שלושה סעיפים, ואותה שתיקה עצמה פועלת פעמיים לשני כיוונים. אדם נדר לישא, לקנות, לשכור מלמד — ולא אמר מתי: אין דוחקין בו, ממתינים להגון לו, לפי שלא התחייב אדם לכל הבא. אדם אסר על עצמו דבר — ולא אמר עד מתי: ואז אין דבר התוחם את האיסור, והוא לעולם; והט״ז והש״ך מרחיבים את הדין אף לשבועה, כנגד דגם הנזירות שסתמה שלושים יום. (שולחן ערוך יורה דעה רי״ט — ג׳ סעיפים)
מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות עד שימצא הראוי לו
מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו ולא קבע זמן — אין מחייבין אותו לישא או לקנות עד שימצא הראוי לו. הסימן פותח בנדר לעשות ובשיעור קיומו.
שולחן ערוך יורה דעה רי״ט:ארמה א׳
שלושת הסעיפים בלשונם, עם ביאור ופירוק פסקה אחר פסקה: נדר לישא או לקנות ושיעור ההגון, המלמד ״עד עשרה לטרין״ וסייג הרשב״א, והאיסור בלא זמן שהוא לעולם. ועשר כניסות נושאי הכלים — ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף — כל אחת בפני עצמה, עם הטור, הבית יוסף, הרמב״ם והברייתא דבבא קמא.
📖 ללמודרמה ב׳
הפלפול: האם נדר לעשות נדר הוא? התפסת הפרישה וידות הש״ך; תיבת ״בארץ ישראל״ שבברייתא שלא העתיק המחבר; המבי״ט כנגד הרשד״ם בקבע זמן; חילוק המהרי״ט בין דבר מצוה לדבר הרשות; והדיון הגדול של סעיף ג — הר״ן, הגהות מרדכי, ספק הדרכי משה, ראיית הט״ז והשגת נקודות הכסף.
📖 ללמודרמה ג׳
החזרה: הכלל האחד ושני יישומיו ההפוכים בטבלה, שלושת הסעיפים כסדר הספר, הדעות שבמחלוקת קבע זמן ובשבועה, אוצר המילים — קביעות זמן, הראוי לו, התפסה, ידות, סתם נזירות ל׳ יום — וארבעה מכשולים רגילים.
📖 ללמודרמה ד׳
ההלכה למעשה: חמישה כללי פסיקה, מה שנשאר פתוח (קבע זמן, והדחייה בדבר הרשות), ושלושה מקרים בני זמננו שהביאו נושאי הכלים — בית הכנסת שאסר על עצמו, ההסכמה שלא קצבו לה זמן, והשוחט שהקהל רשאי לחזור ולקחתו. ועם ההפניה הקבועה: ההנהגה למעשה היא לרב.
📖 ללמודלא — זהו סעיף א ממש: אין מחייבין לקנות עד שימצא ההגון לו.
« ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות עד שימצא הראוי לו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)אך שני סייגים: הפתחי תשובה מביא שבדבר מצוה חייב משיזדמן ההגון, ומעיר שהברייתא דיברה בבית בארץ ישראל. שאל את רבך.
לא. סעיף ג חד־משמעי, וקצר בכוונה:
« מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן אסור בו לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג)הט״ז והש״ך מרחיבים את הדין אף לשבועה. ונדר לעולם ניתר בהתרה לפני חכם או שלושה: לרב יש לפנות, ולא לחלוף הזמן.
זו שאלת נושאי הכלים. הט״ז מביא שני טעמים, והראשון הוא טעם הר״ן:
« שאני בנדר שכולל בו נדרי הקדש ונדרי איסור וכשם שהמקדיש בהמה למזבח קדושה עולמית ה״נ בנדרי איסור » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)והשני, של הגהות מרדכי, מעמיד חפץ כנגד אדם. והוא שיפתח מחדש את שאלת השבועה, שמעמידה הדרכי משה ופושטה הרא״ש.
הבאר היטב אומר זאת במפורש בשם הרש״ך בס״ק ב:
« וכן הסכמת הקהל כל שלא קצבו זמן הוא לעולם » (באר היטב יו״ד רי״ט ס״ק ב)אך הפתחי תשובה בס״ק ב מראה את הגבול: מה שנתקבל כמעשה לעשותו כלה בעשייתו. והכל תלוי בלשון. יש להראות את הנוסח לרב קודם הקבלה.