ארבעים ושמונה סעיפים ושאלה אחת הנשאלת ארבעים ושמונה פעמים: מה מורה המילה הזאת בפי בני אדם? הסעיף הראשון אומרה בשלושה תנאים — אותו מקום, אותו לשון, אותו זמן. ומכאן עובר הסימן על המטבח (המבושל, המליח, מעשה קדירה), על המאכלים (הירק, הבשר, החלב, התמרים, היין, השמן, הפת), על החפצים והמקומות (המים, הכסות, הבית, העיר), על סוגי בני אדם, ולבסוף על הזמן וההתחייבויות. ושורתו האחרונה מוסבת לכוונה, כלומר לסימן שאחריו. (שולחן ערוך יורה דעה רי״ז — מ״ח סעיפים)
נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי׳ לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל
נדר או נשבע מהמבושל: אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפילו לצלי ולשלוק — הרי זה אסור בכל. הסימן נפתח בשלושת תנאיו, וכל הבא אחריהם נמשך מהם.
שולחן ערוך יורה דעה רי״ז:אNIVEAU 01
ארבעים ושמונה הסעיפים בעברית, עם תרגום ופירוק פסקה אחר פסקה: שלושת תנאי הסעיף הראשון, דין הספק כשהעיר חלוקה, אמת המידה של השליח, השם הלווי, שינוי הצורה, המניין, עיבורה של עיר, וארבעה עשר הסעיפים בכינויי בני אדם. ומאה שלושים ושש אותיות האחרונים — ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף — מובאות אחת לאחת.
📖 ללמודNIVEAU 02
פלפול: חלוקת לשון תורה ולשון בני אדם וכלל רבנו ירוחם בס״ק א; הט״ז כנגד הש״ך במה שכולל ״ירקי קדירה״; הר״ן כנגד הבית יוסף בקום, וקריאת הצד האחד של הש״ך; שלושת טעמי דבש התמרים ומה שהם מניחים בשם; רבי מאיר כנגד חכמים בדגן; מחלוקת האות האחת בסעיף ל״ו וסירוב הט״ז; מידת המילה המושלת במניין; וגבול הכוונה בין סעיף ח לסעיף ל״ו.
📖 ללמודNIVEAU 03
סיכום הערוך לפי מנגנון ולא לפי מספר — אין ארבעים ושמונה סעיפים נחזרים מא׳ עד מ״ח: מה המילה מורה במנהג, המאכלים והכנתם, מה נכנס ומה אינו נכנס בשם, המקום והזמן, בני האדם, הזמן וההתחייבויות. ואחר כך טבלה ראשית המחזירה את ארבעים ושמונה הסעיפים לסדר הספר, המחלוקות הפתוחות, אוצר המילים, כללי הזהב והמכשולים הידועים.
📖 ללמודNIVEAU 04
ההלכה למעשה לפי הש״ך, הט״ז, הבאר היטב והפתחי תשובה, ואחר כך המקרים בני זמננו: קבלה במאכל שנתקבלה בלשון ובארץ מסוימות, תוצר שנולד לאחר הנדר, התחייבות שאין לה גבול בזמן, וקבלה של ציבור. הערה: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה — רמת פסיקה, ולא ״דעת הרב״.
📖 ללמודהסעיף הראשון שואלה בשלושה תנאים, וכל הסימן נמשך מהם:
« נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי׳ לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)שלושה תנאים מצטברים: אותו מקום, אותו לשון, אותו זמן. סימן רט״ז קבע את הלשון תורה, מה שהמילה מורה מצד עצמה; וזה קובע את הלשון בני אדם. וליישום במעשה שלך — שאל את רבך.
סעיף ג דוחה במפורש את הפתרון המתבקש:
« היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)אין הרוב מכריע בלשון. אלא שהש״ך בס״ק ג פותח מיד את הפתח: אם אומר הנודר שנתכוון כלשון הרוב — נאמן, ומציין לסימן ר״ח. ואם אמירה כזאת מתקבלת במעשה שלפנינו — לרב.
סעיף ד נותן אמת מידה, והיא מן ההתנהגות:
« שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ואם אמר לשלוחו קח לי ירק ואינו מוצא אלא דילועים הוא נמלך בו לומר תרצה דילועין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)אין שואלים את הלשון, אלא רואים מה עושה אדם שנשלח לשוק. אלא שאמת המידה תלויה בזמן: הט״ז בס״ק ט והש״ך בס״ק י״א מציינים שניהם בעניין הדגים שאין השליח נמלך בזמן הזה. ומה שנוהג כאן ועכשיו — לרב.
הלשון מתירה, והאחרונים מוסיפים את התנאי החסר:
« הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ב)
« מותר בציר ומורייס. היינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם שנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)הש״ך בס״ק י״ח והט״ז בס״ק ט״ז קובעים שיור אחד: אין ההיתר אלא במה שנפרד קודם הנדר, ודווקא בלשון שאינה מייחדת ואינה נוקבת מעשה. והט״ז מרחיבו בפירוש לקום שבסעיף י״א ולדבש התמרים שבסעיף י״ג. שלושה תנאים שאינם נקראים בסעיף: שאל את רבך.
זה בדיוק מה שהסימן צופה, ומפרשיו אומרים כן:
« מותר בירקות שדה. ונראה לי דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« לעיבורה. ואף על גב דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ה)הש״ך כותב מדעתו שדין ירקות השדה נשתנה מאז, וקובע בס״ק ל״ה את משפט המפתח של הסימן: בנדרים נעצרת העיר במקום שהדיבור הרגיל עוצרה. סימן שחומרו המנהג נקרא מחדש בכל דור — והקריאה הזאת היא ענייננו של רב.