Pourquoi un niveau 4 dédié à l'Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken n'est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c'est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l'Admour HaZaken. Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l'Admour HaZaken est הפוסק האחרון. Cette page rassemble, pour le siman רמ״ח, le texte intégral du Rav, son originalité, et les דברי הרבי qui éclairent le sujet.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l'Admour HaZaken
שלחן ערוך הרב — סימן רמ״ח
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב)
סימן רמ״ח — דִּין הַמַּפְלִיג בִּסְפִינָה וְהַהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת — וּבוֹ יד סְעִיפִים
Source : édition Kehot, telle que reproduite sur Sefaria. 14 seifim + 8 entrée(s) de Kountress Aharon (קונטרס אחרון).
סעיף א דִּין הַמַּפְלִיג בִּסְפִינָה וְהַהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת וּבוֹ י״ד סְעִיפִים: אֵין מַפְלִיגִים…
דִּין הַמַּפְלִיג בִּסְפִינָה וְהַהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת וּבוֹ י״ד סְעִיפִים:
אֵין מַפְלִיגִים בִּסְפִינָה בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים פָּחוֹת מִג' יָמִים מֵעֵת לְעֵת קֹדֶם הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִיּוֹם ד' וְאֵילַךְ, וְיוֹם ד' בִּכְלַל הָאִסּוּר, לְפִי שֶׁכָּל הַמַּפְלִיגִים בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים יֵשׁ לָהֶם בְּכָל ג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים צַעַר וּבִלְבּוּל וְשִׁנּוּי וֶסֶת, וְגוּפָם מִשְׁתַּבֵּר מִנִּעְנוּעַ הַסְּפִינָה, וְאֵין רוּחָם חוֹזֶרֶת עַד לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וְאִם יַפְלִיג פָּחוֹת מִג' יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת — לֹא יִהְיֶה לוֹ עֹנֶג בְּשַׁבָּת.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמַּפְלִיג לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ עֹנֶג בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יִפְסוֹק עִם הַנָּכְרִי הַמּוֹלִיךְ הַסְּפִינָה שֶׁיִּשְׁבּוֹת וְלֹא יוֹלִיכֶנָּה בְּשַׁבָּת, וְאִם אַחַר כָּךְ אֵינוֹ שׁוֹבֵת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִפְסוֹק עִמּוֹ, שֶׁגַּם עַכְשָׁו אוֹמֵר שֶׁלֹּא יִשְׁבּוֹת בְּשַׁבָּת — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַפְלִיג עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת.
(וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמִּצְוָה שֶׁהוֹלֵךְ אֵלֶיהָ מֵחֲמַת אִחוּר דַּרְכּוֹ — יֵשׁ לְהָקֵל. וְכֵן אִם אִי אֶפְשָׁר בְּקַל לִמְצוֹא סְפִינָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת לְהַפְלִיג בָּהּ — יֵשׁ לְהָקֵל בִּשְׁעַת הַדְּחַק):
Loi de celui qui prend la mer en bateau ou qui voyage en caravane à Chabbat — comporte 14 se'ifim :
On ne prend pas la mer en bateau, dans les eaux salées, à moins de trois jours pleins (mé'et le'et) avant Chabbat — c'est-à-dire à partir du mercredi inclus, le mercredi étant compris dans l'interdit. La raison : tous ceux qui naviguent en eaux salées subissent, durant les trois premiers jours, peines, confusion et dérèglement de leur rythme habituel ; leur corps est ébranlé par le tangage du navire et leur esprit ne se rétablit qu'au bout de trois jours pleins. S'il prenait la mer à moins de trois jours avant Chabbat, il ne pourrait éprouver d'oneg à Chabbat.
En quoi cela s'applique-t-il ? Lorsqu'il s'embarque pour une affaire facultative (devar harechout) ; mais pour une affaire de mitsva, il est permis de prendre la mer même la veille de Chabbat, bien qu'il n'aura pas d'oneg à Chabbat — car « celui qui s'occupe d'une mitsva est dispensé d'une autre mitsva ».
Néanmoins, a priori (lekhathila), il stipulera avec le non-juif qui conduit le bateau qu'il fasse halte et ne le mène pas à Chabbat ; et si finalement le non-juif ne s'arrête pas, peu importe.
Et s'il ne lui est pas possible de stipuler avec lui — le non-juif déclarant dès maintenant qu'il ne fera pas halte à Chabbat — certains disent qu'il lui est interdit de prendre la mer avant l'issue du Chabbat.
(Toutefois, s'il y a lieu de craindre que la mitsva pour laquelle il voyage soit compromise par le retard, on est indulgent. De même, si l'on ne peut trouver facilement un autre bateau après Chabbat — on est indulgent en cas de che'at hade'hak.)
סעיף ב וְאִם הוּא דֶרֶךְ מוּעָט, כְּגוֹן מִצֹּר לְצִידוֹן, שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד כְּשֶׁהָרוּחַ…
וְאִם הוּא דֶרֶךְ מוּעָט, כְּגוֹן מִצֹּר לְצִידוֹן, שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד כְּשֶׁהָרוּחַ טוֹב — מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּבֹּקֶר, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רוּחַ טוֹב וְיַגִּיעוּ לְשָׁם קֹדֶם הַלַּיְלָה.
וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּלָל אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ מוּעָט — אָסוּר לָהֶם לְשַׁנּוֹת מֵהַמִּנְהָג, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תס״ח וּבְיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רי״ד:
Et si c'est un trajet bref — comme de Tyr à Sidon, qui n'est qu'une journée de route quand le vent est favorable — il est permis de prendre la mer même pour une affaire facultative la veille de Chabbat au matin, car il se peut que le vent soit favorable et qu'on arrive avant la nuit.
Mais dans un lieu où l'on a coutume de ne pas prendre la mer la veille de Chabbat, même pour un trajet bref, il leur est interdit de changer cette coutume — sur le mode développé au siman 468 et au Yoré Déa siman 214.
סעיף ג וְכָל זֶה בְּיַמִּים, אֲבָל בִּנְהָרוֹת כֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם צַעַר לְהַמַּפְלִיגִין בָּהֶן — מֻתָּר…
וְכָל זֶה בְּיַמִּים, אֲבָל בִּנְהָרוֹת כֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם צַעַר לְהַמַּפְלִיגִין בָּהֶן — מֻתָּר לְהַפְלִיג בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּכָל עִנְיָן אִם הַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ בְּשַׁבָּת כַּמָּה פַרְסָאוֹת — אֵין בְּזֶה מִשּׁוּם אִסּוּר תְּחוּמִין אֲפִלּוּ לְהָאוֹמְרִים דִּתְחוּם י״ב מִיל הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ", דְּהַיְנוּ מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיְתָה י״ב מִיל, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמְּהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם — אֵין בְּזֶה אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיְתָה בַּיַּבָּשָׁה.
וְאַף עַל פִּי שֶׁעַל כָּל פָּנִים יֵשׁ אִסּוּר תְּחוּמִין בְּמַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִכָּל מָקוֹם אִם הַסְּפִינָה מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים מִקַּרְקַע הַנָּהָר — אֵין בְּזֶה אִסּוּר אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לְפִי שֶׁיֵּשׁ סָפֵק אִם יֵשׁ אִסּוּר תְּחוּמִין לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אֲפִלּוּ בְּי״ב מִיל בַּיַּבָּשָׁה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת״ד, וְכֵיוָן שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם אֵין אִסּוּר תְּחוּמִין אֲפִלּוּ י״ב מִיל אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְדִבְרֵי הַכֹּל, אִם כֵּן הֲרֵי זֶה סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהוֹלְכִין בּוֹ לְהָקֵל בְּכָל מָקוֹם.
אֲבָל אִם הַסְּפִינָה מְהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין י' טְפָחִים מַיִם מִתַּחַת שׁוּלֵי הַסְּפִינָה עַד קַרְקָעִית הַנָּהָר — אָסוּר לֵילֵךְ בָּהּ בְּשַׁבָּת חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ נִכְנַס לַסְּפִינָה שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִלֵּיל רְבִיעִי בַּשַּׁבָּת וְאֵילַךְ, וַאֲפִלּוּ אִם הַסְּפִינָה מְשֻׁקַּעַת הַרְבֵּה בַּמַּיִם בְּעִנְיָן שֶׁאֵצֶל דָּפְנֶיהָ יֵשׁ בַּמַּיִם עֹמֶק י' טְפָחִים וְתַחַת שׁוּלֶיהָ אֵין שָׁם י' טְפָחִים — הֲרֵי זֶה אָסוּר, אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹשֵׁב לְמַעְלָה בְּעִנְיָן שֶׁמִּמְּקוֹם יְשִׁיבָתוֹ יֵשׁ יוֹתֵר מִי' טְפָחִים.
וְיֵשׁ מַתִּירִין כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים וְאֵין רַגְלָיו תְּלוּיוֹת לְתוֹךְ מַטָּה מִי' טְפָחִים, אִם הַסְּפִינָה מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִג' טְפָחִים, וְאֵין אִסּוּר אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹשֵׁב עַל שׁוּלֵי הַסְּפִינָה וְאֵין מֵעַל שׁוּלֶיהָ עַד הַקַּרְקַע י' טְפָחִים, אוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב עַל דָּבָר אַחֵר וְאֵין מֵעַל אוֹתוֹ דָבָר עַד הַקַּרְקַע י' טְפָחִים. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם כְּשֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ:
Tout ce qui précède concerne les mers ; mais sur les fleuves, puisque les voyageurs n'éprouvent aucune souffrance, il est permis d'y embarquer même la veille de Chabbat en tout état de cause, si le bateau est conduit pour des non-juifs.
Et bien qu'on parcoure plusieurs parsa'ot à Chabbat, il n'y a là aucun interdit de te'houmin, même selon ceux qui disent que les 12 mil sont d'origine toraïque (d'après le verset « אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ » — c'est-à-dire du camp d'Israël qui mesurait 12 mil) — car lorsqu'on se déplace sur l'eau, il n'y a pas d'interdit toraïque, puisque cela ne ressemble pas au camp d'Israël qui était sur la terre ferme.
Bien qu'il subsiste sur l'eau un interdit de te'houmin d'ordre rabbinique, toutefois si le bateau navigue à plus de 10 tefa'him au-dessus du fond du fleuve, il n'y a pas même d'interdit rabbinique : car il existe un doute quant à savoir si l'interdit de te'houmin s'applique au-dessus de 10 tefa'him, même pour les 12 mil sur terre ferme (comme le développe le siman 404) ; et puisque sur l'eau l'interdit des 12 mil n'est que rabbinique de l'avis de tous, il s'agit ici d'un doute en matière rabbinique — où l'on tranche partout en indulgence.
Mais si le bateau navigue à moins de 10 tefa'him — c'est-à-dire qu'il n'y a pas 10 tefa'him d'eau entre le fond du bateau et le lit du fleuve — il est interdit de l'emprunter à Chabbat hors du te'houm, même s'il est entré dans le bateau trois jours avant Chabbat (à partir de la nuit du mercredi inclus). Et même si le bateau est très enfoncé dans l'eau, de sorte qu'à côté de ses flancs il y a 10 tefa'him d'eau mais qu'en dessous de son fond il n'y a pas 10 tefa'him — c'est interdit, même s'il est assis en hauteur de telle sorte que de sa place jusqu'au fond il y a plus de 10 tefa'him.
Et certains autorisent dès lors qu'il est assis plus haut que 10 tefa'him et que ses pieds ne pendent pas en dessous de 10 tefa'him, si le bateau navigue à plus de 3 tefa'him ; selon ces décisionnaires, l'interdit n'existe que lorsqu'il est assis sur le plancher même du bateau et qu'au-dessus de ce plancher jusqu'au fond il n'y a pas 10 tefa'him, ou bien lorsqu'il est assis sur un autre objet sans qu'il y ait 10 tefa'him entre cet objet et le fond. Et il y a lieu de s'appuyer sur leur avis lorsque la nécessité l'impose.
סעיף ד וְאִם הוּא מְסֻפָּק אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אוֹ לְמַטָּה מִי' טְפָחִים — הֲרֵי זֶה…
וְאִם הוּא מְסֻפָּק אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אוֹ לְמַטָּה מִי' טְפָחִים — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ סָפֵק בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הוֹלְכִין לְהָקֵל, וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲמִיר אֶלָּא כְּשֶׁיָּדוּעַ בְּבֵרוּר שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
Et s'il est en doute pour savoir si le bateau navigue au-dessus ou en deçà de 10 tefa'him, c'est permis : car pour tout doute en matière rabbinique on tranche en indulgence, et il n'y a lieu d'être rigoureux que lorsqu'il est avéré avec certitude qu'il y a interdit rabbinique.
סעיף ה וְאִם נִכְנַס לַסְּפִינָה קֹדֶם ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ בַּשְּׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת אוֹ קֹדֶם…
וְאִם נִכְנַס לַסְּפִינָה קֹדֶם ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ בַּשְּׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת אוֹ קֹדֶם לְכֵן — מֻתָּר לֵילֵךְ בָּהּ בְּשַׁבָּת חוּץ לַתְּחוּם, אַף אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁמְּהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, אוֹ אֲפִלּוּ לְמַטָּה מִג' טְפָחִים, דְּכֵיוָן שֶׁאִסּוּר תְּחוּמִין אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם — לֹא רָצוּ לְהַחֲמִיר כָּל כָּךְ לֶאֱסוֹר כְּשֶׁנִּכְנַס לַסְּפִינָה קֹדֶם ג' יָמִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם, וְהַסְּפִינָה הִיא שֶׁמּוֹלִיכָה אוֹתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם.
וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ הַיִּשְׂרָאֵל לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּהוֹלָכַת הַסְּפִינָה, אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה הָאֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה, מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ — אַף עַל פִּי כֵן מֻתָּר לוֹ לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ קֹדֶם ג' יָמִים, שֶׁהֲרֵי עַכְשָׁו הוּא נִכְנָס בְּהֶתֵּר, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ הַשַּׁבָּת וְיִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ — מֻתָּר הוּא, וְאֵין כַּאן חִלּוּל.
אֲבָל תּוֹךְ ג' יָמִים קֹדֶם שַׁבָּת — אָסוּר לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, אֲפִלּוּ אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אִם יוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה כְּנִכְנָס בְּכַוָּנָה לִמְקוֹם סַכָּנָה כְּדֵי שֶׁיְּחַלֵּל שַׁבָּת אַחַר כָּךְ.
וּמַה שֶּׁאֵין חוֹשְׁשִׁים לְכָךְ קֹדֶם ג' יָמִים, הוּא, לְפִי שֶׁג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבַּשָּׁבוּעַ הֵן נִקְרָאִים יָמִים שֶׁאַחַר הַשַּׁבָּת הֶעָבָר, וְאֵינָם מִתְיַחֲסִים לְשַׁבָּת הַבָּאָה, לְפִיכָךְ אֵינוֹ מְחֻיָּב לִזָּהֵר בָּהֶם שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם דָּבָר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ שַׁבָּת וְיִצְטָרֵךְ לְחַלְּלוֹ מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ — מֻתָּר הוּא, וְאֵין כַּאן חִלּוּל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּג' יָמִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבַּשָּׁבוּעַ שֶׁנִּקְרָאִים יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וּמִתְיַחֲסִים לְשַׁבָּת הַבָּאָה — מְחֻיָּב הוא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהִזָּהֵר בָּהֶם שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם דָּבָר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ מִתְכַּוֵּן בַּעֲשִׂיָּתוֹ כְּדֵי לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת אַחַר כָּךְ:
Et s'il est entré dans le bateau avant les trois jours qui précèdent Chabbat — c'est-à-dire le mardi ou avant — il lui est permis d'y voyager à Chabbat hors du te'houm, même s'il sait qu'il navigue en deçà de 10 tefa'him ou même en deçà de 3 tefa'him : puisque l'interdit de te'houmin n'est ici que rabbinique, on n'a pas voulu être rigoureux au point d'interdire l'embarquement avant les trois jours, étant donné que lui-même ne fait rien — c'est le bateau qui le mène hors du te'houm.
Et même s'il est dans une situation où le Juif risque de devoir profaner Chabbat en conduisant le bateau — même par une mélakha interdite par la Torah — au titre de pikoua'h néfesh : il lui est néanmoins permis d'y entrer avant les trois jours, car il y entre maintenant en toute légalité ; et lorsque Chabbat arrivera et qu'il devra accomplir une mélakha au titre de pikoua'h néfesh, ce sera permis, sans aucune profanation.
Mais dans les trois jours qui précèdent Chabbat, il est interdit d'y entrer — même si le bateau navigue au-dessus de 10 tefa'him — s'il sait qu'il devra profaner Chabbat au titre de pikoua'h néfesh, et même s'il ne s'agit que d'une chose interdite seulement rabbiniquement : car cela paraîtrait comme s'il entrait délibérément dans un lieu de danger afin de profaner Chabbat par la suite.
Et la raison pour laquelle on ne s'en préoccupe pas avant les trois jours, c'est que les trois premiers jours de la semaine sont appelés « jours qui suivent le Chabbat passé » et ne se rattachent pas au Chabbat à venir ; il n'est donc pas tenu de se garder, durant ces jours-là, d'accomplir un acte qui le contraindra plus tard à profaner le prochain Chabbat — car lorsque Chabbat arrivera et qu'il devra le profaner au titre de pikoua'h néfesh, ce sera permis et il n'y aura pas profanation. À l'inverse, dans les trois derniers jours de la semaine, appelés « jours qui précèdent le Chabbat » et rattachés au Chabbat à venir, il est tenu — par décret rabbinique — de se garder de tout acte dont il sait qu'il l'obligera ensuite à profaner Chabbat, afin de ne pas paraître agir intentionnellement pour pouvoir profaner Chabbat par la suite.
סעיף ו וַאֲפִלּוּ אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת כְּלָל, שֶׁהַנָּכְרִים עוֹשִׂים הַכֹּל,…
וַאֲפִלּוּ אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת כְּלָל, שֶׁהַנָּכְרִים עוֹשִׂים הַכֹּל, מִכָּל מָקוֹם אִם עִקַּר הַהֲלִיכָה שֶׁל הַסְּפִינָה הוּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל — אָסוּר לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ בְּתוֹךְ ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים, לְפִי שֶׁמַּה שֶּׁהַנָּכְרִים עוֹסְקִים בְּהוֹלָכַת הַסְּפִינָה בְּשַׁבָּת — יֵשׁ בָּזֶה אִסּוּר גָּמוּר (אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עוֹסְקִים מֵעַצְמָם בְּלֹא אֲמִירַת יִשְׂרָאֵל, וְהֵם מִתְכַּוְּנִים לְטוֹבָתָם לְקַבֵּל הַשָּׂכָר שֶׁקָּצְצוּ לָהֶם בְּעַד שֶׁיּוֹלִיכוּ אוֹתָם לִמְחוֹז חֶפְצָם, וַהֲרֵי הֵם קַבְּלָנִים לְכָךְ, וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ לְקַבְּלָן שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כַּאן) שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ מִגּוּף הַמְּלָאכָה שֶׁעוֹשֶׂה הַנָּכְרִי בִּשְׁבִילוֹ בְּשַׁבָּת — (הֲרֵי כָּל הַמְּלָאכָה נִקְרֵאת עַל שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַנָּכְרִי מִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ טוֹבָה מִזֶּה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעַכְשָׁו בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַמְּלָאכָה יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל הֲנָאָה מִמֶּנָּה — הֲרֵי הִיא נַעֲשֵׂית בִּשְׁבִילוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁבִיל הַנָּכְרִי, שֶׁהַנָּכְרִי גַם כֵּן מִתְכַּוֵּן בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן בְּעַד הַשָּׂכָר שֶׁיִּתֵּן לוֹ, וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְקַבְּלָן הַמְתַקֵּן כֵּלִים לְיִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ מִגּוּף מְלָאכָה זוֹ, אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁיִּגְמְרֵם וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם).
וּלְפִיכָךְ, אֵין הֶתֵּר לְעוֹלָם לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת בִּסְפִינָה הַמְהַלֶּכֶת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי הַסַּכָּנָה מֻתָּר הוּא כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִכְנְסוּ לְתוֹכָהּ, וְאִם לֹא יֵלְכוּ בְּשַׁבָּת יִסְתַּכְּנוּ, אִם כֵּן אֵין לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ אֶלָּא קֹדֶם ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר:
Et même s'il sait qu'il n'aura aucun besoin de profaner Chabbat — car les non-juifs feront tout — toutefois, si la course du bateau est principalement faite pour des Juifs (par exemple lorsque la majorité des passagers sont juifs), il est interdit d'y entrer dans les trois jours qui précèdent Chabbat, même si le bateau navigue au-dessus de 10 tefa'him. La raison : ce que les non-juifs accomplissent en conduisant le bateau à Chabbat constitue ici un interdit pleinement caractérisé (bien qu'ils agissent d'eux-mêmes, sans l'ordre d'un Juif, et qu'ils visent leur propre intérêt — toucher le salaire qu'ils ont fixé pour amener les passagers à destination — étant ainsi des kabbelanim à qui l'on peut laisser accomplir leur ouvrage à Chabbat ; ici cependant) le Juif tire profit, durant Chabbat même, de la mélakha que le non-juif accomplit pour lui à Chabbat — (et de fait, toute la mélakha est imputée au Juif : bien que le non-juif vise son propre bénéfice, néanmoins puisqu'à l'instant même de l'exécution le Juif en tire avantage, elle est réalisée plus pour lui que pour le non-juif — celui-ci visant lui aussi le Juif tout en agissant pour le salaire convenu. Cela ne ressemble pas au kabbelan qui répare des ustensiles pour un Juif à Chabbat, où le Juif ne profite pas pendant Chabbat même de la mélakha, mais seulement après Chabbat, une fois le travail achevé et utilisé).
C'est pourquoi il n'y a jamais de permission de voyager à Chabbat dans un bateau qui navigue pour des Juifs ; il n'est permis qu'en raison du danger — puisqu'ils sont déjà entrés et qu'à défaut d'avancer à Chabbat ils seraient en péril. Il s'ensuit qu'on ne doit y entrer qu'avant les trois jours précédant Chabbat, pour la raison exposée.
סעיף ז וְכָל זֶה כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת,…
וְכָל זֶה כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֲפִלּוּ בִּסְפִינָה הַמְהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, אֲפִלּוּ הוּא בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ קָרוֹב לָעִיר אֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לֵילֵךְ חוּץ לַתְּחוּם מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, וַאֲפִלּוּ הַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ יִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכוֹת גְּמוּרוֹת הָאֲסוּרוֹת מִן הַתּוֹרָה, דְּכֵיוָן שֶׁעַכְשָׁו מַפְלִיג בְּהֶתֵּר — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אַף שֶׁיִּצְטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יִפְסוֹק עִם הַנָּכְרִי שֶׁיִּשְׁבּוֹת, וְלֹא יֵלֵךְ בְּשַׁבָּת כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה אָז חֲשַׁשׁ סַכָּנָה בַּדָּבָר, וְאִם אַחַר כָּךְ לֹא יִשְׁבּוֹת וְיֵלֵךְ אַף שֶׁאֵין חֲשַׁשׁ סַכָּנָה בַּדָּבָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:
Et tout cela vaut quand il voyage pour une affaire facultative ; mais pour une affaire de mitsva, il est permis de prendre la mer même la veille de Chabbat, même dans un bateau qui navigue en deçà de 10 tefa'him, même s'il est en situation telle qu'à l'approche de la ville il pourrait être contraint de marcher hors du te'houm en raison du danger, même si le bateau navigue pour des Juifs, et même s'il devra exécuter des melakhot pleinement caractérisées et interdites par la Torah : puisqu'il prend la mer à présent en toute légalité, les Sages n'ont pas décrété d'interdiction pour une affaire de mitsva — même s'il devra ensuite profaner Chabbat au titre de pikoua'h néfesh.
Néanmoins, a priori, il stipulera avec le non-juif qu'il fasse halte ; il n'ira pas à Chabbat dès lors qu'il n'y aura plus alors de risque vital ; et si finalement le non-juif ne s'arrête pas et qu'on continue alors même qu'il n'y a plus de risque vital, peu importe.
סעיף ח אֲבָל לְחַלֵּל שַׁבָּת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת מִדִּבְרֵי…
אֲבָל לְחַלֵּל שַׁבָּת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — לֹא הִתִּירוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁבוּת דִּשְׁבוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ז. לְפִיכָךְ, אִם אֵין שָׁם חֲשַׁשׁ סַכָּנָה כְּשֶׁיֵּצֵא מֵהַסְּפִינָה וְלֹא יֵלֵךְ עִמָּהֶם חוּץ לַתְּחוּם בְּשַׁבָּת — אָסוּר לוֹ לְהַפְלִיג בָּהּ לֵילֵךְ עִמָּהֶם גַּם בְּשַׁבָּת אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס לְתוֹכָהּ קֹדֶם ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת:
Mais profaner Chabbat pour le besoin d'une mitsva — même par une chose qui ne constitue qu'un interdit de chevout d'ordre rabbinique — n'a pas été autorisé, sauf s'il s'agit d'un chevout dichevout (double interdit rabbinique), comme on l'expliquera au siman 307. C'est pourquoi, si l'on n'encourt aucun risque en quittant le bateau et en ne poursuivant pas avec eux hors du te'houm à Chabbat, il lui est interdit d'embarquer pour aller avec eux à Chabbat également, lorsque le bateau navigue en deçà de 10 tefa'him, bien qu'il voyage pour une mitsva — sauf s'il y est entré avant les trois jours précédant Chabbat.
סעיף ט וְכֵן אָסוּר לוֹ לִכָּנֵס בַּסְּפִינָה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ…
וְכֵן אָסוּר לוֹ לִכָּנֵס בַּסְּפִינָה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים, וַאֲפִלּוּ לֵילֵךְ לְתוֹךְ הַתְּחוּם, וַאֲפִלּוּ הִיא מְהַלֶּכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים, לְפִי שֶׁאָסְרוּ לִכָּנֵס כְּלָל בִּסְפִינָה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אֵינָהּ מְהַלֶּכֶת כְּלָל אֶלָּא צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של״ט, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ צָף וְשָׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְאָסוּר לָשׁוּט בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין שֶׁמְּלַמְּדִין אֶת עַצְמָן לָשׁוּט בְּמַיִם עַל חָבִית.
אֲבָל כְּשֶׁנִּכְנַס לַסְּפִינָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֶכֶת גַּם בְּשַׁבָּת וְנִרְאֶה כְּשָׁט — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם בְּשַׁבָּת, שֶׁמֵּאֵלָיו הוּא שָׁט עַל יְדֵי כְּנִיסָתוֹ לְתוֹכָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁהִיא שְׁעַת הֶתֵּר אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין, וּלְפִיכָךְ אֲפִלּוּ אִם הִיא מַפְלֶגֶת מֵהַיַּבָּשָׁה בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לְתוֹכָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יָצָא מִמֶּנָּה לַיַּבָּשָׁה — אָסוּר לוֹ לַחֲזוֹר לְתוֹכָהּ בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁבִּכְנִיסָה זוֹ שֶׁבְּשַׁבָּת יֵשׁ בָּהּ אִסּוּר מִשּׁוּם שָׁט.
וְיֵשׁ מַתִּירִין לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ וּלְהַפְלִיג בְּשַׁבָּת אִם קָנָה בָּהּ שְׁבִיתָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ שֶׁהָיָה בְּתוֹכָהּ מִתְּחִלַּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עַד שֶׁחָשְׁכָה, דְּכֵיוָן שֶׁבִּתְחִלַּת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת הָיְתָה שְׁבִיתָתוֹ בְּתוֹכָהּ — נַעֲשֵׂית הִיא כְּבֵיתוֹ, וְאַף שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה אַחַר כָּךְ וְשָׁהָה הַרְבֵּה בַּיַּבָּשָׁה, וַאֲפִלּוּ לָן שָׁם — לֹא הִפְסִיד בְּזֶה שְׁבִיתָתוֹ שֶׁבַּסְּפִינָה, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לַחֲזוֹר לְאוֹתָהּ סְפִינָה שֶׁקָּנָה בָּהּ שְׁבִיתָה וְלֹא יִכָּנֵס לִסְפִינָה אַחֶרֶת.
וְכֵן נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בִּקְצָת מְקוֹמוֹת, וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, אַף שֶׁהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמְכוּ.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְאַחַר שֶׁהִפְלִיגָה חוּץ לַתְּחוּם אֲסוּרִים לָצֵאת לַיַּבָּשָׁה, אֲפִלּוּ נִכְנְסָה לְתוֹךְ עִיר הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה לְדִירָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת״ה.
וְיֵשׁ נוֹהֲגִין עוֹד לְסַדֵּר שֻׁלְחָן בַּסְּפִינָה וּלְהַדְלִיק שָׁם נֵרוֹת וְלַעֲשׂוֹת קִדּוּשׁ, כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּרְסֵם לַכֹּל שֶׁקָּנוּ בָּהּ שְׁבִיתָה, וְלֹא יַחְשְׁדוּ אוֹתָם כְּשֶׁיַּפְלִיגוּ בָּהּ לְמָחָר בַּיּוֹם.
וּמִכָּל מָקוֹם, צְרִיכִים לְהִזָּהֵר שֶׁיֵּשְׁבוּ שָׁם בַּסְּפִינָה כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְלֹא יֵצְאוּ מִמֶּנָּה כְּלָל בְּאֶמְצַע בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁבְּכָל רֶגַע וְרֶגַע שֶׁבְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת יֵשׁ סָפֵק שֶׁמָּא הוּא תְּחִלַּת הַלַּיְלָה, וּבְרֶגַע שֶׁל תְּחִלַּת הַלַּיְלָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּסְּפִינָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
De même, il lui est interdit d'entrer dans le bateau le Chabbat même, bien qu'il voyage pour une mitsva, et même si le bateau navigue au-dessus de 10 tefa'him, et même pour aller dans les limites du te'houm, et même si le bateau navigue pour des non-juifs : car on a interdit, en règle générale, d'entrer dans un bateau à Chabbat — même s'il ne navigue pas, mais seulement flotte sur l'eau (comme on l'expliquera au siman 339) — parce qu'il paraît comme s'il flottait et nageait lui-même sur l'eau, et qu'il est interdit de nager à Chabbat en raison du décret « de peur que l'on ne fabrique un tonneau de nageurs » (les gens s'exerçant à nager sur un tonneau).
En revanche, quand il est entré dans le bateau dès la veille de Chabbat, bien que le bateau navigue aussi à Chabbat — donnant l'apparence qu'il nage — les Sages n'ont pas décrété, puisqu'il ne fait rien à Chabbat : il flotte de lui-même par le fait de son entrée la veille de Chabbat, à un moment où il est encore permis même de fabriquer un tonneau de nageurs. C'est pourquoi, même si le bateau quitte la rive à Chabbat même, peu importe — puisqu'il y est entré la veille de Chabbat.
Toutefois, s'il est descendu à terre, il lui est interdit d'y remonter à Chabbat, car cette nouvelle entrée à Chabbat tombe sous l'interdit de chayit (nage).
Et certains autorisent d'entrer dans le bateau et de prendre la mer à Chabbat, à condition d'y avoir acquis une chevita (résidence-séjour) dès la veille de Chabbat — c'est-à-dire d'avoir été à l'intérieur depuis le début de bein hashemashot jusqu'à la tombée de la nuit ; car dès lors qu'au commencement de l'entrée de Chabbat sa chevita était dans le bateau, celui-ci devient comme sa demeure. Bien qu'il en soit sorti ensuite et qu'il ait demeuré longuement à terre — même s'il y a passé la nuit — il n'a pas perdu pour autant sa chevita sur le bateau ; seulement il prendra garde de revenir au même bateau où il a acquis sa chevita, et n'entrera pas dans un autre.
Cette pratique s'est répandue en certains lieux, et il n'y a pas lieu de la blâmer, bien que l'opinion principale demeure la première — puisque ceux qui agissent ainsi ont sur qui s'appuyer.
Néanmoins, après que le bateau a navigué hors du te'houm, il est interdit d'en descendre à terre — même s'il aborde dans une ville entourée d'une enceinte habitée — comme on l'expliquera au siman 405.
Certains ont également l'usage de dresser la table sur le bateau, d'y allumer les bougies et de faire le kiddouch, afin qu'il devienne notoire pour tous qu'ils y ont acquis leur chevita, et qu'on ne les soupçonne pas lorsqu'ils prendront la mer le lendemain au jour.
Toutefois, ils doivent veiller à demeurer dans le bateau pendant tout bein hashemashot jusqu'à la nuit close, sans en sortir du tout en cours de bein hashemashot : car à chaque instant de bein hashemashot il y a doute si c'est déjà le début de la nuit, et au moment précis du début de la nuit il faut se trouver dans le bateau, comme on l'a expliqué.
סעיף י וַאֲפִלּוּ אִם חָל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת יָכוֹל לִקְנוֹת בּוֹ שְׁבִיתָה, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם הֲכָנָה.…
וַאֲפִלּוּ אִם חָל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת יָכוֹל לִקְנוֹת בּוֹ שְׁבִיתָה, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם הֲכָנָה. וְאַף אִם קָנָה שְׁבִיתָה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לְשַׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו. וְכֵן אִם קָנָה שְׁבִיתָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לְיוֹם טוֹב שֶׁאַחַר הַשַּׁבָּת, וְצָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִקְנוֹת שְׁבִיתָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב. וְכֵן הַדִּין בְּב' יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אֲבָל בְּב' יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה — דַּי בִּשְׁבִיתָה שֶׁקָּנָה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן אַף לְיוֹם טוֹב הַשֵּׁנִי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר כָּל זֶה בְּסִמָּן תט״ז:
Et même si Yom Tov tombe la veille de Chabbat, on peut y acquérir une chevita, et cela ne constitue pas un acte de hakhana (préparation interdite d'un jour saint pour un autre). En revanche, s'il a acquis une chevita la veille de Yom Tov, celle-ci ne vaut pas pour le Chabbat qui suit. De même, s'il a acquis une chevita la veille de Chabbat, elle ne vaut pas pour le Yom Tov qui suit Chabbat, et il doit acquérir de nouveau une chevita durant bein hashemashot à la sortie de Chabbat précédant Yom Tov. Tel est aussi le din pour les deux jours de Yom Tov des galouyot (diaspora). En revanche, pour les deux jours de Roch Hachana, la chevita acquise la veille du premier Yom Tov suffit également pour le second — comme tout cela sera expliqué au siman 416.
סעיף יא וְכָל זֶה כְּשֶׁמַּפְלִיג בְּנָהָר וְהַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים וּמְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי'…
וְכָל זֶה כְּשֶׁמַּפְלִיג בְּנָהָר וְהַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים וּמְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים.
וְאַף אִם מוֹלִיכִים אוֹתָהּ עַל יְדֵי בְּהֵמוֹת הַמְהַלְּכִים בִּשְׂפַת הַנָּהָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְקָרוֹן שֶׁמּוֹלִיכִים אוֹתוֹ בְּהֵמוֹת, שֶׁאָסוּר לְהַלֵּךְ בּוֹ אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה לְהַנְהִיג בָּהּ הַבְּהֵמוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ה, לְפִי שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּקָרוֹן קָרוֹב הוּא אֵצֶל הַבְּהֵמוֹת, וְדֶרֶךְ הוּא שֶׁלִּפְעָמִים הוּא מַנְהִיג הַבְּהֵמוֹת, אֲבָל הַיּוֹשֵׁב בִּסְפִינָה רָחוֹק הוּא מִבְּהֵמוֹת הַמְהַלְּכוֹת בִּשְׂפַת הַנָּהָר וּמוֹלִיכִים אֶת הַסְּפִינָה עַל יְדֵי חֲבָלִים אֲרֻכִּים, וְאֵין דַּרְכּוֹ לְעוֹלָם לְהַנְהִיג אוֹתָן:
Tout ce qui précède concerne le cas où l'on prend la mer sur un fleuve, où le bateau navigue pour des non-juifs et au-dessus de 10 tefa'him.
Et même si on le tracte par des bêtes qui marchent sur la rive, peu importe — cela n'est pas comparable au chariot tiré par des bêtes, où il est interdit de voyager même dans les limites du te'houm en raison du décret « de peur qu'il ne coupe une branche pour mener les bêtes » (comme on l'expliquera au siman 305) : car celui qui est assis dans un chariot est tout près des bêtes et il arrive qu'il les dirige ; alors que celui qui est assis dans un bateau est éloigné des bêtes qui cheminent sur la rive et qui tractent le bateau au moyen de longs cordages — il n'a jamais l'habitude de les conduire.
סעיף יב וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַפְלִיג אַף בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים (מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַל…
וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַפְלִיג אַף בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים (מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי קְנִיַּת שְׁבִיתָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת), אִם אֵינָם הוֹלְכִים לְטִיּוּל אֶלָּא לִסְחוֹרָה, אוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרֵיהֶם — אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָאָדָם הוֹלֵךְ לִסְחוֹרָה, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מְזוֹנוֹת וְהוֹלֵךְ לִסְחוֹרָה לְהַרְוָחָה, אוֹ שֶׁהוֹלֵךְ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרוֹ — חָשׁוּב הַכֹּל דְּבַר מִצְוָה לְעִנְיָן זֶה, שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְהַפְלִיג בְּתוֹךְ ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵעֹנֶג שַׁבָּת, וְגַם אַף שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה גְמוּרָה בְּעַצְמוֹ מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וְאֵינוֹ חָשׁוּב דְּבַר הָרְשׁוּת אֶלָּא מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְטַיֵּל בִּלְבָד:
Et dans un lieu où l'on a coutume de prendre la mer même en eaux salées (la veille de Chabbat, ou même à Chabbat par le biais de l'acquisition d'une chevita la veille), si l'on ne s'embarque pas pour un simple agrément (tiyyoul) mais pour le commerce ou pour rendre visite à des compagnons, il n'y a pas lieu de les blâmer — car il y a un avis selon lequel tout ce que l'homme entreprend pour le commerce (même s'il a déjà de quoi se nourrir et qu'il négocie pour augmenter son aisance) ou pour aller voir un compagnon est considéré, à ce sujet, comme une affaire de mitsva, en sorte qu'il lui est permis de prendre la mer dans les trois jours précédant Chabbat, bien qu'il manquera à l'oneg de Chabbat et qu'il sera même possible qu'il doive accomplir une mélakha pleinement caractérisée au titre de pikoua'h néfesh. N'est considéré comme une affaire facultative que celui qui s'embarque uniquement pour l'agrément.
סעיף יג הַיּוֹצְאִים בְּשַׁיָּרָא בַּמִּדְבָּר וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לְחַלֵּל שַׁבָּת, כִּי מִפְּנֵי…
הַיּוֹצְאִים בְּשַׁיָּרָא בַּמִּדְבָּר וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לְחַלֵּל שַׁבָּת, כִּי מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה לֹא יוּכְלוּ לְעַכֵּב לְבַדָּם בַּמִּדְבָּר בְּשַׁבָּת — אֲסוּרִים לָצֵאת תּוֹךְ ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
אֶלָּא אִם כֵּן הוֹלְכִים לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָז אִם נִזְדַּמְּנָה לָהֶם שַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מֻתָּרִים לָצֵאת. וּלְכַתְּחִלָּה יִפְסְקוּ עִמָּהֶם לִשְׁבּוֹת בְּשַׁבָּת, וְאִם אַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּהְיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא יִרְצוּ לִשְׁבּוֹת — יְכוֹלִים לָלֶכֶת עִמָּהֶם חוּץ לַתְּחוּם אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִי״ב מִיל, אִם מִתְיָרְאִים מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ אִם מִתְיָרֵא מִפְּנֵי לִסְטִים שֶׁלֹּא יִגְזְלוּ מִמֶּנּוּ בְּהֵמָה וְלֹא יוּכַל לָלֶכֶת בְּרַגְלָיו, אוֹ אִם יִקְחוּ מָמוֹנוֹ וְלֹא יוּכַל לִחְיוֹת עוֹד בַּמִּדְבָּר, אוֹ אִם יִקְחוּ מַלְבּוּשָׁיו בִּזְמַן הַקֹּר כִּמְעַט יָמוּת בִּקְרִירוּת, כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִקְרָא פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וּמֻתָּר לוֹ לֵילֵךְ עִמָּהֶם.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ בְּבֵרוּר גָּמוּר שֶׁבְּוַדַּאי יִצְטָרֵךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת — אָסוּר לָצֵאת אֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה. וְלֹא הִתִּירוּ לִדְבַר מִצְוָה אוֹ קֹדֶם ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת אֶלָּא לְהַפְלִיג בִּסְפִינָה, שֶׁאֵין שָׁם וַדַּאי גָּמוּר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת, שֶׁאֶפְשָׁר כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשַּׁבָּת יַגִּיעוּ לְנָמָל אַחֵר וְיַעַמְדוּ שָׁם כָּל הַשַּׁבָּת, וַאֲזַי לֹא יְחַלְּלוּ בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְלֹא בִּתְחוּמִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּמַּיִם עֹמֶק י' טְפָחִים. אַף עַל פִּי שֶׁקָּרוֹב לְוַדַּאי הוּא שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלְּלוֹ — הֵקֵלּוּ חֲכָמִים קֹדֶם ג' יָמִים, אוֹ לִדְבַר מִצְוָה אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ ג' יָמִים, אֲבָל כְּשֶׁהוּא וַדַּאי גָּמוּר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלְּלוֹ — לֹא הֵקֵלּוּ כְּלָל בְּשׁוּם עִנְיָן.
וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כְּדִבְרֵיהֶם, אֲבָל אֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַמְּקִלִּין, הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמְכוּ.
וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִסְחוֹרָה וְלֹא כְּדֵי לְהִתְיַשֵּׁב בָּהּ — אֵין לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּהוּ גַם כֵּן דְּבַר מִצְוָה, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: "כָּל הַמְהַלֵּךְ ד' אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא".
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוֹלֵךְ בְּתוֹךְ ג' יָמִים לִסְחוֹרָה אוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרוֹ — יֵשׁ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, הוֹאִיל וְרַבּוּ הָאוֹסְרִים שֶׁאֵין זֶה חָשׁוּב דְּבַר מִצְוָה כְּלָל:
Ceux qui partent en caravane dans le désert, lorsque tous savent qu'ils devront profaner Chabbat — car, en raison du danger, ils ne pourront s'arrêter seuls dans le désert à Chabbat — ont interdiction de partir dans les trois jours qui précèdent Chabbat, pour la raison exposée plus haut.
Sauf s'ils partent pour une affaire de mitsva, par exemple pour monter en Eretz Israël : alors, si une caravane leur est offerte même la veille de Chabbat, ils peuvent partir. A priori, ils stipuleront avec les caravaniers qu'ils feront halte à Chabbat ; et si ensuite, dans le désert, ceux-ci ne veulent pas s'arrêter, ils pourront aller avec eux hors du te'houm même au-delà de 12 mil — s'ils craignent les bêtes sauvages, ou même les brigands qui pourraient leur enlever leur monture (les laissant incapables de poursuivre à pied), ou prendre leur argent (les laissant sans moyens pour vivre dans le désert), ou prendre leurs vêtements en saison froide (au point qu'ils risqueraient presque de mourir de froid). Chacun de ces cas est appelé pikoua'h néfesh, et il leur est permis de continuer avec la caravane.
Et il y a des opinions qui tiennent que, dès lors qu'il sait avec une certitude absolue qu'il devra profaner Chabbat, il lui est interdit de partir même le dimanche, même pour une affaire de mitsva. Selon elles, on n'a permis pour une mitsva ou avant les trois jours qu'en mer (bateau), parce qu'il n'y a pas de certitude pleine qu'il devra profaner Chabbat : il se peut qu'à l'arrivée de Chabbat ils atteignent un autre port et y stationnent toute la journée — sans alors profaner Chabbat ni par mélakha ni par te'houmin, même si la profondeur de l'eau n'atteint pas 10 tefa'him. Bien que ce soit presque certain qu'il devra profaner, les Sages ont été indulgents avant les trois jours, ou pour une mitsva même dans les trois jours ; mais lorsque c'est une certitude pleine et entière qu'il devra profaner, ils n'ont nullement été indulgents.
Il y a lieu d'être rigoureux selon cet avis ; toutefois, il n'y a pas lieu de blâmer ceux qui sont indulgents, puisqu'ils ont sur qui s'appuyer.
Et même celui qui monte en Eretz Israël pour le commerce et non pour s'y installer, il n'y a pas lieu de le blâmer : il existe un avis selon lequel cela aussi constitue une affaire de mitsva, car les Sages ont dit : « Quiconque marche quatre coudées en Eretz Israël a l'assurance d'être ben olam haba ».
Néanmoins, s'il part dans les trois jours pour le commerce ou pour rendre visite à un compagnon, il y a lieu de le blâmer — car nombreux sont les décisionnaires qui interdisent, considérant que cela ne s'apparente nullement à une affaire de mitsva.
סעיף יד וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר יָצָָא בְּשַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת,…
וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר יָצָָא בְּשַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ לְטַיֵּל, וְהִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהַשַּׁיָּרָא — יָכוֹל לָלֶכֶת עִמָּהֶם בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהֶם, וְשָׁם יִשְׁבּוֹת, וְלֹא יֵלֵךְ עִמָּהֶם. וַאֲפִלּוּ הוּא סָמוּךְ לָעִיר לֹא יִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ שָׁם אֶלָּא ד' אַמּוֹת, כְּדִין הַיּוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם.
וְאַף אִם הָיָה לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה עַד שֶׁנִּכְנַס לָעִיר — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַלֵּךְ בָּהּ יוֹתֵר מִד' אַמּוֹת אַף אִם הִיא מֻקֶּפֶת מְחִצּוֹת לְדִירָה, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת חֲכָמִים שֶׁאָסְרוּ לָצֵאת בְּשַׁיָּרָא תּוֹךְ ג' יָמִים לִדְבַר הָרְשׁוּת, וַאֲפִלּוּ אִם יָצָא לִסְחוֹרָה אוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרוֹ — הֲרֵי זֶה כְּיוֹצֵא לִדְבַר הָרְשׁוּת מַמָּשׁ לְעִנְיָן זֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יָצָא מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיָה בָּקִי בַּהֲלָכָה וְהָיָה סָבוּר שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת אַף לִדְבַר הָרְשׁוּת — מֻתָּר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּכָל הָעִיר וְאַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ סְבִיבוֹתֶיהָ, כֵּיוָן שֶׁבִּתְחִלַּת יְצִיאָתוֹ לֹא יָצָא בְּאִסּוּר בְּמִתְכַּוֵּן, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהִגִּיעַ הַשַּׁבָּת הָיָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה, וּמַה שֶּׁהָלַךְ בְּשַׁבָּת חוּץ לַתְּחוּם דִּינוֹ כְּיוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם כְּדֵי לְהַצִּיל נְפָשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת״ז. לְפִיכָךְ, אַף אִם קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לָעִיר לֹא הָיָה לוֹ שָׁם חֲשַׁשׁ סַכָּנָה — רַשַּׁאי לִכָּנֵס לָעִיר אִם הוּא בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם לָעִיר.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם יָצָא בְּהֶתֵּר, כְּגוֹן לִדְבַר מִצְוָה מַמָּשׁ, אוֹ קֹדֶם ג' יָמִים, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִשֶּׁהִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהַשַּׁיָּרָא:
Tout ce qui précède concerne la situation a priori. Mais a posteriori (bedi'avad), s'il est déjà parti en caravane — même la veille de Chabbat, même pour l'agrément — et qu'il est arrivé à un point où il y aurait risque vital à se séparer de la caravane, il peut continuer avec elle à Chabbat jusqu'à atteindre un lieu où il n'y aura plus de risque vital à les quitter ; là, il fera halte et n'ira pas plus loin avec eux. Même s'il se trouve à proximité d'une ville, il n'y entrera pas, car il n'a là que quatre coudées — selon le din de celui qui s'est trouvé hors du te'houm.
Et même s'il y avait risque vital jusqu'à son entrée dans la ville, il ne peut s'y déplacer au-delà de quatre coudées — même si elle est entourée de cloisons habitées — puisqu'il est sorti sans la permission des Sages (qui ont interdit de partir en caravane dans les trois jours pour une affaire facultative) ; et même s'il est sorti pour le commerce ou pour rendre visite à un compagnon, c'est, à ce sujet, comme s'il était sorti pour une affaire purement facultative, ainsi qu'on l'a expliqué.
Néanmoins, s'il est sorti par méconnaissance de la halakha, croyant qu'il était permis de partir même pour une affaire facultative, il lui est permis de circuler dans toute la ville et dans 2000 coudées tout autour : car au départ il n'est pas sorti délibérément en transgression, et ensuite, lorsque Chabbat est arrivé, il se trouvait en lieu de danger ; ce qu'il a parcouru à Chabbat hors du te'houm reçoit le din de celui qui sort hors du te'houm pour sauver des vies — qui a 2000 coudées tout autour (comme on l'expliquera au siman 407). C'est pourquoi, même si avant d'arriver à la ville il n'y avait pas de risque vital, il lui est permis d'y entrer si elle se trouve dans les 2000 coudées.
Et il va sans dire que s'il est sorti en toute légalité — par exemple pour une affaire de mitsva proprement dite, ou avant les trois jours — il dispose de 2000 coudées tout autour à partir du point où il a atteint un lieu où il n'y avait plus de risque vital à quitter la caravane.
קונטרס אחרון — 8 entrée(s) (cliquer pour déplier)
Le Kountress Aharon est l'annexe pilpoulique de l'Admour HaZaken — son laboratoire halakhique en bas de page.
קונטרס אחרון, אות א
ואם אי אפשר כו'. הנה הב״י ודאי לא ס״ל כמ״א שהרי דחה בסוף סי' זה דברי ר״ת, משום שא״כ למה הוצרכו למצוא היתר למפליגים בערב שבת הלא הכל מפליגים לדבר מצוה, ומאי קושיא הלא עינינו רואות שאין פוסקים לשבות כלל, לפי שאי אפשר, שהספינה הולכת רק בשביל הנכרים. ואין לומר דא״כ אפילו קודם ג' ימים נמי כמ״ש ראב״ן סימן ס' דגם בזה צריך לפסוק, שהרי משמעות הפוסקים אינו כן, ובפרט בש״ע שהיפך לשון הברייתא ודו״ק. וכן קשה גם כן ברמ״א סוף סי' זה. ועיין במ״א סימן תרי״ג דמשמע שם דאף אם תתבטל המצוה לגמרי לא יפליג כשאי אפשר לו לפסוק ואם גם כאן נתכוון לזה באמת שהדבר תמוה מאוד לשיטת הש״ע שהטעם משום עונג וכשהולך לדבר מצוה פטור ממצות עונג שבת אם כן איך יבטל מצותו משום עונג שבת. ועיין בש״ך י״ד סוף סי' רס״ו דס״ל גם כן דלא כמ״א דאם לא כן לא השיג כלום על הרשב״ץ. וראיה ברורה לדעת הבית יוסף וש״ך מדתניא אין צרין על עיירות כו' ובמלחמת מצוה מותר אף שיבטלו מעונג להרי״ף וסייעתו וגם יחללו שבת להרז״ה וסיעתו, מכלל דלדבר מצוה שרי לגמרי ואין צריך לפסוק אלא היכא דאפשר לרווחא דמילתא לחומרא בעלמא שלא יהיה נראה כמבטל עונג שבת וכמחללו בידים שלא לצורך מצוה ופקוח נפש (ואפשר שלזה העתיק הטור ברייתא זו בסימן רמ״ט להוכיח ממנה דהלכה כרשב״ג, והפוסקים כרבי סבירא להו דהיכא דאפשר שאני).
וע״כ צריך לומר דהמ״א לא כתב כן אלא כשיודע שאפשר לעשות המצוה כשיפליג אחר השבת כמו כשיפליג קודם השבת דאז אין לו לבטל מצות עונג בודאי אלא בספק דהיינו שיפסוק עמו דאפשר שיקיים אמונתו וישבות אבל בלא״ה אין לדחות מצות עונג שהיא מצוה עוברת מלפני אותה מצוה שאינה עוברת, כמו שכתב רמ״א סוף סי' תרפ״ז, ולא חלק עליו המ״א שם אלא משום שהמת מצוה מוטל בבזיון, אבל הכא דמי למ״ש בסי' ע״ב דאין מוציאין המת סמוך לקריאת שמע ע״ש, אבל כשיש חשש שמא תתבטל המצוה אחר השבת אין לו ליכנס לספק מחמת מצות עונג שבת שהרי העוסק כבר במצוה פטור ממצוה אחרת אפילו היא ודאי עוברת אע״פ שאפשר לו לקיים שתיהן אינו צריך לטרוח אחריה כמ״ש בסי' ל״ח, אלא שמדברי סופרים יש לו לכתחלה להתחיל בעוברת אבל כשהשניה היא ג״כ ספק עוברת אין לו להניחה כיון שבאה לידו ראשונה אין מעבירין על המצות, ואמרו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, הילכך צרין על עיירות כשהן מוכנים לכך שמא אחר השבת יארע איזה סבה ולא יהיו יכולין להתחזק לצור כמו עכשיו (אבל אין לומר דהתם שאני דבכל יום ויום שהם מוכנים לצור ואינן צרין עוברים על מצות כי החרם תחרימם,) וכן בנדון הש״ך אסור להניחו ערל, דא״כ בכל המצות שאין קבוע להם זמן נמי נימא הכי דכל שעה שיש בידו לקיימן ואינו מקיימן עובר על צווי המחייבו לקיימן. ועוד דבהדיא מבואר במ״א סימן תמ״ד סקי״א משא״כ במילה כו'. ומיהו צ״ע ממ״ש בסי' רמ״ט ותקס״ח.
ואיך שיהיה מכל מקום לדינא הדבר ברור להקל בשעת הדחק או שיש חשש שמא תתבטל המצוה, דאף אם תמצי לומר דהמ״א ס״ל גם בזה להחמיר מכל מקום כל כהאי גוונא יש לסמוך על הטור והב״י ורמ״א והש״ך להקל בדברי סופרים בשעת הדחק או במקום חשש ביטול מצוה:
« Et s'il ne lui est pas possible… » — Voici, le Beit Yossef ne tient certainement pas comme le Maguen Avraham, puisqu'il a rejeté à la fin de ce siman les paroles de Rabbeinou Tam : « car si c'était le cas, pourquoi a-t-il fallu chercher une permission pour ceux qui prennent la mer la veille de Chabbat ? — tous partent bien pour une affaire de mitsva… ». Or quelle est cette question ? Nos yeux voient bien qu'on ne stipule pas du tout que les marins feront halte, parce que c'est impossible : le bateau ne navigue que pour des non-juifs. Et l'on ne saurait dire qu'alors même avant trois jours il faudrait stipuler — comme l'écrit le Ra'avan au siman 60 — car la teneur des décisionnaires n'est pas ainsi, en particulier dans le Choulhan Aroukh qui a inversé le langage de la berayta ; étudie bien. Et de même il y a difficulté chez le Rama à la fin de ce siman. Et voir le Maguen Avraham au siman 613, où il ressort que même si la mitsva venait à être totalement annulée, on ne prendrait pas la mer dès lors qu'on ne peut stipuler ; et s'il a voulu dire la même chose ici, c'est très étonnant pour la position du Choulhan Aroukh, dont le motif est l'oneg — or quand on va pour une mitsva, on est dispensé de la mitsva d'oneg Chabbat. Comment alors abandonnerait-on sa mitsva à cause de l'oneg Chabbat ? Et voir le Shakh à la fin du siman 266 de Yoré Déa, où il tient lui aussi à l'encontre du Maguen Avraham — sinon il n'aurait rien réfuté du Rachbats. Et une preuve claire pour le Beit Yossef et le Shakh : on enseigne « on n'assiège pas les villes… ; mais pour une guerre de mitsva c'est permis » — bien que l'on annule l'oneg selon le Rif et son école, et même que l'on profane Chabbat selon le Razah et son école : on en déduit que pour une mitsva c'est totalement permis, et qu'il n'y a lieu de stipuler que là où c'est possible — pour la clarté de la rigueur, afin de ne pas paraître annuler l'oneg et profaner Chabbat de la main même sans nécessité de mitsva ni de pikoua'h néfesh. (Et il se peut que ce soit pour cela que le Tour a recopié cette berayta au siman 249, afin d'y montrer que la halakha est selon Rabban Chimon ben Gamliel ; ceux qui tranchent comme Rabbi tiendraient que là où c'est possible c'est différent.)
Et donc on doit dire que le Maguen Avraham n'a écrit ainsi que là où il sait qu'il pourra accomplir la mitsva en prenant la mer après Chabbat, exactement comme s'il prenait la mer avant Chabbat : alors, il n'a pas lieu d'annuler la mitsva d'oneg par certitude, mais seulement par doute — c'est-à-dire en stipulant, car il se peut que le non-juif respecte sa parole et fasse halte. À défaut, on ne fait pas reculer la mitsva d'oneg qui est une mitsva « passante » devant cette mitsva-là qui n'est pas « passante », comme l'écrit le Rama à la fin du siman 687, et le Maguen Avraham là ne l'a contesté que parce que le mort de mitsva est laissé indignement ; ici, c'est analogue à ce qu'écrit le siman 72, qu'on ne fait pas sortir le mort près de la lecture du Chéma — vois là. Mais s'il y a crainte que la mitsva soit annulée après Chabbat, il n'a pas à entrer dans le doute à cause de la mitsva d'oneg Chabbat : car celui qui est déjà occupé à une mitsva est dispensé d'une autre mitsva, même si elle est certainement « passante » et même s'il pouvait accomplir les deux ; il n'est pas tenu de la rechercher (siman 38). Seulement, par décret rabbinique, il doit commencer par celle qui est « passante » ; mais lorsque la seconde est elle aussi « peut-être passante », il ne peut la laisser puisqu'elle s'est offerte à lui en premier : « on ne fait pas passer les mitsvot », et ils ont dit « la mitsva qui s'offre à toi, ne la laisse pas surir ». C'est pourquoi l'on assiège les villes quand on est prêt — car peut-être après Chabbat surviendra-t-il un obstacle empêchant la prise (mais on ne saurait dire qu'il y a là quelque chose de spécial — qu'à chaque jour où ils sont prêts à attaquer sans le faire, ils transgressent « tu les éradiqueras entièrement »). Et dans le cas du Shakh, il est interdit de laisser l'enfant non circoncis ; sinon, dans toutes les mitsvot sans temps fixe il faudrait dire qu'à chaque heure où l'on peut accomplir sans le faire on transgresse l'ordre. Et il est explicite dans le Maguen Avraham siman 444:11 — ce qui n'est pas le cas pour la milah… Néanmoins, étude requise par rapport à ce qui est dit aux simanim 249 et 568.
Quoi qu'il en soit, pour la décision pratique, la chose est claire : en che'at hade'hak ou s'il y a crainte que la mitsva s'annule, on est indulgent. Même si l'on devait dire que le Maguen Avraham est ici aussi pour la rigueur, dans un tel cas il y a lieu de s'appuyer sur le Tour, le Beit Yossef, le Rama et le Shakh pour être indulgent dans une matière rabbinique en che'at hade'hak ou en lieu de crainte d'annulation de mitsva.
קונטרס אחרון, אות ב
ויש מתירין כו'. עיין בב״ח שדעתו להקל לגמרי. ואף רא״ם לא החמיר אלא כשיושב למטה מי' טפחים ע״ש. והמ״א סתר דברי הב״ח, אבל דברי רא״ם אין לנו לסתור להחמיר בדברי סופרים שכל המחמיר בדברי סופרים עליו להביא ראיה וטעם לדבריו כדתנן בפ״ד דידים.
והמ״א לשיטתיה אזיל דס״ל בסי' רס״ו דכשהסוס מהלך בארץ הוה ליה כאילו הוא מהלך בארץ וה״נ מה שהספינה מהלכת למטה מי' טפחים הוה ליה כאילו הוא מהלך שם. אבל הב״י שם לא סבירא ליה הכי. וכן דעת אבן העוזר סימן רמ״ו עיין שם שסתר דברי המ״א מהירושלמי דברכות דאזלא מחמתיה כדאיתא בפרק קמא דבבא מציעא לא אמרינן הכי כ״ש בספינה. וכיון שהרא״ם וב״י ואבן העוזר מקילין כדאי הם לסמוך עליהם בעת הצורך להקל בדברי סופרים.
וגם המ״א עצמו בתחלת דבריו שם לא אסר בסוס אלא משום דניחא תשמישתיה והוה כארעא סמיכתא כמו קרון להב״י שם. ואף שמלשון רש״י משמע דכל שאינו נח כמו עמוד לא הוה כארעא סמיכתא מכל מקום הב״י שם סמך על הריטב״א דס״ל דאף קרון הוה כארעא סמיכתא ע״ש בריטב״א והובא ג״כ ברלב״ח סימן כ״ח לפסק הלכה. ולפי זה הא דספינה לא הוה כארעא סמיכתא ע״כ היינו משום שאינה מהלכת בארץ כמו קרון וסוס וא״כ אין לחלק בין למעלה מי' טפחים בין למטה מי' טפחים אלא בין למטה מג' טפחים בין למעלה מג' טפחים דנפק מתורת לבוד ולא הוה כמהלכת בארץ.
ולא דמי למ״ש בסי' שנ״ו וסי' שע״ו דהתם קל הוא שהקילו במים כדאיתא בגמרא בדוכתי טובי וזהו דעת האגודה שהביא המ״א בסי' שס״ו סק״ה דס״ל דהלכתא כרב הונא ורב יוסף, ואביי דיחוייא בעלמא קמדחי ורב א[ש]י אינו אלא מפרש דיחוייא דאביי אבל מכל מקום הילכתא כרב הונא לגבי רב נחמן שהיה גדול ממנו הרבה. ולפי זה דוקא לענין היתר טלטול במים אמרינן גוד אבל לענין טלטול בתוך הספינה לא אמרינן בה גוד. ואפילו להחמיר לא אמרינן כמבואר בטור וש״ע בסי' שנ״ה שהקילו בגזוזטרא אלא אם כן חלון פתוח לה ע״ש במ״א ובתוס' ורא״ש ריש פרק כל גגות ודו״ק וא״כ בנידון דידן י״ל ג״כ דלא אמרינן גוד.
ואף אם תמצי לומר דאמרינן גוד וכן אף לפי מ״ש המ״א בתחלת דבריו בסי' שס״ו כרב נחמן מכל מקום בנידון דידן ע״כ צריך לומר דאפ״ה לא הוה כארעא סמיכתא לענין תחומין דאם לא כן אף שהיא מהלכת למעלה מי' טפחים נמי מאי שנא מקרון אי אמרינן גוד.
ולפ״ז אף כשמהלכת למטה מג' טפחים לכאורה אפשר דלא מיתסר להרא״ם, דהא דמחמרינן בכהאי גוונא גבי עמוד בהזורק משמע דמשום גוד נגעו בה דאין להחמיר מתורת לבוד דהא לא אמרינן לבוד להחמיר כל כך שיהא נחשב כהגיע לארץ ואפ״ה יעלה למנין י' טפחים כמ״ש המ״א סוף סי' תרל״ב אבל בגוד אין צריך שיהא כהגיע גופו לארץ אלא מושכין חודו כו'. ואפילו להחמיר, שהזורק על גבי גזוזטרא חייב. ומ״ש בסי' תרל״ב ס״ק ב' היינו משום דחבוט רמי הוא שמגיע גופו למטה.
ומיהו בפ״ק דעירובין גבי חבלים ובהזורק דף צ״ז ובכמה דוכתי מבואר דמשום לבוד נגעו בה אפילו להחמיר לחייב הזורק לשם מרשות הרבים גמורה. וצריך לומר שלא כתב כן המ״א אלא גבי סכך פסול, דעיקר הלבוד שם אינו אלא בשביל להחמיר בלבד לצרף הפסולים, אבל כאן אין עיקרו בשביל להחמיר בלבד. ולפ״ז בנידון דידן יש להחמיר כשמהלכת למטה מג' טפחים משום תורת לבוד. דאף אם תמצי לומר דנידון דידן דמי כעיקרו להחמיר בלבד, מכל מקום הא כתב המ״א סי' תק״ב דכהאי גוונא אמרינן לבוד אפילו להחמיר ע״ש ובסי' תרל״ב ודו״ק:
« Et certains autorisent… » — Voir le Ba'h, qui penche à la pleine indulgence. Et même le Re'em n'a été rigoureux que lorsque l'homme est assis en deçà de 10 tefa'him, voir là. Le Maguen Avraham a réfuté les propos du Ba'h ; mais les propos du Re'em, nous n'avons pas à les réfuter pour être rigoureux dans une matière rabbinique : « celui qui est rigoureux en matière rabbinique a la charge d'apporter preuve et raison à ses dires » (Yadayim chap. 4).
Le Maguen Avraham suit ici sa propre voie : au siman 266, il tient que lorsqu'un cheval marche sur le sol, on considère que l'homme y marche aussi ; il en va de même selon lui pour le bateau qui navigue en deçà de 10 tefa'him — comme si l'homme marchait là. Mais le Beit Yossef là ne tient pas ainsi. Tel est aussi l'avis de l'Even Ha'Ozer au siman 246, qui a réfuté le Maguen Avraham depuis le Yerushalmi de Berakhot — « cela vient par soi-même » comme on lit au début de Bava Metsia : on ne dit pas cela, a fortiori pour un bateau. Et puisque le Re'em, le Beit Yossef et l'Even Ha'Ozer sont indulgents, ils suffisent à s'appuyer sur eux en cas de nécessité pour être indulgent en matière rabbinique.
Le Maguen Avraham lui-même au début de ses propos là n'a interdit pour le cheval qu'à cause de la commodité de son usage, faisant comme « terre solide », à l'instar du chariot pour le Beit Yossef. Et bien que de la formulation de Rachi il ressorte que tout ce qui n'est pas immobile comme une colonne n'est pas comme « terre solide », néanmoins le Beit Yossef s'est appuyé sur le Ritba qui tient que même le chariot est comme « terre solide » — vois Ritba et Ralbah siman 28 pour la décision halakhique. Selon cela, ce qui fait que le bateau n'est pas « terre solide », c'est nécessairement qu'il ne marche pas sur la terre comme le chariot ou le cheval ; et alors, il n'y a pas lieu de distinguer entre au-dessus de 10 tefa'him et en deçà, mais seulement entre au-dessus de 3 tefa'him (où il sort du principe de levoud) et en deçà — où il n'est pas comme marchant sur terre.
Et cela ne ressemble pas à ce qui est dit aux simanim 356 et 376 : car là on a été indulgent dans l'eau (comme l'établit la guemara en plusieurs endroits) — et c'est la position de l'Agouda citée par le Maguen Avraham au siman 366, sk 5, selon laquelle la halakha est comme Rav Houna et Rav Yossef, Abayé n'apportant qu'une réfutation, Rav Ashi ne faisant qu'exposer cette réfutation : néanmoins la halakha demeure comme Rav Houna face à Rav Na'hman, qui lui était bien supérieur. Selon cela, ce n'est qu'à l'égard du transport dans l'eau qu'on dit « goud », mais pas à l'égard du transport à l'intérieur du bateau lui-même. Et même pour rigueur on ne dit pas — comme l'expose le Tour et le Choulhan Aroukh au siman 355 qui n'ont été indulgents au sujet d'une gezouzteta que si une fenêtre y débouchait, voir Maguen Avraham et Tossafot et Rosh au début de chap. « Kol Gagot » ; étudie bien. Et il en va donc de même dans notre cas : on peut dire qu'on ne dit pas goud.
Et même si l'on disait qu'on dit goud — et selon ce qu'a écrit le Maguen Avraham au début du siman 366 comme Rav Na'hman — il faut nécessairement dire que dans notre cas ce n'est pas comme « terre solide » à l'égard des te'houmin : sinon, même quand le bateau navigue au-dessus de 10 tefa'him, en quoi serait-il différent du chariot, si l'on disait goud ?
Et selon cela, même lorsque le bateau navigue en deçà de 3 tefa'him, il semble que ce ne serait pas interdit selon le Re'em : car la rigueur en pareil cas pour la colonne dans Hazoreq tient apparemment au goud, et non au levoud — car on n'applique pas levoud avec une telle force qu'on considère l'homme comme touchant le sol ; et pourtant on l'inclut dans le compte des 10 tefa'him (comme l'écrit le Maguen Avraham fin du siman 632). Mais avec goud, il n'est pas besoin que le corps touche réellement le sol : on étend simplement le tracé… Et même pour rigueur — celui qui lance vers une gezouzteta est passible. Et ce que dit le siman 632, sk 2, tient parce que 'havout rami fait que le corps est considéré comme parvenu au bas.
Cependant, dans le premier chapitre de Eirouvin à propos des cordages, et dans Hazoreq f. 97 et plusieurs autres endroits, il ressort qu'on a invoqué levoud même pour rigueur, jusqu'à rendre passible celui qui lance d'une réchout harabbim pleine. Il faut dire que le Maguen Avraham n'a écrit ainsi qu'au sujet du se'khakh passoul, où l'essentiel du levoud n'est invoqué que pour rigueur (joindre les éléments invalidés) ; mais ici son essentiel n'est pas uniquement pour rigueur. Selon cela, dans notre cas, il y a lieu d'être rigoureux quand le bateau navigue en deçà de 3 tefa'him au titre du principe de levoud. Et même si on disait que notre cas ressemble à un essentiel pour rigueur seule, néanmoins le Maguen Avraham au siman 502 a écrit qu'en pareil cas on dit levoud même pour rigueur, voir là, et au siman 632 ; étudie bien.
קונטרס אחרון, אות ג
לא רצו להחמיר. כן הוא במהרי״ק. ואף שמלשון הדרכי משה ומ״א סק״ג אפשר ללמוד דדוקא כשיש חשש סכנה אם יצא ממנה בשבת שרי דומיא דסעיף ד', מכל מקום מסתימת לשון רמ״א בהג״ה משמע דבכל גוונא שרי, שהרי לא הזכיר כלל שיצטרך, עד אח״כ. וכן בדרכי משה משמע שהסכים למהרי״ק לדינא, אלא משום שבמהרי״ק מבואר דלהרי״ף דאינו מחלק בין תוך ג' לקודם ג' לענין תחומין ע״כ סבירא ליה דאין איסור כלל משום תחומין בספינה כדעת רשב״ם כיון שהספינה הולכת מאליה, והשיג עליו הב״י מתשובת הרמב״ם, וכן באמת אנן לא קיימא לן כרשב״ם, מכל מקום איסור זה אינו מדאורייתא אף גבי קרון, אף למ״ד י״ב מיל דאורייתא, דלכולי עלמא לא שייך תחומין כשהספינה הולכת כמבואר במהרי״ק לשיטת ר״י. והב״י חלק עליו במ״ש להקל קודם ג' אף מדרבנן דלא גזרו כל כך, וכוונתו דכיון דההליכה מצד עצמה אין בה איסור משום תחומין אלא שחכמים גזרו שלא ליכנס לתוכה שתהא מוליכה אותו בשבת חוץ לתחום, וקודם ג' ימים לא גזרו כדעת ר״ח, שהרי״ף שחלק על ר״ח סבירא ליה כרשב״ם דמותר ליכנס, ועל זה חלק הב״י דהרי״ף לא ס״ל כרשב״ם. ועל זה כתב בדרכי משה דאעפ״כ העיקר כדעת ר״ח דקודם ג' לא גזרו, והביא ראיה ממה שלא גזרו להפליג למקום סכנה קודם ג' אף שיודע שיחלל בידים, וכל שכן הכא דלא גזרו קודם ג' אף שיודע שהספינה יוליכנו חוץ לתחום. וראיה ברורה מרבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהלכו בספינה חוץ לתחום ברקק שאין בו י' טפחים, אף אם תמצי לומר שהפליגו קודם ג' מכל מקום סתם רקק אין בו סכנה לשבות בשבת. ואין לומר שפסקו עמו לשבות ולא שבת, דמכל מקום לכתחלה איך סמכו על הפסיקה אם היה איסור בדבר הרי אין הנכרי נאמן על זה כמ״ש סי' רמ״ו (ואין לומר דבפניו שאני שהרי הוכיח סופו שלא שבת) וכן משמע בהדיא ברי״ף ורא״ש דאף לדבר מצוה שפוסק לשבות אעפ״כ אין היתר אלא כשעמוק י' טפחים. והשגת הב״י על מהרי״ק לדעת הרי״ף צע״ג ודו״ק:
« On n'a pas voulu être rigoureux. » — Ainsi est-il chez le Mahariq. Bien que la formulation du Darkhei Moshe et du Maguen Avraham sk 3 puisse laisser entendre que cela ne vaut que là où il y aurait risque vital à descendre du bateau à Chabbat — analogue au se'if 4 — toutefois la formulation succincte du Rama dans son haga donne à entendre qu'en tout cas c'est permis, puisqu'il n'a nullement mentionné qu'il aurait à profaner, jusqu'à plus loin. De même chez Darkhei Moshe, il appert qu'il a tranché en concordance avec le Mahariq quant au din ; il a seulement noté qu'il ressort du Mahariq que selon le Rif — qui ne distingue pas, en matière de te'houmin, entre « avant trois jours » et « dans les trois jours » — il n'y aurait aucun interdit de te'houmin sur un bateau (à la manière du Rachbam), puisque le bateau avance de lui-même ; et le Beit Yossef l'a contesté à partir d'une responsa du Rambam, et de fait nous ne tranchons pas comme le Rachbam. Néanmoins, cet interdit n'est pas toraïque même pour le chariot, même selon l'opinion des 12 mil toraïques : car tous reconnaissent que les te'houmin ne s'appliquent pas lorsque le véhicule avance — comme l'explique le Mahariq selon la voie de Rabbeinou Yits'haq. Le Beit Yossef a contesté l'indulgence avant trois jours même rabbiniquement, soutenant que les Sages n'ont pas décrété si loin ; et son raisonnement est que, puisque le déplacement en lui-même ne tombe pas sous l'interdit de te'houmin mais que les Sages ont seulement interdit d'embarquer afin que le bateau ne porte pas l'homme à Chabbat hors du te'houm, avant trois jours ils n'ont pas décrété (selon Rabbeinou Hananel). Le Rif, qui s'est opposé à Rabbeinou Hananel, tient comme le Rachbam que c'est permis d'embarquer. Sur cela, le Darkhei Moshe a écrit que malgré tout, le principal est l'opinion de Rabbeinou Hananel : avant trois jours on n'a pas décrété ; il en a apporté preuve de ce qu'on n'a pas décrété de prendre la mer vers un lieu de danger avant trois jours, bien qu'on sache qu'on profanera de la main même — a fortiori ici, où il sait que le bateau le mènera hors du te'houm. Et une preuve claire de Rabban Gamliel, Rabbi Yehoshoua, Rabbi Elazar ben Azaria et Rabbi Akiva, qui ont voyagé en bateau hors du te'houm sur un rekak sans 10 tefa'him ; et même si l'on disait qu'ils ont pris la mer avant trois jours, un rekak ordinaire ne présente pas de danger à y faire halte à Chabbat. On ne saurait dire qu'ils ont stipulé avec le maître du bateau qui n'a pas tenu parole — car de toute manière, comment se seraient-ils appuyés a priori sur sa parole s'il y avait là interdit ? Le non-juif n'étant pas digne de foi en cela, comme l'écrit le siman 246 (et l'on ne saurait dire que « devant ses yeux c'est différent » — la suite a bien démontré qu'il n'a pas fait halte). De même il ressort explicitement du Rif et du Rosh que même pour une mitsva, après stipulation, l'autorisation n'existe qu'à condition de naviguer à 10 tefa'him. L'objection du Beit Yossef au Mahariq selon la position du Rif requiert étude approfondie ; étudie bien.
קונטרס אחרון, אות ד
יצא ממנה כו'. אבל אם לא יצא ממנה מותר לצאת מספינה לספינה כדאיתא בהדיא ריש פ״ד דעירובין בקופץ מספינה לספינה. ומ״ש המ״א סוף סי' של״ט היינו לדעת הרב בהג״ה דמיירי כשיצא ואין היתר אלא משום דה״ל כביתו לכן אסור בספינה אחרת:
« S'il est descendu du bateau… » — Mais s'il n'en est pas sorti, il est permis de passer d'un bateau à un autre, comme c'est explicite au début du chap. 4 d'Eirouvin à propos de celui qui saute d'un bateau à un autre. Et ce qu'écrit le Maguen Avraham à la fin du siman 339 vaut pour l'opinion du Rav dans la glose, qui parle du cas où l'homme est sorti — où l'autorisation n'existe que parce que le bateau est devenu comme sa demeure ; c'est pourquoi il est alors interdit dans un autre bateau.
קונטרס אחרון, אות ה
או אפילו כו'. עיין ברלב״ח שהתיר אף בלא קניית שביתה (וכן כתבו המגיד משנה וב״י ודרכי משה בשם מהרי״ק), ועל זה כתב המ״א דאין להקל, אבל על ידי קניית שביתה מנא לן למחות בשבת יותר מבערב שבת, כיון דלדבר מצוה חשבינן להו ולכך פטורים מעונג, וכן אף אם יצטרך לחללו לא גזרו לדבר מצוה כיון שבשעת יציאתו אינו מחללו כלל, א״כ אף בשבת מנא ליה למחות. ובפרט לפי מ״ש המ״א לבה״ג דה״ל כנכנס לביתו:
« Ou même… » — Voir le Ralbah qui a autorisé même sans acquisition de chevita (de même que l'écrivent le Maguid Mishné, le Beit Yossef et le Darkhei Moshe au nom du Mahariq) ; sur cela, le Maguen Avraham écrit qu'il n'y a pas lieu d'être indulgent. Mais quand il y a acquisition de chevita, sur quelle base bâtir un blâme à Chabbat plus qu'à la veille de Chabbat — dès lors que l'on considère que c'est pour une affaire de mitsva, dispensant de l'oneg, et que même s'il devait profaner Chabbat les Sages n'ont pas décrété pour une mitsva — puisqu'au moment de la sortie il n'y a aucune profanation ? Si bien qu'à Chabbat même, sur quoi se fonde l'opposition ? D'autant plus selon ce que le Maguen Avraham a écrit au nom du Behag : c'est comme s'il entrait dans sa propre demeure.
קונטרס אחרון, אות ו
לטייל בלבד כו'. עיין מ״א סוף סי' של״ט דכתב הא דר״י הלוי לענין להפליג בשבת בלא קניית שביתה. אבל כאן אם כוונתו לאסור לדעת ר״ת צ״ע, דמשמע מר״ת שכל שאינו הולך לטייל לא מקרי דבר הרשות. וכן כתב באור זרוע בפשיטות. ועוד דהא להרויח נמי אינו יודע אם ירויח כדאמרינן בפ' מקום שנהגו שאין אדם יודע במה משתכר. ועוד דהא ר״ת יליף לה מחול המועד ובחול המועד ודאי שרי משום ספק פסידא אפילו לעשות מלאכה גמורה שלא לצורך המועד משום דה״ל ספק דבר האבד עיין מ״א סי' תקל״ז, וכ״ש לספר ולכבס במועד דשרי אפילו כשיצא להרויח, דבכהאי גוונא אסור לעשות מלאכה גמורה שלא לצורך המועד משום הרווחה בעלמא ואפילו פרקמטיא אסורה עיין סי' תקל״ז וצ״ע:
« Pour le simple agrément… » — Voir le Maguen Avraham à la fin du siman 339 qui a écrit que la position de Rabbeinou Yehouda Halévi concerne la possibilité de naviguer à Chabbat sans acquisition de chevita. Mais ici, si son intention est d'interdire selon l'opinion de Rabbeinou Tam, cela requiert étude : car il ressort de Rabbeinou Tam que tout ce qui n'est pas pur agrément n'est pas appelé « affaire facultative ». Et c'est ce qu'écrit Or Zaroua sans difficulté. De plus, en allant pour gagner, on ne sait pas non plus si l'on gagnera — comme on l'établit au chap. « Maqom Chenahagou » : nul ne sait à quoi est dû son gain. De plus, Rabbeinou Tam le déduit de 'hol hamoed, et à 'hol hamoed c'est certainement permis en cas de doute de davar ha'aved même d'accomplir une mélakha pleine pour un besoin non lié à la fête, parce qu'il s'agit d'un doute de davar ha'aved — voir Maguen Avraham siman 537. À plus forte raison se raser et faire la lessive durant la fête sont permis même pour celui qui sort pour gagner — dans ces cas il est interdit d'accomplir une mélakha pleine hors du besoin de la fête en raison du gain seulement, et même la perakmatya est interdite, voir siman 537 ; étude requise.
קונטרס אחרון, אות ז
ולא בתחומין כו'. בש״ע לא הזכיר כלל חוץ לי״ב מיל, ואפ״ה כתב המ״א דאין להקל, דהיינו למחות בידם. וגם אם הולכים יותר מי״ב מיל אין בנו כח למחות לפי מ״ש התוספת שבת, כיון שרוב הפוסקים חולקים על הרמב״ם בזה, וגם אם נושאים משאות בידם הכל מדרבנן במדבר שהוא כרמלית בזמן הזה עיין סי' ש[מ]"ה:
« Et ils ne profaneront pas par te'houmin… » — Dans le Choulhan Aroukh, on n'a pas mentionné l'au-delà de 12 mil ; pourtant le Maguen Avraham a écrit qu'il ne faut pas être indulgent — c'est-à-dire qu'il faut blâmer ceux qui le font. Et même s'ils vont au-delà de 12 mil, nous n'avons pas la force de blâmer, conformément à ce qu'écrit le Tossefet Chabbat — puisque la majorité des décisionnaires contredisent le Rambam sur ce point ; et même s'ils portent des charges en main, tout cela est rabbinique dans le désert, qui est un karmelit à notre époque, voir siman 345.
קונטרס אחרון, אות ח
לארץ ישראל לסחורה כו'. וכ״ש אם מתכוין כדי לילך בה ד' אמות שמתכוין לדבר מצוה שאין בנו כח למחות בידו הואיל ויש לו על מי לסמוך. ואף לסחורה אין בנו כח למחות הואיל ורמ״א כתב כן אף בחוץ לארץ. אבל לטייל יש להסתפק כיון שאינו מתכוין כלל למצות ההליכה בארץ ישראל וצ״ע בכהאי גוונא:
« En Eretz Israël pour le commerce… » — A fortiori s'il a intention d'y faire ne serait-ce que quatre coudées, son intention étant pour une affaire de mitsva : nous n'avons pas la force de le blâmer, puisqu'il a sur qui s'appuyer. Et même pour le commerce, nous n'avons pas la force de blâmer, puisque le Rama l'a écrit même pour ce qui est hors d'Eretz Israël. Mais pour le simple agrément, il y a lieu d'hésiter, puisqu'il n'a aucune intention pour la mitsva de marcher en Eretz Israël ; étude requise en pareil cas.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak (פסק) de l'Admour HaZaken
Comparaison de la position de l'Admour HaZaken avec celles du Mehaber (מחבר), du Rama (רמ״א) et de la Mishna Berurah (משנה ברורה) sur les points-clés du siman רמ״ח.
| Sujet | Mehaber | Rama (רמ״א) | Mishna Berurah (משנה ברורה) | Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken |
|---|---|---|---|---|
| Règle des 3 jours avant Shabbat (תלת-יומא קודם השבת) | OH 248:1 — la règle est posée au séif א, et pour le דבר הרשות : « אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה בפחות מג׳ ימים קודם השבת » (שו״ע או״ח רמ״ח:א). Le Mehaber n'en donne pas le motif ici — il le donne au séif ב. La braïta d'où elle est tirée est en שבת י״ט ע״א. | Hagaha sur OH 248:1 — résumé : la glose ne porte pas sur la mitsva, que le Mehaber a déjà traitée dans le corps du séif, mais sur ce qui reste permis avant les trois jours, puis sur le trajet court et sur l'usage local. « אבל קודם שלשה ימים שרי אפי׳ בספינה שמושכין אותו ע״י בהמות אפי׳ אין בגובה המים י׳ טפחים » (הגהת רמ״א או״ח רמ״ח:א) ; pour un trajet d'un jour, מצור לצידון, il est permis d'embarquer le vendredi matin, sauf là où l'usage est de ne pas embarquer du tout ce jour-là. | MB 248 ס״ק ד — le décompte des trois jours est disputé, et l’écart porte sur le mercredi. Le Magen Avraham, au nom de nombreux Aharonim, interdit le mercredi — דהיינו ביום רביעי בשבת אסור מ״א בשם הרבה אחרונים ; le Gaon de Vilna rapporte au nom de nombreux Richonim que les trois jours se comptent avec le Chabbat lui-même, de sorte que le mercredi est permis — אבל הגר״א הביא בשם הרבה ראשונים דהג׳ ימים נחשבין עם השבת גופא וביום רביעי מותר, et il ajoute que la Tossefta et le Yerouchalmi l’attestent. La braïta, elle, dit trois jours et non quatre : אין מפליגין בספינה פחות מג׳ ימים קודם לשבת (שבת י״ט ע״א, citée au ס״ק א). | Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken רמ״ח:א — le Rav dit dans un seul séif ce que le Mehaber répartit sur deux, et il y ajoute le décompte : « אֵין מַפְלִיגִים בִּסְפִינָה בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים פָּחוֹת מִג׳ יָמִים מֵעֵת לְעֵת קֹדֶם הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִיּוֹם ד׳ וְאֵילַךְ, וְיוֹם ד׳ בִּכְלַל הָאִסּוּר » (שו״ע הרב רמ״ח:א). Les trois jours sont comptés מעת לעת, et le mercredi est inclus dans l'interdit. Le motif est donné dans le même séif : « צַעַר וּבִלְבּוּל וְשִׁנּוּי וֶסֶת, וְגוּפָם מִשְׁתַּבֵּר מִנִּעְנוּעַ הַסְּפִינָה, וְאֵין רוּחָם חוֹזֶרֶת עַד לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת » (שו״ע הרב רמ״ח:א). |
| Distinction eaux salées / eaux douces | OH 248:2 — le motif, et la limite qu'il impose : la règle tient au עונג שבת, les trois premiers jours apportant צער ובלבול, et elle ne vaut donc que pour les eaux salées. « ודוקא למפליגים במים המלוחים אבל בנהרות אין שום צער למפליגים בהם ולפיכך מותר להפליג בהם אפילו בערב שבת » (שו״ע או״ח רמ״ח:ב). En rivière, la condition n'est pas de descendre avant Shabbat : c'est la profondeur. Il ne doit pas être établi que le fond est à moins de dix טפחים, sans quoi l'interdit de תחומין reprend. | Hagaha sur OH 248:2 — résumé : le Rama resserre la permission des rivières là où le voyageur devra lui-même en venir à une מלאכה. « וכן בספינה שיצטרך הישראל לבא לידי מלאכה בשבת אסור ליכנס בה שלשה ימים קודם השבת אפי׳ הם נהרות הנובעים » (הגהת רמ״א או״ח רמ״ח:ב). Il ajoute en revanche que le halage par des bêtes sur la berge, lui, ne pose pas de difficulté. | MB 248 ס״ק י״ב-י״ד — sur ce point la Michna Beroura ne classe pas les fleuves. Elle note qu'en rivière il n'est pas même besoin de convenir avec le batelier qu'il chôme — « ואין צריך לפסוק עמו שישבות » (מ״ב רמ״ח ס״ק י״ב) — puis elle traite les dix טפחים et la portée de l'interdit de תחומין sur l'eau (ס״ק י״ג-י״ד). | Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken רמ״ח:ג-ד — « וְכָל זֶה בְּיַמִּים, אֲבָל בִּנְהָרוֹת כֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם צַעַר לְהַמַּפְלִיגִין בָּהֶן » (שו״ע הרב רמ״ח:ג). Le Rav reprend le motif du צער, et ajoute deux conditions que le Mehaber ne pose pas là : que la barque aille בשביל נכרים, et qu'elle passe au-dessus de dix טפחים. Au séif ד il tranche le doute sur la profondeur : « שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ סָפֵק בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הוֹלְכִין לְהָקֵל » (שו״ע הרב רמ״ח:ד). |
| Mitzva (דבר מצוה) — assouplissement | OH 248:1 — l'assouplissement est au séif א, dans la phrase qui ouvre le siman : « מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה ופוסק עמו שישבות ואם אחר כך לא ישבות אין בכך כלום » (שו״ע או״ח רמ״ח:א). Le Mehaber ne hiérarchise pas les types de mitsva. Au séif ד il applique le même principe au voyage vers ארץ ישראל. | Hagaha sur OH 248:4 — résumé : le Rama n'ajoute pas de condition, il élargit le דבר מצוה bien au-delà des mitsvot au sens strict. « י״א שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל » (הגהת רמ״א או״ח רמ״ח:ד). Seule la promenade reste un דבר הרשות. | MB 248 ס״ק ב-ג — la Michna Beroura ne dresse pas de grille des mitsvot : elle discute la portée de la פסיקה et le cas de Shabbat lui-même. « כתב המ״א דבשבת אסור להפליג אפילו לדבר מצוה דהא לא יוכל לפסוק עמו שישבות ולא ילך » (מ״ב רמ״ח ס״ק ב) ; au ס״ק ג elle rapporte que la plupart des Aharonim tiennent cette פסיקה pour une מצוה בעלמא, qui ne conditionne pas la permission. | Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken רמ״ח:ז-ח — « וְכָל זֶה כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת » (שו״ע הרב רמ״ח:ז). Le Rav ne hiérarchise pas les mitsvot : il pose une limite. Le דבר מצוה lève l'interdit d'embarquer, et le lève largement — même sous dix טפחים, même sur une barque qui va בשביל ישראל. Mais il ne va pas jusqu'à permettre de profaner Shabbat : « אֲבָל לְחַלֵּל שַׁבָּת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — לֹא הִתִּירוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁבוּת דִּשְׁבוּת » (שו״ע הרב רמ״ח:ח). Et lekhat'hila on convient avec le נכרי qu'il chôme (séif ז). |
| Caravanes terrestres (שיירא) | OH 248:4 — le siman n'a que quatre séifim, et la caravane est au dernier. Elle relève de la même rigueur, non d'une règle plus douce : « היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת… ג׳ ימים קודם שבת אסורים לצאת וביום ראשון ובשני ובשלישי » (שו״ע או״ח רמ״ח:ד) — dimanche, lundi et mardi seulement. Ce qui ouvre le vendredi n'est pas une halte possible, c'est le דבר מצוה : celui qui monte en ארץ ישראל peut partir même la veille de Shabbat, et convient avec eux de chômer. | Hagaha sur OH 248:4 — résumé : le Rama ne parle pas de halte. Il constate un usage — dans quelques endroits on est indulgent sur l'embarquement et sur la caravane à l'intérieur des trois jours, parce qu'on y tient tout pour un דבר מצוה. « וע״כ נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך שלשה ימים כי חושבים הכל לדבר מצוה » (הגהת רמ״א או״ח רמ״ח:ד) ; et il ne blâme pas ceux qui s'y appuient. | MB 248 ס״ק ל״ה-ל״ו — la Michna Beroura ne traite pas les chemins de fer. Sur la caravane, elle resserre au contraire l'usage indulgent que le Rama a rapporté : « ודעת מ״א בשם כמה פוסקים דבהליכת שיירא אין להקל » (מ״ב רמ״ח ס״ק ל״ה) ; et au ס״ק ל״ו elle ajoute que là où l'usage n'est pas indulgent, il ne convient pas de l'être lekhat'hila, plusieurs poskim exigeant une מצוה גמורה. | Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken רמ״ח:י״ג-י״ד — le Rav ne fait pas de régime propre à la caravane, il la range sous le motif déjà exposé : « אֲסוּרִים לָצֵאת תּוֹךְ ג׳ יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה » (שו״ע הרב רמ״ח:י״ג). Le vendredi ne s'ouvre que pour un דבר מצוה, כגון לעלות לארץ ישראל. Le séif י״ד est le בדיעבד : « וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר יָצָָא בְּשַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ לְטַיֵּל » (שו״ע הרב רמ״ח:י״ד) — celui-là, parvenu en un lieu qu'il est dangereux de quitter, peut continuer jusqu'au premier endroit sûr, et là il chôme. |
| Application moderne — avions et long-courriers | — (les voyages modernes — avions, bateaux à vapeur trans-océaniques, trains long-courriers — ne sont évidemment pas codifiés par le Mehaber au XVIᵉ s.) | — (parallèle au Mehaber) | — (la Michna Beroura de ce siman ne traite ni le bateau à vapeur ni aucun transport mécanique : son dernier ס״ק porte sur l'usage indulgent rapporté par le Rama et sur l'exigence d'une מצוה גמורה.) | Transposition, et non citation — le Rav n'écrit rien sur l'avion ni sur le bateau à vapeur, et cette ligne ne lui fait pas dire ce qu'il n'a pas dit. Les critères qu'on peut transposer sont les siens, chacun à son séif : les eaux salées et le צער des premiers jours (séif א), la barque qui va בשביל ישראל (séif ו), le דבר מצוה et sa limite שבות דשבות (séifim ז-ח), le בדיעבד de la caravane (séif י״ד). Aucun de ces séifim ne nomme un moyen de transport moderne ; l'application au cas concret revient au Rav qu'on interroge. |
Comparaison établie à partir du texte hébraïque intégral du Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken רמ״ח.
חידושים מיוחדים של הרב
Les חידושים propres au Rav sur ce siman
Originalités qui distinguent l'Admour HaZaken sur le siman רמ״ח. Chaque hidoush (חידוש) suit la structure : position classique → hidoush (חידוש) du Rav → conséquence pratique.
חידוש א — le motif du צער, dit dans le séif même (רמ״ח:א)
Chiddouch n°1 — le motif du צער, dit dans le séif même (רמ״ח:א).
La règle des 3 jours et son motif dans un seul séif
Position classique : le Mehaber donne bien le motif — משום עונג שבת, et le צער ובלבול des trois premiers jours — mais il le donne au séif ב, une fois la règle posée au séif א.
Le hidoush du Rav : l'Admour HaZaken réunit les deux dans le seul séif א, et il détaille le צער là où le Mehaber ne fait que le nommer : « צַעַר וּבִלְבּוּל וְשִׁנּוּי וֶסֶת, וְגוּפָם מִשְׁתַּבֵּר מִנִּעְנוּעַ הַסְּפִינָה, וְאֵין רוּחָם חוֹזֶרֶת עַד לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת » (שו״ע הרב רמ״ח:א). Il en tire dans le même mouvement le décompte que le Mehaber laisse ouvert — trois jours מעת לעת, le mercredi inclus dans l'interdit.
Conséquence pratique : le décompte est le seul point où le Rav tranche ici, et il tranche du côté strict : c'est la lecture du Magen Avraham, contre celle du Gaon de Vilna que rapporte la Michna Beroura au ס״ק ד. Ce que l'on peut en tirer pour un voyage moderne est une transposition, non un psak du Rav : le siman ne connaît que la mer, le fleuve et la caravane.
חידוש ב — deux conditions ajoutées au fleuve, et le doute tranché (רמ״ח:ג-ד)
Chiddouch n°2 — deux conditions ajoutées au fleuve, et le doute tranché (רמ״ח:ג-ד).
Le fleuve permis, mais sous deux conditions
Position classique : le Mehaber permet le fleuve même la veille de Shabbat, et n'y met qu'une réserve — qu'il ne soit pas établi que le fond est à moins de dix טפחים.
Le hidoush du Rav : au séif ג l'Admour HaZaken reprend la permission avec le même motif — il n'y a pas de צער en rivière — mais il y attache deux conditions que le Mehaber ne pose pas là : que la barque aille בשביל נכרים, et qu'elle passe au-dessus de dix טפחים. Au séif ו il en tire la conséquence sévère : « אִם עִקַּר הַהֲלִיכָה שֶׁל הַסְּפִינָה הוּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל — אָסוּר לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ בְּתוֹךְ ג׳ יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת » (שו״ע הרב רמ״ח:ו).
Conséquence pratique : le Rav tranche en revanche le doute vers l'indulgence quand la profondeur est incertaine : « שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ סָפֵק בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הוֹלְכִין לְהָקֵל » (שו״ע הרב רמ״ח:ד). Ce qui déplace la question pratique du type d'eau vers celle de savoir pour qui le transport circule — un critère qui, lui, se transpose sans forcer la source.
חידוש ג — le דבר מצוה lève l'embarquement, non la profanation (רמ״ח:ז-ח)
Chiddouch n°3 — le דבר מצוה lève l'embarquement, non la profanation (רמ״ח:ז-ח).
Jusqu'où va le דבר מצוה, et où il s'arrête
Position classique : le Mehaber permet pour un דבר מצוה d'embarquer même la veille de Shabbat (séif א), et le Rama élargit le דבר מצוה jusqu'au commerce et à la visite d'un ami (séif ד). Ni l'un ni l'autre ne classe les mitsvot par degrés.
Le hidoush du Rav : l'Admour HaZaken ne classe pas davantage — il trace une frontière. Au séif ז le דבר מצוה lève l'interdit largement : même sous dix טפחים, même sur une barque qui va בשביל ישראל, même s'il devra plus tard, par פקוח נפש, en venir à des מלאכות גמורות. Au séif ח la frontière tombe : « אֲבָל לְחַלֵּל שַׁבָּת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — לֹא הִתִּירוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁבוּת דִּשְׁבוּת » (שו״ע הרב רמ״ח:ח).
Conséquence pratique : la question n'est donc pas de peser le poids de la mitsva, mais de séparer deux choses que l'on confond : partir, que la mitsva permet, et profaner en route, qu'elle ne permet pas — sauf פקוח נפש, ou שבות דשבות. Et lekhat'hila, on convient d'abord avec le נכרי qu'il chôme (séif ז).
חידוש ד — la caravane sous le même motif, et le בדיעבד (רמ״ח:י״ג-י״ד)
Chiddouch n°4 — la caravane sous le même motif, et le בדיעבד (רמ״ח:י״ג-י״ד).
La caravane n'est pas un régime à part
Position classique : le Mehaber met la caravane au séif ד sous la même rigueur que la mer — interdit de partir dans les trois jours, dimanche à mardi seulement — et n'ouvre le vendredi que pour celui qui monte en ארץ ישראל.
Le hidoush du Rav : loin de créer un régime plus doux pour la terre, l'Admour HaZaken rattache expressément la caravane au motif déjà exposé pour la mer : « אֲסוּרִים לָצֵאת תּוֹךְ ג׳ יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה » (שו״ע הרב רמ״ח:י״ג). C'est le geste inverse d'une analogie avec un moyen de transport plus stable ; le מדבר n'est pas moins dangereux que la mer, il l'est autrement.
Conséquence pratique : ce que le Rav ajoute est un séif de בדיעבד, et c'est là qu'une halte apparaît — mais après le départ, non avant : « וְהִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהַשַּׁיָּרָא — יָכוֹל לָלֶכֶת עִמָּהֶם בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהֶם, וְשָׁם יִשְׁבּוֹת » (שו״ע הרב רמ״ח:י״ד). Elle ne permet pas de partir tard ; elle règle la conduite de celui qui est déjà parti.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
Les paroles du Rabbi sur les thèmes du siman רמ״ח
Lettre du Rabbi — חילול שבת sur les paquebots juifs (21 Chevat 5718 / 1958) : le Rabbi, qui avait une formation d'ingénieur, démontre qu'un paquebot exploité par des Juifs implique nécessairement des profanations de Shabbat (machines, gouvernail, systèmes électriques…) et qu'on ne peut donc voyager sur un tel navire durant Shabbat — ce qui touche directement le sujet du siman רמ״ח (la navigation en bateau et Shabbat).
Outre la source confirmée ci-dessus, nous n'attribuons au Rabbi que des sources primaires vérifiables (lettre, sikha ou pesak identifiable, avec lien) : aucune autre parole du Rabbi directement rattachée à ce siman n'a pu être confirmée contre Sefaria ou Chabad.org.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Points de conduite halakhique qui découlent directement du Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken siman רמ״ח, dans la sensibilité Habad.
Pour le Hassid (חסיד) Habad — Siman רמ״ח
- ① Vérifier la marge des 3 jours. Pour tout voyage en avion long-courrier, bateau ou train de nuit, embarquer au moins 3 jours pleins avant Shabbat (donc avant le mardi soir / mercredi pour un Shabbat). Sans cette marge, problème intrinsèque sauf justifications. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken רמ״ח:א.
- ② Demander pour qui le transport circule. Le hidoush ב du Rav : ce n'est pas le type d'eau qui décide seul, mais le fait que la barque aille בשביל נכרים ou בשביל ישראל. Quand le trajet est affrété pour des juifs, le Rav interdit d'y entrer dans les trois jours même en rivière et même au-dessus de dix טפחים. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken רמ״ח:ג-ד et רמ״ח:ו.
- ③ Séparer « partir » de « profaner en route ». Le hidoush ג du Rav. Un דבר מצוה lève l'interdit d'embarquer dans les trois jours, et le lève largement ; il ne lève pas pour autant l'interdit d'accomplir une מלאכה pendant Shabbat, même un simple שבות, sauf שבות דשבות ou פקוח נפש. Le Rama, de son côté, tient le commerce et la visite d'un ami pour un דבר מצוה (או״ח רמ״ח:ד) ; la Michna Beroura y résiste et demande une מצוה גמורה (ס״ק ל״ו). La page rapporte cet écart et ne le tranche pas. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken רמ״ח:ז-ח.
- ④ Ne pas compter sur la halte pour partir tard. Le hidoush ד du Rav. La halte n'est pas une permission de départ : elle appartient au séif du בדיעבד, et règle la conduite de celui qui est déjà en route et atteint un lieu qu'il est dangereux de quitter — il va jusqu'au premier endroit sûr, et là il chôme. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken רמ״ח:י״ג-י״ד.
- ⑤ Avion, train, bateau : une transposition, et elle se dit comme telle. Ni le Choulhan Aroukh, ni le Rama, ni la Michna Beroura, ni le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken ne nomment un moyen de transport mécanique dans ce siman. Les quatre points ci-dessus sont ce que la source donne ; leur application à un vol, à un train ou à une croisière est un raisonnement d'analogie, et relève du Rav qu'on interroge. Aucune référence n'est donnée ici, parce qu'il n'y en a pas.
- ⑥ Le décompte, et le point où les poskim se séparent. Le Rav compte les trois jours מעת לעת et inclut le mercredi dans l'interdit (רמ״ח:א) — c'est la lecture du Magen Avraham. La Michna Beroura rapporte au ס״ק ד que le Gaon de Vilna, au nom de nombreux Richonim, compte les trois jours avec Shabbat lui-même, si bien que le mercredi est permis. Pour le Hassid Habad : le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken tranche ici explicitement, et il tranche du côté strict ; c'est lui qu'on suit. Référence : שו״ע הרב רמ״ח:א ; מ״ב רמ״ח ס״ק ד.
⚠ Cette section présente la conduite halakhique Habad. Pour toute question concrète : consulter ton Rav.