דעת · רמה 3 — סיכום מגיסטרלי
סימן שע״ח
סימן שע״ח · דין חצרות פתוחות זו לזו
סיכום וסימני זכרון לחזרה
📑 תכנית הסיכום
- האקסיומה המרכזית של הסימן
- המושגים העיקריים מתומצתים
- מהלך הסימן — מחצרות סמוכות לחצרות זו לפנים מזו
- עץ החלטה — האם חצר אוסרת על חברתה?
- רגל האסורה ורגל המותרת — סעיפים ב עד ה
- סימן זכרון — מילה לכל סעיף
- מלכודות להימנע מהן
- מקרים מעשיים
- טבלת סיכום סופית
- ההוראות המעשיות
מספרי הסעיפים בדף זה הם של השולחן ערוך של המחבר (ה׳ סעיפים). גם בשולחן ערוך הרב, הנלמד ברמה 4, יש ה׳ סעיפים, באותה חלוקה, במספור משלו: כשהוא מובא, שמו נזכר ליד המספר.
1. האקסיומה המרכזית
סימן שע״ח במשפט אחד.
כשחצרות פתוחות זו לזו, האם אחת אוסרת את הטלטול על חברתה? סעיף ה נותן את הכלל: « זה הכלל רגל האסור׳ במקומה אוסר׳ שלא במקומה ורגל המותרת אינה אוסר׳ שלא במקומה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה). בסעיפים א ו־ג מבאר המשנה ברורה את הדינים לפי מקום העירוב — במקום שהונח, המשתתפים בו כדרים שם (ס״ק ג ו־י״ד): « ועיקר העירוב משום דירה דהוי כאלו דר במקום העירוב » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ד); ושולחן ערוך הרב אומר זאת בסעיף א שלו: « שֶׁאָז דִּיּוּרֵי הָאֶמְצָעִית בַּחִיצוֹנוֹת, שֶׁהָעֵרוּב הוּא מִשּׁוּם דִּירָה, וְאֵין דִּיּוּרֵי הַחִיצוֹנִים בָּאֶמְצָעִית, שֶׁהֲרֵי אֵין עֵרוּבָן בָּהּ » (שו״ע הרב שע״ח:א). הסימן מסדר את המקרים, כל אחד בסעיפו: שלש חצרות הפתוחות זו לזו, שכל אחת מן החיצונות עירבה עם האמצעית (סעיף א), שתי חצרות זו לפנים מזו (סעיף ב), העירוב שהן עושות יחד (סעיף ג), היחיד שבחצר הפנימית (סעיף ד), ולבסוף שלש חצרות זו לפנים מזו (סעיף ה).
כשחצרות פתוחות זו לזו, האם אחת אוסרת את הטלטול על חברתה? סעיף ה נותן את הכלל: « זה הכלל רגל האסור׳ במקומה אוסר׳ שלא במקומה ורגל המותרת אינה אוסר׳ שלא במקומה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה). בסעיפים א ו־ג מבאר המשנה ברורה את הדינים לפי מקום העירוב — במקום שהונח, המשתתפים בו כדרים שם (ס״ק ג ו־י״ד): « ועיקר העירוב משום דירה דהוי כאלו דר במקום העירוב » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ד); ושולחן ערוך הרב אומר זאת בסעיף א שלו: « שֶׁאָז דִּיּוּרֵי הָאֶמְצָעִית בַּחִיצוֹנוֹת, שֶׁהָעֵרוּב הוּא מִשּׁוּם דִּירָה, וְאֵין דִּיּוּרֵי הַחִיצוֹנִים בָּאֶמְצָעִית, שֶׁהֲרֵי אֵין עֵרוּבָן בָּהּ » (שו״ע הרב שע״ח:א). הסימן מסדר את המקרים, כל אחד בסעיפו: שלש חצרות הפתוחות זו לזו, שכל אחת מן החיצונות עירבה עם האמצעית (סעיף א), שתי חצרות זו לפנים מזו (סעיף ב), העירוב שהן עושות יחד (סעיף ג), היחיד שבחצר הפנימית (סעיף ד), ולבסוף שלש חצרות זו לפנים מזו (סעיף ה).
2. המושגים העיקריים מתומצתים
| מושג | הגדרה | בסעיף |
|---|---|---|
| משום דירה | העירוב תלוי בדירה: במקום שהונח העירוב, המשתתפים בו כדרים שם (משנה ברורה, ס״ק ג ו־י״ד; שולחן ערוך הרב, סעיף א) | סעיף א: כשהאמצעית נתנה עירובה בכל אחת מן החיצונות, או שהחיצונות נתנו את עירובן באמצעית בשני בתים, אין החיצונות מתחברות זו עם זו (משנה ברורה, ס״ק ג ו־ד); סעיף ג: העירוב המשותף שהונח בחיצונה (ס״ק י״ד) |
| בבית אחד | עירובן של שתי החיצונות שניתן בבית אחד שבאמצעית — בכלי אחד, או בכלי שמילאוהו ונשאר מותר (משנה ברורה, ס״ק ה), כדין הכלי האחד שהמחבר קובע בסימן שס״ו · 366 (סעיף ד), שאליו הוא מפנה (ס״ק ד); שולחן ערוך הרב אינו חוזר עליו בסעיף א, וקובע אותו בסימן שס״ו · 366 (סעיף ט שלו) | סעיף א: שלשתן מותרות זו עם זו |
| דריסת הרגל | זכות המעבר: אין לחצר הפנימית דרך אלא דרך החיצונה (ט״ז, ס״ק ב; שולחן ערוך הרב, סעיף ב) | סעיף ב: « ויש לפנימי׳ דריכת רגל על החיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ב) — במהדורה שרמה 1 מעתיקה (מגיני ארץ) כתוב דריכת רגל |
| רגל האסורה במקומה | רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה — כשיש לה דריסת רגל שם (משנה ברורה, ס״ק י״א; שולחן ערוך הרב, סעיף ב) | הכלל של סעיף ה; בסעיף ב, טעם המקרה ששתיהן אסורות (ט״ז, ס״ק ג; משנה ברורה, ס״ק י״א) |
| רגל המותרת במקומה | רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה (משנה ברורה, ס״ק י״ב) | הכלל של סעיף ה; בסעיף ב, כשעירבה כל אחת לעצמה (ס״ק י״ב ו־י״ג); בסעיף ד, היחיד שבפנימית (ס״ק י״ט) |
| ביטול רשות | מי שלא השתתף בעירוב אוסר עד שיבטל את רשותו (סעיף ג; שולחן ערוך הרב, סעיף ב) | סעיף ג: « עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ בין מן הפנימי׳ בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו » (שו״ע או״ח שע״ח:ג); לשתי החצרות, לפי המשנה ברורה, המפנה לסימן שפ״א · 381 (ס״ק ט״ו); וכך כותב המחבר עצמו בסימן שפ״א · 381, בשכח אחד מן הפנימית (שו״ע או״ח שפ״א:ב); בסעיף ב שלו מפנה שולחן ערוך הרב לסימן ש״פ · 380 במקרה אחר: כל חצר עירבה לעצמה, ומי ששכח מבני החיצונה אוסר את חצרו שלו |
| לתקוני שיתפתיך | לתקן נשתתפתי עמך ולא לעוות (משנה ברורה, ס״ק י״ז) | סעיף ג, עירוב שהונח בפנימית ושכח אחד מן החיצונה: הפנימית יכולה להסתלק מן החיצונה, שהרי עירובה אצלה (משנה ברורה, ס״ק י״ז; ט״ז, ס״ק ד); שולחן ערוך הרב (סעיף ג) כותב: תְּסַלְּקֶנָּהּ |
| רבים שהם כיחיד | רבים שהם כיחיד — כגון האב עם בניו המקבלים ממנו פרס (משנה ברורה, ס״ק כ׳; שולחן ערוך הרב, סעיף ד) | הגהת הרמ״א בסעיף ד, המפנה לסימן ש״ע · 370 |
3. מהלך הסימן — מחצרות סמוכות לחצרות זו לפנים מזו
סעיף א — שלש חצרות הפתוחות זו לזו ולרשות הרבים: כל אחת מן החיצונות עירבה עם האמצעית, ולא זו עם זו; החיצונות אסורות זו עם זו, והאמצעית מותרת עם כל אחת — כשהאמצעית נתנה עירובה בכל אחת, או שהחיצונות נתנו את עירובן באמצעית בשני בתים. ואם נתנו החיצונות את עירובן בבית אחד שבאמצעית, שלשתן מותרות זו עם זו — בכלי אחד, או בכלי שמילאוהו ונשאר מותר (משנה ברורה, ס״ק ה; דין סימן שס״ו · 366).
↓
סעיף ב — שתי חצרות זו לפנים מזו: הפנימית פתוחה לחיצונה ויש לה דריסת רגל עליה (ואין לה דרך אחרת, לפי הט״ז, ס״ק ב). עירבה הפנימית ולא החיצונה, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד מן החיצונה — הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. עירבה החיצונה ולא הפנימית, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד מן הפנימית — שתיהן אסורות. עירבה כל אחת לעצמה — כל אחת מותרת בחצרה. כששכח אחד מן הדיורים, כותב המשנה ברורה שהאיסור פוקע אם יבטל: במקרה הראשון החיצונה אסורה אם לא שיבטל את חלקו לשאר (ס״ק י); ובשני שתיהן אסורות אם לא שיבטל [מי ששכח מבני הפנימית] את רשותו לבני הפנימית, וגם את רשות דריסת הרגל שיש לו בחיצונה לבני החיצונה (ס״ק י״א). במקרה הראשון כותב שולחן ערוך הרב (סעיף ב) על מי ששכח מבני החיצונה שהוא אוסר עליהם את חצרם עד שיבטל רשותו. וכשהפנימית כולה לא עירבה, כותבים המחבר ושולחן ערוך הרב בסימן שפ״א · 381 שיכולה היא לבטל את רשותה לחיצונה, כך שלא תשתמש בה ולא תעבור בה אלא בשעה שצריכה לצאת (ולבוא, מוסיף הרב), והחיצונה מותרת (שו״ע או״ח שפ״א:ב; שו״ע הרב שפ״א:ב).
↓
סעיף ג — העירוב שעשו שתי החצרות יחד: הונח בחיצונה — שכחת אחד, מזו או מזו, אוסרת את שתיהן, עד שיבטל את רשותו (לשתי החצרות, משנה ברורה, ס״ק ט״ו); הונח בפנימית — שכחת אחד מן הפנימית אוסרת את שתיהן (אם לא שיבטל רשותו לשתי החצרות, משנה ברורה, ס״ק ט״ז), ושכחת אחד מן החיצונה מניחה את הפנימית מותרת.
↓
סעיף ד — היחיד שבחצר הפנימית: אם יש בחיצונה יחיד, או שנים שעירבו — לבדם, לפי המשנה ברורה (ס״ק י״ח) —, אין היחיד שבפנימית אוסר על החיצונה. הגהת הרמ״א: והוא הדין רבים שהם כיחיד ואינם צריכים לערב (סימן ש״ע · 370).
↓
סעיף ה — שלש חצרות זו לפנים מזו: יחיד בכל אחת; אף על פי שרבים דורסים בחיצונה, אינם אוסרים, שכל אחת מותרת במקומה. היו שנים בפנימית ולא עירבו — אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה. הסעיף נחתם בכלל: רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה; רגל המותרת אינה אוסרת שלא במקומה.
4. עץ החלטה — האם חצר אוסרת על חברתה?
שאלה 1: שלש חצרות הפתוחות זו לזו ולרשות הרבים, שכל אחת מן החיצונות עירבה עם האמצעית, ולא עם חברתה? (סעיף א)
↓ האמצעית נתנה עירובה בכל אחת, או שהחיצונות נתנו את עירובן באמצעית בשני בתים ← החיצונות אסורות זו עם זו, והאמצעית מותרת עם כל אחת. החיצונות נתנו את עירובן בבית אחד שבאמצעית ← שלשתן מותרות זו עם זו — בכלי אחד, או בכלי שמילאוהו ונשאר מותר (משנה ברורה, ס״ק ה; דין סימן שס״ו · 366); שולחן ערוך הרב, שאינו חוזר עליו בסעיף א, קובע אותו בסימן שס״ו · 366 (סעיף ט).
שאלה 2: שתי חצרות שיש לפנימית דריסת רגל על החיצונה — האם עירבה כל אחת לעצמה? (סעיף ב)
↓ הפנימית עירבה, והחיצונה לא עירבה או ששכח אחד מבניה ← הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. החיצונה עירבה, והפנימית לא עירבה או ששכח אחד מבניה ← שתיהן אסורות. עירבה כל אחת לעצמה ← כל אחת מותרת בחצרה. כששכח אחד מן הדיורים, כותב המשנה ברורה שהאיסור פוקע אם יבטל: במקרה הראשון — את חלקו לשאר (ס״ק י); במקרה השני — את רשותו לבני הפנימית ואת רשות דריסת הרגל שיש לו בחיצונה לבני החיצונה (ס״ק י״א). הפנימית כולה לא עירבה ← לפי המחבר ושולחן ערוך הרב, יכולה היא לבטל את רשותה לחיצונה, שלא תשתמש בה ולא תעבור בה אלא בשעה שצריכה לצאת, והחיצונה מותרת (סימן שפ״א · 381, סעיף ב).
שאלה 3: האם עירבו שתי החצרות יחד? (סעיף ג)
↓ היכן הונח העירוב? בחיצונה ← שכחת אחד, מזו או מזו, אוסרת את שתיהן, עד שיבטל את רשותו (לשתי החצרות, משנה ברורה, ס״ק ט״ו). בפנימית ← שכחת אחד מן הפנימית אוסרת את שתיהן (אם לא שיבטל רשותו לשתי החצרות, משנה ברורה, ס״ק ט״ז); שכחת אחד מן החיצונה מניחה את הפנימית מותרת.
שאלה 4: כמה דיורים בכל חצר? (סעיפים ד ו־ה)
↓ שתי חצרות, ובחיצונה יחיד, או שנים שעירבו — לבדם, לפי המשנה ברורה (ס״ק י״ח) ← אין היחיד שבפנימית אוסר על החיצונה; והוא הדין, לפי הגהת הרמ״א, רבים שהם כיחיד (סעיף ד; סימן ש״ע · 370). שלש חצרות זו לפנים מזו, ויחיד בכל אחת ← אינם אוסרים; שנים בפנימית שלא עירבו ← אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה (סעיף ה).
← בכל ספק: היעזר ברב שלך.
5. רגל האסורה ורגל המותרת — סעיפים ב עד ה
סעיף ה חותם את הסימן בכלל: רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, ורגל המותרת אינה אוסרת שלא במקומה. המשנה ברורה מחיל אותו, בין השאר, על סעיפים ב ו־ד, ושולחן ערוך הרב נותן אותו כבר בסעיף ב שלו. הטבלה מתמצתת סעיפים אלה, לפי סדרם; לשונם המלאה וביאורה ברמה 1.
| סעיף | המקרה | דין הסעיף | הטעם הנזכר |
|---|---|---|---|
| ב | עירבה הפנימית ולא החיצונה, או ששכח אחד מבני החיצונה | הפנימית מותרת והחיצונה אסורה | שהפנימית יכולה לסגור פתחה, ואין בני החיצונה יכולים לעכב עליה (משנה ברורה, ס״ק ט); וכששכח אחד מבני החיצונה, החיצונה אסורה אם לא שיבטל את חלקו לשאר (ס״ק י), והרב כותב עליו « שֶׁהוּא אוֹסֵר עֲלֵיהֶם הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּתוֹ » (שו״ע הרב שע״ח:ב); ולפנימית המותרת, הרב: « הוֹאִיל וְיֵשׁ מְחִצָּה בֵּינֵיהֶן וְאֵין לַחִיצוֹנָה דְּרִיסַת הָרֶגֶל עָלֶיהָ » (שו״ע הרב שע״ח:ב) |
| ב | עירבה החיצונה ולא הפנימית, או ששכח אחד מבני הפנימית | שתיהן אסורות | רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה: « דקיימא לן רגל האוסרת במקומה אוסרת שלא במקומה » (ט״ז או״ח שע״ח ס״ק ג); המשנה ברורה מתנה זאת בדריסת הרגל, ומוסיף, כששכח אחד מבני הפנימית: אם לא שיבטל את רשותו לבני הפנימית ואת רשות דריסת הרגל לבני החיצונה (ס״ק י״א); והרב: « שֶׁרֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָהּ כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׁם דְּרִיסַת הָרֶגֶל » (שו״ע הרב שע״ח:ב); הפנימית כולה לא עירבה — לפי המחבר ושולחן ערוך הרב, יכולה היא לבטל את רשותה לחיצונה, שלא תשתמש בה ולא תעבור בה אלא בשעה שצריכה לצאת, והחיצונה מותרת (סימן שפ״א · 381, סעיף ב) |
| ב | עירבה כל אחת לעצמה | כל אחת מותרת בחצרה | רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה (משנה ברורה, ס״ק י״ב ו־י״ג; שולחן ערוך הרב, סעיף ב) |
| ג | עירוב משותף שהונח בחיצונה; שכח אחד, מזו או מזו | שתיהן אסורות, עד שיבטל את רשותו | אף כשהשוכח מן החיצונה, הפנימית היא כמו שדרה בחיצונה, ואין מועיל לה שתסתלק, שהרי אין עירובה אצלה (משנה ברורה, ס״ק י״ד); והרב: « שֶׁאַף אִם הַפְּנִימִית תְּסַלֵּק אֶת הַחִיצוֹנָה מֵעָלֶיהָ, הֲרֵי אֵין עֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ, וּבַמֶּה יִתְעָרְבוּ דִּיּוּרֶיהָ » (שו״ע הרב שע״ח:ג) |
| ג | עירוב משותף שהונח בפנימית; שכח אחד מן הפנימית | שתיהן אסורות | כחדא חשיבא (משנה ברורה, ס״ק ט״ז); לפי הרב (סעיף ג), הפנימית האסורה בחצרה אוסרת גם את החיצונה, שיש לה עליה דריסת הרגל |
| ג | עירוב משותף שהונח בפנימית; שכח אחד מן החיצונה | הפנימית מותרת | והחיצונה אסורה, כמו שכותבים הברייתא, הרמב״ם (רמה 2, פרק 5) והרב (סעיף ג) — סעיף ג אינו אומר זאת במפורש; הפנימית יכולה להסתלק מן החיצונה, שהרי עירובה אצלה (משנה ברורה, ס״ק י״ז; ט״ז, ס״ק ד); והרב: « דְּכֵיוָן שֶׁעֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ, וְאֵין לַחִיצוֹנָה דְּרִיסַת הָרֶגֶל עָלֶיהָ אֶלָּא בִּשְׁבִיל עֵרוּבָהּ שֶׁמַּרְגִּילָהּ לְתוֹכָהּ, תְּסַלְּקֶנָּהּ מֵעָלֶיהָ וְתִשָּׁאֵר לְבַדָּהּ בְּעֵרוּבָהּ שֶׁאֶצְלָהּ, וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת » (שו״ע הרב שע״ח:ג) |
| ד | יחיד בפנימית; ובחיצונה יחיד, או שנים שעירבו ביניהם | אין היחיד שבפנימית אוסר על החיצונה | אף שלא עירבו יחד, רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה (משנה ברורה, ס״ק י״ט; שולחן ערוך הרב, סעיף ד) |
| ה | שלש חצרות זו לפנים מזו, ויחיד בכל אחת | אינם אוסרים, אף על פי שרבים דורסים בחיצונה | שכל אחת מותרת במקומה (סעיף ה); והרב: « אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנַיִם הַפְּנִימִים עוֹבְרִים עַל הַחִיצוֹנָה — אֵינָן אוֹסְרִים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ה) |
| ה | שנים בפנימית שלא עירבו | אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה | הכלל של סעיף ה; והרב: « וְאִם הָיוּ שְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם — אוֹסְרִים עַל הַיְחִידִים שֶׁבָּאֶמְצָעִית וְשֶׁבַּחִיצוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ה) |
במה שונה לשון שולחן ערוך הרב (במספור שלו, רמה 4; בשני הספרים אותה חלוקה לה׳ סעיפים):
- סעיף א (כנגד סעיף א של המחבר): הוא מפרש מה נאסר, « הֲרֵי הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ, לְהוֹצִיא כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבָּתִּים מִזּוֹ לְזוֹ דֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית » (שו״ע הרב שע״ח:א), ותולה כל מקרה בדירה שהעירוב קובע במקום שהונח. רש״י, שמביא הבית יוסף, כבר נותן את טעם שני המקרים; הט״ז (ס״ק א) — את טעם הראשון ואת טעם הבית האחד; והמשנה ברורה, שאחרי הרב, את טעם שניהם (ס״ק ג ו־ד).
- סעיף ב (כנגד סעיף ב): את כלל רגל האסורה ורגל המותרת, שהמחבר קובע רק בסוף סעיף ה שלו, הוא נותן כבר בסעיף זה, כטעם המקרה השני והשלישי שלו, ובראשון שבהם עם התנאי של דריסת הרגל (את דריסת הרגל עצמה קובע המחבר בראש סעיף ב שלו); הט״ז (ס״ק ג), שלפניו, והמשנה ברורה (ס״ק י״א ו־י״ב), שאחרי הרב, נותנים אף הם את הכלל כטעם סעיף ב. ועל מי ששכח מבני החיצונה הוא כותב « שֶׁהוּא אוֹסֵר עֲלֵיהֶם הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּתוֹ » (שו״ע הרב שע״ח:ב), ומפנה לסימן ש״פ · 380.
- סעיף ג (כנגד סעיף ג): אותם המקרים, בסדר הפוך — הרב פותח בעירוב שהונח בפנימית, והמחבר בעירוב שהונח בחיצונה; כשהעירוב הונח בפנימית ושכח אחד מבני החיצונה, הרב כותב עוד שהחיצונה אסורה (חִיצוֹנָה אֲסוּרָה), מה שסעיף ג של המחבר אינו אומר במפורש, אבל הברייתא (עירובין ע״ה ע״ב) והרמב״ם (הלכות עירובין פ״ד הכ״א) כבר כותבים זאת (רמה 2, פרק 5); סעיף ג שלו אינו מזכיר את הביטול שכותב סעיף ג של המחבר בעירוב שניתן בחיצונה (לשתי החצרות, לפי המשנה ברורה, ס״ק ט״ו); בסימן שפ״א · 381 הוא כותב את הביטול בעירבו יחד ואינו מזכיר שם באיזו חצר הונח העירוב — כששכח אחד מן הפנימית, לכל אחד מן הפנימית ולכל אחד מן החיצונה; כששכח אחד מן החיצונה, אין צריך לבטל לפנימית —, וטעמיו, העירוב המביא את החיצונה לתוך הפנימית והפנימית המסלקת את החיצונה, הם שנותן סעיף ג שלו לעירוב שהונח בפנימית (שו״ע הרב שפ״א:ב; שו״ע הרב שע״ח:ג; רמה 4, נקודה ג); בעירוב שהונח בחיצונה אינו כותב, לא בסימן שע״ח · 378 ולא בסימן שפ״א · 381, למי מבטל מי ששכח; ובסעיף ב הוא מדבר במקרה אחר, במי ששכח ואוסר את חצרו שלו כשכל חצר עירבה לעצמה (ומפנה לסימן ש״פ · 380); טעם הסתלקות הפנימית כבר נמצא בטור ובט״ז (ס״ק ד).
- סעיף ד (כנגד סעיף ד והגהת הרמ״א): הרב כותב בגוף סעיפו את מה שאומרת ההגהה, עם דוגמה — אותה דוגמה שנותן המשנה ברורה (ס״ק כ׳) —: « כְּגוֹן הָאָב עִם בָּנָיו שֶׁמְּקַבְּלִים מִמֶּנּוּ פְּרָס » (שו״ע הרב שע״ח:ד); והוא מפרש ששני בני החיצונה עירבו ביניהם, כמו שמפרש גם המשנה ברורה (ס״ק י״ח): « אוֹ אֲפִלּוּ שְׁנַיִם דָּרִים בַּחִיצוֹנָה וְעֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם » (שו״ע הרב שע״ח:ד).
- סעיף ה (כנגד סעיף ה): במקום שכותב המחבר שרבים דורסים בחיצונה, כותב הרב שהם שני בני החצרות הפנימיות, כמו הטור; והוא מפרש את חצרם של השנים שלא עירבו: השלישית, הפנימית.
6. סימן זכרון — מילה לכל סעיף
חמש מילים מלשון המחבר, מילה לכל סעיף, לפי סדר הסעיפים:
ב — בבית א׳: אם נתנו החיצונות את עירובן בבית אחד שבאמצעית, שלשתן מותרות (סעיף א) — בכלי אחד, או בכלי שמילאוהו ונשאר מותר (משנה ברורה, ס״ק ה; דין סימן שס״ו · 366).
ד — דריכת רגל: הפנימית עוברת דרך החיצונה; אם לא עירבה, או ששכח אחד מבניה, היא אוסרת גם את החיצונה, אף אם זו עירבה (סעיף ב).
ע — עירבו ביחד: העירוב המשותף; הדין תלוי בחצר שבה הונח ובחצרו של השוכח (סעיף ג).
י — יחיד: היחיד שבפנימית אינו אוסר, כשיש בחיצונה יחיד, או שנים שעירבו — לבדם, לפי המשנה ברורה (ס״ק י״ח) (סעיף ד).
ז — זה הכלל: רגל האסורה במקומה, רגל המותרת (סעיף ה).
7. מלכודות להימנע מהן
מלכודת 1: לחשוב שעירובה של כל אחת מן החיצונות עם האמצעית מחבר את החיצונות זו עם זו. בסעיף א: « החיצונות אסורות זו עם זו והאמצעי׳ מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה » (שו״ע או״ח שע״ח:א); « במה דברים אמורים כשנתנה אמצעי׳ עירובה בזו ועירובה בזו או שנתנו החיצונות עירובן באמצעי׳ בשני בתים » (שו״ע או״ח שע״ח:א). כשכל אחת עירבה רק עם האמצעית, הסעיף מחבר אותן כשניתן עירובן בבית אחד: « אבל אם נתנו שתי החיצונו׳ עירובן באמצעי׳ בבית א׳ שלשתן מותרות זו עם זו » (שו״ע או״ח שע״ח:א) — בכלי אחד, או בכלי שמילאוהו ונשאר מותר (משנה ברורה, ס״ק ה; דין סימן שס״ו · 366).
מלכודת 2: לחשוב שבסעיף ב דין שתי החצרות שווה. כשהפנימית עירבה: « אם עירבה פנימי׳ לעצמה ולא החיצונה או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח א׳ מן החיצונה ולא עירב פנימי׳ מותרת והחיצונה אסורה » (שו״ע או״ח שע״ח:ב). כשהחיצונה עירבה: « עירבה חיצונה ולא פנימית או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח א׳ מהפנימי׳ ולא עירב שתיהן אסורות » (שו״ע או״ח שע״ח:ב). לפי המשנה ברורה ושולחן ערוך הרב, החילוק תלוי בדרך: הפנימית יכולה לסגור פתחה, שאין לחיצונה דריסת הרגל עליה, ואילו לפנימית יש דריסת הרגל על החיצונה (משנה ברורה, ס״ק ט ו־י״א; שולחן ערוך הרב, סעיף ב). כששכח אחד מן הדיורים, כותב המשנה ברורה שהאיסור פוקע אם יבטל: במקרה הראשון — את חלקו לשאר (ס״ק י); במקרה השני — את רשותו לבני הפנימית ואת רשות דריסת הרגל שיש לו בחיצונה לבני החיצונה (ס״ק י״א). הפנימית כולה לא עירבה — לפי המחבר ושולחן ערוך הרב, יכולה היא לבטל את רשותה לחיצונה, שלא תשתמש בה ולא תעבור בה אלא בשעה שצריכה לצאת, והחיצונה מותרת (סימן שפ״א · 381, סעיף ב).
מלכודת 3: לחשוב שהעירוב המשותף מניח תמיד את הפנימית מותרת כשהשוכח מן החיצונה. אין זה אלא כשהונח העירוב בפנימית: « אבל אם שכח א׳ מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת » (שו״ע או״ח שע״ח:ג). הונח בחיצונה: « עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ בין מן הפנימי׳ בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו » (שו״ע או״ח שע״ח:ג) — לשתי החצרות, מבאר המשנה ברורה: « ר״ל לשתי החצירות וכמבואר בסי׳ שפ״א » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ט״ו).
מלכודת 4: לקרוא בסעיף ד ששני בני החיצונה עירבו עם הפנימית. הסעיף: « אם יחיד דר בפנימי׳ ויחיד בחיצונה או שנים בחיצונה ועירבו אין היחיד שבפנימי׳ אוסר על החיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ד); המשנה ברורה: « היינו אותם השנים לבד אבל לא עם הפנימית » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ח); שולחן ערוך הרב: « אוֹ אֲפִלּוּ שְׁנַיִם דָּרִים בַּחִיצוֹנָה וְעֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם » (שו״ע הרב שע״ח:ד).
מלכודת 5: לחשוב שבשלש חצרות זו לפנים מזו, די בכך שרבים דורסים בחיצונה כדי לאסור אותה. סעיף ה: « שלשה חצרו׳ זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת אע״פ שרבים דורסים בחיצונה אינם אוסרים שכל אחת מותר׳ במקומה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה); מה שאוסר הוא שנים בפנימית שלא עירבו: « ואם היו שנים בפנימי׳ ולא עירבו הרי הם אוסרים על היחידים שבאמצעי׳ ושבחיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה).
מלכודת 6: לערבב את שתי החלוקות. רמות 1 עד 3 הולכות לפי השולחן ערוך של המחבר; רמה 4 לפי שולחן ערוך הרב, שגם בו ה׳ סעיפים, באותה חלוקה: סעיפים א עד ה שלו כנגד סעיפים א עד ה. אבל בתוך סעיף ג שלו מביא הרב את המקרים בסדר הפוך מסדר סעיף ג של המחבר, וסעיף ד שלו כותב בגופו את מה שאומרת הגהת הרמ״א.
8. מקרים מעשיים
| המקרה | ניתוח | הנהגה |
|---|---|---|
| שלש חצרות סמוכות, הפתוחות גם לרשות הרבים; כל אחת מן החיצונות עירבה עם האמצעית | החיצונות נשארות אסורות זו עם זו כשהאמצעית נתנה עירובה בכל אחת, או שהן נתנו את עירובן באמצעית בשני בתים; ניתן בבית אחד — שלשתן מותרות זו עם זו (סעיף א) | בכלי אחד, או בכלי שמילאוהו ונשאר מותר (משנה ברורה, ס״ק ה; דין סימן שס״ו · 366); שולחן ערוך הרב, שאינו חוזר עליו בסעיף א, קובע אותו בסימן שס״ו · 366 (סעיף ט). היכן וכיצד להניח את העירוב — היעזר ברב שלך |
| שתי חצרות שיש לפנימית דריסת רגל על החיצונה | עירבה הפנימית ולא החיצונה, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד מבני החיצונה — הפנימית מותרת והחיצונה אסורה; עירבה החיצונה ולא הפנימית, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד מבני הפנימית — שתיהן אסורות; עירבה כל אחת לעצמה — כל אחת מותרת בחצרה (סעיף ב) | כששכח אחד מן הדיורים, כותב המשנה ברורה שהאיסור פוקע אם יבטל: במקרה הראשון — את חלקו לשאר (ס״ק י); במקרה השני — את רשותו לבני הפנימית ואת רשות דריסת הרגל שיש לו בחיצונה לבני החיצונה (ס״ק י״א); הפנימית כולה לא עירבה — לפי המחבר ושולחן ערוך הרב, יכולה היא לבטל את רשותה לחיצונה, שלא תשתמש בה ולא תעבור בה אלא בשעה שצריכה לצאת, והחיצונה מותרת (סימן שפ״א · 381, סעיף ב); היעזר ברב שלך |
| אחד הדיירים שכח להשתתף בעירוב המשותף של שתי החצרות | הונח העירוב בחיצונה — שתיהן אסורות, בין שהוא מזו בין שהוא מזו, עד שיבטל את רשותו; הונח בפנימית — שכחת אחד מן הפנימית אוסרת את שתיהן, ושכחת אחד מן החיצונה מניחה את הפנימית מותרת (סעיף ג) | לפי המשנה ברורה, הביטול לשתי החצרות: בעירוב שהונח בחיצונה (ס״ק ט״ו), וכשהונח בפנימית — כששכח אחד מן הפנימית (ס״ק ט״ז). כששכח אחד מן החיצונה, כותב שולחן ערוך הרב בסימן שפ״א · 381 שאין צריך לבטל לפנימית, ואינו מזכיר באיזו חצר הונח העירוב, אבל מטעם — שהפנימית מסלקת את החיצונה — שאינו מקבל בסימן שע״ח · 378 (סעיף ג) אלא בעירוב שהונח בפנימית (רמה 4, נקודה ג); בעירוב שהונח בחיצונה אינו כותב, לא בסימן שע״ח · 378 ולא בסימן שפ״א · 381, למי מבטל מי ששכח; היעזר ברב שלך |
| דייר יחיד בחצר הפנימית | אם יש בחיצונה יחיד, או שנים שעירבו — לבדם, לפי המשנה ברורה (ס״ק י״ח) —, אינו אוסר על החיצונה; והוא הדין, לפי הגהת הרמ״א, רבים שהם כיחיד (סעיף ד; סימן ש״ע · 370) | אינו אוסר (סעיף ד); מי נחשב כיחיד — ראה סימן ש״ע · 370; היעזר ברב שלך |
| שלש חצרות זו לפנים מזו | יחיד בכל אחת — אינם אוסרים; שנים בפנימית שלא עירבו — אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה (סעיף ה) | היעזר ברב שלך |
9. טבלת סיכום סופית
| פריט | פירוט |
|---|---|
| נושא הסימן | דין חצרות פתוחות זו לזו |
| מקומו | במפתח של ספריא, הלכות עירובין שבשולחן ערוך מתחילות בסימן שמ״ה · 345 |
| מספר הסעיפים | ה׳ סעיפים (המחבר) — ה׳ סעיפים גם בשולחן ערוך הרב, באותה חלוקה |
| משנה ברורה | 20 ס״ק בסימן זה; אף אחד מהם אינו מחובר לסעיף ה בנוסח שספריא מגישה |
| הגהות הרמ״א | הגהה אחת הפותחת במילה הגה, בסוף סעיף ד |
| הפניות | לסימן ש״ע · 370, ברבים שהם כיחיד (הגהת הרמ״א, סעיף ד); לסימן שפ״א · 381, בביטול רשות (משנה ברורה, ס״ק ט״ו), ושם כותב זאת המחבר; שולחן ערוך הרב מפנה לסימן ש״פ · 380 (סעיף ב) במי ששכח ואוסר את חצרו שלו |
| מקורות הגמרא והראשונים | ראה רמות 1 ו־2 |
| כלל הזהב | רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה; רגל המותרת אינה אוסרת שלא במקומה (סעיף ה). הסימן משיב, בין השאר, לפי מקום הנחת העירוב (סעיפים א ו־ג), לפי דריסת הרגל של הפנימית על החיצונה (סעיפים ב עד ה), ולפי מספר הדרים בכל חצר (סעיפים ד ו־ה) |
| הכרעה מעשית | בכל מקרה — דין סעיפו; המשנה ברורה מוסיף ביאורים, בין השאר בסעיפים א, ב, ג ו־ד (רמה 1), ושולחן ערוך הרב נותן טעם לכמה מן הדינים (רמה 4); היעזר ברב שלך |
10. ההוראות המעשיות של סימן שע״ח
להנהגה היומיומית
- שלש חצרות הפתוחות זו לזו ולרשות הרבים, וכל אחת מן החיצונות עירבה עם האמצעית: החיצונות אסורות זו עם זו, והאמצעית מותרת עם כל אחת — כשהאמצעית נתנה עירובה בכל אחת, או שהחיצונות נתנו את עירובן באמצעית בשני בתים; ניתן בבית אחד — שלשתן מותרות (סעיף א) — בכלי אחד, או בכלי שמילאוהו ונשאר מותר (משנה ברורה, ס״ק ה; דין סימן שס״ו · 366).
- שתי חצרות שיש לפנימית דריסת רגל על החיצונה: עירוב הפנימית לבדה מתיר אותה, אף אם החיצונה לא עירבה או ששכח אחד מבניה, והחיצונה אסורה; עירוב החיצונה לבדה, או שכחת אחד מבני הפנימית, אוסרים את שתיהן; עירבה כל אחת לעצמה — כל אחת מותרת בחצרה (סעיף ב). כששכח אחד מן הדיורים, כותב המשנה ברורה שהאיסור פוקע אם יבטל: במקרה הראשון — את חלקו לשאר (ס״ק י); במקרה השני — את רשותו לבני הפנימית ואת רשות דריסת הרגל שיש לו בחיצונה לבני החיצונה (ס״ק י״א). הפנימית כולה לא עירבה — לפי המחבר ושולחן ערוך הרב, יכולה היא לבטל את רשותה לחיצונה, שלא תשתמש בה ולא תעבור בה אלא בשעה שצריכה לצאת, והחיצונה מותרת (סימן שפ״א · 381, סעיף ב).
- עירוב משותף לשתי החצרות: הונח בחיצונה — שכחת אחד, מזו או מזו, אוסרת את שתיהן עד שיבטל את רשותו (סעיף ג; לשתי החצרות, משנה ברורה, ס״ק ט״ו); הונח בפנימית — שכחת אחד מן הפנימית אוסרת את שתיהן (אם לא שיבטל רשותו לשתי החצרות, משנה ברורה, ס״ק ט״ז), ושכחת אחד מן החיצונה מניחה את הפנימית מותרת (סעיף ג).
- יחיד בפנימית אינו אוסר על החיצונה, כשיש בחיצונה יחיד, או שנים שעירבו — לבדם, לפי המשנה ברורה (ס״ק י״ח) — (סעיף ד); ולפי הגהת הרמ״א, והוא הדין רבים שהם כיחיד (סעיף ד; סימן ש״ע · 370).
- שלש חצרות זו לפנים מזו, ויחיד בכל אחת: אינם אוסרים; שנים בפנימית שלא עירבו — אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה (סעיף ה).
- בכל ספק — היעזר ברב שלך. פלפול מעמיק — רמה 2; שיטת חב״ד — רמה 4.
📚 סיכום מסלול הלימוד
למדת את סימן שע״ח בשלש רמות:
למדת את סימן שע״ח בשלש רמות:
- 🌱 רמה 1 — בסיס: לשון המחבר סעיף אחר סעיף, עם הגהת הרמ״א בסעיף ד, ביאור עברי, מושגים הלכתיים
- ⚡ רמה 2 — למדן: מקורות הגמרא, שיטות הראשונים, מחלוקות, נפקא מינות
- ✨ רמה 3 — סיכום: אקסיומה, סימן זכרון, עץ החלטה, הוראות מעשיות