דעת הרב — שולחן ערוך אדמו״ר הזקן על סימן שע״ט

שלחן ערוך הרב — סימן שע״ט

הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)

סימן שע״ט — דִּין חֲצֵרוֹת וּבָתִּים בֵּינֵיהֶם — וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. שני סעיפים (גם בשולחן ערוך של המחבר שניים, במספור שלו).

מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים שע״ט. בספריא לא מופיעים ערכי קונטרס אחרון לסימן זה.

לשון הרב מול סעיף המחבר

במה שונה לשון הרב מסעיף המחבר

כל נקודה מעמידה זה לצד זה סעיף של שולחן ערוך המחבר (במספור שלו, שני סעיפים, המסומנים באותיותיהם) ואת הסעיף המקביל בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן (במספור שלו, גם בו שני סעיפים, באותה חלוקה), ומציינת רק מה שמראה השוואת שני הטקסטים. נקודה הנמנית כאן אינה בהכרח מיוחדת לרב: הדף מציין היכן היא כתובה כבר — ברש״י ובתוספות על הגמרא ובמגן אברהם, שלפניו; ובמשנה ברורה, המאוחר לרב — וכשמפרש קורא נקודה זו בלשון המחבר עצמה, הדף אומר זאת.

אין נמנים כאן כנקודות בפני עצמן פרטים בדברי הרב המפרשים את הסעיף המקביל של המחבר, ולא מקומות שבהם הוא כותב בלשון אחרת את מה שאומר סעיף זה. בסעיף א כותב המחבר « ומותרים בשלשתן שכל בית שאצל החצר חשוב לו כבית שער וא״צ ליתן פת » (שו״ע או״ח שע״ט:א). הרב כותב שבן החצר עושה את הבית הפתוח לחצרו כבית שער « לַעֲבוֹר דֶּרֶךְ עָלָיו לְהָאֶמְצָעִי » (שו״ע הרב שע״ט:א); והוא כותב שאין אחד משלושת הבתים צריך ליתן פת, « וְאֵין אֶחָד מִג׳ בָּתִּים אֵלּוּ צָרִיךְ לִתֵּן פַּת לָעֵרוּב » (שו״ע הרב שע״ט:א) — וגם המחבר כותב זאת, פעמיים: « וא״צ ליתן פת » (שו״ע או״ח שע״ט:א) —, ונותן לכך טעם: « כִּי שְׁנַיִם הַסְּמוּכִים לַחֲצֵרוֹת הֵם כְּבֵית שַׁעַר, וּבֵית שַׁעַר אֵינוֹ אוֹסֵר » (שו״ע הרב שע״ט:א). רש״י כבר כותב את שניהם על הגמרא: « ועשה בית הפתוח לו כבית שער לעבור דרך עליו לאמצעי » (רש״י עירובין ע״ה ע״ב), ו־« אין אחד מדיורי הבתים האלה צריך ליתן פת אלו משום בית שער ואמצעי משום בית שמניחין בו עירוב » (רש״י עירובין ע״ה ע״ב). המשנה ברורה, המאוחר לרב, מפרש כך את סעיף המחבר: « אחרי שבני החצר מוליכין עירובן דרך עליה לאמצעית » (משנה ברורה שע״ט ס״ק ג); ואת « ומותרים בשלשתן » (שו״ע או״ח שע״ט:א) הוא מפרש בהיתר לטלטל באותם בתים, ו[לבני] הבתים ב[חצרות], אף על פי שלא נתנו חלק בעירוב: « שהם מותרים לטלטל באותן הבתים והבתים בהן אע״פ שלא נתנו חלק בעירוב » (משנה ברורה שע״ט ס״ק ב). ואילו המלים « ומותרים בשלשתן » (שו״ע או״ח שע״ט:א) אינן בלשון הרב. במקומן הוא כותב, כפי שראינו, שאין אחד משלושת הבתים צריך ליתן פת, משום ששני הבתים הסמוכים לחצרות הם כבית שער, ו« וּבֵית שַׁעַר אֵינוֹ אוֹסֵר » (שו״ע הרב שע״ט:א); ו« וְהָאֶמְצָעִי הוּא בַּיִת שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ אֶת הָעֵרוּב » (שו״ע הרב שע״ט:א). ובסימן ש״ע · 370 הוא כותב: « הַדָּר בְּבֵית שַׁעַר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ ד׳ מְחִצּוֹת, כֵּיוָן שֶׁרַבִּים עוֹבְרִים דֶּרֶךְ שָׁם לְבָתֵּיהֶם — אֵין עָלָיו תּוֹרַת בַּיִת אֶלָּא תּוֹרַת חָצֵר, וְאֵין צָרִיךְ לְעָרֵב עִם שְׁאָר הַבָּתִּים » (שו״ע הרב ש״ע:א); ובאותו סימן, בדין עשרה בתים, הוא מגביל: « וּבֵית שַׁעַר שֶׁל בַּיִת אֶחָד אֵינוֹ מִתְבַּטֵּל מִתּוֹרַת בַּיִת » (שו״ע הרב ש״ע:ח) (רמה 2, פרק 2). השוואת שני הטקסטים אינה מראה דין שהמחבר כותב והרב דוחה: ההבדל הוא בלשון. הרב כותב את ההיתר ב« וּבֵית שַׁעַר אֵינוֹ אוֹסֵר » (שו״ע הרב שע״ט:א), ובסימן ש״ע · 370 בכך שעל בית השער תורת חצר, ושהדר בו אינו צריך לערב עם שאר הבתים (שו״ע הרב ש״ע:א). בסעיף ב כותב המחבר « לא קנו עירוב שכל א׳ הניח עירוב בבי׳ שער של חצר אחרת » (שו״ע או״ח שע״ט:ב). הרב מפרש שכל חצר « לֹא נָתְנָה עֵרוּבָהּ בַּבַּיִת הַפָּתוּחַ לָהּ אֶלָּא עֲשָׂאַתּוּ בֵּית שַׁעַר » (שו״ע הרב שע״ט:ב); ורש״י כבר כותב זאת על הגמרא: « וכל חצר לא הניחה עירובה בבית הפתוח לה אלא עשאתו בית שער » (רש״י עירובין ע״ו ע״א). הרב מוסיף על הטעם « וְאֵינוֹ עֵרוּב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס״ו » (שו״ע הרב שע״ט:ב); ובסימן שס״ו · 366 הוא כותב בעירוב « אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּבַיִת הָרָאוּי לְדִירָה, אֲבָל לֹא בְּאַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת וְלֹא בְּבֵית שַׁעַר » (שו״ע הרב שס״ו:ה), וכן כותב המחבר בסימן שס״ו שלו: « לאפוקי בית שער אכסדר׳ ומרפסת » (שו״ע או״ח שס״ו:ג). ובאותו סעיף של המחבר הגהת הרמ״א, « והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת וכן נהגו הקדמונים ונראה לי הטעם דעירובין שלנו יש להם דין שתוף ואין צריך להניח בבית דירה וע׳ לקמן סי׳ שפ״ו ושפ״ז » (רמ״א או״ח שס״ו:ג), שנותן את הטעם כסברתו ומפנה לסימנים שפ״ו · 386 ושפ״ז · 387; והרב, בסעיף שאחריו בסימן שס״ו שלו, כותב « וְהַמִּנְהָג בִּזְמַן הַזֶּה לְהַנִּיחַ הָעֵרוּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ רָאוּי לְדִירָה מִפְּנֵי קְדֻשָּׁתוֹ » (שו״ע הרב שס״ו:ו) — המנהג בזמנו, והרב עצמו כותב שבית הכנסת אינו ראוי לדירה מפני קדושתו — ומביא את אותו טעם: « וְיֵשׁ שֶׁנָּתְנוּ טַעַם לַמִּנְהָג, לְפִי שֶׁעֵרוּבִין שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין שִׁתּוּף מְבוֹאוֹת » (שו״ע הרב שס״ו:ו). ובאותו סעיף הוא כותב עוד: « וּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין לָהֶם לֶחִי אוֹ קוֹרָה לִמְבוֹאוֹתֵיהֶם, אוֹ שֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ בְּמָבוֹי הַמְּתֻקָּן בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה, שֶׁאֵין מַנִּיחִים שָׁם עֵרוּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס״ה » (שו״ע הרב שס״ו:ו) — משפט זה מתאר את המקומות ומפנה, לדין, לסימן שס״ה · 365; ודברי הרב ממשיכים בהיתר: « אַף עַל פִּי כֵן מֻתָּרִים לְטַלְטֵל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת… » (שו״ע הרב שס״ו:ו). הטור נותן טעם שני, « ואם נחשוב אותם כבית גמור הרי כל החצר מפסיק בית בינו ובין הבית שנתן בו עירובו » (טור או״ח שע״ט), והמגן אברהם מביאו בשם הטור: « ואם נחשוב אותו כבית גמור א״כ כל חצר מפסיק בינו ובין הבית שנתן שם עירובו » (מגן אברהם שע״ט ס״ק ב); לשון הרב, כמו סעיף ב של המחבר, נותנת רק את הטעם הראשון. ועל סימננו כותב האליה רבה, על דברי הלבוש ובשם הפרישה: « מכאן יש סתירה למנהג קצת מקומות שנתנו עירובין בבית הכנסת ובתי כותים הם מפסיקן ביניהם ובין העירוב ואין יכולין לטלטל לבית הכנסת למקום עירוב » (אליה רבה שע״ט ס״ק ב). מה משנה מנהג זה בדין סעיף ב שבסימננו, דף זה אינו מכריע: היעזר ברב שלך.

שיחות, מאמרים ואגרות הרבי

דברי הרבי על נושאי סימן שע״ט

הלכה למעשה — מנהג חב״ד

ההנהגה המעשית לחב״ד

נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן שע״ט, ברגישות החב״דית. כל נקודה מפנה לסעיף שלה בשולחן ערוך הרב, לפי סדר הלשון.