דעת הרב — שולחן ערוך אדמו״ר הזקן על סימן שפ״ה

נקודה א — למה אין צריך לשכור מן הצדוקים (שו״ע הרב שפ״ה:א)

הצדוקי

דברי המחבר: « צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות אבל עירוב אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב » (שו״ע או״ח שפ״ה:א). אינו נותן טעם לרישא.

דברי הרב: אותו דין, ולפני דין העירוב « וְאֵין צָרִיךְ לִשְׂכּוֹר מֵהֶם כְּדֵי לְהַרְחִיק דִּירָתוֹ מֵהֶם, הוֹאִיל וְהֵם שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְאֵינָם עוֹבְדִים אֱלִילִים » (שו״ע הרב שפ״ה:א).

ההבדל: סעיף א של המחבר קובע שהצדוקי כישראל ומבטל רשות; לשון הרב כותבת בפירוש שאין צריך לשכור ממנו, ונותנת טעם: הצדוקים שומרי שבת ואינם עובדים אלילים.

אצל הרמב״ם: שקדם לרב, הוא כבר כותב טעם זה, על האפיקורוסין « שֶׁאֵין עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת » (הלכות עירובין פ״ב הט״ז): « וְאֵין שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אֲבָל מְבַטֵּל הוּא רְשׁוּתוֹ » (הלכות עירובין פ״ב הט״ז). ראה רמה 2, פרק 2.

אצל מפרשי המחבר: בצדוקי המחלל בפרהסיא איסורים של דברי סופרים נחלקו המפרשים: ראה נקודה ב.

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, הצדוקי מבטל רשות ואין צריך לשכור ממנו, אבל אינו יכול לערב עם האחרים, שהרי אינו מודה בעירוב (שו״ע הרב שפ״ה:א). ראה פרק 4, נקודה ①.

נקודה ב — המומר כנכרי לכל דבריו, ובמה אינו דומה לצדוקי (שו״ע הרב שפ״ה:ג)

המומר והצדוקי

דברי המחבר: « ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן הרי הוא כעכו״ם ואם אינו מחלל אלא בצינע׳ אפילו מחללו באיסור דאוריית׳ הרי הוא כישראל ומבטל רשות » (שו״ע או״ח שפ״ה:ג). אינו אומר במה שונה דין זה מדין הצדוקי שבסעיף א.

דברי הרב: המומר « הֲרֵי הוּא כְּנָכְרִי לְכָל דְּבָרָיו וְצָרִיךְ לִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ » (שו״ע הרב שפ״ה:ג); ואחר כך « וְאֵינוֹ דוֹמֶה לִצְדוֹקִי, שֶׁהֵם מְחַלְּלִים גַּם כֵּן בְּאִסּוּרֵי דִּבְרֵי סוֹפְרִים בְּפַרְהֶסְיָא, לְפִי שֶׁהַצְּדוֹקִים אֲנוּסִים הֵם, שֶׁמַּעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם » (שו״ע הרב שפ״ה:ג); והמחלל בצנעא « הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דְּבָרָיו, וּמְבַטֵּל רְשׁוּת (אוֹ מְעָרֵב) » (שו״ע הרב שפ״ה:ג).

ההבדל: במקום שהמחבר כותב « הרי הוא כעכו״ם » (שו״ע או״ח שפ״ה:ג) ו« הרי הוא כישראל ומבטל רשות » (שו״ע או״ח שפ״ה:ג), לשון הרב כותבת « לְכָל דְּבָרָיו » (שו״ע הרב שפ״ה:ג) בשני המקרים, כותבת בפירוש שצריך לשכור מן המומר, ובסוגריים שהמחלל בצנעא יכול גם לערב; וכותבת בתוך הסעיף למה אין הצדוקי כמומר: הצדוקים אנוסים, שמעשה אבותיהם בידיהם. במומר בפרהסיא כבר כותב הרמב״ם, שקדם לרב, « הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְכָל דְּבָרָיו » (הלכות עירובין פ״ב הט״ז) (ראה רמה 2, פרק 4). הדף אינו מכריע את היקף המלים האלה מחוץ לדיני עירוב (שאלה לרב).

אצל הבית יוסף: הוא כותב שלפי תירוץ התוספות « ולפי דבריהם הני צדוקים דשכיחי גבן כיון דעברי אמילי דרבנן בפרהסיא הרי הם כעו״ג ושוכרין ואין מבטלים » (בית יוסף או״ח שפ״ה); ואחר כך, לדעת הרמב״ם, « נראה דהני צדוקים לדידיה לא חשיבי מומרים אע״פ שעוברין בפרהסיא אמילי דרבנן » (בית יוסף או״ח שפ״ה), משום « מזיד דידהו כאונס הוי דמעשה אבותיהן בידיהם » (בית יוסף או״ח שפ״ה). זו הדרך השנייה, שכותבת לשון הרב.

אצל מפרשי המחבר: המגן אברהם, שקדם לרב, כותב על הצדוקי « ואף על פי שמחלל שבת במילי דרבנן מ״מ אנוסים הם דמנהג אבותיהם בידיהם » (מגן אברהם שפ״ה ס״ק א); הט״ז, שקדם לרב, כותב « צדוקים דהאידנא לא חשיבי מומרים אף על פי שעוברים בפרהסיא אמילי דרבנן דמזיד דידהו כאונס דמי » (ט״ז או״ח שפ״ה ס״ק א), ומפנה לבית יוסף. המשנה ברורה, המאוחר לרב, כותב « צדוקי שאני שמוחזק כך מימי אבותיו ומנהג אבותיו בידו כ״כ ב״י » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק א), ואחר כך « ודעת כמה פוסקים שאף צדוקי כשמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו״ם » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק א). ובמומר בחילול של דברי סופרים הוא כותב « ר״ל לענין זה שאינו מועיל שוב ביטול רשות אלא דוקא שכירות » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ה), וכן « ולענין שארי דברים יש מן האחרונים שסוברין שאינו חשוב כמומר ע״י חילול שבת באיסור דרבנן » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ה).

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, מן המומר לחלל שבתות בפרהסיא — הרגיל בכך, ולא מי שחילל פעם אחת באקראי (נקודה ג) —, אפילו באיסורי דברי סופרים, צריך לשכור; והמחלל בצנעא מבטל רשות, או מערב (שו״ע הרב שפ״ה:ג). אין הצדוקי בכלל זה: לשון הרב מחזיקה אותו כאנוס (שו״ע הרב שפ״ה:ג); המשנה ברורה מביא דעה חולקת (לעיל): היעזר ברב שלך. ראה פרק 4, נקודות ① ו־③.

נקודה ג — מי נקרא מומר לחלל שבתות בפרהסיא (שו״ע הרב שפ״ה:ג)

מי נקרא מומר בפרהסיא

דברי המחבר: סעיף ג (המובא בנקודה ב) אינו אומר מה עושה אדם למומר לחלל שבתות בפרהסיא.

דברי הרב: אינו נקרא כך « אֶלָּא כְּשֶׁרָגִיל בְּכָךְ וְאֵינוֹ נִזְהָר כְּלָל, אֲבָל לֹא כְּשֶׁחִלְּלוֹ פַּעַם בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא, כְּשֶׁהָיָה דָחוּק לְפִי שָׁעָה » (שו״ע הרב שפ״ה:ג).

ההבדל: סעיף ג של המחבר אינו נותן הגדרה; לשון הרב נותנת: מי שרגיל בכך ואינו נזהר כלל, ולא מי שחילל פעם אחת באקראי, כשהיה דחוק לפי שעה.

אצל מפרשי המחבר: המגן אברהם, שקדם לרב, כותב « ואם חילל שבת בחד זימנא לא מקרי מומר » (מגן אברהם שפ״ה ס״ק ב). המשנה ברורה, המאוחר לרב, כותב « ודוקא בשרגיל בעון זה אבל אם חילל שבת בחד זימנא בפרהסיא לא מיקרי מומר וי״א דאפילו בחד זימנא מקרי מומר » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ד); ומוסיף « ודע דכל זה כשהוא עובר לתיאבון אבל להכעיס אפילו בשאר עבירות ואפילו שלא בפרהסיא דינו כעכו״ם » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ד). הביאור הלכה כותב « היינו כשעושה זה בפריקת עול אבל אם הוא מוטעה בדבר שחשב שמותר לו לעשות כן מסתברא שאין זה בכלל מומר » (ביאור הלכה שפ״ה).

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, מי שחילל שבת פעם אחת באקראי, כשהיה דחוק לפי שעה, אינו נקרא מומר לחלל שבתות בפרהסיא (שו״ע הרב שפ״ה:ג). המשנה ברורה מביא דעה חולקת בחילול של פעם אחת, וכותב שכל זה בעובר לתיאבון, ולא בעובר להכעיס; והביאור הלכה מוסיף את דין המוטעה (לעיל): היעזר ברב שלך. ראה פרק 4, נקודה ③.

נקודה ד — פתח או חלון לשכונת הנכרים (שו״ע הרב שפ״ה:ד)

הפתח לשכונת הנכרים

דברי המחבר: « אבל אם יש לו פתח אחר לשכונת העכו״ם אפילו הוא פתח קטן שלא היה רגיל בו מתחיל׳ דוחין אותו אצל פתח הפתוח לשכונת העכו״ם » (שו״ע או״ח שפ״ה:ד). אינו מזכיר חלון, ואינו נותן טעם.

דברי הרב: אפילו פתח קטן וצר, « וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ פֶּתַח גָּמוּר אֶלָּא חַלּוֹן ד׳ עַל ד׳ » (שו״ע הרב שפ״ה:ד); ואחר כך, בסוגריים, הטעם: « לְפִי שֶׁבְּאוֹתוֹ פֶּתַח אוֹ חַלּוֹן הַפְּתוּחִים לִשְׁכוּנַת הַנָּכְרִים הוּא חָפֵץ בָּהֶם יוֹתֵר מִבְּפֶתַח הַגָּדוֹל שֶׁלִּשְׁכוּנַת הַיְּהוּדִים, כֵּיוָן שֶׁהֵמִיר לְדָתָם » (שו״ע הרב שפ״ה:ד); ומוסיף שאינו אוסר אף על פי שמכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כולו, ומפנה לסימן שפ״ט.

ההבדל: במקום שהמחבר כותב « דוחין אותו » (שו״ע או״ח שפ״ה:ד), בלי טעם, לשון הרב מרחיבה את הדין לחלון ד׳ על ד׳ ונותנת טעם: בפתח הפתוח לשכונת הנכרים הוא חפץ יותר. סעיף ד של הרב אינו משתמש במלה זו.

אצל הבית יוסף: הוא מביא תשובת הרשב״א: « אפילו אין לו אלא פתח אחד צר כד׳ על ד׳ לצד הכותי דוחין אותו אצל אותה פתח » (בית יוסף או״ח שפ״ה), ושני טעמים, « וכל שכן שאין צריך עירוב ודוחין אותו אצל שכונת הכותי כדי שלא יאסור ועוד שזה דעתו מעורבת עם הכותי ורגיל אצלם » (בית יוסף או״ח שפ״ה).

אצל מפרשי המחבר: המשנה ברורה, המאוחר לרב, כותב « ועכ״פ בעינן שיהיה בו ד״ט על ד״ט דבפחות מזה לא חשיב פתח » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק י), ונותן את שני הטעמים: « דכופין אותו על מדת סדום כדי שלא יאסור עליהן » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק י״א), « וגם דבודאי כיון שנתנכר ורגיל עם העכו״ם ניחא ליה בההוא פתחא טפי » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק י״א). לשון הרב, בסעיף ד, כותבת את השני.

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, ישראל שהמיר ויש לו בית בשכונת היהודים, ועירב עמהם, אוסר עליהם בכל שבת שלאחר שהמיר אם אין לו פתח אלא לשכונתם; ואם יש לו גם פתח, אפילו חלון ד׳ על ד׳, לשכונת הנכרים, אינו אוסר עליהם (שו״ע הרב שפ״ה:ד). ראה פרק 4, נקודה ④.