Four seifim, and an idea one does not expect from a tractate of vows: here, the vow serves to protect study. A father forbids himself his son’s service so that the son is not constantly disturbed. Then come three questions of property — the vow that outlives the dead, the estate suspended on a condition, and what a forbidden heir may do with property he has no right to touch.
Subject: The father, the son, and the study a vow protects
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ג (ד seifim)
Compilation: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
One must begin by setting aside a false reading, because it comes naturally to mind: this siman is not about a father punishing his son. In the first seif it is the father who deprives himself, and he does so that his son may study without being interrupted by the thousand small services a son renders his father. The vow is here a tool of discipline — but the discipline of the man who utters it.
And yet the seif permits three services: filling a jar, lighting the lamp, roasting a small fish. Why? Because a vow is read according to what the man meant, and we presume he did not aim at trifles. The Shakh says it in a formula worth remembering: מסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כל כך לא אדריה. The criterion is not “is it a service?” but “does it take away study time?”.
The three following seifim leave study for property, and they form a progression. Seif ב asks how long a vow reaches — the father’s death extinguishes it, unless he expressly prolonged it. Seif ג takes an extreme case, drawn from a story in the gemara: a grandfather wants his property to skip a generation and reach his grandson only if the latter becomes a man of learning. And seif ד takes the case downstream: the vow took hold, the inheritance is here, the heir cannot use it — what is to be done with this property?
The four seifim, in full and in order, each followed by its breakdown.
The seif describes a case that runs against what one imagines a vow to be. The father is not punishing his son: he is depriving himself, and he does it for his son. But he did not deprive himself of everything, and the seif says exactly of what.
דין המדיר בנו לתלמוד תורה. ובו ד׳ סעיפים:
המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל הבן מלימודו בשבילו מותר הבן למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן וכן מותר לקנות לו מהשוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה:
« המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל הבן מלימודו בשבילו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א)
« מותר הבן למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א)
« וכן מותר לקנות לו מהשוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א)
Here the father does forbid his son, and the question is one of inheritance. Two formulations, and two opposite results — the difference lying in seven words the father did or did not add.
האומר לבנו הרי אתה אסור בהנאתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו אסור עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו. (וע״ל סי׳ רט״ז):
« האומר לבנו הרי אתה אסור בהנאתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ב)
« אסור עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו. » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ב)
The case comes from a story in the gemara: a man whose son used to steal bundles of flax forbade him his property; he was asked what would be if his grandson turned out to be a man of learning. His answer is this seif.
אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו הרי זה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה:
« אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג)
« הרי זה הבן אסור בנכסי האב » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג)
« ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג)
The last seif takes the situation downstream: the vow has taken hold, the inheritance has arrived, and the heir cannot use it. What is to be done with this property? The seif gives three routes, and imposes a duty to inform.
זה הבן האסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו הרי זה מותר וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו וצריך להודיעם שאלו נכסי אביו שאסרם עליו:
« זה הבן האסור בירושת אביו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד)
« אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד)
« וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד)
« וצריך להודיעם שאלו נכסי אביו שאסרם עליו: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד)
Two amoraim, two lines, and the whole of the first seif. Rabbi Yaakov gives two services, Rabbi Yitsḥak adds a third. Note that the gemara does not say which of the two, father or son, renders the service: that is precisely what the Rishonim will have to decide.
« אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: הַמַּדִּיר בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה — מוּתָּר לְמַלּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם, וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר » (נדרים ל״ח ע״ב)
« רַבִּי יִצְחָק אָמַר: לִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן » (נדרים ל״ח ע״ב)
Avimi raises a question of principle — can a man forbid a thing for the time when it will cease to be his? — and Rava resolves it with our case, which is a mishna. So seif ב answers a question wider than itself.
« אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ, אוֹ לָא » (נדרים מ״ז ע״א)
« הָאוֹמֵר לִבְנוֹ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתָּה נֶהֱנֶה לִי״, וּמֵת — יִירָשֶׁנּוּ. ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״, וּמֵת — לֹא יִירָשֶׁנּו » (נדרים מ״ז ע״א)
« שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתו » (נדרים מ״ז ע״א)
The story, then the debate. The sages of Pumbedita reject the mechanism, Rav Naḥman validates it by means of the סודר, and Rav Ashi objects twice — one of which objections, according to the Rosh and the Ran, suffices to make the operation fail.
« הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרָא דַּהֲוָה שָׁמֵיט כִּיפֵּי דְכִיתָּנָא. אַסְרִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ עֲלֵיה » (נדרים מ״ח ע״ב)
« אָמְרִי פּוּמְבְּדִיתָאֵי: ״קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ הוּא, וְכׇל ״קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ — לָא קָנֵי » (נדרים מ״ח ע״ב)
« וְרַב נַחְמָן אָמַר: קָנֵי, דְּהָא סוּדָרָא ״קָנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ הוּא » (נדרים מ״ח ע״ב)
« הָלֵין נִיכְסִין דְּהָדֵין לְאִימַתִּי קָנֵי — לְכִי הָוֵי בַּר בְּרֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, לְכִי הֲוָה — הָדַר סוּדָרָא לְמָרֵיה » (נדרים מ״ח ע״ב)
This is the mishna the Beit Yosef sets against the Tur’s question: it says expressly that one returns to the sons or the brothers, and that creditors come and are paid. The gemara there adds a duty to inform very like ours — וצריך שיאמר זה גזל אבי.
« הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: ״קוּנָּם אִי אַתָּה נֶהֱנֶה מִשֶּׁלִּי״, אִם מֵת – יִירָשֶׁנּו » (בבא קמא ק״ח ע״ב)
« בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ, אִם מֵת – לֹא יִירָשֶׁנּוּ, וְיַחְזִיר לְבָנָיו אוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ – לֹוֶה וּבַעֲלֵי חוֹב בָּאִים וְנִפְרָעִים » (בבא קמא ק״ט ע״א)
« אָמַר רַב פָּפָּא: וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: ״זֶה גֶּזֶל אָבִי » (בבא קמא ק״ט ע״א)
The Rambam covers all four seifim, and his text on the first matters because he takes the other reading: for him, it is the father who imposed the vow on the son because the son does not occupy himself with Torah, and it is the father who is permitted to render the three services.
« הַמַּדִּיר אֶת בְּנוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְנֶאֱסַר בַּהֲנָיַת אָבִיו. הֲרֵי הָאָב מֻתָּר לְמַלְּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר וְלִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ו׳ הלכה י״ז)
« שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לַהֲנָאָה גְּדוֹלָה וּדְבָרִים אֵלּוּ לְגַבֵּי הַבֵּן אֵינָן חֲשׁוּבִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ו׳ הלכה י״ז)
« הָאוֹמֵר לִבְנוֹ הֲרֵי אַתְּ אָסוּר בַּהֲנָיָתִי. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ. אִם מֵת יִירָשֶׁנּוּ. שֶׁזֶּה כְּאוֹמֵר נְכָסַי עָלֶיךָ אֲסוּרִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ו)
« אָסַר בְּנוֹ בַּהֲנָיָתוֹ וְאָמַר אִם יִהְיֶה בֶּן בְּנִי זֶה תַּלְמִיד חָכָם יִקְנֶה בְּנִי זֶה נְכָסַי כְּדֵי לְהַקְנוֹתָן לִבְנו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ז)
« זֶה הַבֵּן הָאָסוּר בִּירֻשַּׁת אָבִיו אִם נָתַן יְרֻשַּׁת אָבִיו לְאֶחָיו אוֹ לְבָנָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ח)
The Tur is especially valuable here, because he lays out both readings of the first case side by side and says which one his father the Rosh adopted. And he does not refrain from saying, twice, that he does not understand the Rambam. The Beit Yosef answers each time.
« פירש הרמב״ם שאסר הנייתו על הבן מפני שאינו עוסק בתורה ומותר האב לעשות לבן דברים הללו » (טור יורה דעה רכ״ג)
« והרמב״ן פירש שהאב הדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יבטל בשבילו מלמודו ומותר הבן לעשות לו הדברים הללו וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל » (טור יורה דעה רכ״ג)
« ואיני מבין דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חוביו מנכסים האסורין עליו הרי הוא נהנה מהם » (טור יורה דעה רכ״ג)
« ושהרמב״ן הכריע כדברי המפרשים שהאב הדיר את בנו וכן דעת הראב״ד והר״ן » (בית יוסף יורה דעה רכ״ג)
« וטעמא משום דאשה וכן איש שאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה אבל איש שדרכו לקנות לו מן השוק אפי׳ בהכי אדריה » (בית יוסף יורה דעה רכ״ג)
« לא על הרמב״ם תלונתו אלא על מתניתין דהגוזל קמא [קט.] דקתני הכי בהדיא » (בית יוסף יורה דעה רכ״ג)
Both commentators refer to חושן משפט for an exactly parallel matter: the man who robbed his father and must be rid of the proceeds. The Shakh gives the precise reference — סימן שס״ז ס״ה — and the text there is indeed the counterpart of ours. summary: the Shulḥan Arukh writes there that if the stolen property survives, the thief must get it out of his hands and give it to his brothers, settling accounts with them; that if he has no brothers he gives it to his sons; and failing sons, to his creditor or to charity — and that he must inform them, saying that this is his father’s theft. One recognises, point for point, the Maharshal’s order and the duty to inform of our seif ד. The text itself is not quoted here: our citation checker does not yet resolve references to חושן משפט, and we prefer not to produce a Hebrew citation it could not confront with its source. Reference: Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat siman 367 seif 5.
This siman carries fourteen entries: five of the Shakh, five of the Taz, three of the Ba’er Hetev and one of the Nekudot HaKesef. All are quoted below. Three of them are long — the Shakh’s ס״ק ד, the Taz’s ס״ק ג and ה — and they are divided into successive blocks covering them entirely, each under the same ס״ק reference.
One per seif, except seif ד which receives two. The fourth is the longest of the siman and reports three successive positions.
« מותר הבן כו׳. דמסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כל כך לא אדריה וכתב הפרישה דלסברא זו אפשר בהאב שהדיר הנאה מבנו מפני שאינו עוסק בתורה אסור לעשות לו אפילו דברים אלו דלא כהרמב״ם וכ״פ הב״ח דדינו כמדיר בנו מנכסיו סתם ולא הזכיר מפני שאינו עוסק בתורה ואסור לעשות לבנו שום דבר: » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק א)
« וכן מותר כו׳. דכיון שהוא אדם חשוב או אשה שאין דרכה לקנות בעצמה אנן סהדי דאדעתא דהכי לא הדירוהו: » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ב)
« ובן הבן מותר כו׳. משמע אם לא יהיה בן הבן ת״ח גם בן הבן אסור וכן הבין הראב״ד בהשגות וכן כתב הב״ח דס״ל להרמב״ם דכיון שאמר אם יהיה בן בנו ת״ח כו׳ ה״ל כאילו פירש שאם לא יהיה ת״ח שגם הוא יהא מודר מנכסיו כמו הבן אבל הכסף משנה ופרישה פירשו דהאי מותר ר״ל קנויים הם לו ולא יוכל אביו לתתם לאחרים אבל מותר בהן מכל מקום וכ״ד הראב״ד והטור דבן הבן מותר בכל ענין ומ״מ הרא״ש והר״ן פסקו דלא קנה בן הבן כיון שלא הקנה לבן כלום אלא לאחר שיהיה בן בנו ת״ח וההיא שעתא הדרא סודרא למריה: » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« אם נתן כו׳. פי׳ הר״ן דלאו למימרא שינתנו להם ממש דאם כן מיתהני מטובת הנאה דידהו אלא שמראה להן מקום ואמר להם נכסים אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו וכן בחוב וכתובת אשתו מיירי שב״ד מגבין להם שלא מדעתו אבל מדעתו אסור כדלעיל סימן רכ״א ס״ק ו׳ עכ״ד » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« והבית יוסף בסי׳ רי״ו כ׳ דבבניו ואחיו אפילו שיתנה להם ממש מותר כיון שמודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נותנם להם והם גם כן בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה ושרי ע״כ » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« וכן כתב מהרש״ל פרק הגוזל עצים סימן ס׳ ועוד האריך שם ופסק דיכול ליתן בידים ממש ליורשי האב הקרוב קרוב קודם על פי הנחלה וצריך להודיען שזה ממון אבא שאסור לו ולבניו לא יתן כלל דאין לך הנאה יותר מזה ואם אין לו מה יאכל מותר לו ללוות וב״ח באין ונפרעים מחלקו מן הירושה אבל אם יש לו אסור אלא יתן ליורשי האב ואם אין יורשים יתן לצדקה ואין צריך להודיע לצדקה זה ממון אבא מיהו רשאי לאבדו ולהשליכו לים ומ״מ מצוה לכופו בזה ליתן לצדקה עכ״ד בקצרה » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« ועיין בחושן משפט סימן שס״ז ס״ה והפרישה והב״ח כתבו דה״פ אם נתן או פרע כו׳ דוקא דיעבד מותר ולא קאי באיסור נדר אבל לכתחלה אסור עיין שם שהאריכו בזה » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« אם פרעם כו׳. נראה דלמאן דאוסר לעיל סימן רכ״א ס״ק ו׳ בפריעת חוב ברור או משכון ה״ה הכא וכן משמע מדברי הר״ן הנ״ל דדמי להדדי ואם כן מיירי הכא בחוב בעל פה וכה״ג שאינו חוב ברור: » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
The third and the fifth are real expositions; the fifth carries the anchor of the Nekudot HaKesef in its middle.
« חבית של ימים. דמסתמא למלאכות גדולות נתכוין שהם מבטלים הלימוד וזה דעת הרמב״ן בטור ולפי זה אם האב אוסר הנאתו על הבן מפני שאין עוסק בתורה אפשר שהאב אסור לעשות לבן אפי׳ דברים קטנים והטור הביא בשם רמב״ם בזה דהאב מותר לעשות דברים קטנים הללו מטעם דגם האב לא הדירו אלא מדברים גדולים וכיון שהשולחן ערוך הביא דעת הרמב״ן לחוד משמע דבדין השני שהאב הדירו אסור בכל דבר כמו שזכרתי ולא כרמב״ם: » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק א)
« יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם. פרש״י משום דאכתי לא הוה בן הבן בעולם והוי ליה מזכה לעובר ומזכה לעובר לא קני ע״כ הקנה לבנו שיקנה לבן בנו וכתוב בפרישה דמיירי שהקנה לבן בנו ע״י בנו מעכשיו בק״ס וכה״ג בח״ה סי׳ ר״י עכ״ל: » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ב)
« ובן הבן מותר בהם אם יהיה ת״ח כו׳. זהו דעת הרמב״ם בטור. רבים מקשים הא לא נדר רק מן הבן ולמה יהיה בן הבן אסור אם אינו תלמיד חכם. והטור מביא דעת הרא״ש דלא קנה בן הבן דהדר סודר למריה ומכל מקום בן הבן מותר ליהנות אף על פי שלא קנהו וכתב כי זה פשוט ואיני יודע מה מלמדנו » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« ונראה לע״ד דהרמב״ם ס״ל דמ״ש אם יהיה בן הבן ת״ח כו׳ היה תוך כדי דיבור למה שאסרו בהנאה ואם כן אנו רואין שמה שאסר בנו היה כוונתו שגם בן בנו לא יהיה לו היתר אם לא יהיה ת״ח ואף על פי שלא זכר בן הבן מכל מקום אין זכות לבן הבן בנכסי אבי זקינו כל זמן שאביו קיים על כן שפיר אמרינן שכוון לאסור כל מה שנמשך מצד בנו והיינו אפי׳ בן הבן ומשום הכי ס״ל לרמב״ם כשם שסוף דבריו מועילים שיקנה בן הבן לענין דיני ממונות ה״ה נמי מועיל לענין איסור והיתר שאם אינו תלמיד חכם אסור בהנאה » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« אבל הרא״ש ס״ל דאין התנאי קיים כלל לענין קנין ומ״מ בן הבן מותר אפילו אם אינו תלמיד חכם דהוה כאילו לא אמר כלום רק האיסור הנאה ממילא בן הבן מותר אע״פ שלא קנה אותם מחמת אביו וגם בדין ירושה אין לו שהרי אביו קיים » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« לאחיו או לבנו. בח״מ סימן שס״ו כתב הטור דין כיוצא בזה לענין גזילה כתב שם דאחיו ר״ל אחי אביו ובניו ר״ל אחיו ורמב״ם לא פירש כן ואין המשנה משמע כדבריו: » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« וכן אם פרעם כו׳. כ״כ הרמב״ם והטור כתב על זה ואיני מבין את דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חובו מנכסים האסורים עליו הרי הוא נהנה מהם כו׳ וכתב בית יוסף דאישתמיטתיה לרבינו מתניתין בהגוזל קמא שאמרה בהדיא כמו שכתב הרמב״ם » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
« ולענ״ד נראה דשפיר מקשה דעיקר קושיית הטור על מה שכתב הרמב״ם שהנאסר עצמו אומר שפורע חובו בדבר האסור לו ולא אמרו במשנה אלא שהמדיר פורע חוב הנאסר בלי ידיעת הנאסר ורצונו ומה ששנינו במשנה ובאים בע״ח ונפרעים ממנו היינו בעל כרחו שכן משמע הלשון שאמרה המשנה ונפרעים משא״כ בלשון הרמב״ם זה שכתב אם פרעם משמע הוא עצמו והר״ן הביאו ב״י בסי׳ רי״ו מוקי גם לדברי הרמב״ם אלו באופן זה דאין הוא עצמו משלם לבעל חוב אלא מראה לו מקום היכן הם והטור לא ניחא ליה לפרש בכך » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
« עוד הקשה הטור על מה שכתב הרמב״ם כאן וצריך להודיעם כו׳ מאי נפקותא מיניה והר״ן שם תירץ דהך הודעה הוא שהוא כמו הפקר כמי שאומר אלו נכסי אבא איני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם והיינו ג״כ לפי דרכו שפי׳ דהוא עצמו אינו פורע אבל הטור דמפרש דברי רמב״ם דהוא עצמו פורע על כן הקשה שפיר » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
« נמצא לדינא אין מחלוקת דכל שעושה הוא בעצמו הפרעון אסור ולא מהני מה שמודיע אלא שלענין נותן ירושת אביו לבניו סובר הר״ן גם כן דאסור כשהוא נותן בעצמו מפני שיש לו טובת הנאה מזה אלא מיירי שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו של אבא אסורים עלי איני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ותעשו בהם מה שתרצו והב״י כתב שם כיון שמודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נותנו להם והם בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה ושרי עד כאן לשונו. ומכל מקום משמע דדוקא דיעבד מהני אם נתן או פרע אבל לא לכתחלה אע״ג שמודיע » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
Three summaries, the last holding in one sentence the Shakh’s two entries on seif ד.
« למלאות. דמסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כ״כ לא אדריה וכתב הפרישה ולפ״ז אפשר באב שהדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה אסור לעשות לו אפי׳ דברים אלו דלא כהרמב״ם וכ״פ הב״ח: » (באר היטב יו״ד רכ״ג ס״ק א)
« ת״ח. משמע אם לא היה בן הבן ת״ח גם בן הבן אסור דה״ל כאילו פירש שאם לא יהיה ת״ח שגם הוא יהא מודר מנכסיו כמו הבן וכ״פ הב״ח: » (באר היטב יו״ד רכ״ג ס״ק ב)
« נתן. כ׳ הב״ח דוקא בדיעבד אם נתן או פרע וכו׳ מותר ולא קאי באיסור נדר אבל לכתחלה אסור וכתב הש״ך נראה דלמאן דאסר לעיל סימן רכ״א בפריעת חוב ברור או משכון צ״ל דמיירי הכא בחוב בע״פ וכה״ג שאינו חוב ברור: » (באר היטב יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
Nine words, and they are devastating: the fine answer the Taz advances as his own had already been given by the Drisha and the Ba’ḥ.
« (סימן רכ״ג ט״ז ס״ק ה׳) ולענ״ד נראה כו׳. כבר קדמו הדרישה והב״ח: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ג)
The four seifim, clause by clause, in the order of the book.
| Seif | Text | Meaning |
|---|---|---|
| א | « המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל הבן מלימודו בשבילו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א) | One who forbids himself the benefit of his son, so that the son not be diverted from his study on his account — |
| א | « מותר הבן למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א) | the son is permitted to fill him a jar of water, to light his lamp and to roast him a small fish. |
| א | « וכן מותר לקנות לו מהשוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א) | And likewise it is permitted to buy for him in the market what he needs, if he is a man who is not in the habit of buying for himself, or if it is a woman who imposed the vow on her son. |
| ב | « האומר לבנו הרי אתה אסור בהנאתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ב) | One who says to his son: “behold you are forbidden my benefit”, or who swore that he shall not benefit from him — if the father dies, the son inherits him. |
| ב | « אסור עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו. » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ב) | If he forbade him his benefit and specified “both in my lifetime and after my death” — if the father dies, he does not inherit him. |
| ג | « אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג) | He forbade his son his benefit and said: if this grandson of mine becomes a talmid ḥakham, let this son of mine acquire my property in order to convey it to him — |
| ג | « הרי זה הבן אסור בנכסי האב » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג) | that son is forbidden in the father’s property, |
| ג | « ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג) | and the son of the son is permitted in it if he becomes a talmid ḥakham as he stipulated. |
| ד | « זה הבן האסור בירושת אביו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד) | This son, who is forbidden in his father’s inheritance — |
| ד | « אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד) | if he gave his father’s inheritance to his brothers or to his sons, it is permitted, |
| ד | « וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד) | and likewise if he paid them for his debt or for his wife’s ketuba, |
| ד | « וצריך להודיעם שאלו נכסי אביו שאסרם עליו: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד) | and he must inform them that these are his father’s property, which he forbade him. |
Four situations, and in each the question of what the vow really aimed at.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רכ״ג · ♥ Support