סימן קכ״ד — מִי הוּא הָעוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ וְדִינֵי נְגִיעַת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בֶּחָבִית

הסימן פותח באנשים קודם שהוא מדבר במעשה. תינוק עובד כוכבים שאינו מזכיר עדיין עבודת כוכבים אינו אוסר אלא בשתייה (סעיף א); וכן גר תושב וגר שמל ולא טבל (סעיף ב). עבדים שמלו וטבלו מיד אינם מנסכים (סעיף ג), ובבני השפחות שמלו יש חילוק בין גדולים לקטנים (סעיף ד). עובד כוכבים שאינו עובד אלילים אינו אוסר אלא בשתייה (סעיף ו). משוך בערלתו אינו אוסר, אבל מומר, אף שהוא מהול, עושה יין נסך במגעו ונאמן לומר ששב בתשובה (סעיף ח); והאנוסים אינם אוסרים במגעם אך אינם נאמנים על יין שלהם (סעיף ט). להלכה למעשה, שאל את רבך.

סעיף י מונה אותם: מגע עובד כוכבים לאסור בהנאה צריך שלשה תנאים. צריך (א) שיתכוון ליגע — ומכאן יצאו תינוק, שאינו בר כוונה, ומי שנפל לבור ועלה מת; (ב) שידע שהוא יין; (ג) שלא יהא עוסק בדבר אחר. משנפל אחד משלושת התנאים יורדים דרגה: היין נשאר מותר בהנאה, ואפשר למוכרו. זהו מפתח הקריאה לכל הסעיפים הבאים. להלכה למעשה, שאל את רבך.

סעיף י״א אינו אומר רק שנגע, אלא שנגע ושכשך — וישכשך. הש״ך מוציא מכאן שנגיעה לבדה בלא שכשוך אינה אוסרת בהנאה, וכן דעת הטור, רש״י והרמב״ם (ש״ך יו״ד קכ״ד ס״ק כ). אך גם ההפך אמת: סעיף י״ח אוסר במקום שלא הייתה נגיעה כלל, לפי שהעובד כוכבים הגביה את הכלי ויצק והיין בא מכחו — ואילו הגבהה בלא יציקה ובלא שכשוך אינה כלום. אין אפוא המגע לבדו נידון, אלא המעשה בשלמותו. להלכה למעשה, שאל את רבך.

בסעיף כ״ד כותב הרמ״א שבזמן הזה אין האומות עובדות עבודת כוכבים, ולפיכך כל מגען נקרא שלא בכוונה (בשם המרדכי, הגהות אשיר״י והמהרי״ו). שלוש תולדות שהוא מוציא בעצמו: נגיעה על ידי דבר אחר, אף שיודע שהוא יין ומתכוון ליגע, מותרת אף בשתייה; נגיעה בידו בלא כוונת מגע, או בלא ידיעה שהוא יין, מותרת; ומיד הוא מוסיף שאין לפרסם הדבר בפני עם הארץ. ולצד זה עומד היתר אחר, מטבע אחר, אצל הש״ך: במקום הפסד — ולדידן שרי בהנאה, ולפעמים אף בשתייה. ואין השניים אחד. להלכה למעשה, שאל את רבך.

השאלה אחת היא תמיד: עד היכן הגיע החפץ שבידו אל היין. הכניס אצבעו בנקב הברזא עד היין, או הוציא ברזא שהייתה נוגעת ביין — כולו אסור (סעיף י״ד). לא הגיע אלא לעובי הדופן — ברזא קצרה, יד המונחת על הנקב, חיבוק חבית סדוקה — אין כאן אלא כח, והיין שבפנים לא נאסר (סעיפים י״ד, כ״ב, כ״ג). חבית שנסדקה לאורכה וחבקה — מותרת בהנאה; נסדקה לרוחבה והכביד עליה בידו — מותרת בשתייה, שאין ידו אלא מעשה לבינה (סעיף כ״ב). וברזא רפויה שהידקה — מותר אפילו בשתייה (סעיף כ״ו). להלכה למעשה, שאל את רבך.