סימן קכ״ט — דִּין הַמַּנִּיחַ יַיִן בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס

1. היסוד: לא הנוכחות שומרת על היין אלא המירתת

מנוע הסימן כולו נתון בשמונה תיבות שבסעיף א: « מפני שהוא ירא בכל שעה עתה יבא ויראני » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א).

ומנגנון הדבר נתון בדיוק בדברי הש״ך (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק א), וכדאי לזכרו מילה במילה: « כיון שהעובד כוכבים ידע שהישראל יודע שהוא שם אצל היין מירתת וסבור השתא יזכור הישראל יינו ויבא ויראנו ».

2. ארבע שאלות התגובה: מי · היכן · כמה זמן · מה נאמר

על השאלה השנייה מעמיד מרן את התנאי במפורש: « בד״א שיש דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א).

והש״ך מביא את הר״ן, המצמצם דרישה זו למעביר בלבד: « אבל בהניח וישראל יוצא ונכנס לא בעינן דרך עקלתון דכל שעה מתירא ממנו דילמא השתא אתי ישראל ויראהו מתקרב לחבית » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ח).

3. טבלת־אב א — שלוש תמונות סעיף א וחמש פרצותיהן

היסוד: סעיף א, עם הש״ך והט״ז. מרן פותח בשלוש תמונות שהוא דן בהן כאחת, ואחר כך מונה את הפוגם בהן.

חמש פרצות סעיף א

ולבסוף מפריד הרמ״א בין המותר ובין הראוי: « לכתחלה לא יניח אדם בביתו יין או חומץ אצל עובד כוכבים לבד כלל אבל בדיעבד מותר » (רמ״א יו״ד קכ״ט:א).

4. דרך עקלתון: אפשרות השיבה הפתאומית (סעיפים א, ב, ו, ז)

דרך עקלתון היא הדרך העקומה שבה יכול הבעל להופיע בלא שיראוהו בא. בלעדיה משגיח העובד כוכבים על הדרך הישרה, רואה את הבעל מרחוק, ויש לו כל השהות שהוא צריך.

דין המניין נאמר בלא כחל ושרק: « הא דשרי כשיש דרך עקלתון דוקא כשהעובד כוכבים לבדו אבל אם הם שנים או יותר אסור שאפשר לאחד מהם לשמור הדרך עקלתון והאחר יגע » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ב).

וסעיף ו מוסיף טעם שתחילתו מפתיעה וסופו מאיר את הכול — היין מותר אף ברוחק רב: « אם יש דרך עקלתון שיוכל לבא עליו פתאום ואין שם אלא עובד כוכבים א׳ מותר היין אפילו אם יש בינו ליין יותר מאלפים אמה שאין אנו בעיניהם בחזקת שומרי שבת כראוי » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ו).

5. ארבע הלשונות המפקיעות את השמירה

ארבע לשונות חוזרות בסימן. כל אחת מהן, כשיצאה מפי הבעל, אומרת לעובד כוכבים אותו דבר עצמו: לא יפריעו לך. הן־הן עילות האיסור האמיתיות של הסימן, הרבה יותר מאורך השהות.

הרביעית ראויה שתיקרא בשלמותה, שהיא חורגת הרבה מן השולחן שישבו עליו: « ואם אמר לו הוי מוזג ושותה כל החביות הפתוחות שבבית אסורות והסתומות מותרות » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ז).

6. שיעור הזמן: כדי שיסיר את המגופה ויחזירנה ותנגב — וחותם אחד

משנפלה היראה אין הסימן אומר אסור: הוא מודד. חבית פתוחה נאסרת בלא שיעור; חבית סתומה אינה נאסרת אלא בכדי הזמן הדרוש להסיר את החותם ולהחזירו בלא שייכר הדבר.

ומה מחירה של קולא זו ומה שכרה — מבאר הש״ך בדיוק (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״א): « היינו משום דיש פוסקים דסתימת מגופה לא הוי כחותם אבל בחותם אחד ממש סגי בדיעבד אפילו בלא הפסד מרובה ».

7. המקום: הפתח, הסדק, המפתח והיתידות (סעיפים א, ה, ח, ט״ז)

אחר הזמן — המקום. הסימן חוזר ושואל שאלה חומרית אחת: ממקום שהוא עומד בו, אפשר שיראוהו? ופתח נעול אינו תשובה שלילית.

סעיף ה מעמיד את החילוק שכל השאר בנוי עליו: « המוסר מפתח חנותו לעובד כוכבים היין שבו מותר אפילו לא נשאר שום יהודי בעיר » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ה).

ומכאן מוציא הרמ״א את דין הגנב: « ואם עבר העובד כוכבים ונכנס שם אם נתפס כגנב שרי ואם אינו נתפס כגנב ויש לו התנצלות על מה שנכנס אסור » (רמ״א יו״ד קכ״ט:ה).

ומגביל את האיסור למקום הסגור באמת: « ודוקא אם סגר הדלת במנעול מבפנים ואין סדק בחדר שיכולים לראות משם » (רמ״א יו״ד קכ״ט:ה).

8. טבלת־אב ב — שמונה המעשים שבהם נמדד המירתת (סעיפים ו—ט״ו)

סעיפים ו—ט״ו אינם רשימת מעשים משונים: הם עשר מדידות של אותו כלי עצמו, בנסיבות ההולכות ומקשות. קוראים אותם בטור אחד, והכלל עולה מאליו.

סעיף ט אומר בדיוק מפני מה אין פתח שנסגר על היין אוסרו: « שלא סגר העובד כוכבים אלא על דעת שכבר נכנס הישראל לביתו ולא נשאר אדם בחוץ וכמדומה לו שהוא קדמו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ט).

והרמ״א קובע מיד את גבולו: « ודוקא שיצאו בבהלה וחזרו דאפשר לומר שמתוך בהלתו חזר ולא דקדק יפה בכניסת ישראל אבל שלא בבהלה היין אסור » (רמ״א יו״ד קכ״ט:ט).

וסעיף י מוליך את הסברה עד קצה: « עובד כוכבים ששמע קול שאגת אריה ומפחדו נחבא בין החביות יין וסגר הדלת אחריו מותר אפי׳ הן פתוחות מפני שהוא אומר שמא ישראל אחר נחבא כאן ויראה אותי כשאגע » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י).

ועל סעיף י״ד מביא הט״ז את טעם הגמרא, וכדאי לזכרו: « נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיין נסך לא תקיף להו » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ד).

ועל סעיף ט״ו מסכם הש״ך בחמש תיבות מפני מה נשאר היין בשלמותו: « דבעבידתיה טרוד ואין לו פנאי לנסך » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ל״ו).

9. כשאין מי שראה: רוב, קורבא דמוכח וריעותא (סעיפים י״א, י״ז, י״ח, י״ט)

בסעיפים י״א ו־י״ז—י״ט משתנה כל התפאורה. אין שומר, אין בעל היוצא, ואין יראה למדוד: יש חבית פתוחה במרתף, חבית הצפה בנהר, נוד מושלך בצד הדרך. השאלה שוב אינה מה היה סבור אלא מהיכן בא הדבר.

הכלל היוצא נאמר בלא סייג: « גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות יין אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אסור ואם רובן ישראל מותר ואם רובן ישמעאלים אסור בשתיה ומותר בהנאה » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״א).

והרמ״א מצמצם מיד את תחומו למה שנראה בעין ממש: « אבל אם היו סתומות ונמצאו סתומות או שהיו כולם פתוחות ולא נמצא בהם ריעותא הכל שרי » (רמ״א יו״ד קכ״ט:י״א).

וסעיף י״ח מעמיד את היסוד ששלושת הסעיפים האחרונים מיישמים: « החבית אסורה דאזלינן בתר רובא אף ע״ג דאיכא קורבא דמוכח דשל ישראל היתה » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ח).

10. דיבורו של העובד כוכבים ושל השפחה (סעיפים ח, י״ג, כ)

שלושה סעיפים מעמידים עובד כוכבים המדבר: המודיע שהפתח לא היה נעול, המודה שנכנס לשאוב מים, והשפחה המספרת מהיכן בא היין. אין זו עדות — אין הסימן מאמין להם לעולם מכוח דיבורם — אלא עובדה נוספת המצטרפת לשיקול.

מעשה הבריח מלמד, שהרי הבעל התרשל ואף על פי כן יצא בהיתר: « ישראל ששכר בית בחצר העובד כוכבים והניח בו יין וסגר הדלת והכניס הבריח בטבעת ושכח ולא סגרו במפתח והפליג » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ח) — והרמ״א נותן את הטעם: « הואיל ולא ידע העובד כוכבים שמפליג הישראל מירתת ולא נגע » (רמ״א יו״ד קכ״ט:ח).

ובשפחה מדבר הרמ״א ברורות: « דאין העובדת כוכבי׳ נאמנת ואימר במקום אחר לקחה » (רמ״א יו״ד קכ״ט:כ).

וחותם את הסימן בקולא המושלת היום בכל הפרשה: « מיהו בזמן הזה דאין העובדי כוכבים מנסכים שרי » (רמ״א יו״ד קכ״ט:כ).

11. שבעה כללי זהב

12. סימן זיכרון — אותיות מירתת

13. שש מלכודות שכיחות

ומלכודת אחרונה, נסתרת יותר: סעיף י״א דן בשכונת יהודים, וסעיף י״ח בקורבא דמוכח. סבורים ששניהם רעיון אחד. והם הפוכים: בסעיף י״א, הפרדת השכונה עושה אותה לגוף החשבון כולו; ובסעיף י״ח, אין הקרבה שוקלת כלום כנגד הרוב. הראשונה גבול היא, והשנייה מרחק בעלמא.

14. סיכום עשרים הסעיפים — שורה לכל סעיף

15. כרטיס הבזק מסכם

🎓 סיכום מסלול הלימוד