שולחן ערוך · אורח חיים

רש״י — על מעשה הפונדק: « דמאתמול שפיר מצו לערובי דיורין דישראל דהוו ביה משום דנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה ולא עירבו מאתמול ולא הוו (מצי) מטלטלי בחצר כי אתא נכרי אמרי מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשות לגבי חד וההוא מיהו לישתרי להוציא » (רש״י עירובין ס״ה ע״ב). במקרה שרש״י מתאר לא עירבו; הסעיף מדבר בשני ישראלים שעירבו (ויערבו), ועירובם בטל (פרק 2).

הרמב״ם — « שׂוֹכְרִין מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. שֶׁהַשְּׂכִירוּת כְּבִטּוּל רְשׁוּת הִיא שֶׁאֵינָהּ שְׂכִירוּת וַדָּאִית אֶלָּא הֶכֵּר בִּלְבַד » (הלכות עירובין פ״ב הי״ב). ואחר כך: « שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַדָּרִים בְּחָצֵר אַחַת וְשָׂכְרוּ מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת חוֹזֵר הָאֶחָד וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי וּמֻתָּר. וְכֵן אִם מֵת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת מְבַטֵּל הַיִּשְׂרְאֵלִי לַיִּשְׂרְאֵלִי הָאַחֵר וְיִהְיֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל » (הלכות עירובין פ״ב הי״ג).

המגן אברהם — « וע״ק מדקאמר וכ״ש אם מת עכו״ם וכו׳ משמע דאפי׳ היה העכו״ם כאן מאתמול ועירבו ומת בשבת או שכרו ממנו העירוב בטל וצריכים לבטל » (מגן אברהם שפ״ג ס״ק א); הוא מציין לתוספות, וממשיך: « א״כ ש״מ דלא אמרי׳ העירוב חוזר וניער א״כ קשה מ״ש דבסי׳ שע״ד פסק דחוזר וניער אפי׳ נפתח בשבת וע״ש לכן יש להתישב בדין זה שפסק לעיל » (מגן אברהם שפ״ג ס״ק א). ובס״ק שאחריו: « ול״ד למת ישראל בשבת דעירובן קיים כמ״ש סימן שע״א סעיף ד׳ דהתם אי בעי לערובי מאתמול הוי מערבי מה שאין כן כאן » (מגן אברהם שפ״ג ס״ק ב).

הט״ז — « ונ״ל דמה״ט יש ללמוד במש״כ אח״ז וכ״ש אם מת העכו״ם בשבת שיבטל א׳ לחבירו כו׳ והיינו שלא שכרו ממנו תחלה רק היו אסורים ובמיתת העכו״ם נעשה היתר ע״י שיבטל א׳ לחבירו » (ט״ז או״ח שפ״ג ס״ק ב); « אבל שכרו ממנו קודם שבת והיה להם עירוב רק שבשבת שמת העכו״ם נאסר כמש״ל סי׳ שפ״ב ס״ז שכרו מן היורש בשבת ההוא שא״צ אח״כ ביטול רשות » (ט״ז או״ח שפ״ג ס״ק ב); הוא מדמה זאת לספינות, ומסיים: « ודי בעירוב שעשו תחל׳ וכ״ש אם מת העכו״ם בחול כנלע״ד » (ט״ז או״ח שפ״ג ס״ק ב).

המשנה ברורה — « ר״ל שעירבו מבע״י ולא היה העכו״ם כאן ובא בשבת ומת בו ביום דודאי מהני בטול לחוד מק״ו דכיון דגם היכא דצריך שכירות וביטול מהני אפילו בשבת וכ״ש ביטול לחודא » (משנה ברורה שפ״ג ס״ק ח). « [וה״ה אם לא עירבו כלל מבע״י מפני העכו״ם שהוא אוסר עליהן ומת בשבת דמבטל אחד לחבירו ושרי] » (משנה ברורה שפ״ג ס״ק ח). « וכ״ז כשלא שכרו מן העכו״ם אבל אם שכרו ממנו מבע״י וגם עירבו ומת העכו״ם בשבת אף שיש לו יורשים לא נתבטל העירוב אף שעדיין לא שכרו מן היורש דכיון שהותר לתחלת השבת הותר לכל השבת » (משנה ברורה שפ״ג ס״ק ח).

הביאור הלכה — « עיין במ״ב שכתבנו דקאי אעירבו מבע״י ולא היה העכו״ם כאן וכו׳ כן פירש הנה״ש » (ביאור הלכה שפ״ג). « ועי״ש דבהיה העכו״ם כאן ולא היה רוצה להשכיר מבע״י עד שחשכה והשכיר אח״כ או מת פשיטא דצריך ביטול » (ביאור הלכה שפ״ג). « ומצדד שם דאפילו לדעת הראב״ד החולק על הרשב״א וס״ל דהעירוב חוזר ונעור הוא דוקא כשלא היה העכו״ם בביתו דחל העירוב עד שבא משא״כ בזה שלא חל בביה״ש כלל ועיין בבית מאיר דגם הוא מסכים בעיקר הדין לדבריו » (ביאור הלכה שפ״ג).

שולחן ערוך הרב — כותב את המקרים בנפרד (שפ״ג:ג). אם היה הנכרי בביתו, ושכרו ממנו מבעוד יום ועירבו: « וּמֵת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת וְשָׂכְרוּ בּוֹ בַיּוֹם מִן הַיּוֹרֵשׁ — הֲרֵי הָעֵרוּב חוֹזֵר וְנֵעוֹר » (שו״ע הרב שפ״ג:ג). ואם עירבו בלא שכירות, ומת הנכרי בשבת ויורשו אינו דר שם — צריך שיבטל אחד לחבירו, והעירוב אינו חוזר: ראה רמה 4, נקודות ד ו־ה.