שולחן ערוך · אורח חיים

📑 תוכן העניינים

📜 מקור השולחן ערוך — שני סעיפים

תמצית : כותרת הסימן, ואחריה הסעיף. שתי חצרות ושלשה בתים ביניהן, פתוחים זה לזה, ורוצים לערב יחד: [בני] כל חצר באים דרך הבית שאצלם ונותנים עירובם בבית שבאמצע — ומותרים בשלשתן. כל בית שאצל החצר חשוב לה כבית שער, ואינו צריך ליתן פת; והאמצעי הוא בית שמניחין בו עירוב, ואינו צריך ליתן פת.

תמצית : שתי חצרות ושני בתים ביניהן; לא עירבו יחד אלא כל חצר לעצמה. [בני] כל חצר באו דרך הבית שאצלם והניחו עירובם בבית שאצל החצר האחרת — לא קנו עירוב, שכל אחד הניח עירוב בבית שער של חצר אחרת.

1. הסוגיא — עשרה בתים, מימרא דרב ובעיא דרחבה, בעירובין ע״ה–ע״ו

המקור בגמרא

הבית יוסף מציין את מקור סעיף א במימרא דרב נחמן, « מימרא דר״נ » (בית יוסף או״ח שע״ט), ואת סעיף ב בבעיא שנפשטה: « בעי׳ דאיפשיטא » (בית יוסף או״ח שע״ט).

לפני כן עוסקת הגמרא בעשרה בתים זה לפנים מזה. רב יהודה בשם שמואל: « עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, פְּנִימִי נוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ, וְדַיּוֹ » (עירובין ע״ה ע״ב) ; רבי יוחנן: « וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חִיצוֹן » (עירובין ע״ה ע״ב) — [והגמרא מפרשת שהכוונה לבית שמחוץ לפנימי]; ובזה נחלקו: « מָר סָבַר: בֵּית שַׁעַר דְּיָחִיד שְׁמֵיהּ בֵּית שַׁעַר. וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ בֵּית שַׁעַר » (עירובין ע״ה ע״ב). רש״י, על דברי שמואל, מפרש שהבתים שעוברים בהם « כולן נעשין בית שער לו ואינן אוסרין על בני חצר אלא פנימי לבדו » (רש״י עירובין ע״ה ע״ב) — כולם נעשים בית שער לפנימי, ואינם אוסרים על בני החצר; הפנימי לבדו אוסר. והמחבר, כמו הרמב״ם (הלכות עירובין פרק ד הלכה ט), כותב ששני הפנימיים נותנים [את חלקם], ולא הפנימי לבדו; הוא כותב את דין עשרה בתים בסימן ש״ע · 370: « עשרה בתים זה לפנים מזה וכולם עוברים זה לזה ויוצאים דרך החיצון לחצר שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב והשאר פטורים שחשובים כולם כבית שער » (שו״ע או״ח ש״ע:ז).

ואחר כך מימרא דרב נחמן, בשם רבה בר אבוה, בשם רב: « שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת וּשְׁלֹשָׁה בָּתִּים בֵּינֵיהֶן, זֶה בָּא דֶּרֶךְ זֶה, וְנוֹתֵן עֵירוּבוֹ בָּזֶה. וְזֶה בָּא דֶּרֶךְ זֶה, וְנוֹתֵן עֵירוּבוֹ בָּזֶה » (עירובין ע״ה ע״ב) ; « זֶה נַעֲשֶׂה בֵּית שַׁעַר לָזֶה, וְזֶה נַעֲשֶׂה בֵּית שַׁעַר לָזֶה » (עירובין ע״ו ע״א) ; « אֶמְצָעִי הָוֵה לֵיהּ בַּיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ עֵירוּב, וְאֵין צָרִיךְ לִיתֵּן אֶת הַפַּת » (עירובין ע״ו ע״א). רש״י מתאר את המקום: « בית זה פתוח לחצר זו וזה לזו ובית אמצעי פתוח לב׳ הבתים » (רש״י עירובין ע״ה ע״ב) — בית זה פתוח לחצר זו, וזה לחצר זו, והבית האמצעי פתוח לשני הבתים.

ואחר כך בדיקה של רחבה לרבנן: « בָּדֵיק לְהוּ רַחֲבָה לְרַבָּנַן: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וּשְׁנֵי בָתִּים בֵּינֵיהֶם, זֶה בָּא דֶּרֶךְ זֶה וְנָתַן עֵירוּבוֹ בָּזֶה, וָזֶה בָּא דֶּרֶךְ זֶה וְנָתַן עֵירוּבוֹ בָּזֶה, קָנוּ עֵירוּב אוֹ לָא » (עירובין ע״ו ע״א) ; והוא מחדד את שאלתו: « מִי מְשַׁוֵּית לְהוּ לְגַבֵּי דְּהַאי בַּיִת, וּלְגַבֵּי דְּהַאי בֵּית שַׁעַר [וּלְגַבֵּי דְּהַאי בֵּית שַׁעַר, וּלְגַבֵּי דְּהַאי בַּיִת] » (עירובין ע״ו ע״א) — האם משוים אותו לגבי חצר זו בית, ולגבי חצר זו בית שער? (הלשון ההפוכה מובאת בסוגריים בנוסח שבספריא). אמרו לו: « שְׁנֵיהֶן לֹא קָנוּ עֵירוּב, מָה נַפְשָׁךְ: אִי בֵּית שַׁעַר מְשַׁוֵּית לֵיהּ, הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת — אֵינוֹ עֵירוּב » (עירובין ע״ו ע״א) ; « אִי בַּיִת מְשַׁוֵּית לֵיהּ — קָא מְטַלְטֵל לְבַיִת דְּלָא מְעָרֵב לֵיהּ » (עירובין ע״ו ע״א).

והגמרא מקשה ממימרא דרבא: « וּמַאי שְׁנָא מִדְּרָבָא? דְּאָמַר רָבָא: אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם צֵא וְעָרֵב עָלֵינוּ. לְאֶחָד עֵירַב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, וּלְאֶחָד עֵירַב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. זֶה שֶׁעֵירַב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם נֶאֱכַל עֵירוּבוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְזֶה שֶׁעֵירַב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נֶאֱכַל עֵירוּבוֹ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ — שְׁנֵיהֶם קָנוּ עֵירוּב » (עירובין ע״ו ע״א) — שניים אמרו לו: צא וערב עלינו; לאחד עירב מבעוד יום, ולאחד בין השמשות; של הראשון נאכל בין השמשות, ושל השני משתחשך — ושניהם קנו עירוב. ומתרצת: « הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם סָפֵק יְמָמָא סָפֵק לֵילְיָא לָא מִינַּכְרָא מִילְּתָא, אֲבָל הָכָא, אִי דִּלְגַבֵּי דְּהַאי בַּיִת, לְגַבֵּי דְּהַאי בַּיִת. אִי לְגַבֵּי דְּהַאי בֵּית שַׁעַר, לְגַבֵּי דְּהַאי נָמֵי בֵּית שַׁעַר » (עירובין ע״ו ע״א).

2. ומותרים בשלשתן — בית שער שאינו אוסר

הסעיף: « ב׳ חצירו׳ וג׳ בתים ביניהם פתוחים זה לזה ורוצים לערב יחד » (שו״ע או״ח שע״ט:א) ; « חצר זה בא דרך בית שאצלו ונותן עירובו בבי׳ שבאמצע וכן עושה השניה ומותרים בשלשתן » (שו״ע או״ח שע״ט:א).

המשנה ברורה מפרש את המלים ומותרים בשלשתן: « ר״ל שהם מותרים לטלטל באותן הבתים והבתים בהן אע״פ שלא נתנו חלק בעירוב » (משנה ברורה שע״ט ס״ק ב) — כלומר מותרים לטלטל באותם בתים, ו[בני] הבתים ב[חצרות], אף על פי שלא נתנו חלק בעירוב. וכבר כתב רש״י על מימרא דרב: « אין אחד מדיורי הבתים האלה צריך ליתן פת אלו משום בית שער ואמצעי משום בית שמניחין בו עירוב » (רש״י עירובין ע״ה ע״ב).

3. הבית הסמוך והמעבר דרכו — מה שמזכירים רש״י, הסעיף והמשנה ברורה

4. הבית האמצעי, ועירוב שניתן במקום אחר

הסעיף: « והאמצעי הוא בית שמניחין בו עירוב וא״צ ליתן פת » (שו״ע או״ח שע״ט:א). הרמב״ם כותב זאת בדין הכללי של עירובי חצרות: « וּבַיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ עֵרוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן אֶת הַפַּת » (רמב״ם הלכות עירובין פ״א הט״ז) ; ובאותה הלכה: « אֲבָל אִם נָתְנוּ בְּבֵית שַׁעַר אֲפִלּוּ בֵּית שַׁעַר שֶׁל יָחִיד אוֹ בְּאַכְסַדְרָה אוֹ בְּמִרְפֶּסֶת אוֹ בְּבַיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ עֵרוּב » (רמב״ם הלכות עירובין פ״א הט״ז). המחבר כותב את שני הדינים בסימן שס״ו · 366: « הבית שמניחים בו העירוב א״צ ליתן פת » (שו״ע או״ח שס״ו:ג) ; « ואין מניחין אותו בחצר אלא בבית שראוי לדיר׳ לאפוקי בית שער אכסדר׳ ומרפסת » (שו״ע או״ח שס״ו:ג). ובאותו סעיף הגהת הרמ״א: « והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת וכן נהגו הקדמונים ונראה לי הטעם דעירובין שלנו יש להם דין שתוף ואין צריך להניח בבית דירה וע׳ לקמן סי׳ שפ״ו ושפ״ז » (רמ״א או״ח שס״ו:ג) — המנהג בזמנו להניח את העירוב בבית הכנסת, והרמ״א נותן את הטעם כסברתו (ונראה לי הטעם). ושולחן ערוך הרב מביא אותו מנהג: « וְהַמִּנְהָג בִּזְמַן הַזֶּה לְהַנִּיחַ הָעֵרוּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ רָאוּי לְדִירָה מִפְּנֵי קְדֻשָּׁתוֹ » (שו״ע הרב שס״ו:ו) — המנהג בזמנו, והרב עצמו כותב שבית הכנסת אינו ראוי לדירה מפני קדושתו. והוא כותב עוד: « וּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין לָהֶם לֶחִי אוֹ קוֹרָה לִמְבוֹאוֹתֵיהֶם, אוֹ שֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ בְּמָבוֹי הַמְּתֻקָּן בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה, שֶׁאֵין מַנִּיחִים שָׁם עֵרוּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס״ה » (שו״ע הרב שס״ו:ו) — משפט זה מתאר את המקומות ומפנה, לדין, לסימן שס״ה · 365; ודברי הרב ממשיכים בהיתר: « אַף עַל פִּי כֵן מֻתָּרִים לְטַלְטֵל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת… » (שו״ע הרב שס״ו:ו). ועל סימננו כותב האליה רבה, על דברי הלבוש ובשם הפרישה: « מכאן יש סתירה למנהג קצת מקומות שנתנו עירובין בבית הכנסת ובתי כותים הם מפסיקן ביניהם ובין העירוב ואין יכולין לטלטל לבית הכנסת למקום עירוב » (אליה רבה שע״ט ס״ק ב). מה משנה מנהג זה בדין סעיף ב שבסימננו, דף זה אינו מכריע: היעזר ברב שלך. סעיפנו כותב פעמיים את המלים וא״צ ליתן פת, אחרי הבתים הסמוכים לחצרות ואחרי האמצעי; בספריא סימן ס״ק ד עומד לפני המופע הראשון. על מלים אלו מציין המשנה ברורה: « כמבואר בסימן שס״ו ס״ב » (משנה ברורה שע״ט ס״ק ד) ; בנוסח השולחן ערוך שבספריא, דין הבית שמניחים בו את העירוב כתוב בסעיף ג של סימן שס״ו. לאיזה משני המופעים מכוון ס״ק זה, דף זה אינו מכריע.

שיטת התוספות — עירוב שניתן בבית הסמוך לחצר, או בבית מבתי החצרות, ואין שלשת הבתים צריכים ליתן פת (פרק 3) — מובאת, בין השאר, במגן אברהם, במשנה ברורה ובדברי הרב, כל אחד בלשונו:

5. סעיף ב — בית לחצר זו ובית שער לחצר זו? בעיא דרחבה

הסעיף: « שני חצירו׳ ושני בתים ביניהם ולא עירבו יחד אלא כל אחת לעצמה » (שו״ע או״ח שע״ט:ב) ; « ובא מן חצר זה דרך בית שאצלו והניח עירובו בבי׳ שאצל השני וכן עשה השני » (שו״ע או״ח שע״ט:ב) , « שגם הוא הניח עירובו בבית הסמוך לחצר האחר׳ » (שו״ע או״ח שע״ט:ב) ; « לא קנו עירוב שכל א׳ הניח עירוב בבי׳ שער של חצר אחרת » (שו״ע או״ח שע״ט:ב).

רש״י מתאר את מקרה הבעיא כך: « ואין בני שתי החצירות רוצין לערב זו עם זו אלא כל אחת לעצמה וכל חצר לא הניחה עירובה בבית הפתוח לה אלא עשאתו בית שער והניח עירובה בבית הפתוח לחברתה » (רש״י עירובין ע״ו ע״א). והריטב״א: « הא מיירי בשערבה כל חצר לעצמה ויש לכל אחת זכות בבתים ההם שפתוחי׳ להו כל אחת מהן נותנה העירוב בבית הסמוך לחברת׳ ועוש׳ מן הבית הסמוך לה בית שער » (ריטב״א עירובין ע״ה ע״ב).

6. מה נפשך — טעם אחד בסעיף, ושנים בטור

הגמרא אומרת מָה נַפְשָׁךְ (פרק 1). רש״י מפרש את שני הצדדים. הראשון: « ודאי אי תרוייהו בית שער משוינן אין אחד מהן עירוב » (רש״י עירובין ע״ו ע״א). השני: « ואי תרוייהו בית גמור. אין אחד מהן עירוב שהרי בית זה מפסיק בין חצר לעירובה והוא לא עירב עמה ואינה יכולה להביא עירובה לתוכה דרך בית זה » (רש״י עירובין ע״ו ע״א) — כלומר: הבית הוא המפסיק בין החצר לעירובה. ועל קא מטלטל: « קא מטלטל - כל חצר בבית דלא מערב ליה » (רש״י עירובין ע״ו ע״א). והריטב״א: « ובודאי כל שאתה עושה אותו בית אסור לטלטל ולהכניס ולהוציא לשם שהרי לא ערבו אותו » (ריטב״א עירובין ע״ה ע״ב) ; « ואם אתה אומר לזה שהביא הסמוכ׳ לא נידונית כבית נמצא שערובו רחוק ממנו שהרי הבית האסו׳ מפסיק בינו ובין עירובו וא״א לו להביאו אצלו » (ריטב״א עירובין ע״ה ע״ב).

הטור כותב את הדין השני בשני הצדדים: « ובא חצר זה דרך בית שאצלו והניח עירובו בבית שאצל החצר השני וכן עשה השני לא קנו עירוב » (טור או״ח שע״ט) ; « שאם נחשוב ב׳ הבתים כבית שער הרי נתנו עירובן בבית שער ואינו עירוב » (טור או״ח שע״ט) ; « ואם נחשוב אותם כבית גמור הרי כל החצר מפסיק בית בינו ובין הבית שנתן בו עירובו » (טור או״ח שע״ט) — [לגבי] כל חצר, בית מפסיק בינו ובין הבית שנתן בו עירובו. רש״י והריטב״א אומרים זאת בפירוש: הבית הוא המפסיק. המגן אברהם מביא את הצד השני ומציין לטור: « ואם נחשוב אותו כבית גמור א״כ כל חצר מפסיק בינו ובין הבית שנתן שם עירובו » (מגן אברהם שע״ט ס״ק ב) ; בנוסח שבספריא, המלה בית שאחרי מפסיק בטור אינה כתובה שם.

7. הקושיא מדרבא — ספק דרבנן, ובתים שעומדים לפנינו

8. סיכום שיטות והכרעת ההלכה

להעמקה