סימן קמ״ה — אֵיזוֹ אֱלִילִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַמֻּתָּרִים בַּהֲנָאָה

לפי שלא נגעה בו יד אדם : « כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע״פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:א). והט״ז נותן את הפסוק : « דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק א). למעשה — שאל את רבך.

המחבר מתירן, עם הרמב״ם ; הר״ן, הרמ״ה והראב״ד אוסרים מספק. הש״ך מכריע מן הירושלמי : « וא״כ לא שבקינן מאי דפשיטא לירושל׳ משום מאי דמספקא לש״ס דידן ועוד דהרי ר׳ יוחנן גופיה חיבר הירושלמי וא״כ ע״כ ר״י עצמו אומר שהוא אוסר וא״כ הדבר ברור דקי״ל כחזקיה דשרי » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א). למעשה — שאל את רבך.

מותרים, לפי שהם מחוברים — והש״ך מפרש ש״של רבים״ לאו דוקא : « כתב העט״ז דל״ד אלא אשגרת לישנא דש״ס (דף מ״ו ע״א) נקיט וה״ה נהר ומעיין של יחיד כיון דטעמא הוא דמחובר אינו נאסר אלא דלענין נסכים יש חילוק בין רבים ליחיד ודבריו נכונים ע״פ הש״ס שם » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב). אבל מים שתלשם בידו אסורים : « מיהו מ״ש העט״ז דבתלושים יש חילוק בין רבים לשל יחיד אינו נ״ל דבש״ס מוכח דתלושין אפילו של רבים נאסרים מטעמא דלמא קא סגיד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב). למעשה — שאל את רבך.

לא — תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי : « אָמַר רַב: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת — אֲסָרוֹ. אַלְמָא קָסָבַר תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ כְּתָלוּשׁ דָּמֵי » (עבודה זרה מ״ז ע״ב). ולפיכך כותב המחבר « בית שבנאו מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ג) ; והש״ך מפרש שעובד כוכבים בנאו, « אבל בנאו ישראל אינו אסור עד שישתחוה לו כדלעיל ר״ס קל״ט דעבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה עד שתעבד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ח). למעשה — שאל את רבך.

לא : « ודוקא עובד כוכבים אוסר דבר שאינו שלו אבל ישראל אינו אוסר של חבירו שודאי אינו מכוין אלא לצערו » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ח) — ואפילו בשחיטה גמורה, « אפילו במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב׳ סימנים. רש״י והר״ן והרא״ש וכ״נ דעת הט״ו » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ב) ; חוץ מן המומר, או מי שהתרו בו. ועובד כוכבים אוסר במעשה כל דהו : « כלומר אפילו מעשה כל דהו וה״ה חצי סימן כדאיתא בש״ס ורש״י ותוס׳ בחולין (דף מ׳) וכן הוא בתה״א ד׳ י׳ ע״ב » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״א). למעשה — שאל את רבך.

בהמות שקיבל תמורת אליל אסורות ; מה שקיבל אחר כך תמורת אותן בהמות הוא חליפי חליפין. הטור מתיר, הרמב״ם אוסר — « ודוקא חליפין אבל חליפי חליפין כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי אליל מותרין והרמב״ם ז״ל אסר אפי׳ חליפי חליפין » (טור יו״ד קמ״ה). והש״ך נותן את הפסוק : « משום רישא נקט ב״ח אבל אין הכי נמי דלסברא זו כל חליפי חליפים דעבודת כוכבים מותרין כדאיתא בש״ס ודרש לה מדכתיב כי חרם הוא הוא ולא חליפי חליפים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ד). למעשה — שאל את רבך.