עשרים ושלושה סעיפים, ושאלה אחת נשאלת בחמש מידות: איזה שיעור כוללת התיבה שנאמרה? לשון זה — חודש זה — מכוונת לקץ התקופה שעומד בה; ולשון אחד — חודש אחד — מונה שיעור משעת הנדר. ואחר כך בא ציר שני, שסוף הכותרת מבשרו: הנדר כלה בכניסת הזמן הנקוב או ביציאתו? והכל תלוי בפועל — עד או עד שיהיה — חוץ מדבר שאין זמנו קבוע, ששם בטל החילוק. והסימן נחתם בשלוש לשונות הנושאות שתי תיבות זמן כאחת. (שולחן ערוך יורה דעה ר״כ — כ״ג סעיפים)
קונם יין שאני טועם יום אחד או קונם יין שאני טועם יום אסור בו מעת לעת
האומר קונם יין שאני טועם יום אחד או קונם יין שאני טועם יום — אסור בו מעת לעת. הסימן נפתח בניגוד המושל בו כולו: שיעור הנמנה משעת הנדר כנגד קץ שהלוח קובעו.
שולחן ערוך יורה דעה ר״כ:ארמה א
עשרים ושלושה הסעיפים בעברית, עם ביאור ופירוק לשון אחר לשון: הקץ כנגד השיעור מן היום עד השמיטה, גזירת השאלה ושני חילוקיה, שני האדרים, מעבר הקץ, דבר שאין זמנו קבוע, מקום הנדר, משתה הבן, והלשונות שיש בהן שני זמנים. ושמונים ושבע כניסות האפרכסת — ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף — מובאות אחת לאחת.
📖 ללמודרמה ב
פלפול: אי-השוויון שבגזירת הגמרא בהיום וביום אחד; גירסת שבת זה כנגד שבוע זה ולשון הלעז של הט״ז ותשובת נקודות הכסף; השאלה שהצריך הב״ח ושלל הט״ז; קרו אינשי ריש ירחא והיפוכו בש״ך; חודש מיום ליום כנגד שלושים יום גמורים; שנה אחת שנאמרה בראש השנה; סתם אדר מנדרים לשטרות ולגיטין; משנת רבי יהודה ביין שהשמיטה המחבר; משתה הבן שמת; זמני הרביעיות; והר״ן כנגד הרמב״ם במי הוא הלוקה.
📖 ללמודרמה ג
סיכום ערוך לפי מנגנון ולא לפי מספר: אקסיומת הקץ כנגד השיעור, נקודת ההתחלה, נקודת הסיום, המעבר, דבר שאין זמנו קבוע, לשון בני אדם, והלשונות שיש בהן שני זמנים. ואחריו טבלת אב המחזירה את עשרים ושלושה הסעיפים לסדר הספר, שש המחלוקות הפתוחות, אוצר המילים, סימן לזכרון והמכשולים הידועים.
📖 ללמודרמה ד
ההלכה למעשה לדעת הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה ונקודות הכסף, ואחריהם מעשים בני זמננו: קבלה שנאמרה בפה, נדר שנאמר בלשון לעז, התחייבות עד הפסח, התחייבות עד בר מצוה של ילד, והבטחת צדקה על תנאי. הערה: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה — רמת פסק היא ולא ״דעת הרב״.
📖 ללמודההפרש גמור, והוא יסוד הסימן:
« קונם יין שאני טועם יום אחד או קונם יין שאני טועם יום אסור בו מעת לעת » (שו״ע יו״ד ר״כ:א)
« ואם אמר קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך בין עומד בתחלת היום או בסופו » (שו״ע יו״ד ר״כ:א)יום אחד מונה מעת לעת משעת הנדר — והש״ך מדייק כן בס״ק א. והיום כלה בחשכה, בין שנאמר בבוקר בין שנאמר רגע קודם. ולמעשה — שאל את רבך.
גזירה מן הגמרא היא, וטעמה דמיון שתי הלשונות:
« מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: גְּזֵירָה ״הַיּוֹם״ מִשּׁוּם ״יוֹם אֶחָד » (נדרים ס׳ ע״א)
« עוד נ״מ דכאן א״צ שאלה רק מדרבנן ובנודר יום אחד צריך שאלה מדאורייתא » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ג)הש״ך מדייק ששאלה זו אינה צריכה פתח ואינה אלא מדרבנן — ואין בזה ביטולה. ושני חילוקים: נדר של מצוה, וקבלת תענית בעלמא שאוכל בה משתחשך. שאל את רבך.
תשובת השולחן ערוך שאינו בכלל, וטעמה יסוד הנדרים עצמו:
« אפי׳ ר״ח שני ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפילו הכי מותר בו כיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר״ח » (שו״ע יו״ד ר״כ:ד)
« מַהוּ דְּתֵימָא: רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְשֶׁעָבַר הָוֵי, וְלָא לִיתְּסַר, קָא מַשְׁמַע לַן קָרוּ אִינָשֵׁי רֵישׁ יַרְחָא » (נדרים ס׳ ע״ב)
« ולפ״ז אם היה עומד בר״ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר״ח הראשון ואילך » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ב)⚠️ והש״ך מוציא מזה מיד את הצד ההפוך, והוא חומרה: הנודר בו ביום של ראש חודש הראשון אסור כל החודש הבא. אותה סברה מתרת מאתמול ואוסרת למחרת. שאל את רבך.
הראשונה כלה בסף, והשנייה עוברת את החג:
« האוסר עצמו בדבר עד הפסח או שאמר עד פני הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד » (שו״ע יו״ד ר״כ:יא)
« ואם אמר עד שיהיה הפסח הרי זה אסור עד שיצא הפסח ויש אומרים דעד פני הפסח אסור עד שיצא » (שו״ע יו״ד ר״כ:יא)
« זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וְנָדַר עָדָיו אֵין אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ. וְאִם נָדַר עַד שֶׁיִּהְיֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה ח׳)שלוש לשונות אפוא, והשלישית — עד פני הפסח — שנויה במחלוקת. והב״ח המובא בש״ך ס״ק י״ט מצריך שאלה קודם שיהנה בכל מקום שהנדר כלה בכניסה; והט״ז שולל. שאל את רבך.
במציאות נראית לעין, ובמקום שנאמר בו הנדר:
« ואנו הולכים אחר המקום שעומד בו הנודר בשעת הנדר אפילו אם הלך אח״כ הנודר אל מקום אחר » (שו״ע יו״ד ר״כ:יג)
« הקצירה בפועל לא עד שיגיע זמן הקצירה ואין קוצרים » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״א)
« קציר סתם הוא קציר חטים ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכין אחריו » (שו״ע יו״ד ר״כ:יד)שלושה תנאים אפוא: המעשה ולא העונה, מקום הנדר ולא מקום ההווה, החטים חוץ ממקום שרובו אחר. ובקץ שאין לו תאריך אין חילוק עד / עד שיהיה נוהג. שאל את רבך.
כן, והוא מן המקומות המלמדים שבסימן:
« קונם יין שאיני טועם בחג אסור בי״ט האחרון » (שו״ע יו״ד ר״כ:כ)
« אף על גב דהוא חג בפני עצמו לענין פז״ר קש״ב מ״מ בלשון בני אדם הוא בכלל החג » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ד)הגדר ההלכתי עושה את שמיני עצרת רגל בפני עצמו — פז״ר קש״ב — ואף על פי כן הנדר חל עליו, שהנדר נקרא לפי המנהג ולא לפי הגדר. והפתחי תשובה מפנה בס״ק ד לט״ז באורח חיים תרס״ח ולחתם סופר להמשך הדיון. שאל את רבך.