שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות התלמוד,
שיטות הראשונים והאחרונים בעכו״ם הנכנס לשם אכסנאות ובאנשי חיל המלך
נושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שפ״ד — ב׳ סעיפים בשולחן ערוך (המחבר), בלי הגהת הרמ״א; סעיף אחד בשולחן ערוך הרב (ראה רמה 4)
המקורות המובאים בעמוד זה: גמרא עירובין ורש״י, הירושלמי כפי שמעתיקו הבית יוסף, טור, בית יוסף, ט״ז, מגן אברהם, משנה ברורה, ביאור הלכה, שולחן ערוך הרב
משנה ברורה: 9 ס״ק
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- מקור השולחן ערוך — ב׳ סעיפים
- הירושלמי: רגיל ושאינו רגיל, ברשות ושלא ברשות (סעיף א)
- «נכנס ברשות»: החדר, החוב, הרגילות (סעיף א)
- המתארח בעלמא, והמשכיר ביתו לעכו״ם (סעיף א)
- מקור סעיף ב: תשובת הרשב״א ותפיסת יד (סעיף ב)
- אנשי חיל שנכנסו בחזקה (סעיף ב)
- הכלים של בעל הבית: איזה כלים, וכשאין שם כלים (סעיף ב)
- סיכום השיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — ב׳ סעיפים
עכו״ם הנכנס לשם אכסנאות אם נכנס שלא ברשות אינו אוסר לעולם ואם נכנס ברשות אם הוא רגיל לבא אוסר מיד ואם אינו רגיל אינו אוסר עד לאחר שלשים יום:
1. הירושלמי: רגיל ושאינו רגיל, ברשות ושלא ברשות (סעיף א)
הטור כותב את הדין בלשון זו: « כותי הנכנס בחצר לשם אכסנאות אם נכנס שלא ברשות אינו אוסר לעולם ואם נכנס ברשות אם הוא רגיל לבא אוסר מיד ואם אינו רגיל אינו אוסר עד לאחר ל׳ יום » (טור או״ח שפ״ד). הבית יוסף מביא את מקורו: « ירוש׳ כתבוה התוס׳ והרא״ש בפ׳ הדר » (בית יוסף או״ח שפ״ד) — ירושלמי, שכתבוהו התוספות והרא״ש בפרק הדר; ומוסיף: « ולא נזכר זה בדברי הרמב״ם » (בית יוסף או״ח שפ״ד).
לשון הירושלמי: הבית יוסף מעתיקו בתוך תשובת הרשב״א שהוא מביא לסעיף ב (פרקים 4 ו־5): « אית תניי תני. הקוסטור אוסר מיד ואכסניא לאחר ל׳ יום אית תניי תני הקוסטור אוסר לאחר ל׳ יום ואכסניא אינו אוסר לעולם » (בית יוסף או״ח שפ״ד). והירושלמי מיישב: « מאן דמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסניא לאחר ל׳ יום בשאינו רגיל ומאן דמר הקוסטור לאחר ל׳ יום באילין דעאלין ברשות ואכסניא אינו אוסר לעולם באילין דעאלו בלא רשות » (בית יוסף או״ח שפ״ד) — מי שאומר «הקוסטור אוסר מיד» מדבר ברגיל, ו«אכסניא לאחר ל׳ יום» בשאינו רגיל; ומי שאומר «הקוסטור לאחר ל׳ יום» מדבר בנכנסים ברשות, ו«אכסניא אינו אוסר לעולם» בנכנסים שלא ברשות.
סעיף א כולל את שני החילוקים האלה: ברשות ושלא ברשות, רגיל ושאינו רגיל.
2. «נכנס ברשות»: החדר, החוב, הרגילות (סעיף א)
המשנה ברורה — על לשם אכסנאות: « ר״ל שלא נכנס לשם לקבוע שם דירתו אלא לפי שעה להתאכסן שם » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק א). על שלא ברשות: « לאו דוקא אלא ר״ל שלא נכנס ברשות » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ב). על נכנס ברשות: « ר״ל שהשאילו או השכירו חדר מיוחד להתאכסן שם » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ג).
שולחן ערוך הרב — ב«נכנס ברשות» הוא כותב: « שֶׁהִשְׂכִּירוּ אוֹ הִשְׁאִילוּ לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד לַאֲכִילָה » (שו״ע הרב שפ״ד:א) (רמה 4, נקודה א).
עכו״ם שיש לו חוב על הבית. המגן אברהם: « נ״ל דעכו״ם שיש לו חוב על הבית מקרי ברשות ועיין בח״מ סי׳ רל״ו עסי׳ שפ״ב סט״ו עססי׳ ש״ע » (מגן אברהם שפ״ד ס״ק א) — בלשון נ״ל: עכו״ם שיש לו חוב על הבית נקרא נכנס ברשות; ומפנה לחושן משפט סימן רל״ו, לסימן שפ״ב ולסוף סימן ש״ע. המשנה ברורה מביאו ומוסיף: « כתב מג״א דעכו״ם שיש לו חוב על הבית ונכנס שלא ברשות בעד חובו מיקרי ברשות ואוסר ויש מקילין בזה » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ג). שולחן ערוך הרב כותב בסעיפו שעכו״ם שיש לו חוב על הבית נקרא «נכנס ברשות» (רמה 4, נקודה א).
המשנה ברורה — על רגיל לבא: « היינו שרגיל לבוא תמיד להתאכסן שם ועי״ז חשוב כקבוע וצריך לשכור ממנו הרשות » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ד). על עד לאחר שלשים יום: « דעד זמן זה חשוב כאורח ואינו אוסר וכמו לעיל בס״ס ש״ע וע״ש מה שכתבתי בבה״ל » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ה).
3. המתארח בעלמא, והמשכיר ביתו לעכו״ם (סעיף א)
הביאור הלכה, על אינו אוסר עד לאחר שלשים: « וכמו גבי אכסנאי ישראל לעיל בסוף סימן ש״ע ומיירי הכא ג״כ כמו התם ששאל או ששכר ממנו המקום להתאכסן דאם נתארח אצלו בעלמא מבלי שאלה או שכירות בודאי אינו אוסר לעולם מדיכול לסלוקי בכל עת ובכל שעה » (ביאור הלכה שפ״ד) — כלומר, כאן מדובר במי ששאל או שכר את המקום להתאכסן; המתארח בעלמא, בלי שאלה או שכירות, אינו אוסר לעולם, מפני שיכול לסלקו בכל עת.
קושיית האחרונים.
« והקשו האחרונים דהא לעיל בריש סי׳ שפ״ב מבואר בהג״ה דישראל שהשכיר או השאיל ביתו לעכו״ם אינו אוסר עליו דלא השאיל לו אדעת דליאסר הרי דמקילינן גבי עכו״ם ואמרינן דלא השאיל לו וכו׳ אף שהיה בשאלה או בשכירות גמורה וכ״ש הכא גבי אכסנאות בעלמא » (ביאור הלכה שפ״ד).
כלומר: מהגהת הרמ״א בריש הסימן ההוא, המשכיר או המשאיל ביתו לעכו״ם, אין העכו״ם אוסר עליו, אף בשאלה או בשכירות גמורה; וכל שכן כאן, באכסנאות בעלמא.
החמד משה: « ותירץ בעל חמד משה דמיירי הכא שאין בעה״ב בביתו דלא שייך לומר שלא השאיל לו אדעתא דליאסר [והתירוץ הזה נסתר מתשובת הרמב״ם המיוחסת להרשב״א סימן ר״כ עי״ש בראש התשובה] » (ביאור הלכה שפ״ד).
הגר״ז: « והגר״ז תי׳ דלא מקילינן גבי עכו״ם אלא בשהיה השאלה או השכירות לזמן מרובה דאין סברא שיאסור עליו זמן רב חצירו בשביל העכו״ם משא״כ הכא דאינו אלא אכסנאי לחודש ימים או מעט יותר בזה לא מקילינן כלל גבי עכו״ם טפי מבאורח ישראל » (ביאור הלכה שפ״ד). ובשולחן ערוך הרב, בסוף סעיפו: « וְכָל זֶה בְּאַכְסְנָאִים, שֶׁאֵינָם קְבוּעִים שָׁם. אֲבָל הַמַּשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לְנָכְרִי לָדוּר בּוֹ בִּקְבִיעוּת שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם — אֵינוֹ אוֹסֵר בְּכָל עִנְיָן, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא הִשְׂכִּיר לוֹ בֵּיתוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו בִּקְבִיעוּת כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ » (שו״ע הרב שפ״ד:א) (רמה 4, נקודה ג).
הגר״א: « אבל דעת הגר״א בסי׳ שפ״ב דלא מקילינן כלל בנכרי טפי מבישראל והא דמקילינן בסי׳ שפ״ב לאו משום דשוכר עכו״ם הוא דאפילו אם היה שוכר ישראל נמי לא היה אוסר דמיירי התם בשהיה לו רשות למשכיר או למשאיל לסלוקיה בכל עת שירצה » (ביאור הלכה שפ״ד).
אחר כך הביאור הלכה דן בתירוצים האלה ומציע תירוץ נוסף על פי האליה רבה; ומסיים: « ומ״מ לדינא צ״ע אם יש להקל בלא יכול לסלוקי מאחר שמדברי הרמב״ם מוכח דלא ס״ל האי דינא וכמו שהבאנו בסי׳ שפ״ב ס״א בשער הציון בשם ס׳ בית מאיר » (ביאור הלכה שפ״ד).
4. מקור סעיף ב: תשובת הרשב״א ותפיסת יד (סעיף ב)
הבית יוסף מביא את מקור סעיף ב: « השיב הרשב״א על שר א׳ ששלחו המלך עם פרשים לשמור העיר והפרשים נכנסו בבתי היהודים מהם בחזקה ומהם ברצון הבעלים דכיון שיש לבעלי בתים באותן המקומות שנכנסו הכותים כלים שאסור לטלטלם בשבת אינם אוסרים עליהם דקי״ל כר׳ יהודה דאמר אם יש שם תפיסת יד של בע״ה אינו אוסר » (בית יוסף או״ח שפ״ד).
משנת רבי יהודה. « בֵּית הַתֶּבֶן וּבֵית הַבָּקָר וּבֵית הָעֵצִים וּבֵית הָאוֹצָרוֹת — הֲרֵי זֶה עֵירוּב, וְהַדָּר שָׁם — אוֹסֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת — אֵינוֹ אוֹסֵר » (עירובין פ״ה ע״ב). רש״י: « והדר שם - אם השאיל בעל הבית בית התבן שלו לאחר לדור שם אוסר עליו בחצר הואיל ופתוח לחצר » (רש״י עירובין פ״ה ע״ב); « אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית - שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע: אינו אוסר עליו - דכל רשותא דחצר דידיה הוא כאילו דר עמו בבית » (רש״י עירובין פ״ה ע״ב).
הגמרא שואלת: « הֵיכִי דָּמֵי תְּפִיסַת יָד? כְּגוֹן חֲצֵירוֹ שֶׁל בּוֹנְיָיס » (עירובין פ״ה ע״ב). ואחר כך: « רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: כְּגוֹן יָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה. אָמַר רַב נַחְמָן, תָּנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: דָּבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת — אוֹסֵר. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ אוֹסֵר » (עירובין פ״ו ע״א). רש״י: « דבר הניטל בשבת - אינו תפיסת יד ואוסר דאי בעי שקיל ושדי ליה לבראי » (רש״י עירובין פ״ו ע״א).
סעיף ב ושולחן ערוך הרב — סעיף ב כותב « כלים שאסור לטלטלם בשבת » (שו״ע או״ח שפ״ד:ב); שולחן ערוך הרב כותב « כֵּלִים שֶׁאֵינָם נִטָּלִים בְּשַׁבָּת » (שו״ע הרב שפ״ד:א) (רמה 4, נקודה ב).
5. אנשי חיל שנכנסו בחזקה (סעיף ב)
סעיף ב כותב « בין בחזקה בין ברצון » (שו״ע או״ח שפ״ד:ב); וסעיף א כותב « אם נכנס שלא ברשות אינו אוסר לעולם » (שו״ע או״ח שפ״ד:א).
הרשב״א, בבית יוסף — אחר דין הכלים: « והנכנסים בלא רשות אע״פ שלא נשאר בבית שום דבר לישראל נראה מהירושלמי שאינו אוסר » (בית יוסף או״ח שפ״ד); מביא את הירושלמי (פרק 1), ומסיים: « ונראה דהלכה כמאן דמיקל דקי״ל הלכה כדברי המיקל בעירוב עכ״ל » (בית יוסף או״ח שפ״ד).
המגן אברהם: « צ״ע דבס״א כ׳ דשלא ברשות אינו אוסר ואפשר דס״ל דחיל המלך כברשות דמי דדינא דמלכותא דינא וכמ״ש רסי׳ ת״מ » (מגן אברהם שפ״ד ס״ק ב); « אבל ברשב״א משמע דחיל המלך שוה לשאר עכו״ם עבב״י וצ״ע » (מגן אברהם שפ״ד ס״ק ב); « ועכ״פ אינן אוסרים פחות מל׳ יום אם אין רגילין לבוא ואם יש לישראל רשות להניח כלים בחדרם אין אוסרים עסי׳ שפ״ב סי׳ י״ח » (מגן אברהם שפ״ד ס״ק ב).
המשנה ברורה: « הקשו המפרשים דהא בסעיף א׳ מבואר דשלא ברשות אינו אוסר כלל ותירצו דמיירי שמתאכסנים ע״פ דינא דמלכותא כמו שנהוג כשאנשי חיילים באים לעיר הפקידים קובעים מקומות בעד החיל בבתי העיר » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו); « ובזה אפי׳ לא נתרצה הבעה״ב נמי אוסר דהפקיד יש לו רשות ע״ז מן המלכות וכנכנס ברשות דמי » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו); « ואם משנה הפקיד מחוק שנתן המלך והוא עושה בחזקה הרי הוא כשאר עכו״ם ואינו אוסר » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו); « ובספר משכנות יעקב סי׳ קי״ב חולק לגמרי על פסק המחבר ודעתו דלגבי אנשי חיל תמיד ברשות בעלים קיימא ושמן עליו ובכל גווני אינו אוסר » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו).
שולחן ערוך הרב כותב « מֵהֶם בְּחָזְקָה וּמֵהֶם בְּרָצוֹן » (שו״ע הרב שפ״ד:א); וכשאין לבעלי בתים כלים באותם חדרים: « וְאִם לָאו — אוֹסְרִים בַּחֲצֵרוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ בָּהֶן בִּרְשׁוּת לְאַחַר ל׳ יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רְגִילִים לָבֹא שָׁם. אֲבָל הַנִּכְנָסִים בְּחָזְקָה אֵינָם אוֹסְרִים לְעוֹלָם » (שו״ע הרב שפ״ד:א) (רמה 4, נקודה ב).
עמוד זה אינו מכריע בין הלשונות האלה; היעזר ברב שלך.
6. הכלים של בעל הבית: איזה כלים, וכשאין שם כלים (סעיף ב)
קושיית הט״ז. « זהו מתשו׳ הרשב״א הביאו ב״י ותמה אני דדברי הרשב״א סתרי אהדדי » (ט״ז או״ח שפ״ד ס״ק א); « דהא כ׳ המ״מ בפ״ב מה״ע משמו הביאו ב״י ורמ״א סי׳ שפ״ב ס״א דאם השאיל לו או השכיר ביתו לעכו״ם אינו אוסר דלא השאיל לו אדעתא דליאסר עליו » (ט״ז או״ח שפ״ד ס״ק א); « א״כ הכא אמאי יאסרו אנשי חיל עליו כל שאין לבעלי בתים כלים שם וצ״ע רב » (ט״ז או״ח שפ״ד ס״ק א).
האם בעינן דוקא כלים שאסור לטלטלם? הביאור הלכה, על מילים אלה: « הקשו המפרשים מסי׳ שפ״ב סי״ח דמבואר שם דכל שיש לו רשות להניח שום כלי ג״כ סגי » (ביאור הלכה שפ״ד); « וכתב א״ר דהתם שאני דעי״ז הוי כשכירו ולקיטו משא״כ הכא דהוא הבעה״ב ולשווייה לעכו״ם כאורח בעינן דוקא שיהיו שם כלים שאסורים לטלטל וכדלעיל בסי׳ ש״ע ס״ב » (ביאור הלכה שפ״ד); « וכן הסכים בח״א וגם הגר״ז העתיק כהשו״ע אך מהמ״א משמע דהוא מצדד להקל בזה במש״כ ואם יש לישראל רשות וכו׳ וכן הבין הח״א את דבריו » (ביאור הלכה שפ״ד); « אכן לפ״ז הי״ל להמ״א לחלוק על השו״ע ולא לכתוב סתם » (ביאור הלכה שפ״ד); « וע״כ נלפענ״ד דדברי המגן אברהם קאי רק אדלעיל כשנכנס בחזקה » (ביאור הלכה שפ״ד); « וע״ז הכריע שאף אם נחמיר בזה עכ״פ בשיש לו רשות להישראל להניח כלים בחדרם [אף כלים שמותר לטלטלם] אין להחמיר בזה יותר מהמבואר בסימן שפ״ב סי״ח » (ביאור הלכה שפ״ד); « מ״מ אף אם המג״א לא כוון להקל בזה יש להסתפק למעשה מאחר שהמאמר מרדכי כתב להקל בזה וכן בפמ״ג נשאר בזה בצ״ע וכן בבית מאיר מחלק בזה איזה חילוקים עיי״ש וא״כ אפשר דיש להקל בשעת הדחק » (ביאור הלכה שפ״ד).
המשנה ברורה — על אינם אוסרים: « דתו הו״ל האי עכו״ם אצלו רק כאורח לפי שעה וכדלעיל בסי׳ ש״ע ס״ב » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ח).
בלא תפיסת יד — המשנה ברורה, על עליהם: « אבל אם אין לו תפיסת יד אוסר אם שהה יותר מלמ״ד יום אם אינו רגיל וכנ״ל » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ט). הביאור הלכה, על אינם אוסרים עליהם: « אבל בלא תפיסת יד אוסר ודוקא בלא יכול לסלוקי אבל ביכול לסלוקי בכל גווני אינו אוסר [מביאור הגר״א] » (ביאור הלכה שפ״ד).
7. סיכום השיטות והכרעת ההלכה
היסוד: סעיף א מקורו בירושלמי בפרק הדר, שכתבוהו התוספות והרא״ש, לדברי הבית יוסף; סעיף ב מקורו בתשובת הרשב״א, הסומך על רבי יהודה ותפיסת יד (עירובין פ״ה ע״ב):
- עכו״ם הנכנס לשם אכסנאות: נכנס שלא ברשות, אינו אוסר לעולם; נכנס ברשות, אם רגיל לבא אוסר מיד, ואם אינו רגיל אינו אוסר עד לאחר שלשים יום (סעיף א; פרק 1);
- מהו נכנס ברשות, ועכו״ם שיש לו חוב על הבית: ראה פרק 2;
- המתארח בעלמא, בלי שאלה או שכירות, אינו אוסר לעולם, לדברי הביאור הלכה; הקושיה מסימן שפ״ב ותירוציה בפרק 3, ושם הביאור הלכה מסיים בצ״ע;
- אנשי חיל המלך, שנכנסו בחזקה או ברצון, אינם אוסרים אם יש לבעלי בתים באותם מקומות כלים שאסור לטלטלם בשבת (סעיף ב; פרק 4);
- בנכנסים בחזקה, המפרשים חלוקים (פרק 5);
- כשאין לבעלי בתים כלים באותם מקומות, ובאיזה כלים בעינן — הדבר נידון בפרקים 5 ו־6.
להלכה למעשה, היעזר ברב שלך; גם מנהג הקהילה קובע.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב, סעיף אחד בסימן זה).