Le Siman 148 tient en douze seifim — le Choul’han Aroukh l’annonce lui-même : « דיני חגי האלילים. ובו י״ב סעיפים » (שו״ע יו״ד קמ״ח:א). Ce qu’il craint n’est ni la fête ni le commerce, mais une phrase : celle que le non-Juif dira à son idole en tenant dans sa main ce qu’il tient de nous. Les onze premiers seifim mesurent la distance qu’il faut pour que cette phrase ne soit pas dite ; le douzième constate qu’elle ne se dit plus.
Sujet : Les fêtes des idoles — אזיל ומודה, דבר המתקיים, כמציל מידם, דורון, איבה, כפילת שלום
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ח
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Chaque seif est donné dans le texte hébreu du Choul’han Aroukh tel qu’il se lit, puis traduit en français suivi. Les passages entre parenthèses en petits caractères sont les gloses du Rama et les notes de source du texte imprimé ; ils sont conservés à leur place.
דיני חגי האלילים. ובו י״ב סעיפים:
שלשה ימים לפני חגם של עובדי כוכבים אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים ומותר למכור להם דבר שאינו מתקיים עד יום חגם כגון ירקות ותבשיל וכן אסור להשאיל ולשאול ולהלוותן (בלא רבית) (טור והפוסקים) וללוו׳ מהם ולפורען וליפרע מהם מלוה בשטר או על המשכון אבל מלוה על פה נפרעים מהם מפני שהוא כמציל מידם ובזמן דידם תקיפה אפילו בשטר חשיב כמציל מידם ואם היא מלוה ברבית אפילו במשכון חשיב כמציל מידם:
« משום דאזיל ומודה לפני אליל ביום חגו » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק א)et il précise, au nom de Rachi, que « ce qui se conserve » veut dire : jusqu’au jour de sa fête —
« עד יום חגו דחזי ליה קמיה ביום חגו ואזיל ומודי » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ב)La seconde mesure gouverne la fin du seif : ce n’est pas un profit qu’on lui fait, c’est une créance qu’on lui arrache — כמציל מידם. Ce qui est perdu si l’on ne l’encaisse pas ne réjouit personne.
עבר ונשא ונתן ביום חגם אסור בהנאה ואם נשא ונתן בשלשה ימים שלפני החג מותר בהנאה:
« רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נָשָׂא וְנָתַן — אָסוּר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נָשָׂא וְנָתַן — מוּתָּר » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)Le Beit Yossef rappelle que le Rif et le Rambam tranchent comme Rech Lakich parce qu’une beraïta l’appuie, tandis que les Tossefot au nom du Ri tranchent comme Rabbi Yohanan — et c’est pour les trois jours seulement que le Mehaber permet, non pour le jour de la fête.
אם היה חגם של אותם העובדי כוכבים ימים הרבה ג׳ או ד׳ או י׳ כל אותם הימים כיום אחד הם וכל אותם הימים אסורים עם ג׳ לפניהם:
« הָיָה אֵידָן שֶׁל אוֹתָן עַכּוּ״ם יָמִים הַרְבֵּה שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה אוֹ עֲשָׂרָה כָּל אוֹתָן הַיָּמִים כְּיוֹם אֶחָד הֵן » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה ג׳
במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חגם בלבד:
« טעמא מפני שאין אנו יכולין להעמיד עצמו מלישא וליתן עמהם שביניהם אנו יושבים ופרנסתינו מהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)Et le Chakh ajoute une seconde borne, qui vaut partout : une fête qu’ils ne refont pas chaque année n’est pas même interdite le jour où elle tombe —
« ואם הוא יום חג שאינו קבוע שאינם עושים אותו בכל שנה אפילו ביום חגם מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ד)
אסור לשלוח דורון לעובד כוכבים ביום חגם אלא אם כן נודע לו שאינו מודה באלילים ואינו עובדם וכן עובד כוכבים ששלח ביום חגו דורון לישראל לא יקבלנו ממנו ואם חושש לאיבה מקבלו ויזרקנו בפניו לבור או למקום האבד כלאחר יד:
« הֵיכִי אֶעֱבֵיד? אֶשְׁקְלֵיהּ — אָזֵיל וּמוֹדֶה, לָא אֶשְׁקְלֵיהּ — הָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)Le Rambam, lui, écrit la sortie autrement — il prend et ne jouit pas :
« וְכֵן כּוּתִי שֶׁשָּׁלַח דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם חַגּוֹ לֹא יְקַבְּלֶנּוּ מִמֶּנּוּ. וְאִם חָשַׁשׁ לְאֵיבָה נוֹטְלוֹ בְּפָנָיו וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה בּוֹ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה ב׳Le Mehaber écrit les deux : il reçoit à cause de l’hostilité, et il s’en défait devant lui comme par mégarde. La difficulté que cela soulève est la grande discussion du siman — voir le niveau 2. L’exception, elle, est un fait de connaissance :
« רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידו אמר ידענא ביה דלא פלח אליל » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
יום שמתכנסים בו העובדי כוכבים להעמיד להם שר ומקריבים ומקלסים לאלהיהם יום חגם הוא והרי הוא כשאר חגיהם:
« יוֹם שֶׁמִּתְכַּנְּסִין בּוֹ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ וּמַקְרִיבִין וּמְקַלְּסִים לֵאלֹהֵיהֶם יוֹם חַגָּם הוּא וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר חַגֵּיהֶם » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה ה׳Et le Beit Yossef identifie ce jour à celui que la michna appelle יום גינוסיא :
« ואפי׳ יום גינוסיא של מלכי עכו״ם פי׳ יום שהעמידו מלך » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
עובד כוכבים שעושה הוא חג לעצמו ומודה לאלילים ומקלסה ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים ויום שעשה בו משתה לבנו וכיוצא באלו אינו אסור אלא אותו יום ואותו האיש בלבד:
« אֲבָל יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ, וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד » (עבודה זרה ח׳ ע״א)La guemara sépare les deux : « ce jour-là » exclut la veille et le lendemain, « cet homme-là » exclut ceux qui lui sont assujettis —
« בִּשְׁלָמָא ״אוֹתוֹ הַיּוֹם״ — לְאַפּוֹקֵי לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, אֶלָּא ״אוֹתוֹ הָאִישׁ״ לְאַפּוֹקֵי מַאי? לָאו לְאַפּוֹקֵי מְשֻׁעְבָּדָיו » (עבודה זרה ח׳ ע״א)Le Chakh en donne la raison en cinq mots : « כיון שאינו יום קבוע לכל » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
אין יום החג אסור אלא לעובדיה בו בלבד אבל העובדי כוכבים ששמחים בו ואוכלים ושותים ומשמרים אותו או מפני מנהג או מפני כבוד השר אבל הם אינם מודים בו הרי אלו מותרים לשאת ולתת עמהם:
« רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: קָלֶנְדָּא אֲסוּרָה לַכֹּל הִיא, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין אֲסוּרָה אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבָד » (עבודה זרה ח׳ ע״א)et la beraïta l’énonce pour le cas le plus dur, celui des villes assujetties :
« אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, רוֹמִי עָשְׂתָה קָלֶנְדָּא, וְכׇל עֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לָהּ מִשְׁתַּעְבְּדוֹת לָהּ, הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבָד » (עבודה זרה ח׳ ע״א)
אסור ליכנס לבית העובד כוכבים ביום חגו וליתן לו שלום מצאו בחוץ מותר אבל יאמר לו בשפה רפה ובכובד ראש:
« לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְבֵיתוֹ שֶׁל גּוֹי בְּיוֹם אֵידוֹ, וְיִתֵּן לוֹ ״שָׁלוֹם״. מְצָאוֹ בַּשּׁוּק – נוֹתֵן לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכוֹבֶד רֹאשׁ » (גיטין ס״ב ע״א)Le Chakh y ajoute une distinction qui change la portée pratique du seif : ce qui est en cause, c’est le mot shalom, qui est un Nom —
« דוק׳ שלום שהוא שמו של הקב״ה אבל ברכה דליכא שם ליכא קפידא » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ז)— mais il ne s’en satisfait pas, et laisse la question ouverte : dans la guemara, shlama araméen semble bien être compris dans shalom.
אסור לכפול לו שלום לעובד כוכבים לעולם לפיכך טוב להקדים לו שלום כדי שלא יתחיל העובד כוכבים ויצטרך לכפול לו שלום:
« אֵין עוֹדְרִין עִם הַגּוֹי בַּשְּׁבִיעִית, וְאֵין כּוֹפְלִין ״שָׁלוֹם״ לְגוֹי » (גיטין ס״ב ע״א)Le conseil de prendre les devants n’est pas une invention du Mehaber : la guemara le rapporte comme la pratique de Rav Hisda —
« רַב חִסְדָּא מַקְדֵּים וְיָהֵיב לְהוּ שְׁלָמָא. רַב כָּהֲנָא אֲמַר לְהוּ ״שְׁלָמָא לְמָר » (גיטין ס״ב ע״א)
עובדי כוכבים ההולכים לחגם למרחוק בהליכה אסור לשאת ולתת עמהם והבאים מותרים והוא שלא יהיו קשורים זה בזה שאם היו קשורים שמא דעתם לחזור אבל אם ישראל הולך שם בהליכה מותר לשאת ולתת עמו ובחזרה אסור ואם ישראל מומר הוא לעבודת כוכבים גם בהליכה אסור:
« גּוֹי הַהוֹלֵךְ לַתַּרְפּוּת, בַּהֲלִיכָה — אָסוּר, דְּאָזֵיל וּמוֹדֵי קַמֵּי עֲבוֹדָה זָרָה, בַּחֲזָרָה — מוּתָּר, מַאי דַהֲוָה הֲוָה » (עבודה זרה ל״ב ע״ב)Pour le Juif, tout s’inverse — à l’aller il peut encore se raviser, au retour il y est attaché :
« יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לַתַּרְפּוּת — בַּהֲלִיכָה מוּתָּר, דִּלְמָא הָדַר בֵּיהּ וְלָא אָזֵיל; בַּחֲזָרָה אָסוּר » (עבודה זרה ל״ב ע״ב)et la réserve des groupes liés est de Rech Lakich :
« לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה, אֲבָל קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה — אֲסוּרִין, אֵימָא דַּעְתּוֹ לַחְזוֹר » (עבודה זרה ל״ג ע״א)
יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים: הגה ואפילו נותנים המעות לכהנים אין עושין מהם תקרובת או נוי אלילים אלא הכהנים אוכלים ושותים בו ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום חגם ואנו שרויים ביניהם וצריכים לשאת ולתת עמהם כל השנה ולכן אם נכנס לעיר ומצאם שמחים ביום חגם ישמח עמהם משום איבה דהוי כמחניף להם (הכל בטור) ומ״מ בעל נפש ירחיק מלשמוח עמהם אם יוכל לעשות שלא יהיה לו איבה בדבר (ב״י בשם הר״ן) וכן אם שולח דורון לעובד כוכבים בזמן הזה ביום שיש להם סימן אם יגיע להם דורון בחג ההוא אם אפשר לו ישלח לו מבערב ואם לא ישלח לו בחג עצמו (ת״ה סימן קצ״ה):
« גּוֹיִם שֶׁבְּחוּצָה לְאָרֶץ לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן » (חולין י״ג ע״ב)Le Chakh pose aussitôt la borne, et elle est décisive pour la pratique : la permission de ce seif ne s’étend pas au seif 9 —
« ומ״מ מה שנזכר בסעיף ט׳ אסור גם האידנא » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק י״ב)Et la fin de la glose du Rama n’est pas une indulgence non plus : elle interdit d’abord, et n’autorise l’envoi le jour même que faute de pouvoir l’avancer à la veille.
Le Siman 148 est presque entièrement un siman de guemara : le Rambam en a fait deux chapitres de son Michné Torah, le Tour les a suivis, et le Mehaber a recopié le Rambam. Connaître les sougyot, c’est comprendre pourquoi les douze seifim se suivent dans cet ordre.
Tout le seif 1 tient dans cette michna, et l’on y voit déjà les quatre couples que le Mehaber reprendra :
« לִפְנַי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים — אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם, לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאוֹל מֵהֶן, לְהַלְווֹתָן וְלִלְווֹת מֵהֶן, לְפוֹרְעָן וְלִפְרוֹעַ מֵהֶן » (עבודה זרה ב׳ ע״א)
Rabbi Yehouda y permet déjà d’encaisser, parce que le paiement peine le débiteur ; les Sages répondent qu’il en sera joyeux plus tard. C’est de cette réplique que sortira la mesure du כמציל מידם.
La guemara demande si les trois jours comprennent le jour de la fête ou non, et conclut qu’ils ne le comprennent pas :
« אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״שְׁלֹשָׁה יָמִים״ — הֵן וְאֵידֵיהֶן, אוֹ דִלְמָא הֵן בְּלֹא אֵידֵיהֶן » (עבודה זרה ו׳ ע״א)
D’où la lecture du seif 1 : trois jours plus le jour de la fête, quatre jours en tout en Eretz Israël.
Deux raisons se disputent le siman, et la guemara ne tranche pas :
« אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִשּׁוּם הַרְוָוחָה, אוֹ דִּלְמָא מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל » (עבודה זרה ו׳ ע״א)
La nafka mina est donnée aussitôt : si le non-Juif a déjà une bête à lui, il n’y a plus d’aveugle à faire trébucher, mais il y a toujours un enrichissement.
« לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאִית לֵיהּ בְּהֵמָה לְדִידֵיהּ. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם הַרְוָוחָה — הָא קָא מַרְוַוח לֵיהּ » (עבודה זרה ו׳ ע״א)
« כְּשֶׁאָמְרוּ ״אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם״ — לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּדָבָר הַמִּתְקַיֵּים, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים — לֹא » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
Et une seconde beraïta ajoute la dissymétrie que le Mehaber ne retient pas telle quelle :
« תָּנֵי רַב זְבִיד בִּדְבֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְקַיֵּים מוֹכְרִין לָהֶם, אֲבָל אֵין לוֹקְחִין מֵהֶם » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
C’est la source du seif 5, et l’une des rares fois où le Choulhan Aroukh recopie un récit :
« הָהוּא מִינָאָה דְּשַׁדַּר לֵיהּ דִּינָרָא קֵיסָרְנָאָה לְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה בְּיוֹם אֵידוֹ » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
« אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: טוֹל וּזְרוֹק אוֹתוֹ לְבוֹר בְּפָנָיו. אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה! כִּלְאַחַר יָד הוּא דְּקָאָמֵינָא » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
« רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: מִלְוֶה בִּשְׁטָר אֵין נִפְרָעִין מֵהֶן, מִלְוֶה עַל פֶּה נִפְרָעִין מֵהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
La guemara tranche comme lui — et le seif 1 est cette beraïta, avec les deux extensions que les A’haronim y ont ajoutées.
« וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם — קָלֶנְדָּא, וּסְטַרְנוּרָא, וְקַרְטֵיסִים, וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם, וְיוֹם הַלֵּידָה, וְיוֹם הַמִּיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר » (עבודה זרה ח׳ ע״א)
Les seifim 6, 7 et 8 démontent cette liste : les fêtes publiques d’un côté, les fêtes privées de l’autre, et la question de savoir qui, dans la ville, y adhère.
Les seifim 9 et 10 sortent d’un même passage, où la guemara demande pourquoi il fallait dire qu’on s’enquiert de leur paix :
« אָמַר רַב יֵיבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְיוֹם אֵידָם » (גיטין ס״ב ע״א)
La réponse fait du salut le jour de la fête une question à part — et c’est le seif 9. Le seif 10, lui, ne dépend pas de la fête du tout.
« הַהוֹלְכִין לַתַּרְפּוּת — אֲסוּרִין לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם » (עבודה זרה ל״ב ע״ב)
Le seif 11 est le développement de cette michna par Chmouel, Rech Lakich et Rav Achi — trois strates, trois personnages, une seule question : où va-t-il, et y va-t-il vraiment ?
« כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, דְּוַדַּאי אָזֵיל » (עבודה זרה ל״ג ע״א)
Le seif 12 s’appuie sur une seule ligne, dite pour une tout autre question — la ché’hita d’un non-Juif :
« אֵימָא: אֵין רוֹב אוּמּוֹת מִינִין » (חולין י״ג ע״ב)
« גּוֹיִם שֶׁבְּחוּצָה לְאָרֶץ לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן » (חולין י״ג ע״ב)
C’est le Rachbam au nom de Rachi, rapporté par le Tour, qui en a tiré la conséquence pour tout notre siman.
« והאידנא כתב הרשב״ם בשם רש״י שהכל מותר דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודי » (טור יו״ד קמ״ח)
« כולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק א)
« הטעם דדבר המתקיים אסור למכור הוא מחמת ששמח שיש לו ביום אידו ואסור לקנות מהם אע״פ שהוא צער לו מחמת שאזיל מידו דבר המתקיים מ״מ הרי המעות בידו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ב)
« ולי נראה שטעמא מפני דהאידנא ידם תקיפה עלינו ובקל יכול העובד כוכבים להעליל ולכפור סך ההלואה » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« ומשמע ודאי דהאי זריקה כלאחר יד דקאמר בפניו צריך לזרוק » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
| Seif | Le cas | Statut | La raison |
|---|---|---|---|
| א | Acheter ou vendre une chose qui se conserve, 3 jours avant | Interdit | Il l’aura encore le jour de sa fête et ira remercier |
| א | Vendre une chose qui ne se conserve pas jusqu’à la fête | Permis | Elle ne sera plus là le jour de la fête |
| א | Prêter et emprunter un objet ; prêter et emprunter de l’argent sans intérêt | Interdit | Le service rendu le fait remercier |
| א | Se faire rembourser un prêt oral | Permis | כמציל מידם — c’était perdu |
| א | Se faire rembourser par acte ou sur gage | Interdit — permis quand leur main est forte | Il n’y a plus de sûreté réelle |
| א | Prêt à intérêt, même sur gage | Permis | כמציל מידם |
| ב | Ce qui a été acquis le jour de la fête même | Interdit au profit | L’interdit atteint le gain |
| ב | Ce qui a été acquis dans les trois jours d’avant | Permis au profit | La halakha suit Rech Lakich |
| ג | Fête de trois, quatre ou dix jours | Toute la fête + 3 jours avant | Toute la fête compte pour un jour |
| ד | Hors d’Eretz Israël | Le jour de la fête seul | On ne peut se retirer du commerce |
| ה | Envoyer un cadeau le jour de leur fête | Interdit | Il se réjouira et remerciera |
| ה | Envoyer à qui l’on sait ne pas servir les idoles | Permis | Il n’y a personne à qui il aille rendre grâce |
| ה | Recevoir un cadeau ce jour-là | Interdit ; reçu par crainte d’hostilité, à perdre devant lui | כלאחר יד — sans qu’il comprenne |
| ו | Jour d’installation d’un dignitaire, avec sacrifice et louange | Jour de fête | Comme toutes leurs fêtes |
| ז | Fête privée : naissance, rasage, retour de mer, sortie de prison, banquet du fils | Ce jour-là et cet homme-là seulement | Ce n’est pas un jour fixe pour tous |
| ח | Ceux qui fêtent par coutume ou par honneur, sans y adhérer | Permis de faire affaire | Le décret suit la croyance |
| ט | Entrer chez lui le jour de sa fête et le saluer | Interdit | Il croira qu’on l’honore en son culte |
| ט | Le rencontrer dehors | Permis, d’une lèvre faible et d’une tête lourde | Il n’y a pas de démarche vers lui |
| י | Doubler le salut à un non-Juif | Interdit en tout temps | Le redoublement est un honneur de roi |
| י | Le saluer le premier | Bon | Il n’aura plus à redoubler |
| י״א | Non-Juifs allant à la fête, à l’aller | Interdit | אזיל ומודה — il ira remercier |
| י״א | Non-Juifs qui en reviennent | Permis — sauf s’ils vont liés | מאי דהוה הוה ; liés, ils y retournent |
| י״א | Juif y allant, à l’aller | Permis | Il peut encore se raviser |
| י״א | Juif au retour ; Juif apostat même à l’aller | Interdit | Il y est attaché ; l’apostat ira sûrement |
| י״ב | De nos jours | Permis — commerce, prêt et le reste | Ils ne sont pas experts dans la nature des idoles |
| י״ב | Rama : se réjouir avec eux si l’on entre dans la ville | Permis à cause de l’hostilité | כמחניף להם |
| י״ב | Rama : le בעל נפש | S’en éloigne quand il le peut sans hostilité | Beit Yossef au nom du Ran |
| י״ב | Rama : le cadeau de nos jours | À envoyer la veille au soir ; sinon, le jour même | Teroumat haDéchen 195 |
Sur le Siman 148, le Chakh écrit 13 ס״ק, le Taz 8, le Baer Hetev 9, le Pit’hei Techouva 1, et les Nekoudot HaKessef 3 — toutes trois dirigées contre le Taz. Ce niveau ne donne que les entrées qui changent la lecture du texte ; le niveau 2 les reprend en profondeur.
ס״ק ג — pourquoi le prêt sur gage est-il aujourd’hui comme un sauvetage. Les Tossefot l’écrivent sans distinction, le Beit Yossef leur prête une raison, le Chakh en propose une autre — et la différence n’est pas verbale : elle décide si la permission dépend de l’intérêt ou de la faiblesse de notre position.
« והתוספות כתבו סתמא דבמלוה במשכון נמי הוה כמציל מידם שכמה פעמים אובדות אפילו במשכון » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« וכב״י דנראה שטעמא מפני שהלואות דהאידנא הם ברבית » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« מיהו בזמן הזה בכל ענין שרי מהנך טעמי דלקמן ס״ס זה וכ״כ רבינו ירוחם » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
ס״ק ד — la fête qui ne revient pas chaque année n’est pas interdite même le jour où elle tombe. C’est la porte par laquelle sort tout un pan de la pratique.
ס״ק ה — le cadeau qu’on ne peut pas perdre. Le Chakh rassemble le Roch, le Ran, le Semag et les Hagahot Maimoniyot au nom du Sefer haTeroumot : là où l’on ne peut pas se dérober sans hostilité, on prend — et la guemara parlait du cas où l’on peut le perdre devant lui.
« דהיכא דלא מציל אשתמוטי דלא להוי ליה איבה שקיל ליה » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« ובש״ם מיירי היכא דאפשר לאבדו בפניו וליכא איבה כגון שיזרקנו לבור כלאחר יד כאילו נפל ממנו שלא מדעת » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
ס״ק ז — le mot en cause. Le Chakh rapporte la restriction du Maharam au seul mot shalom, puis met en doute qu’elle tienne devant la guemara, où l’araméen shlama semble compris dans la règle.
« ומכל מקום צ״ע קצת דבש״ס גבי מקדים ויהיב שלמא וגבי שלמא למר לא משמע לכאורה הכי ושמא שלמא הוי בכלל שלום » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ז)
ס״ק י״ב — la borne de la permission de nos jours, et c’est l’entrée la plus importante du siman pour la pratique.
« ומ״מ מה שנזכר בסעיף ט׳ אסור גם האידנא » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק י״ב)
ס״ק י״ג — pourquoi la veille au soir. Retarder crée l’hostilité, précisément parce qu’on s’y est habitué ; et de nos jours le remerciement à l’idole est moins à craindre.
« דאי יאחר תהוי ליה איבה הואיל והורגל כבר דמאי דהוה הוה וכ״ש בזמן הזה דלא שכיחא כולי האי דאזלי ומודי » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק י״ג)
ס״ק א et ס״ק ב — la raison unique, et l’asymétrie de la vente. Le Taz pose d’emblée que tout le siman n’a qu’un moteur, puis explique pourquoi vendre du durable et acheter du durable sont interdits l’un et l’autre, alors que vendre du périssable ne l’est pas.
ס״ק ג — l’entrée la plus longue du siman. Le Taz y reprend l’איבעיא d’Avoda Zara, y confronte Rachi et le Rambam à l’objection de Rabbénou Tam, discute avec le Ba’h sur le point de savoir si celui qui rend grâce à l’idole encourt la peine capitale, et ancre l’interdit dans un verset.
« וקיימא לן לחומרא דבמכירה וקנייה שייך גם כן מודה לאליל ועובר על לא ישמע על פיך » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
ס״ק ד — pourquoi la diaspora est plus légère, en une ligne :
« לפי שהעובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ד)
ס״ק ה — la relecture du Rambam, et la conclusion que le Baer Hetev et les Nekoudot HaKessef refuseront. Le Taz lit בפניו du Rambam comme se rapportant au visage que l’on montre, non au lieu où l’on jette :
« ונ״ל דהאי בפניו קאי אדבתריה ורצה לומר שמראה בפניו שלא יהנה בו דהיינו שמראה לו פנים זועפות בשעת קבלת הדורון » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« אבל נראה דאם א״א לעשות בפני העובד כוכבים שיאבדנו מותר לקבלו וליהנות ממנו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
ס״ק ו — la difficulté sur Rabban Yohanan ben Zakkaï, et sa solution par le Semak. Si la halakha commande déjà de saluer le premier, où est l’éloge de celui qui n’a jamais été devancé, même par un non-Juif au marché ?
« אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק » (ברכות י״ז ע״א)
« ולפ״ז ניחא דאותו ששבחוהו שהקדים שלום לעובד כוכבים בשוק היינו אפי׳ בלשון ברכה אחרת ודבר זה נכון » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
ס״ק ז et ס״ק ח — deux précisions sur le seif 11 : « au loin » n’est pas une condition mais une emphase, et la dissymétrie entre le non-Juif et le Juif.
« נראה דלרבותא קאמר למרחוק דאפילו בהליכה אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ז)
« דמאי דהוה הוה אבל בישראל כיון דאביק ביה גרע טפי ואסור בחזרה אבל בהליכה אפשר שיחזור אא״כ הוא מומר » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ח)
Le Chakh y répond au Taz sur trois de ses huit entrées — proportion rare. Sur le ס״ק ג, il défait la démonstration du Taz par une distinction : celui qui dit « tu es mon dieu » accepte l’idole comme divinité, ce qui n’est pas le cas de la simple gratitude.
« לק״מ דאלי אתה שאני שמקבלו באלוה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
Sur le ס״ק ה, la réponse est un refus net :
« רחוקי׳ בישוב דברי הטור והרמב״ם והנכון כמ״ש בש״ך ס״ק ה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
Et sur le ס״ק ו, une correction bibliographique : le Beit Yossef avait bien rapporté le Semak, mais dans le Bedek haBayit.
« אישתמיטתיה דהב״י מביאו בבדק הבית וכמ״ש בש״ך ס״ק ז » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
Ses neuf ס״ק résument le Taz et le Chakh. Un seul tranche : le ס״ק ה, où il range le Taz du côté du tort, avec les Nekoudot HaKessef.
« והט״ז פסק דאם א״א לאשתמוטי יקבל ממנו ומותר להנות ממנו ודבריו תמוהים וכן בנה״כ חולק עליו » (באר היטב יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« ואם אי אפשר שלא יקבלנו משום איבה יקבלנו ולא יהנה בו » (באר היטב יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
Il n’écrit qu’un ס״ק sur ce siman, sur les mots ובזמן du seif 1, et il y renverse la fin du seif : là où les tribunaux font exécuter la dette, même une simple reconnaissance manuscrite, il n’y a plus rien à sauver — la créance est déjà comme encaissée, et l’encaisser redevient un profit.
« שכתב דבזמן שעושים משפט חרוץ לכוף לשלם אפילו כתב יד. נשתנה הדין וכל העומד לגבות כגבוי דמי » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ח ס״ק א)
Onze des douze seifim sont la langue du Rambam, presque sans retouche. Les seifim 1 à 8 et 11 viennent du chapitre 9 des Hilkhot Avoda Zara ; les seifim 9 et 10 viennent du chapitre 10, où le Rambam les a rangés non parmi les fêtes mais parmi les rapports de voisinage — ce qui explique que le seif 10 ne dépende pas de la fête. Seul le seif 12 n’est pas de lui : c’est l’avis des Richonim d’Achkenaz, rapporté par le Tour.
La halakha 1 contient à elle seule les seifim 1, 2 et 4 :
« שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי חַגָּם שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר לִקַּח מֵהֶם וְלִמְכֹּר לָהֶם דָּבָר הַמִּתְקַיֵּם, לִלְווֹת מֵהֶן וּלְהַלְווֹתָם, לִפָּרַע מֵהֶן וְלִפְרֹעַ לָהֶם מִלְוֶּה בִּשְׁטָר אוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה א׳
« עָבַר וְנָשָׂא וְנָתַן עִמָּהֶן בְּאוֹתָן הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְהַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּיוֹם חַגָּם עִמָּהֶן הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה א׳
La halakha 5 contient les seifim 6, 7 et 8, dans cet ordre :
« אֵין יוֹם הֶחָג אָסוּר אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבַד. אֲבָל אוֹתָם שֶׁשְּׂמֵחִים בּוֹ וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי מִנְהָג אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ אֲבָל הֵם אֵין מוֹדִין בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה ה׳
Et la halakha 17 est le seif 11, mot pour mot :
« הַהוֹלְכִין לְתַרְפּוּת עַכּוּ״ם אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן וְהַבָּאִים מֻתָּרִין וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה שֶׁאִם הָיוּ קְשׁוּרִין שֶׁמָּא דַּעְתָּן לַחֲזֹר » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה י״ז
Le Rambam les place au milieu d’une halakha qui commence par ce que l’on fait pour les voies de paix — nourrir leurs pauvres, ne pas les empêcher de glaner, s’enquérir de leur paix même le jour de leur fête. Les deux interdits du siman sont les deux réserves de cette liste :
« וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם חַגָּם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְאֵין כּוֹפְלִין לָהֶן שָׁלוֹם לְעוֹלָם. וְלֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיוֹם חַגּוֹ לָתֵת לוֹ שָׁלוֹם. מְצָאוֹ בַּשּׁוּק נוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י׳ הלכה ה׳
Les seifim de ce siman parlent de calendes et de foires. Leurs règles portent sur des questions qui se posent encore chaque semaine. Les cas qui suivent sont donnés pour l’étude : ils montrent où le raisonnement du siman s’applique, non ce qu’il faut faire — cela se demande à un Rav. Et l’on gardera présent que le seif 12 change presque tout, mais que le Chakh en marque la limite.
| Situation | Le seif qui la gouverne | Le raisonnement |
|---|---|---|
| Régler une facture à un fournisseur le jour d’une fête religieuse qui n’est pas la nôtre | Seif 1 | Payer une dette est un enrichissement ; c’est le לפורען de la michna. Le seif 12 permet de nos jours, et le Chakh en marque la borne au seif 9. |
| Encaisser une créance ce jour-là | Seif 1 | כמציל מידם — mais le Pit’hei Techouva observe que là où le tribunal fait exécuter, il n’y a plus rien à sauver. |
| Livrer une marchandise durable trois jours avant | Seif 1 | דבר המתקיים : ce qui sera encore là le jour de la fête. Des denrées périssables sont d’un autre régime. |
| Prêter un outil ou un véhicule à la veille de la fête | Seif 1 | להשאיל ולשאול — le service rendu est ce qui fait remercier, plus encore que la marchandise. |
| Un achat ou une vente déjà conclus ce jour-là | Seif 2 | Le jour même, le gain est interdit au profit ; dans les trois jours d’avant, il est permis a posteriori. |
| Une fête qui s’étend sur une semaine | Seif 3 | Toute la fête compte pour un jour : trois jours d’interdit avant, non trois avant chaque jour. |
| Vivre hors d’Eretz Israël | Seif 4 | Seul le jour de la fête, et le Chakh ajoute : à condition qu’elle soit annuelle et commune à tous. |
| Un cadeau d’entreprise envoyé à date fixe | Seif 5 et Rama du seif 12 | Le Rama ne le permet pas simplement : il demande de l’envoyer la veille au soir, et ne tolère le jour même qu’à défaut. |
| Un cadeau reçu qu’on ne peut refuser sans blesser | Seif 5 | On le reçoit à cause de l’hostilité. Le Chakh, les Nekoudot HaKessef et le Baer Hetev tiennent qu’on n’en jouit pas ; le Taz est seul à le permettre. |
| Une cérémonie officielle d’investiture | Seif 6 | Le seif ne vise pas l’installation elle-même mais l’offrande et la louange qui l’accompagnent. |
| Un anniversaire, un mariage, une fête privée | Seif 7 | Ce jour-là et cet homme-là seulement — parce que ce n’est pas un jour fixe pour tous. |
| Des collègues qui fêtent sans rien croire | Seif 8 | Le décret suit la croyance, non la coutume ; le commerce avec eux est permis. |
| Se rendre chez quelqu’un le jour de sa fête pour le saluer | Seif 9 | Le Chakh écrit expressément que ce seif reste interdit de nos jours. |
| Répondre à un vœu par un vœu redoublé | Seif 10 | Interdit en tout temps. Le Maharam, rapporté par le Chakh, le restreint au mot shalom ; le Chakh laisse la question ouverte. |
| Se réjouir avec eux quand on entre dans un lieu en fête | Rama, seif 12 | Permis à cause de l’hostilité, mais le Rama ajoute aussitôt le בעל נפש : qui peut s’en dispenser sans hostilité s’en éloigne. |
| Question à se poser | Réponse « interdit » | Réponse « permis » |
|---|---|---|
| Le gain durera-t-il jusqu’à la fête ? | Marchandise durable (seif 1) | Légumes, plat cuisiné (seif 1) |
| Est-ce un profit ou un sauvetage ? | Prêt par acte, sur gage (seif 1) | Prêt oral ; à intérêt ; leur main forte (seif 1) |
| Le jour est-il fixe et commun à tous ? | Fête annuelle de la communauté (seifim 1, 3) | Fête irrégulière (Chakh ס״ק ד) ; fête privée (seif 7) |
| Y adhèrent-ils vraiment ? | Ceux qui la servent (seif 8) | Ceux qui la suivent par coutume ou honneur (seif 8) |
| Va-t-il à la fête ou en revient-il ? | Non-Juif à l’aller ; Juif au retour (seif 11) | Non-Juif au retour ; Juif à l’aller (seif 11) |
| Le refus créerait-il de l’hostilité ? | Là où il n’y en aurait pas (Rama, בעל נפש) | Recevoir le cadeau ; se réjouir avec eux (seifim 5, 12) |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן קמ״ח · 148 · ♥ Soutenir