סימן ק״ל — דִּינֵי חֲתִימַת הַיַּיִן

שניים. כך פותח מרן את הסימן: « מותר להפקיד ולשלוח יין ביד עובד כוכבים אם הוא חתום בחותם בתוך חותם או מפתח וחותם » (שו״ע יו״ד ק״ל:א). המניין תלוי בטיב החשש: ביין גמור חוששים למגע, ולכך צריך שני חותמות; ובמה שאין המגע אוסרו — יין מבושל, יין מעורב בדבש או בשמן, חומץ — לא נשאר אלא חשש ההחלפה, ודי בחותם אחד (שו״ע יו״ד ק״ל:ג). והש״ך מנסח את החלוקה בשורה אחת: « דאי משום איסוכי לא מנסכי ליה אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ז). להלכה למעשה — שאל את רבך.

לא לגמרי. מרן פוסק: « אם הפקיד ביד עובד כוכבים בחותם א׳ אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זוית » (שו״ע יו״ד ק״ל:ב) — אסור בשתיה ומותר בהנאה, ובלבד שיוחדה לפיקדון קרן זוית. והרמ״א מביא אחר כך קולה רחבה יותר: « ויש שכתבו דבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד » (רמ״א יו״ד ק״ל:ב), ומוסיף שאין צריך אפילו להכיר את חותמו אלא אם כן רואהו מקולקל. והש״ך מצמצם מיד: צריך חותם ממש, וחבית סתומה במגופה בלבד אינה מועילה אלא במקום הפסד מרובה (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ד). להלכה למעשה — שאל את רבך.

סעיף ד נותן את ההגדרה: כיסוי שאינו מהודק עם טיט הרי הוא חותם אחד, כיסוי מהודק וטיט על גביו הרי הם שניים, ו« וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם הרי הם כחותם א׳ והטיחה או הקשירה חותם שני » (שו״ע יו״ד ק״ל:ד). והסעיפים שאחריו מיישמים: שני קשרים משונים כשני חותמות (שו״ע יו״ד ק״ל:ה), וכן שתי אותיות; אבל חותמת דפוס, מרובת אותיות ככל שתהיה, אינה נמנית אלא לאחת (שו״ע יו״ד ק״ל:ו), ומפתח עם חותם הרי הם שניים (שו״ע יו״ד ק״ל:ז). אמת המידה אחת: חותם הוא מה שאינו נעשה מחדש בלא טרחה — « דקשר שעושין בעלמא ודאי אין טורח כלל להתירה אלא ודאי קשר משונה בעינן » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ח). להלכה למעשה — שאל את רבך.

מרן חד: « חתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו או שמצאו סתור אסור » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח). אלא שהרמ״א מחלק לפי סיבת ההיסתרות: « ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע״י אדם אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע״י בהמה או תינוקת שלא בכוונה מותר בדיעבד » (רמ״א יו״ד ק״ל:ח), ומוסיף שאף היסתרות שבכוונה יש להתיר אם ישראל היה יוצא ונכנס תמיד. והפתחי תשובה מעמיד את גבול הקולה: היא אמורה במקום שיש לתלות שהעובד כוכבים לא הרגיש בדבר (פתחי תשובה יו״ד ק״ל ס״ק ב). להלכה למעשה — שאל את רבך.

בשני הסעיפים האחרונים מחליף הסימן אמת מידה: שוב אין החותם מכריע אלא זיקתו של העובד כוכבים למקום. בבית ששכר או קנה בחצרו, אם הישראל דר שם מותר אף בלא חותם ומפתח (שו״ע יו״ד ק״ל:ט); ואם אינו דר שם צריך שיהיו המפתח והחותם בידו. ובחצר שהיא של הישראל ממש ההיתר רחב בהרבה: « לפי שאין לו בה שום שייכות ואפילו נמצא עומד בצד היין שהרי מכ״מ נתפס עליו כגנב » (שו״ע יו״ד ק״ל:י) — אבל ביום בלבד. והרמ״א מדייק שחילוק זה שבין יום ללילה מיוחד למקרה שלנו: במקום שהמרתת היא הפועלת, בסימנים קכ״ח · 128 וקכ״ט · 129, אין הוא קיים (רמ״א יו״ד ק״ל:י). להלכה למעשה — שאל את רבך.