מדוע רמה 4 מוקדשת לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר: זהו שולחן ערוך בפני עצמו, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן, בחלוקה ובמספור סעיפים משלו. כאן מונה שולחן ערוך הרב שלושה סעיפים בראש הסימן, וספריא מגישה את לשונו בשלושה קטעים, והדף מביא וממספר אותם כמות שהם (פרק 1); בשולחן ערוך של המחבר הסימן כולו סעיף אחד. שלושת סעיפי הרב מקבילים אפוא כולם לסעיף א של המחבר. בכתובות שבסוגריים שני המספורים באותיות, והכתובת מזכירה תמיד את הספר (שו״ע או״ח למחבר, שו״ע הרב לרב).
עמוד זה מקבץ, לסימן שפ״ג, את הטקסט המלא של הרב, את מה ששונה בלשונו מדברי המחבר, ואת ההנהגה המעשית העולה מדבריו.
שלחן ערוך הרב — סימן שפ״ג
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן שפ״ג — כְּשֶׁאֵין הַנָּכְרִי בַּבַּיִת אֵינוֹ מְעַכֵּב — וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. בכותרת: ג׳ סעיפים; ספריא מגישה את הלשון בשלושה קטעים (בשולחן ערוך של המחבר סימן זה סעיף אחד).
סעיף א כְּשֶׁאֵין הַנָּכְרִי בַּבַּיִת אֵינוֹ מְעַכֵּב וּבוֹ ג' סְעִיפִים: נָכְרִי הַדָּר עִם שְׁנֵי…
כְּשֶׁאֵין הַנָּכְרִי בַּבַּיִת אֵינוֹ מְעַכֵּב וּבוֹ ג' סְעִיפִים:
נָכְרִי הַדָּר עִם שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים בְּחָצֵר אַחַת, וְאֵין הַנָּכְרִי בְּבֵיתוֹ (וְלֹא שׁוּם אֶחָד מִבְּנֵי בֵיתוֹ) — אֵינוֹ אוֹסֵר, וִיעָרְבוּ וְיִהְיוּ מֻתָּרִים. וַאֲפִלּוּ אִם הָלַךְ לְמָקוֹם קָרוֹב, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּחֲזוֹר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ בְּבֵיתוֹ אֵין דִּירָתוֹ אוֹסֶרֶת, שֶׁדִּירָה בְּלֹא בְעָלִים אֵינָהּ דִּירָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״א.
וְאִם בָּא הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת — אוֹסֵר, וְהָעֵרוּב בָּטֵל. וְאֵין אוֹמְרִים "שַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהֻתְּרָה הֻתְּרָה", הוֹאִיל וּבְשָׁעָה שֶׁהֻתְּרָה לֹא הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁלֹּא תַחֲזוֹר וְתֵאָסֵר, כִּי שֶׁמָּא יָבֹא הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת, אִם לֹא שֶׁיָּדוּעַ בְּבֵרוּר מִדַּעַת הַנָּכְרִי בִּכְנִיסַת שַׁבָּת שֶׁלֹּא הָיָה אָז בְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, וְנִמְלַךְ אַחַר כָּךְ:
סעיף ב וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצִים לִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ לְאַחַר שֶׁבָּא…
וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצִים לִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ לְאַחַר שֶׁבָּא בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ מוֹעִיל, אֶלָּא לִכְשֶׁיְּבַטֵּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ אַחַר שֶׁשָּׂכְרוּ מִמֶּנּוּ, יִהְיֶה חֲבֵרוֹ מֻתָּר. אֲבָל הָעֵרוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנֵעוֹר כְּשֶׁשָּׂכְרוּ מִמֶּנּוּ, הוֹאִיל וּכְבָר נִתְבַּטֵּל מִיָּד בְּבוֹאוֹ. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לִסְפִינוֹת שֶׁהָיוּ קְשׁוּרוֹת זוֹ בְּזוֹ מִבְּעוֹד יוֹם וְעֵרְבוּ יַחַד, וְנִפְסְקוּ בְּשַׁבָּת וְנִתְבַּטֵּל עֵרוּבָן וְחָזְרוּ וְנִקְשְׁרוּ, שֶׁחָזְרוּ לְהֶתֵּרָן הָרִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס״ב (וְכֵן ב' חֲצֵרוֹת שֶׁעֵרְבוּ פַּעַם אַחַת לְשָׁנָה אוֹ יוֹתֵר עַל יְדֵי פֶּתַח שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְנִסְתַּם הַפֶּתַח בְּחֹל וְנִפְתַּח בְּשַׁבָּת, שֶׁהָעֵרוּב חוֹזֵר וְנֵעוֹר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ד), לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעֵרְבוּ הַסְּפִינוֹת הַקְּשׁוּרוֹת, לֹא הָיוּ עוֹמְדוֹת לִפָּסֵק בְּשַׁבָּת וּלְהִתְבַּטֵּל עֵרוּבָן (וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁעֵרְבוּ הַחֲצֵרוֹת לְשָׁנָה אוֹ יוֹתֵר, לֹא הָיָה הַפֶּתַח שֶׁבֵּינֵיהֶם עוֹמֵד אָז לִסְתּוֹם בְּשָׁנָה זוֹ אוֹ אַחַר כָּךְ וּלְהִתְבַּטֵּל עֵרוּבָן). מַה שֶּׁאֵין כֵּן כַּאן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּא הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת, אִם כֵּן מִתְּחִלָּה כְּשֶׁנַּעֲשָׂה הָעֵרוּב — לֹא הָיָה סוֹפוֹ לְהִתְקַיֵּם כָּל הַשַּׁבָּת, שֶׁכְּשֶׁיָּבֹא הַנָּכְרִי יִתְבַּטֵּל (וַאֲפִלּוּ אִם הָלַךְ בְּדֶרֶךְ לְמֵרָחוֹק, יָכוֹל הוּא לֵילֵךְ מִמְּקוֹמוֹ בְּחֹל וְלָבֹא בְּשַׁבָּת):
סעיף ג אֲבָל אִם הָיָה הַנָּכְרִי בְּבֵיתוֹ…
אֲבָל אִם הָיָה הַנָּכְרִי בְּבֵיתוֹ, וְשָׂכְרוּ מִמֶּנּוּ מִבְּעוֹד יוֹם וְעֵרְבוּ, וּמֵת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת וְשָׂכְרוּ בּוֹ בַיּוֹם מִן הַיּוֹרֵשׁ — הֲרֵי הָעֵרוּב חוֹזֵר וְנֵעוֹר, הוֹאִיל וּבִשְׁעַת עֲשִׂיָּתוֹ לֹא הָיָה הַנָּכְרִי עוֹמֵד לָמוּת בְּשַׁבָּת שֶׁיֶּאֱסֹר עֲלֵיהֶם יוֹרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁשָּׂכְרוּ מִמֶּנּוּ.
אֲבָל אִם עֵרְבוּ בְּלֹא שְׂכִירוּת, שֶׁהָיוּ אֲסוּרִים, וּמֵת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת וְיוֹרְשׁוֹ אֵינוֹ דָר שָׁם, שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם — אַף עַל פִּי כֵן אֲסוּרִים עַד שֶׁיְּבַטֵּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וְיִהְיֶה חֲבֵרוֹ מֻתָּר. אֲבָל הָעֵרוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנֵעוֹר, הוֹאִיל וּבִשְׁעַת עֲשִׂיָּתוֹ לֹא הָיָה הַנָּכְרִי עוֹמֵד לָמוּת בְּשַׁבָּת, וְגַם לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא קָנוּ עֵרוּב מֵעוֹלָם (עַיֵּן סִמָּן שע״ד).
וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְיִשְׂרָאֵל הַמְבַטֵּל רְשׁוּת לִשְׁנַיִם שֶׁעֵרְבוּ, שֶׁהֵם מֻתָּרִים, שֶׁעֵרוּבָם חוֹזֵר וְנֵעוֹר, לְפִי שֶׁכְּשֶׁעֵרֵב מִבְּעוֹד יוֹם הָיָה גַם זֶה רָאוּי לְעָרֵב עִמָּהֶם, לְפִיכָךְ אֵינוֹ מְבַטֵּל עֵרוּבָם כְּשֶׁשָּׁכַח וְלֹא עֵרֵב עִמָּהֶם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן נָכְרִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְעָרֵב עִמָּהֶם, הוּא מְבַטֵּל אֶת עֵרוּבָם כְּשֶׁלֹּא הִשְׂכִּיר לָהֶם רְשׁוּתוֹ שֶׁבֶּחָצֵר. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְבַּטֵּל מִבְּעוֹד יוֹם — אֵינוֹ חוֹזֵר וְנֵעוֹר מִשֶּׁחָשֵׁכָה, שֶׁאֵין מְעָרְבִים מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ:
מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים שפ״ג. בספריא לא מופיעים ערכי קונטרס אחרון לסימן זה.
לשון הרב מול סעיף המחבר
במה שונה לשון הרב מסעיף המחבר
כל נקודה מעמידה זה לצד זה את סעיף א של שולחן ערוך המחבר, היחיד בסימן זה, ואת הסעיף המקביל בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן (במספור שלו, שלושה סעיפים), לפי סדר סעיפי הרב, ואינה מציינת אלא מה שעולה מהשוואת שני הטקסטים. אין בכך שנקודה מסוימת מיוחדת לרב: כשהיא כתובה כבר אצל אחד מן המפרשים שהדף עיין בהם — הטור; המגן אברהם והט״ז, שקדמו לרב; המשנה ברורה, המאוחר לרב — הדף מזכיר אותו.
אין נמנים כאן כנקודות בפני עצמן שני פרטים בסעיף א של הרב שגם המשנה ברורה כותב אותם, אחריו: החצר האחת, « בְּחָצֵר אַחַת » (שו״ע הרב שפ״ג:א), שהמשנה ברורה מפרש « בחצר אחד » (משנה ברורה שפ״ג ס״ק א); והעדר בני ביתו, « וְלֹא שׁוּם אֶחָד מִבְּנֵי בֵיתוֹ » (שו״ע הרב שפ״ג:א), שהמשנה ברורה כותב « שהלך קודם השבת הוא וכל בני ביתו לעיר אחרת » (משנה ברורה שפ״ג ס״ק ב).
נקודה א — אפילו הלך למקום קרוב (שו״ע הרב שפ״ג:א)
נכרי שאינו בביתו
דברי המחבר: « ואין העכו״ם בביתו אינו אוסר » (שו״ע או״ח שפ״ג:א), ואחר כך מפנה הנוסח הנדפס בסוגריים לסימן שע״א, « ע״ל סימן שע״א » (שו״ע או״ח שפ״ג:א), ואינו אומר כאן לאיזה מרחק הלך הנכרי. בסעיף א של סימן שע״א הוא כותב בנכרי « אבל בעכו״ם אפי' הלך לשבו' בעיר אחר' אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו אם היא קרוב מהלך יום א' שהרי אפשר שיבא בשב' אבל אם רחוק יותר אינו אוסר » (שו״ע או״ח שע״א:א), ואחר כך « וי״א שגם עכו״ם אם הלך לשבו' בחצר אחר' אינו אוסר » (שו״ע או״ח שע״א:א), והנוסח הנדפס מוסיף בסוגריים מרובעים « וכן נראה עיקר » (שו״ע או״ח שע״א:א).
דברי הרב: « וַאֲפִלּוּ אִם הָלַךְ לְמָקוֹם קָרוֹב, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּחֲזוֹר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ בְּבֵיתוֹ אֵין דִּירָתוֹ אוֹסֶרֶת, שֶׁדִּירָה בְּלֹא בְעָלִים אֵינָהּ דִּירָה » (שו״ע הרב שפ״ג:א), וגם הוא מפנה לסימן שע״א.
ההבדל: סעיף א של המחבר מפנה לסימן שע״א, ששם כתובות שתי דעות; לשון הרב כותבת בסעיף עצמו שאפילו הלך הנכרי למקום קרוב, שאפשר שיחזור ממנו בשבת, אין דירתו אוסרת כל זמן שאינו בביתו — כדברי הדעה השנייה שם — ומביאה את הטעם: דירה בלא בעלים אינה דירה.
אצל המשנה ברורה: המאוחר לרב, מבאר את ההפניה לסימן שע״א: « ר״ל דשם נתבאר לדעה ראשונה דדוקא כשהלך למקום רחוק יותר מיום אחד שא״א לו לבוא בשבת ולדעה שניה אפילו בתוך מהלך יום אינו אוסר » (משנה ברורה שפ״ג ס״ק ג).
נקודה ב — למה אין אומרים כאן שבת כיון שהותרה הותרה (שו״ע הרב שפ״ג:א)
נכרי שבא בשבת
דברי המחבר: « בא עכו״ם בשבת אוסר והעירוב בטל » (שו״ע או״ח שפ״ג:א), ואינו מביא טעם.
דברי הרב: אותו דין, ואחר כך שאין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה, « הוֹאִיל וּבְשָׁעָה שֶׁהֻתְּרָה לֹא הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁלֹּא תַחֲזוֹר וְתֵאָסֵר » (שו״ע הרב שפ״ג:א); וכותב יוצא מן הכלל: « אִם לֹא שֶׁיָּדוּעַ בְּבֵרוּר מִדַּעַת הַנָּכְרִי בִּכְנִיסַת שַׁבָּת שֶׁלֹּא הָיָה אָז בְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, וְנִמְלַךְ אַחַר כָּךְ » (שו״ע הרב שפ״ג:א). ואותו קנה מידה כותב בסימן שע״א: « לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים כֵּן אֶלָּא כְּשֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהֻתְּרָה הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁלֹּא תַחֲזוֹר וְתֵאָסֵר » (שו״ע הרב שע״א:ב).
ההבדל: סעיף א של המחבר אינו מביא לא את הטעם ולא את היוצא מן הכלל; לשון הרב מביאה את הטעם — בשעה שהותרה השבת לא היה ברור שלא תחזור ותיאסר — וכותבת את היוצא מן הכלל: נכרי שידוע בבירור שבכניסת שבת לא היה בדעתו לחזור, ונמלך אחר כך.
אצל המפרשים: המגן אברהם, שקדם לרב, כותב את הטעם, ומציין בו לרא״ש, למרדכי ולתוספות: « ולא שייך לו' כאן שבת הואיל והותרה הותרה ולא יתבטל כשיבא העכו״ם דהא בין השמשות עמד לאיסור » (מגן אברהם שפ״ג ס״ק א); והמשנה ברורה, המאוחר לרב: « ולא אמרינן דכיון שהותר תחלת השבת הותר לכל השבת ואפילו אם הלך למקום רחוק יותר ממהלך יום כיון שבא אח״כ בשבת אגלאי מלתא למפרע דיצא משם בחול ובכניסת השבת היה בתוך מהלך יום והיה עומד לבוא בשבת ולכך לא שייך לומר הואיל והותר תחלת השבת הותר דהא בין השמשות היה עומד להיות נאסר אח״כ » (משנה ברורה שפ״ג ס״ק ד). היוצא מן הכלל של נכרי שנמלך אינו כתוב לא בס״ק זה של המגן אברהם ולא בס״ק זה של המשנה ברורה.
נקודה ג — שכרו ממנו אחר שבא: אין העירוב חוזר וניעור (שו״ע הרב שפ״ג:ב)
שכירות אחר שבא
דברי המחבר: « ומיהו יכולים לשכור ממנו בשבת ואח״כ יבטל הא' לחבירו ויהי' היחיד מותר » (שו״ע או״ח שפ״ג:א). אינו כותב בפירוש שאין העירוב חוזר וניעור אחר השכירות.
דברי הרב: אותו דין, ואחר כך « אֲבָל הָעֵרוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנֵעוֹר כְּשֶׁשָּׂכְרוּ מִמֶּנּוּ, הוֹאִיל וּכְבָר נִתְבַּטֵּל מִיָּד בְּבוֹאוֹ » (שו״ע הרב שפ״ג:ב). הוא מחלק בין זה לבין הספינות הקשורות שבסימן שס״ב, ומצרף בסוגריים את שתי החצרות שבסימן שע״ד: « וְכֵן ב' חֲצֵרוֹת שֶׁעֵרְבוּ פַּעַם אַחַת לְשָׁנָה אוֹ יוֹתֵר עַל יְדֵי פֶּתַח שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְנִסְתַּם הַפֶּתַח בְּחֹל וְנִפְתַּח בְּשַׁבָּת, שֶׁהָעֵרוּב חוֹזֵר וְנֵעוֹר » (שו״ע הרב שפ״ג:ב); מה שאין כן כאן, « שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּא הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת, אִם כֵּן מִתְּחִלָּה כְּשֶׁנַּעֲשָׂה הָעֵרוּב — לֹא הָיָה סוֹפוֹ לְהִתְקַיֵּם כָּל הַשַּׁבָּת » (שו״ע הרב שפ״ג:ב).
ההבדל: סעיף א של המחבר אינו אומר בפירוש שאין העירוב חוזר וניעור, ואינו כותב את החילוק; לשון הרב כותבת זאת, עם הטעם: כבר בשעה שנעשה העירוב הזה, לא היה סופו להתקיים כל השבת.
אצל המפרשים: הטור כותב זאת בפירוש: « ולא אמרינן שיחזור העירוב לקדמותו אחר ששכרו להיות שניהן מותרין » (טור או״ח שפ״ג). המגן אברהם, שקדם לרב, כותב את החילוק מן הספינות, « ול״ד לספינות שנפסקו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון דהתם אין הספינות עומדו' ליפסק » (מגן אברהם שפ״ג ס״ק א), ואת מה שכותב הרב בסוף סעיף ב שלו במי שהלך למרחוק, « ואפי' הוא רחוק מ״מ יכול לילך ממקומו בחול ולבוא בשבת » (מגן אברהם שפ״ג ס״ק א); וגם הט״ז כותב, בשם התוספות: « שאני הכא דמתחלה כשעושה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת שעתיד העכו״ם לבא אבל התם אין הספינה עומדת להיפסק » (ט״ז או״ח שפ״ג ס״ק ב). והמשנה ברורה, המאוחר לרב: « משום דהעירוב נתבטל תיכף בבוא העכו״ם לביתו » (משנה ברורה שפ״ג ס״ק ה).
נקודה ד — שכרו ממנו מבעוד יום ומת בשבת (שו״ע הרב שפ״ג:ג)
שכרו מבעוד יום ומת הנכרי
דברי המחבר: בסוף הסעיף, « וכ״ש אם מת העכו״ם בשבת שיבטל א' לחבירו ויהי' היחיד מותר » (שו״ע או״ח שפ״ג:א). אינו כותב בפירוש את המקרה ששכרו ממנו מבעוד יום.
דברי הרב: אם היה הנכרי בביתו, ושכרו ממנו מבעוד יום ועירבו, « וּמֵת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת וְשָׂכְרוּ בּוֹ בַיּוֹם מִן הַיּוֹרֵשׁ — הֲרֵי הָעֵרוּב חוֹזֵר וְנֵעוֹר » (שו״ע הרב שפ״ג:ג), לפי שבשעת עשייתו לא היה הנכרי עומד למות בשבת שיאסור עליהם יורש, כיון ששכרו ממנו.
ההבדל: סעיף א של המחבר אינו כותב מקרה זה בפירוש; לשון הרב כותבת אותו, עם טעמו.
מקרה שהמפרשים חלוקים בו: במקרה זה, ובפירוש « וכ״ש אם מת » (שו״ע או״ח שפ״ג:א), מפרשי המחבר חלוקים; במקרה זה ראה ט״ז (ס״ק ב) ומשנה ברורה (ס״ק ח); ובפירוש « וכ״ש אם מת » ראה גם מגן אברהם (ס״ק א) וביאור הלכה. הדף אינו מכריע: היעזר ברב שלך.
נקודה ה — עירבו בלא שכירות ומת בשבת (שו״ע הרב שפ״ג:ג)
עירבו בלא שכירות
דברי המחבר: « וכ״ש אם מת העכו״ם בשבת שיבטל א' לחבירו ויהי' היחיד מותר » (שו״ע או״ח שפ״ג:א), ואינו אומר בפירוש באיזה מקרה מדובר ואם העירוב חוזר וניעור.
דברי הרב: « אֲבָל אִם עֵרְבוּ בְּלֹא שְׂכִירוּת, שֶׁהָיוּ אֲסוּרִים, וּמֵת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת וְיוֹרְשׁוֹ אֵינוֹ דָר שָׁם, שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם — אַף עַל פִּי כֵן אֲסוּרִים עַד שֶׁיְּבַטֵּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וְיִהְיֶה חֲבֵרוֹ מֻתָּר. אֲבָל הָעֵרוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנֵעוֹר » (שו״ע הרב שפ״ג:ג), לפי שבשעת עשייתו לא היה הנכרי עומד למות בשבת, « וְגַם לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא קָנוּ עֵרוּב מֵעוֹלָם » (שו״ע הרב שפ״ג:ג) — והוא מפנה לסימן שע״ד. ואחר כך « וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְיִשְׂרָאֵל הַמְבַטֵּל רְשׁוּת לִשְׁנַיִם שֶׁעֵרְבוּ, שֶׁהֵם מֻתָּרִים, שֶׁעֵרוּבָם חוֹזֵר וְנֵעוֹר » (שו״ע הרב שפ״ג:ג), « לְפִי שֶׁכְּשֶׁעֵרֵב מִבְּעוֹד יוֹם הָיָה גַם זֶה רָאוּי לְעָרֵב עִמָּהֶם, לְפִיכָךְ אֵינוֹ מְבַטֵּל עֵרוּבָם כְּשֶׁשָּׁכַח וְלֹא עֵרֵב עִמָּהֶם » (שו״ע הרב שפ״ג:ג).
ההבדל: לשון הרב כותבת את המקרה של עירוב בלא שכירות, כשהיורש אינו דר שם; היא כותבת שמבטל אחד לחבירו וחבירו מותר — כמו שכותב גם המשפט האחרון בסעיף המחבר, במקרה שהוא מדבר בו — ומוסיפה שאין העירוב חוזר וניעור, בשני טעמים, ואת החילוק מישראל המבטל רשות. באיזה מקרה מדבר משפט זה של המחבר — המפרשים חלוקים (נקודה ד).
אצל המגן אברהם: שקדם לרב, הוא מחלק כך על סעיף זה מישראל שמת בשבת: « ול״ד למת ישראל בשבת דעירובן קיים כמ״ש סימן שע״א סעיף ד' דהתם אי בעי לערובי מאתמול הוי מערבי מה שאין כן כאן » (מגן אברהם שפ״ג ס״ק ב). הרב כותב את החילוק בישראל המבטל רשות.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן שפ״ג
אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור). בשלב זה לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה — מוטב שלא להציג דבר מאשר הפניה לא מאומתת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה המעשית לחב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן שפ״ג, ברגישות החב״דית. כל נקודה מפנה לסעיף שלה בשולחן ערוך הרב, לפי סדר הלשון.
לחסיד חב״ד — סימן שפ״ג
- ① נכרי שאינו בביתו, ושבא: נכרי הדר עם שני ישראלים בחצר אחת, ואינו בביתו — ולא שום אחד מבני ביתו — אינו אוסר: מערבים ומותרים, אפילו הלך למקום קרוב שאפשר שיחזור ממנו בשבת. בא בשבת — אוסר, והעירוב בטל, אלא אם כן ידוע בבירור שבכניסת שבת לא היה בדעתו לחזור לביתו בשבת, ונמלך אחר כך (שו״ע הרב שפ״ג:א). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ג:א.
- ② שכירות אחר שבא: לשכור ממנו אחר שבא בשבת אינו מועיל לבדו; אחר השכירות מבטל אחד לחבירו, וחבירו מותר. העירוב אינו חוזר וניעור (שו״ע הרב שפ״ג:ב). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ג:ב.
- ③ נכרי שמת בשבת: אם היה הנכרי בביתו, ושכרו ממנו מבעוד יום ועירבו, ומת בשבת — הרב כותב שאם שכרו בו ביום מן היורש, העירוב חוזר וניעור; במקרה זה מפרשי המחבר חלוקים (פרק 2, נקודה ד): היעזר ברב שלך. אם עירבו בלא שכירות ומת בשבת, ויורשו אינו דר שם — אסורים עד שיבטל אחד לחבירו, וחבירו מותר; והעירוב אינו חוזר וניעור (שו״ע הרב שפ״ג:ג). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ג:ג.
⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה ממשית: להיוועץ ברב שלך.