סימן קכ״ז — אִם נֶאֱמָן הָאָדָם לֶאֱסֹר יֵינוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ

כן, ובתנאים מדודים. כך פותח מרן את הסימן: « האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א). שלושה מצבים אפשריים. היין עדיין בידו — שומר הוא — ונאמן בלא יותר. החזירו, אך אמר בפעם ראשון שמצא את הבעלים: נאמן, ואפילו הבעל מכחישו. החזירו ולא אמר אלא אחר כך: שוב אינו נאמן משעה שהבעל מכחיש או אומר ״איני יודע״. להלכה למעשה — שאל את רבך.

מרן מסיק שכן — שתיקה כהודאה דמיא — אך קושר לה מיד תנאי: « והוא שיאמר לו נתנסך יינך בפניך או שאמר ליה ידעת דרגלים לדבר » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א). בלא אחת משתי הלשונות הללו יכולים הבעלים לשתוק מפני שאינם יודעים כלום. והש״ך מדגיש שאין זו הודאה כפשוטה: « לאו כהודאה ממש … אלא כיון ששותק נראה שיודע רגלים לדבר וסומך על העד » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י). ואם שתק ואחר כך פירש — מתיישב היה בדעתו — נאמן. להלכה למעשה — שאל את רבך.

הרמ״א עושה ממנה הנהגה: « ומלמדי׳ אותו לכתחלה שיאמר איני מאמינך ואז לכ״ע שרי דבעלים נאמנים על שלהם » (רמ״א יו״ד קכ״ז:א). והש״ך מדגיש שמלמדים אותו מראש, שישיב מיד, ואין מלמדים אותו להכחיש את המציאות — « דהיאך ילמדוהו לשקר » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״א). אלא שיש לתקנה גבול שהרמ״א עצמו מעמידו: « ודוקא ביין נסך שאין לדקדק בו כל כך אבל בשאר איסורים לא מהני אם אמר איני מאמינך אם מאמין בלבו » (רמ״א יו״ד קכ״ז:א). והט״ז נותן את טעם הדבר. להלכה למעשה — שאל את רבך.

מפני שדיבורו חוזר עליו. סעיף ב קובע שכל תנאי סעיף א אינם אמורים אלא במקום שאין הדיבור עולה לו בכלום: « במה דברים אמורים כשעושה עמו בחנם או אפי׳ בשכר והוא בענין שלא יפסיד שכירותו » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ב). אבל אם שכרו הרבה והוא תולה את הקלקול בפשיעתו, הרי הוא מפסיד את כל שכרו בדיבורו — ונאמן אף שאין היין בידו. והיסוד מן הגמרא: « מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה » (גיטין נ״ד ע״ב). ומכל מקום דורש הרמ״א שיהא ההפסד גלוי וידוע לכל. להלכה למעשה — שאל את רבך.

סעיף ג מנסחו בשש תיבות: « עד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ג). והרמ״א פורץ בו ארבע פרצות: דבר שאפשר לבררו, שצריך לילך ולראות; דבר שלא הוחזק בו כלום, שהעד נאמן בו אפילו לאסור — « וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו » (רמ״א יו״ד קכ״ז:ג); דבר שהוחזק בו איסור, שאינו נאמן להתירו אלא אם בידו לתקנו; ודבר שהוא שלו — « ואדם נאמן על שלו אפי׳ היכא דאתחזק איסורא » (רמ״א יו״ד קכ״ז:ג). וסעיף ד מוסיף שקטן שבא לכלל דעת שמירה די בו לשמירה במקום שאין חזקת איסור. להלכה למעשה — שאל את רבך.