שולחן ערוך · אורח חיים

שתי חצרות זו בצד זו (סעיף ג). הביאור הלכה, על « וא״צ לשכור מהעכו״ם », מביא שהבית יוסף בסוף הסימן הביא דעה אחרת בשם המרדכי, ושהשולחן ערוך כאן החזיק בדעת הרא״ש, המתיר אפילו דרך פתח. ועוד הוסיף המרדכי: « אבל אם פתחיהם יוצאות למבוי אחת שאוסרים זה על זה במבוי עד שישכרו רשותו [וכגון דאיכא שתי חצרות של ישראל] בזה אסורים לטלטל מחצר לחצר בכל גווני אפילו דרך כותל למעלה » (ביאור הלכה שפ״ב). בפרט זה כותב הביאור הלכה שמדברי הגר״א (ס״ק ח) מוכח שהשולחן ערוך מיירי במקום שאוסרין זה על זה במבוי, ואף על פי כן התיר המחבר; ומסיים: « ומ״מ לדינא נראה דיש להחמיר בכגון זה עכ״פ להוציא דרך חלון שהוא למטה מעשרה ומכ״ש דרך פתח מאחר שהב״ח [והעתיקו גם הא״ר] והחכ״צ נוטים לדעת המרדכי בזה אפילו בחלון שהוא למעלה מי׳ » (ביאור הלכה שפ״ב). דברי הרב בסעיף זה ברמה 4, נקודה א. דף זה אינו מכריע: היעזר ברב שלך.

לשכור בשבת (הקטע באותיות קטנות שבסעיף ה). חכמים שנזדמנו לפונדק שבא בעליו הנכרי בשבת שאלו אם מותר לשכור ממנו: « שׂוֹכֵר כִּמְעָרֵב דָּמֵי — מָה מְעָרֵב מִבְּעוֹד יוֹם, אַף שׂוֹכֵר מִבְּעוֹד יוֹם. אוֹ דִילְמָא שׂוֹכֵר כִּמְבַטֵּל רְשׁוּת דָּמֵי, מָה מְבַטֵּל רְשׁוּת וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, אַף שׂוֹכֵר וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת » (עירובין ס״ה ע״ב) « רַבִּי חֲנִינָא בַּר יוֹסֵף אָמַר: נִשְׂכּוֹר, וְרַבִּי אַסִּי אָמַר: לֹא נִשְׂכּוֹר, אֲמַר לְהוּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: נִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי זָקֵן וְנִשְׂכּוֹר » (עירובין ס״ה ע״ב). באו ושאלו את רבי יוחנן, ואמר להם: « יָפֶה עֲשִׂיתֶם שֶׁשְּׂכַרְתֶּם » (עירובין ס״ו ע״א). תהו בה נהרדעי: « וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שׂוֹכֵר כִּמְעָרֵב דָּמֵי. מַאי לָאו: מָה מְעָרֵב מִבְּעוֹד יוֹם, אַף שׂוֹכֵר מִבְּעוֹד יוֹם! לָא, מָה מְעָרֵב וַאֲפִילּוּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, אַף שׂוֹכֵר בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה » (עירובין ס״ו ע״א); והגמרא ממשיכה בהשוואה זו.

על קטע זה שבסעיף ה, הט״ז: « דאין זה כמקח וממכר שאין זה אלא כמתנה להתיר טלטול בשבת » (ט״ז או״ח שפ״ב ס״ק ז); והמשנה ברורה: « שאינו שכירות ודאית אלא כביטול רשות והיכר בעלמא » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק כ״ב), ומוסיף שמבואר בפוסקים שנותן לו דבר מאכל או דבר המותר לטלטל, אבל מעות אסור לטלטל; ומפנה לסימן שפ״ג, « דהעירוב נתבטל וצריכין לבטל רשותם לגבי אחד » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק כ״ב). דברי הרב, שנותן טעם זה וכותב שלקנות רשות בשבת אסור, ברמה 4, נקודה ב.

לאיזו שבת? ובתוך הזמן? המפרשים חלוקים. המגן אברהם: « היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה ואם החזיר בו משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו ואם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן » (מגן אברהם שפ״ב ס״ק ו). הט״ז: « משמע מזה אפי׳ שכרו לזמן מצי למיהדר אפי׳ תוך הזמן אם נותן הדמים » (ט״ז או״ח שפ״ב ס״ק ח). המשנה ברורה: « מיירי ששכרו ממנו בסתם ולא פירש שום זמן דאי שכרו לזמן ידוע כשעבר הזמן צריך לשכור שנית בכל ענין כמבואר בסעיף שאח״ז וקודם שעבר הזמן אינו יכול לחזור בשום ענין » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק כ״ג); « כיון שלא פירש זמן בשכירות מהני כ״ז שאינו חוזר העכו״ם בפירוש אבל אם רוצה הנכרי יכול לחזור בו מיד אחר שבת הראשונה ואוסר עליו דכיון שלא השכיר לו אלא בסתם יכול לומר לו לא כוונתי אלא על שבת אחת » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק כ״ד); « ר״ל דמה שאמרנו דאחר שבת הראשונה יכול העכו״ם לחזור היינו דוקא כשמחזיר הדמים דאל״כ יכול הישראל לומר לו אנכי כונתי לשכור ממך על כמה שבתות וע״ד כן נתתי לך דמי השכירות ובכגון זה הקילו חכמים במקום עכו״ם שאינו יכול לאסור עליו והרבה חולקים ע״ז ולדבריהם יכול העכו״ם לחזור אחר שבת ראשונה אפילו בלא חזרת דמים דכיון דלא פירש לכמה שבתות יכול לומר לא כוונתי אלא על שבת אחת » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק כ״ה).

הביאור הלכה: « יש בענין הזה מבוכה רבה בין המפרשים והמחוורת שבכולם היא שיטת הב״ח וא״ר [כי כמה אחרונים עומדים בשיטתם] דכשהשכירו לזמן קצוב אינו יכול לחזור באמצע הזמן וכדמוכח מסי״ד וכ״כ בתמים דעים דקודם הזמן שקצב אינו יכול לחזור ואפילו אם יחזיר לו הדמים » (ביאור הלכה שפ״ב). על לשון רש״י הוא מביא שכבר כתבו האחרונים שאין מזה שום ראיה: « דאין כונת רש״י במה שכתב דנקט דמי מפני שהמעות בידו אלא הכונה שהרי לקח דמים וממילא נקנה הרשות לשוכר » (ביאור הלכה שפ״ב). ומסיים: « אכן בהשכירו סתם דעת הפוסקים שאחר שבת ראשונה יכול לחזור שיכול העכו״ם לומר לא השכרתיך אלא על שבת אחת אמנם כ״ז שלא חזר עומד השכירות בתקפו ובזה מיירי השו״ע » (ביאור הלכה שפ״ב).

דברי הרב בעניינים אלה ברמה 4, נקודה ג. דף זה אינו מכריע: היעזר ברב שלך.

כשבעל הבית מוחה. הט״ז: « מו״ח ז״ל כת׳ שחילק בזה בין אשתו לשכירו ולקיטו ולא מהני בשכירו ולקיטו מוחה ואנו אין לנו אלא כמ״ש כאן ע״פ הרשב״א » (ט״ז או״ח שפ״ב ס״ק י״ג). המשנה ברורה: « כיון דמעיקר הדין אין דירתו אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו הקילו בה להיות אפילו שכירו נחשב לענין זה כבעה״ב וכתב הגר״א בביאורו דזהו רק לדעה הראשונה שבסימן שס״ז אבל לדעת י״א שם גם באשתו אינו יכול לשכור ממנה אם הבעל מוחה בה בפירוש שלא תשכיר » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק ל״ד). והביאור הלכה מציין לעצי אלמוגים, שכתב: « דבעינן דוקא שיהיה לו לשכירו ולקיטו רשות להשתמש בביתו או בחצרו הא לא״ה לא » (ביאור הלכה שפ״ב).

לשכור, או לתת עירובו? הבית יוסף מביא את פירוש רש״י: « ופירש״י עוד אפי׳ שכירו ולקיטו של כותי אם ישראל הוא נותן עירובו עם בני מבוי ודיו וכך הם דברי רבינו ורבינו ירוחם » (בית יוסף או״ח שפ״ב). הטור: « וזה תקנתם שאחד מבני החצר יתקרב אליו עד שישאיל לו שום מקום ברשותו ליתן בו שום דבר ונמצא זה כאילו הוא שכירו או לקיטו ודר עמו בביתו ונותן עירוב בשבילו ודיו » (טור או״ח שפ״ב). ואת דברי הרמב״ם: « אבל הרמב״ם כתב בפ״ב מה״ע ואפילו היה שכירו או שמשו ישראל ה״ז משכיר שלא לדעתו שאל מן הכותי מקום להניח בו חפציו והשאילו הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא לדעתו » (בית יוסף או״ח שפ״ב). הדעה הראשונה בסעיף יב כותבת « ומשכיר שלא מדעת העכו״ם » (שו״ע או״ח שפ״ב:יב); והשנייה: « ויש אומרים שאינו צריך להשכיר אלא נותן עירובו ודיו » (שו״ע או״ח שפ״ב:יב).

המשנה ברורה מפרש את הדעה הראשונה: « אבל בלא שכירות לא יועיל דלא עדיף הישראל העומד במקומו ממנו » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק ל״ט); ואת השנייה: « ס״ל לדעה זו דל״ד שכירות מתיר בעכו״ם ה״ה שאלה וממילא שאילתו מועיל בעד כולם כמו בההיא דס״ט לענין שכירות וע״כ די במה שנותן בעירוב עם שאר בני החצר » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק מ). ואחר כך: « ולכתחלה נכון לחוש לסברא הראשונה » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק מ״א). דברי הרב בסעיף זה ברמה 4, נקודה ה.

הגהת הרמ״א. « אם יש לכל א׳ דירה בפני עצמו וה״ה שני (עכו״ם) הדרים בכה״ג בבית אחד צריך לשכור (משניהם) » (רמ״א או״ח שפ״ב:טו). בנכרים, הבית יוסף מביא את הגהות אשר״י: « אם יש מבעלי בתים כותים אפילו י׳ ודרים כולם עמו בבית צריך למיגר מכולהו » (בית יוסף או״ח שפ״ב); ולומד מהן: « ומשמע דאם ב׳ כותים דרים בבית א׳ דינם שוה לישראל וכותי הדרים בבית וצריך לשכור משניהם » (בית יוסף או״ח שפ״ב).

המשנה ברורה: « ר״ל בחדרים מיוחדים לכל א׳ הא אי דרים בשותפות בכל הבית או אפי׳ מחולקים בכל הבית רק בחדר אחד יש רשות לשניהם להשתמש בו אין צריך לשכור רק מאחד מהם וכדלעיל בסי״ג. והרבה פוסקים חולקים אדברי רמ״א ולדידהו אפי׳ משתמשים ביחד בכל החדרים לא מיקרי ישראל שכיר ולקיט וצריך לשכור מן העכו״ם דוקא וכן בסיפא בשני עכו״ם נמי צריך לשכור משניהם דוקא והטעם דלא תקנו חכמים דיהיה ידו כיד בעה״ב אלא בשכיר ולקיט דנגרר אחריו אבל לא בשותפים שכח כל אחד מהם שוה בבית ואין כל אחד טפל לחבירו » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק נ״א). הביאור הלכה: « ונראה דאין להחמיר בזה כ״א לענין בע״כ » (ביאור הלכה שפ״ב); כשמשכיר אחד מהם שלא בידיעת חבירו, מסתבר לדבריו שחבירו, שכוחו שווה, מתרצה במה שעושה שותפו.

שולחן ערוך הרב עוסק בדינים אלה בסעיף טז שלו: ראה רמה 4.

ישראל אחד בחיצונה: הדעה האחרונה שבסעיף יז. הבית יוסף מביא את הרמב״ם בפרק ד וכותב: « ואם היה כותי בפנימית הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו נראה מדבריו שאפילו ביחיד בחיצונה אוסר » (בית יוסף או״ח שפ״ב). המגן אברהם: « זה דקדק הרב״י מלשון הרמב״ם פ״ד ול״נ דא״א לו׳ כן » (מגן אברהם שפ״ב ס״ק י״ד); ואחר ראיותיו מסיים: « לכן נ״ל דהרמב״ם קאי כששני׳ בחיצונ׳ אלא שסתם כמנהגו » (מגן אברהם שפ״ב ס״ק י״ד). הט״ז: « והא דכ׳ כאן בש״ע ויש מי שאומר שאפי׳ עכו״ם בפנימית כו׳ אזיל לשיטתיה לדעת הרמב״ם ואינו כן וליכא מאן דס״ל הכי כנלע״ד פשוט » (ט״ז או״ח שפ״ב ס״ק י״ח). המשנה ברורה: « דאע״ג דבכל מקום ישראל אחד עם עכו״ם אינו אסור אפילו אם דרים בחצר אחד ס״ל דהכא גרע טפי דבחצר שהוא לפנים מחצר לאו כו״ע ידעי מי ומי דר בו ויחשבו כי דרים בו גם ישראל מלבד עכו״ם וכי חזו דמטלטלי בחיצון אתו למימר דשרי בלי שכירות במקום עכו״ם ומ״מ להלכה לא נקטינן כן כי הרבה אחרונים דחו זה מהלכה » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק נ״ט).

בשני המקרים הראשונים שבסעיף, הביאור הלכה: « עיין במג״א שהביא בשם הגהת אשר״י שמקיל בשני אופנים הראשונים לדידן דקיי״ל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה » (ביאור הלכה שפ״ב); ואחר שהוא מביא ראשונים המחמירים, מסיים: « וע״כ קשה להקל בזה » (ביאור הלכה שפ״ב).

דברי הרב בסעיף זה ברמה 4, נקודה ו.

ודרך פתח? רש״י: « להכי נקט חלונות שאין דרך בני אדם לעשות פתחים גדולים מבית לבית » (רש״י עירובין ע״ד ע״ב). הבית יוסף לומד מזה: « ומשמע שאם היה פתח פתוח מבית לבית ה״נ דאין מערבין דרך הפתח » (בית יוסף או״ח שפ״ב). ומביא את הדרך האחרת: « אבל התוס׳ והרא״ש כתבו בשם ר״י דכיון דמסיק בגמרא דטעמא משום דאסור לעשות יחיד במקום כותי כלומר שאסור לעשות סיוע ליחיד וכו׳ לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהא יחידי וכו׳ א״כ דוקא נקט חלונות משום דכי לא מערבי בהדי הדדי מירתת ישראל ולא דייר בהדי כותי וכי מערבין אהדדי לא מירתת אבל דרך פתחים כיון דאפילו לא מערבי שכיח דדייר ולא מירתת דכיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאילו דר עמו בביתו שרי לערב בהדיה כיון דבלאו עירוב נמי שכיח דדייר » (בית יוסף או״ח שפ״ב). הטור: « אבל אם פתח פתוח ביניהן מותר לר״י ולרש״י אף אם פתח פתוח ביניהן אסור » (טור או״ח שפ״ב). סעיף יט כותב את ההיתר, ואחר כך מביא את הדעה האוסרת אף בפתח.

המשנה ברורה מפרש את ההיתר: « דאפי׳ בלא עירוב לא מסתפי ישראל לדור כאן יחידי שהרי הישראל מצוי תדיר כאן דרך פתחו ולהכי לא גזרו בזה שלא יהני עירובו » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק ס״ח); ועל הדעה השנייה: « ויש להחמיר כדעה זו ועיין ביאור הלכה » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק ס״ט). דברי הרב בסעיף זה ברמה 4, נקודה ז. דף זה אינו מכריע: היעזר ברב שלך.