שולחן ערוך · אורח חיים

📑 תוכן העניינים

📜 מקור השולחן ערוך — ד׳ סעיפים

1. המשנה והגמרא: צדוקי ורבן גמליאל (סעיף א)

המשנה בפרק הדר: « הַדָּר עִם הַנׇּכְרִי בֶּחָצֵר, אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵירוּב — הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו » (עירובין ס״א ע״ב). וממשיכה בדעת רבי אליעזר בן יעקב: « רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה » (עירובין ס״א ע״ב); ובגוי — ראה שולחן ערוך סימן שפ״ב סעיף א. ומביאה את דברי רבן גמליאל: « אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה בְּצַדּוּקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָּר עִמָּנוּ בְּמָבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר לָנוּ אַבָּא: מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת הַכֵּלִים לַמָּבוֹי, עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם » (עירובין ס״א ע״ב).

הגמרא שואלת מדוע הוזכר צדוקי במשנה, ומשיבה שחסורי מחסרא: « צַדּוּקִי מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: צַדּוּקִי הֲרֵי הוּא כְּגוֹי, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: צַדּוּקִי אֵינוֹ כְּגוֹי » (עירובין ס״ח ע״ב). ורש״י מפרש: « הרי הוא כנכרי - דאינו יכול לבטל בלא שכירות » (רש״י עירובין ס״ח ע״ב).

סעיף א כותב « צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות אבל עירוב אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב » (שו״ע או״ח שפ״ה:א).

2. צדוקי ועירוב: הרמב״ם והטור (סעיף א)

המשנה ברורה, על אינו מועיל: « ר״ל אף אם נתן חלק בעירוב אינו מועיל ואוסר עליהן עד שיבטל רשותו להן ולאו דוקא מכת הצדוקים וכה״ג שאינם מודים בתורה שבע״פ ה״ה אם רק אינו מודה במצות עירוב אינו יכול ליתן חלק בעירוב » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ב).

שולחן ערוך הרב (סעיף א במספור שלו) כותב: « וְאֵין צָרִיךְ לִשְׂכּוֹר מֵהֶם כְּדֵי לְהַרְחִיק דִּירָתוֹ מֵהֶם, הוֹאִיל וְהֵם שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְאֵינָם עוֹבְדִים אֱלִילִים. אֲבָל עֵרוּב שֶׁלָּהֶם אֵינוֹ מוֹעִיל, כֵּיוָן שֶׁאֵינָם מוֹדִים בְּעֵרוּב » (שו״ע הרב שפ״ה:א). ראה רמה 4, נקודה א.

3. כותי (סעיף ב)

סעיף ב כותב בכותי « ואין לו תקנה אלא בשכירות » (שו״ע או״ח שפ״ה:ב). ובטור: « וכותי הרי הוא כעו״ג וצריך להשכיר » (טור או״ח שפ״ה). והבית יוסף: « ומ״ש רבינו וכותי הרי הוא כעו״ג וצריך להשכיר כך פשוט בריש חולין (ו » (בית יוסף או״ח שפ״ה).

4. מומר בגמרא: בפרהסיא ובצנעא (סעיף ג)

סעיף ג פותח במומר לעבודה זרה. הטור אינו מזכיר אותו, והבית יוסף מבאר: « ולא חש רבינו לכתוב דישראל מומר לע״ג דינו כעו״ג אע״פ שנזכר בגמרא ובדברי הרמב״ם משום דמילתא דפשיטא היא » (בית יוסף או״ח שפ״ה). והרמב״ם כותב: « יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אוֹ שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְכָל דְּבָרָיו. וְאֵין מְעָרְבִין עִמּוֹ וְאֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּת אֶלָּא שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת » (הלכות עירובין פ״ב הט״ז). גם שולחן ערוך הרב (סעיף ג) כותב במומר « הֲרֵי הוּא כְּנָכְרִי לְכָל דְּבָרָיו וְצָרִיךְ לִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ » (שו״ע הרב שפ״ה:ג) — ראה רמה 4, נקודה ב.

הבית יוסף מביא כמקור לפרהסיא ולצנעא ברייתא בפרק הדר: « יִשְׂרָאֵל מוּמָר, מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק — מְבַטֵּל רְשׁוּת, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק — אֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּת. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל נוֹטֵל רְשׁוּת וְנוֹתֵן רְשׁוּת. וּבְגוֹי, עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר » (עירובין ס״ט ע״ב). ורש״י: « בשוק - בפרהסיא ואע״ג דמחלל בצנעא » (רש״י עירובין ס״ט ע״ב).

הגמרא מיישבת שתי שמועות בצדוקי — אחת שמשמע ממנה שמבטל רשות, ואחת שהוא כגוי; ואחד מתירוציה: « וְאִיבָּעֵית אֵימָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּמוּמָר לְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּצִנְעָא, כָּאן — בְּמוּמָר לְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא » (עירובין ס״ט ע״א). ורש״י: « ואיבעית אימא - מתני׳ דמשמע צדוקי מבטל במומר לחלל בצנעא » (רש״י עירובין ס״ט ע״א).

5. אפילו באיסור דרבנן — ודין צדוקי (סעיף ג)

סעיף ג כותב: אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן. הבית יוסף מביא את מקורו: « ומ״ש אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן כן דקדקו שם התוס׳ והרא״ש והמרדכי וכן דעת רש״י » (בית יוסף או״ח שפ״ה). ואת קושיית התוספות ותירוצם: « והקשו התוס׳ דהא סתם צדוקי אינו נזהר במילי דרבנן ותירצו שרגילין הם ליזהר לפי שהם יראים מחכמים כדאיתא בנדה (לג » (בית יוסף או״ח שפ״ה). וממשיך: « ולפי דבריהם הני צדוקים דשכיחי גבן כיון דעברי אמילי דרבנן בפרהסיא הרי הם כעו״ג ושוכרין ואין מבטלים » (בית יוסף או״ח שפ״ה).

6. מי נקרא מומר (סעיף ג)

סעיף ג אינו מבאר מי נקרא מומר לחלל שבתות בפרהסיא.

מהי פרהסיא, לפי המשנה ברורה: « ופרהסיא מקרי כשחילל בפני עשרה מישראל או שידע שיתפרסם ביניהם » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ד). ולתיאבון ולהכעיס: « ודע דכל זה כשהוא עובר לתיאבון אבל להכעיס אפילו בשאר עבירות ואפילו שלא בפרהסיא דינו כעכו״ם » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ד).

7. ישראל שהמיר: תשובת הרשב״א (סעיף ד)

לשון סעיף ד נמצאת בתשובת הרשב״א, שמביא הבית יוסף: « כתב הרשב״א בתשובה על אחד שיצא מכלל ישראל והיו לו בתים בשכונת ישראל שעירבו לכל שבתות השנה איברא שאם אין לו פתח אחר כלל שהוא אוסר בכל שבת שחל לאחר שהמיר ששבת זה לא הותר כלל ואע״פ שעירב עם כל בני השכונה לשנה והוא המיר באמצע השנה אין אומרים מותר למקצת שבתות הותרו כולם » (בית יוסף או״ח שפ״ה). ואחר כך: « אבל בנדון שלפנינו שיש לו פתח קטן לשכונת הכותי ואפילו פתח קטן שלא היה רגיל בו מתחלה דוחין אותו אצל הפתח הפתוח לשכונת הכותי דלא עדיף מישראל דבכיוצא בזה אינו אוסר » (בית יוסף או״ח שפ״ה).

המשנה ברורה בסעיף זה:

• על שעירבו לכל השנה: « ר״ל ולא אמרינן דכיון שהותר לאיזה שבתות שחלו קודם שהמיר הותר לכל השנה דכל שבת ושבת מילתא בפני עצמה היא וכיון שהמיר בטל חלקו בעירוב ואוסר עליהן לשבתות אחרות עד שישכרו ממנו » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ז);
• על בכל שבת שחל: « ואם המיר ביום השבת גופא מותר על אותו השבת דכיון שהותר מקצת שבת הותר לכל השבת » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ח);
• על פתח קטן: « ועכ״פ בעינן שיהיה בו ד״ט על ד״ט דבפחות מזה לא חשיב פתח וכדלעיל בסימן שע״ב » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק י׳);
• על דוחין אותו: « דכופין אותו על מדת סדום כדי שלא יאסור עליהן וכדלקמן בסימן שפ״ו סוף ס״ט לגבי ישראל וגם דבודאי כיון שנתנכר ורגיל עם העכו״ם ניחא ליה בההוא פתחא טפי » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק י״א).

המגן אברהם, על פתח אחר: « ואם פתח לו פתח אחר שמימר עסי׳ שפ״ג » (מגן אברהם שפ״ה ס״ק ג); וכן המשנה ברורה (ס״ק ט).

8. סיכום השיטות והכרעת ההלכה

להעמקה