט ע״א). ולבסוף היא מביאה: « אָמַר רַבָּה אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן » (עירובין מ״ט ע״ב). סעיף א כותב את דין משנת רבי שמעון, עם שני המקרים של רב יהודה ורב ששת.

2. בית אחד או שני בתים, כלי אחד או שני כלים (סעיף א)

הגמרא שואלת אם רב ששת הולך כבית שמאי: « כְּמַאן? כְּבֵית שַׁמַּאי, דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן וּנְתָנוּהוּ בִּשְׁנֵי כֵלִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין עֵירוּבָן עֵירוּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עֵירוּבָן עֵירוּב » (עירובין מ״ח ע״ב); ומשיבה: « אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָתָם — אֶלָּא בִּשְׁנֵי כֵלִים בְּבַיִת אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי בָתִּים, לָא » (עירובין מ״ח ע״ב).

הבית יוסף מביא מן המגיד משנה את מה שהעלה הרשב״א מן הסוגיא: « וגם ה״ה כתב בפ״ד מה״ע בשם הרשב״א וכתב שהעלה מהסוגיא שאם נתנו העירוב באמצעית בבית אחד ובכלי א׳ או בב׳ כלים ובבית אחד וכגון שהיה האחד מלא והותיר הרי שלשתן מותרות זו עם זו ואולי לזה כתב רבינו עד שיעשו שלשתן עירוב א׳ עכ״ל » (בית יוסף או״ח שע״ח). בלשון המגיד משנה שבספריא הוא מוסיף, שכאשר הכלי האחד היה מלא והותיר, אין זה חולק את עירובו, שעליו אומרת הגמרא: « אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַחוֹלֵק אֶת עֵירוּבוֹ — אֵינוֹ עֵירוּב » (עירובין מ״ט ע״א).

המשנה ברורה, על המילים בשני בתים: « ואפילו מלאוהו לכלי אחת ואייתר ונתנו אח״כ לכלי אחר דבכה״ג היה מהני אם היו נותנים אותו בבית אחד כמ״ש סימן שס״ו ס״ד אבל אם נתנו בשני בתים לא משתרי החיצונות זו בזו כיון דלא מיחברי אהדדי » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ד); ועל המילים בבית אחד: « והיינו בכלי אחד או דמליא למנא ואייתר [אחרונים] » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ה). סעיף א כותב: « אבל אם נתנו שתי החיצונו׳ עירובן באמצעי׳ בבית א׳ שלשתן מותרות זו עם זו » (שו״ע או״ח שע״ח:א). סעיף א של השולחן ערוך הרב כותב « אֲבָל אִם נְתָנוּהוּ בְּבַיִת אֶחָד בָּאֶמְצָעִית — הֲרֵי נִתְחַבְּרוּ דִּיּוּרֵי שְׁלָשְׁתָּן בְּבַיִת זֶה, וּמְעֹרָבוֹת הֵן, וְכֻלָּן מֻתָּרוֹת זוֹ עִם זוֹ » (שו״ע הרב שע״ח:א), ואינו חוזר כאן על תנאי הכלי; את דין הכלי האחד הוא קובע לעירוב בסימן שס״ו · 366: « צָרִיךְ לִתֵּן כָּל הָעֵרוּב בִּכְלִי אֶחָד, וְאִם חִלְּקוֹ וּנְתָנוֹ בִּשְׁנֵי כֵלִים — אֵינוֹ עֵרוּב… וְהוּא שֶׁחִלְּקוֹ מִדַּעַת, מֵאֵיזֶה טַעַם שֶׁיִּהְיֶה. אֲבָל אִם נִתְמַלֵּא כְּלִי הָאֶחָד, יָכוֹל לִתֵּן הַמּוֹתָר בִּכְלִי שֵׁנִי, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי כֵלִים בְּבַיִת אֶחָד » (שו״ע הרב שס״ו:ט) (רמה 4, נקודה א).

3. הראשונים שהשמיטו דינים אלו, ולשון הרמב״ם והטור (סעיף א)

הבית יוסף תמה על השמטת הדינים האלה אצל הרי״ף, הרא״ש והרמב״ם: « ולא ידעתי למה הרי״ף והרא״ש והרמב״ם השמיטו כל זה אבל הגהות אשיר״י כתבו שם וכגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו אבל אם נתנו החיצונות עירובן באמצעית בבית א׳ ה״ל חדא ושרו שלשתן לכ״ע » (בית יוסף או״ח שע״ח).

4. רגל המותרת ורגל האסורה — שלש מחלוקות (סעיף ב)

סעיפים ב עד ד הולכים אחר המשנה שבסוף פרק הדר (רמה 1, פרק 2). היא מסיימת במחלוקת: « רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר הַחִיצוֹנָה, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ » (משנה עירובין ו:ט). רב דימי מביא בשם רבי ינאי שהמשנה כרבי עקיבא: « כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יַנַּאי: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ רֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ — אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּשֵׁם שֶׁרֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת אֵינָהּ אוֹסֶרֶת — כָּךְ רֶגֶל הָאֲסוּרָה אֵינָהּ אוֹסֶרֶת » (עירובין ע״ה ע״א). הגמרא דנה בקריאה זו — ומקשה עליה, בין השאר, את קושיותיהם של רב ביבי בר אביי ושל רבינא, מהמשך המשנה —, ואחר כך: « אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יַנַּאי: שָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר: תַּנָּא קַמָּא סָבַר: רֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת — אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, רֶגֶל הָאֲסוּרָה — אוֹסֶרֶת. רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אֲפִילּוּ רֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת אוֹסֶרֶת. וְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי סָבְרִי: כְּשֵׁם שֶׁרֶגֶל מוּתֶּרֶת אֵינָהּ אוֹסֶרֶת — כָּךְ רֶגֶל הָאֲסוּרָה אֵינָהּ אוֹסֶרֶת » (עירובין ע״ה ע״א).

בפנימית שעירבה כשהחיצונה לא עירבה, המשנה ברורה: « שהרי יכולה לסגור פתחה ואין יכולין לעכב עליה בני החיצונה » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ט).

5. עירוב משותף: מקום אחד, הנעילה בפני החיצונה וביטול רשות מחצר לחצר (סעיף ג)

המשנה שאחריה (ו:י) פותחת במי ששכח מן הדיורים — מן החיצונה: הפנימית מותרת והחיצונה אסורה; מן הפנימית: שתיהן אסורות —, ואחר כך: נתנו עירובן במקום אחד ושכח אחד, בין מן הפנימית בין מן החיצונה — שתיהן אסורות (רמה 1, פרק 2). הגמרא שואלת « מַאי מָקוֹם אֶחָד » (עירובין ע״ה ע״א); « אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: חִיצוֹנָה, וּמַאי קָרוּ לָהּ ״מָקוֹם אֶחָד״ — מָקוֹם הַמְיוּחָד לִשְׁתֵּיהֶן » (עירובין ע״ה ע״א). ברייתא מסייעת לכך, ומבחינה בעירוב שניתן בפנימית: « תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּחִיצוֹנָה, וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַחִיצוֹנָה וּבֵין מִן הַפְּנִימִית, וְלֹא עֵירַב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּפְּנִימִית, וְשָׁכַח אֶחָד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵירַב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵירַב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּזוֹ, פְּנִימִית מוּתֶּרֶת וְחִיצוֹנָה אֲסוּרָה » (עירובין ע״ה ע״ב).

הגמרא שואלת אם שמואל ורבי יוחנן נחלקים במחלוקת זו: « לֵימָא שְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבָּנַן וְרַבִּי עֲקִיבָא קָא מִיפַּלְגִי. דִּשְׁמוּאֵל אָמַר כְּרַבָּנַן, וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא » (עירובין ע״ה ע״ב). שמואל משיב: « אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָכָא, אֶלָּא בִּשְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, דְּאָסְרָן אַהֲדָדֵי, אֲבָל הָתָם, מִי קָא אָסְרָן אַהֲדָדֵי » (עירובין ע״ה ע״ב); ורבי יוחנן: « וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן. עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא, אֶלָּא דְּאָמְרָה לַהּ: אַדִּמְבַטְּלַתְּ לִי, קָא אָסְרַתְּ עִלַּאי. אֲבָל הָתָם, מִי קָאָסְרָה עֲלַהּ » (עירובין ע״ה ע״ב). לפי תשובה זו של רבי יוחנן, חכמים אינם נסמכים כאן על כך שאין ביטול רשות מחצר לחצר: הפנימית אומרת לחיצונה עד שתבטלי לי, את אוסרת עליי.

המחבר כותב בסימן שפ״א · 381: « יש ביטול רשות מחצר לחצר » (שו״ע או״ח שפ״א:ב); בשתי חצרות זו לפנים מזו שלא עירבה בהן אלא החיצונה (סעיף ב שלנו): « לא שנא שתי חצירו׳ זו לפנים מזו ולא עירבו אלא החיצונה לבדה שפנימי׳ אוסרה על החיצונה יכולה לבטל לה רשות׳ שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ותהיה החיצונה מותר׳ » (שו״ע או״ח שפ״א:ב); ובעירוב משותף שניתן בחיצונה, כששכח אחד מבני הפנימית: « או אם עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ מהפנימי׳ ולא עירב יכול לבטל רשותו דהיינו שיבטל רשותו לכל א׳ מבני הפנימי׳ וגם לכל א׳ מבני החיצונה ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים » (שו״ע או״ח שפ״א:ב). ובסעיף ג של סימננו, בעירוב שניתן בחיצונה: « שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו » (שו״ע או״ח שע״ח:ג), והמשנה ברורה מפרש: « ר״ל לשתי החצירות וכמבואר בסי׳ שפ״א » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ט״ו). הרמב״ם: « עָשׂוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד אִם הִנִּיחוּהוּ בַּחִיצוֹנָה וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב בֵּין שֶׁהָיָה מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה בֵּין מִבְּנֵי הַפְּנִימִית שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן שֶׁהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁמְּבַטְּלִין מֵחָצֵר לֶחָצֵר » (הלכות עירובין פ״ד הכ״א).

כשהעירוב בפנימית, הרמב״ם כותב, בשכחת אחד מבני החיצונה ואחר כך בשכחת אחד מבני הפנימית: « וְאִם הִנִּיחוּ עֵרוּבָן בַּפְּנִימִית וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב הַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה וּפְנִימִית מֻתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ. שָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן » (הלכות עירובין פ״ד הכ״א); והמשנה ברורה מוסיף, בשם האחרונים: « דכחדא חשיבא אם לא שיבטל רשותו לשני החצרות אבל אם יבטל רק לבני הפנימי לא מהני אפילו אם ירצו להסתלק מהחיצונה ולסגור פתחה [אחרונים] » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ט״ז). ובפנימית המותרת הוא חוזר על דברי חכמים: « דיכולה היא להסתלק מהחיצונה דאחדא לדשא ומשתמשת דהא עירובה אצלה ואע״ג דמתחלה נשתתפו יחד יכולה לחזור בה ולומר לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי כי לא היה בדעתי שיעוות אחד מבני חצרך ולא יתן חלק בעירוב » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ז).

6. היחידים: רב אדא בר אהבה ושמואל (סעיף ד)

המשנה מסיימת: « וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים — אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב » (עירובין ע״ה ע״א). רש״י, שהביא הבית יוסף, מפרש: « ופירש״י ואם היו של יחיד שאין בפנימית אלא א׳ ובחיצונה א׳ אין צריכין לערב זה עם זה משום דריסת רגל דכיון דיחיד הוא והפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת ואם היו ב׳ אפילו בחיצונה גזרינן דילמא אתי למשרי ב׳ בפנימית וא׳ בחיצונה » (בית יוסף או״ח שע״ח).

ובגמרא: « אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּנֵי רַבִּי: הָיוּ שְׁלֹשָׁה — אֲסוּרִין » (עירובין ע״ה ע״ב); « אֲמַר לְהוּ רַב בִּיבִי: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵהּ, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵהּ, הוֹאִיל וַאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן רַבִּים בַּחִיצוֹנָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: מָרֵיהּ דְּאַבְרָהָם! ״רַבִּים״ בְּ״רַבִּי״ אִיחַלַּף לִי » (עירובין ע״ה ע״ב). רב ביבי מוסר אפוא את הדברים בשם רב אדא בר אהבה — הואיל ואני קורא בהן רבים בחיצונה —, ורב יוסף מודה שהחליף רבים ברבי. שמואל: « וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְעוֹלָם מוּתָּרוֹת, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנַיִם בַּפְּנִימִית וְאֶחָד בַּחִיצוֹנָה » (עירובין ע״ה ע״ב).

סעיף ד כותב את המקרה ששמואל מתיר: « אם יחיד דר בפנימי׳ ויחיד בחיצונה או שנים בחיצונה ועירבו אין היחיד שבפנימי׳ אוסר על החיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ד). המשנה ברורה מפרש את גדרו: « היינו אותם השנים לבד אבל לא עם הפנימית ואשמועינן בזה דלא תימא דגזרינן משום שיסברו שיש שנים בפנימית כמו בחיצונה ונבוא להתיר גם בזה והתם בודאי אסור מדינא דהוי רגל האסורה במקומה » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ח) — החשש שהוא דוחה הוא החשש שמתאר רש״י; וכן: « ר״ל אף שלא עירבו יחד דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ט). השולחן ערוך הרב נותן אותו טעם: « הוֹאִיל וְהִיא רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו » (שו״ע הרב שע״ח:ד) (רמה 4, נקודה ד).

הסעיף אינו עוסק בעכו״ם. הגמרא: « אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְגוֹי הֲרֵי הוּא כְּרַבִּים » (עירובין ע״ה ע״ב); הרמב״ם: « וְאִם הָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּפְּנִימִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֶחָד הֲרֵי הוּא כְּרַבִּים וְאוֹסֵר עַל הַחִיצוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מְקוֹמוֹ » (הלכות עירובין פ״ד הכ״ב); והבית יוסף מפנה: « ואם עכו״ם דר באחד מהן יתבאר משפטו בסימן שפ״ב » (בית יוסף או״ח שע״ח).

7. הגהת הרמ״א: רבים שהם כיחיד (סעיף ד)

הרמ״א מוסיף: « הגה וה״ה רבים שהם כיחיד ואינן צריכין לערב כדרך שנתבאר לעיל סימן ש״ע (המגיד פ״ד) » (שו״ע או״ח שע״ח:ד) — והוא מציין את מקורו, המגיד [משנה] בפרק ד; הבית יוסף מביאו: « וכתב ה״ה בפ״ד אם היה יחיד דר בפנימית וכל שהוא כיחיד גם רבים הסמוכים על שולחן א׳ שאין צריכין עירוב ביניהם אינם אוסרים על החיצונה » (בית יוסף או״ח שע״ח), ומוסיף מדיליה: « ולאו דוקא אוכלין על שולחן א׳ ממש אלא כל מי שמקבל פרס כענין שנתבאר בסימן ש״ע אוכלין על שולחן א׳ מיקרו » (בית יוסף או״ח שע״ח).

הבית יוסף כותב שכך משמע משאלה שבגמרא: « בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, כְּרַבִּים דָּמוּ אוֹ כִּיחִידִים דָּמוּ » (עירובין ע״ג ע״א); « אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, בִּזְמַן שֶׁאֵין עִמָּהֶן דָּיוֹרִין הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים, וְאֵין צְרִיכִין לְעָרֵב, וּמָבוֹי שֶׁלָּהֶן נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה » (עירובין ע״ג ע״א).

הרמב״ם כותב, לעיל באותו פרק (ה״ה): « הָאָב וּבְנוֹ וְהָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁהֵן שְׁרוּיִין בְּחָצֵר אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּבַיִת אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁפְּעָמִים אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וּפְעָמִים אֵינָן אוֹכְלִין הֲרֵי הֵן כְּבַיִת אֶחָד » (הלכות עירובין פ״ד ה״ה). הדף אינו מכריע כיצד לשון זו מתיישבת עם תנאו של רבנו יהונתן.

המשנה ברורה נותן את הדוגמה: « היינו שהיו בפנימית האב עם בניו שמקבלים ממנו פרס וכל כיוצא בהם ע״ש בסי׳ ש״ע » (משנה ברורה שע״ח ס״ק כ׳); והשולחן ערוך הרב כותב אותה בסעיף ד שלו: « וְהוּא הַדִּין רַבִּים שֶׁהֵם כְּיָחִיד, שֶׁאֵינָן אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה וְאֵינָן צְרִיכִים לְעָרֵב בֵּינֵיהֶן, כְּגוֹן הָאָב עִם בָּנָיו שֶׁמְּקַבְּלִים מִמֶּנּוּ פְּרָס, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָהֶם מִמַּה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע » (שו״ע הרב שע״ח:ד) (רמה 4, נקודה ד).

8. שלש חצרות זו לפנים מזו (סעיף ה)

סעיף ה הולך בעקבות החלק השני של הלכה ברמב״ם: « הָיָה בְּכָל חָצֵר מֵהֶן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּים דּוֹרְסִין בַּחִיצוֹנָה אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן מֻתָּר בִּמְקוֹמוֹ. הָיוּ שְׁנַיִם בַּפְּנִימִית הוֹאִיל וְהֵן אֲסוּרִין בִּמְקוֹמָן עַד שֶׁיְּעָרְבוּ הֲרֵי הֵן אוֹסְרִין עַל הַיְחִידִים שֶׁבָּאֶמְצָעִית וְשֶׁבַּחִיצוֹנָה עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁנַיִם שֶׁבַּפְּנִימִית. זֶה הַכְּלָל רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ וְרֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ אֵינָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ מִפְּנֵי שֶׁעוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן » (הלכות עירובין פ״ד הכ״ג). הרמב״ם כותב דין זה אחר דין שלש החצרות הפתוחות זו לזו; והבית יוסף קורא את דבריו כפירוש הרי״ף, שלפיו שלש החצרות האלה הן זו לפנים מזו (פרק 6). סעיף ה כותב: « שלשה חצרו׳ זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת אע״פ שרבים דורסים בחיצונה אינם אוסרים שכל אחת מותר׳ במקומה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה).

שנים בפנימית שלא עירבו אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה; וסעיף ה מסיים בכלל: « זה הכלל רגל האסור׳ במקומה אוסר׳ שלא במקומה ורגל המותרת אינה אוסר׳ שלא במקומה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה). והרב כותב: « וְאִם הָיוּ שְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם — אוֹסְרִים עַל הַיְחִידִים שֶׁבָּאֶמְצָעִית וְשֶׁבַּחִיצוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ה).

9. סיכום השיטות והכרעת ההלכה

להעמקה