סעיף אחד, שלוש לשונות, ולימוד שאינו נשכח: בנדר מילת היחס היא הקובעת. ״הריני עליך״ סוגר את נכסי בפני חבירי; ״הרי אתה עלי״ סוגר את נכסיו בפני. ואחר כך באה הקושי האמיתי: מה יהא על בית הכנסת, ששניהם שותפים בו עם כל בני העיר?
נושא: מי שאמר נכסך עלי חרם — ומי הוא הנאסר
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ד (א סעיף)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן שלפניו דיבר באב ובן. וזה נוטל שני בני אדם סתם — ראובן ושמעון, השמות שספרות ההלכה נותנת תמיד למי שאין לו שם — ושואל דבר אחד: מה אמר בדיוק?
שלשון הנדר אינה דרך דיבור אלא כלי. חרם עניינו מופרש, מובדל מן התשמיש. האומר ״הריני עליך חרם״ מפריש את עצמו מתשמיש חבירו: נכסיו נסגרים בפניו. והאומר ״הרי אתה עלי חרם״ מפריש את חבירו מתשמישו שלו: נכסי חבירו נסגרים בפניו. וההפרש תלוי בכינוי אחד, והוא המכריע מי משניהם יהא מצר כל השנה.
וחציו השני של הסעיף מסוג אחר לגמרי, והוא שהעסיק את נושאי הכלים. משנאסרו השניים זה בזה, מה יהא על הדברים שהם שותפים בהם עם אחרים? הר הבית של כל ישראל הוא — אין לאיש בו חלק לעצמו, ואין כאן סגירה. ובית הכנסת של בני אותה העיר הוא: יש לכל אחד בו חלק, וזו מניעה ממש. והשולחן ערוך נותן את התקנה — שיקנו חלקם לאחר — ואחר כך מביא דעה שאין כאן קושי כלל.
אין בסימן אלא סעיף אחד, אבל ארוך הוא. הרי הוא כולו, עם כותרתו והגהת הרמ״א, ואחר כך פסקה אחר פסקה.
הסעיף נקרא בשלושה מהלכים. תחילה שלוש לשונות, ובכל אחת שם הנאסר. ואחר כך השאלה שהן מעוררות מיד: ומה בנכסים שהשניים שותפים בהם עם אחרים? ולבסוף התקנה, ודעה חולקת המייתרת אותה ברוב המקרים.
מי שאמר נכסך עלי חרם. ובו סעיף אחד:
ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי ראובן מותר בהנאת שמעון ושמעון אסור בהנאת ראובן ואם אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם ראובן אסור בהנאת שמעון ושמעון מותר בהנאת ראובן הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זה מזה ומותרים בדברים שהם בשותפות לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות ואסורין בדברים שהם בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת והתיבה והספרים ומה תקנתם שיקנו חלקם שיש להם בו לאחר ונמצא שאין אחד מהם נהנה משל חבירו וי״א שהם מותרים בכל דבר שאין בו דין חלוקה: הגה ומי שהשאיל ביתו לבית הכנסת יש בתקנת ר׳ גרשון שאינו רשאי לאסרה על א׳ מבני הקהל אא״כ יאסרנה על כולם: (ב״י בשם א״ח וכל בו סי׳ קי״ו):
« ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א)
« ראובן מותר בהנאת שמעון ושמעון אסור בהנאת ראובן » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א)
« ואם אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א)
« ראובן אסור בהנאת שמעון ושמעון מותר בהנאת ראובן » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א)
« הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זה מזה » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א)
« ומותרים בדברים שהם בשותפות לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א)
« ואסורין בדברים שהם בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת והתיבה והספרים » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א)
« ומה תקנתם שיקנו חלקם שיש להם בו לאחר ונמצא שאין אחד מהם נהנה משל חבירו » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א)
« וי״א שהם מותרים בכל דבר שאין בו דין חלוקה: » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א)
« הגה ומי שהשאיל ביתו לבית הכנסת יש בתקנת ר׳ גרשון שאינו רשאי לאסרה על א׳ מבני הקהל אא״כ יאסרנה על כולם: » (רמ״א יו״ד רכ״ד:א)
כל הסימן משנה הוא, והבית יוסף אומרו בקצרה: כל סימן זה משנה. והיא נותנת שלוש הלשונות בשני מונחים שהשולחן ערוך יחליפם בשמות — המודר והנודר.
« הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם״ — הַמּוּדָּר אָסוּר. ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם״ — הַנּוֹדֵר אָסוּר. ״הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתְּ עָלַי״ — שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין, וּשְׁנֵיהֶם מוּתָּרִין בְּדָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל » (נדרים מ״ז ע״ב)
« וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל — כְּגוֹן הַר הַבַּיִת, וְהָעֲזָרוֹת, וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר — כְּגוֹן הָרְחָבָה, וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַתֵּיבָה, וְהַסְּפָרִים » (נדרים מ״ח ע״א)
« אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָתָנֵי: וּמָה תַּקָּנָתָן — יִכְתְּבוּ חֶלְקָן לַנָּשִׂיא » (נדרים מ״ח ע״א)
הרמב״ם מחלק את העניין לשני פרקים: הלשונות בחמישי, ונכסי השותפות בשביעי. ומוסיף בחמישי קומה שלא העתיקה השולחן ערוך — קומת המלקות. ורמה ב׳ חוזרת עליה.
« רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם אוֹ הֲרֵי אַתָּה אָסוּר בַּהֲנָיָתִי נֶאֱסַר עַל שִׁמְעוֹן שֶׁיֵּהָנֶה בִּרְאוּבֵן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה א)
« אָמַר לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי אַתָּה עָלַי חֵרֶם אוֹ הֲרֵינִי אָסוּר בַּהֲנָיָתְךָ הֲרֵי נֶאֱסַר רְאוּבֵן מִלֵּהָנוֹת בְּשִׁמְעוֹן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ב)
« וּמֻתָּרִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵם בְּשֻׁתָּפוּת כָּל יִשְׂרָאֵל » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ב)
« כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם כּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא אוֹ לְאֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם וּמְזַכֶּה לוֹ בְּחֶלְקוֹ עַל יְדֵי אַחֵר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ג)
« וְאִם אֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנָס לְבֵיתוֹ וְהוּא אוֹמֵר בְּתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ד)
הטור הולך אחר הרמב״ם ומביא בפירוש את חילוק המלקות. והבית יוסף עושה שני דברים חשובים: מעיר שהר״ן חלוק על הרמב״ם בנקודה זו עצמה, ומביא מארחות חיים הוראת הראב״ד וכל חכמי דורו — שאין אדם יכול כלל לאסור חלקו מבית הכנסת.
« ראובן שאומר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי » (טור יורה דעה רכ״ד)
« וכתב הרמב״ם ואם נהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום » (טור יורה דעה רכ״ד)
« ואם אומר לשמעון הרי את עלי חרם ראובן אסור בהנאת שמעון ואם נהנה לוקה שהרי חילל דבריו » (טור יורה דעה רכ״ד)
« וממה שכתבתי בסוף סימן ר״כ בשם הר״ן ז״ל יתבאר לך שהוא ז״ל חלוק בזה » (בית יוסף יורה דעה רכ״ד)
« כתוב בספר א״ח הורה הראב״ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מב״ה ולא מן הספרים ואם אסר אין איסורו איסור » (בית יוסף יורה דעה רכ״ד)
השולחן ערוך כתב בעניין זה פעמיים: כאן בדיני נדרים, ושם בדיני בית הכנסת. והש״ך מראה מקום לשני בפירוש ונוקב במספר: או״ח קנ״ג סט״ו. וכן הוא — והלשון שם חתוכה.
« אין אדם יכול לאסור חלקו מב״ה ולא מהספרים ואם אסר אינו כלום » (שו״ע או״ח קנ״ג:ט״ו)
« מי שהשאיל ביתו לב״ה ויש לו מריבה עם אחד מהקהל אינו יכול לאסרה אא״כ יאסרנו לכל הקהל כאחד » (שו״ע או״ח קנ״ג:ט״ז)
תשע כניסות בסימן זה: שלוש לש״ך, שלוש לט״ז, שתים לבאר היטב ואחת לפתחי תשובה. וכולן מובאות להלן. והראשונה של הט״ז מיוחדת: מסכת שלמה היא, קרוב לארבעת אלפים אותיות, הארוכה שבחטיבה זו. והיא מחולקת כאן לארבעה בלוקים רצופים המכסים אותה כולה — וארבעתם תחת אותו ס״ק עצמו, לפי שכניסה אחת היא.
הראשונה מחלקת בין הדין לתקנה; השנייה תופסת כיש אומרים; והשלישית מראה מקום לאורח חיים.
« כמו ב״ה כו׳. היינו מדינא אבל מצד התקנה כב״י בשם הא״ח שהורו הראב״ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מב״ה ולא מספרים ואם אסר אין איסורו איסור וכן כתב הב״ח וכן כתב המחבר בא״ח סי׳ קנ״ג סט״ו: » (ש״ך יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« וי״א כו׳. בכל דבר שאין בו דין חלוקה כלומר בב״ה וכה״ג אין בהם דין חלוקה ומותר כדלקמן סימן רכ״ו וכ״פ מהרש״ל פ׳ שור שנגח את הפרה סי׳ ל״ב וכן נראה עיקר בש״ס: » (ש״ך יו״ד רכ״ד ס״ק ב)
« ומי שהשאיל כו׳ עיין בא״ח שם בדברי הרב: » (ש״ך יו״ד רכ״ד ס״ק ג)
הראשונה מסכת בארבעה מהלכים, ומובאת להלן בארבעה בלוקים תחת מראה מקום אחד.
« כמו בית הכנסת כו׳. הרמב״ן והר״ן כתבו שיש לתמוה על הרמב״ם לפי שדבריו סותרים זה את זה דבריש פרק השותפין פליגי ראב״י ורבנן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דראב״י ס״ל שניהם יכולים ליכנס להחצר של שותפות דזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו ורבנן אוסרים ואמר רבה מחלוקת ביש בה דין חלוקה אבל באין בה דין חלוקה דברי הכל מותר אמר ליה רב יוסף והרי ב״ה דכשאין בה דין חלוקה דמי ותנן ושניהם אסורין כמאן אתיא מתניתין אלא אמר רב יוסף מחלוקת באין בה דין חלוקה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור וכתב הר״ן דף מ״ח ומתניתין דקתני שאסורין בב״ה רבנן הוא ולא ראב״י כדאמרינן לעיל דב״ה כחצר שאין בה דין חלוקה דמי הילכך כיון דאיפסקא הילכתא כראב״י דמתיר באין בה דין חלוקה ליתא למתניתין שאמרה שניהם אסורים בב״ה ויש לתמוה על הרמב״ם בפסק זה שפסק כראב״י ופסק נמי כמתניתין וכן השיגו רמב״ן שכתב היאך מזכה שטרא לבי תרי עכ״ל והב״י הביא קושיא זו » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« ואם כן יש לתמוה גם על הרא״ש והטור והשולחן ערוך שכולם כתבו כרמב״ם דהיינו כאן כתבו שהם אסורים בב״ה ובסימן רכ״ו כתבו ששניהם מותרים בדבר שאין בו דין חלוקה והרי ב״ה הוה אין בה דין חלוקה כמו שזכרנו וחלילה לומר שאלו הגדולים וגם הרמב״ם שגגו בזה ומו״ח ז״ל תירץ קושיא זאת ואמר דהיה קשה להם הילכתא אהילכתא דהלכה כראב״י והלכה כסתם מתניתין דאוסרם בב״ה הלכך תירצו דשאני ב״ה דאסור אפילו באין בה דין חלוקה כיון שיש בה תיקון שיקנו חלקם לאחר ויכול אח״כ לחזור להשתמש בו ולא מחזי כהערמה כיון שרבים משתמשים שם משא״כ בחצר של שני שותפין אם יתן חלקו לאחר וישתמש בו מחזי כהערמה והא דפריך רב יוסף לעיל מב״ה לא הוה ס״ל חילוק זה אבל אנן סבירא לן למסקנא כמו חילוק זה ע״כ » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« ולא דק כלל דאטו בכל מידי שאין בו דין חלוקה לא שייך לומר שאחד מהם יקנה חלקו דודאי גם בחצר של שותפים לא מחזי כהערמה דמאי שנא מסימן רכ״א סעיף ט׳ דאמרינן נותן מתנה לאחר כו׳ ולא חיישינן דמחזי כהערמה וגם הוא עצמו מותר ליהנות אחר כך ממנו כיון שיצאה מרשותו דאם לא כן היה לתלמוד ולפוסקים לכתוב דבר זה שהוא עצמו לא יהנה אחר כך ממנו משום הערמה שזה חידוש גדול אלא ודאי שאינו כלל וכמו שכתב הר״ן בפירוש שבכל מקום מהני נותן חלקו לאחר ואין חילוק בין בית הכנסת לשאר דברים שאין בהם דין חלוקה ותו דלאיזה דבר קרי מסקנא דהרי אין לפנינו רק סתם מתניתין שאוסרת בבית הכנסת ומי נתן לנו כח לחלוק על רב יוסף וכי רב יוסף לא ראה המשנה כמות שהיא ותו דאם נאמר דאזדא לה קושיא דרב יוסף אם כן נשאר מימרא דרבה שזכרנו דביש בה דין חלוקה מחלוקת והלכה כראב״י דמותר ואמאי פסקינן בסימן רכ״ו דאסורין ביש בה דין חלוקה אלא על כרחך דלית מאן דפליג על רב יוסף ואם כן הדרא קושיא לדוכתה » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« והנלע״ד דשפיר מתפרש׳ סוגיית התלמוד אליבא דהרמב״ם ושאר הגדולים שזכרנו והיינו שנדקדק לשון התלמוד הרי ב״ה דכשאין בה דין חלוקה דמי ולא אמר שאין בה דין חלוקה אלא נראה דתלתא מילי נינהו. האחד יש בה דין חלוקה גמורה כמו חצר שיש בה כדי לזה ולזה וזה מסתבר שיהיו אסורים. והשני הוא אין בה דין חלוקה לגמרי דהיינו חצר שאין בה ארבע אמות שא״א לומר שיהיו אסורים. השלישי הוא אמצעי ביניהם דהיינו ב״ה וכיוצא בה שזה אפשר בו קצת בחלוקה שזה יסתלק מן חלק זה וזה יסתלק מן חלק זה ויוכל להתפלל בחלקו אלא שאין דרך לחלקו כיון שרבים נכנסים לשם וכן התיבה ומשום הכי אמר אחר כך והספרים לשון רבים דהיינו שיש בה שני ספרים והוה יש שם כדי חלוקה אבל אי לא הוה רק ספר אחד הוה דבר שאין בה חלוקה ומותר. נמצא שקצת קרוי יש בה כדין חלוקה וקצת קרוי אין בה כדין חלוקה לפי שאין דרך לחלקם והשתא הוי שפיר דמעיקרא כי אמר רבה דפליגי ביש בה דין חלוקה היינו ביש בה דין חלוקה גמורה והוא בחצר דנקט׳ מתניתין פלוגתא דראב״י ורבנן דדרך לחלוק בזה דוקא ס״ל לרבנן דאסור אבל במילי מציעתא דהיינו ב״ה מודים דמותר ועל זה פריך שפיר והא תנן דשניהם אסורים בבית הכנסת והוא דלא כמאן ומשני רב יוסף דהכי קאמר דפליגי באין בה דין חלוקה כלל דהיינו בחצר דנקטה מתניתין בפלוגתא דראב״י ולפי זה במילתא מציעתא דהיינו בית הכנסת הוה בכלל יש בה דין חלוקה ולכולי עלמא אסור וא״כ אתיא מתניתין דשניהם אסורים בבית הכנסת לכולי עלמא ועל כן פסקוה להלכה. כן נראה לע״ד לתרץ ברור ונכון הגם כי הרמב״ן והר״ן אסקוה בקושיא מכל מקום הרמב״ם והרא״ש והטור והשולחן ערוך לאו בני טועים נינהו ח״ו בפרט במילתא דמפורש בתלמוד וראוי להמליץ בעדם כפי מה שנוכל כל שכן במידי דרויחא בס״ד כמ״ש » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« ויש אומרים שהם מותרים כו׳. זהו דעת הרמב״ן והר״ן שזכרתי בסמוך דס״ל ב״ה וכל הנך הוויין לגמרי כדבר שאין בו דין חלוקה: » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק ב)
« שאינו רשאי כו׳. עיין בא״ח סימן קנ״ג סעיף י״ז מזה: » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק ג)
מביא את הש״ך, ואחר כך — וזו טובתו — מעמיד את הט״ז כנגדו ונוקב במחלוקת.
« תקנתם. היינו מדינא אבל מצד התקנה כב״י שהורו הראב״ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מבהכ״נ ולא מספרים ואם אסר אין איסורו איסור וכ״כ הב״ח עיין בא״ח סי׳ קנ״ג סט״ו עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« חלוקה. כלומר בבהכ״נ וכה״ג אין בהם דין חלוקה דמותר וכן נראה עיקר בש״ס ש״ך אבל הט״ז כתב דבש״ס משמע דבבהכ״נ יש בו דין חלוקה ואסור כדעת ראשונה שכתב המחבר ע״ש ועיין בא״ח סי׳ קנ״ג סי״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״ד ס״ק ב)
שתי תיבות, ומראה מקום לתשובה מאוחרת.
« וי״א שהם מותרים. [עט״ז וש״ך ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ״ח מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ד ס״ק א)
עשר פסקאות הסעיף — תשע למחבר ואחת לרמ״א — כל אחת כנגד משמעה.
| סעיף | לשון | משמע |
|---|---|---|
| א | « ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א) | ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי |
| א | « ראובן מותר בהנאת שמעון ושמעון אסור בהנאת ראובן » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א) | ראובן מותר בהנאת שמעון ושמעון אסור בהנאת ראובן |
| א | « ואם אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א) | ואם אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם |
| א | « ראובן אסור בהנאת שמעון ושמעון מותר בהנאת ראובן » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א) | ראובן אסור בהנאת שמעון ושמעון מותר בהנאת ראובן |
| א | « הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זה מזה » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א) | הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זה מזה |
| א | « ומותרים בדברים שהם בשותפות לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א) | ומותרים בדברים שהם בשותפות לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות |
| א | « ואסורין בדברים שהם בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת והתיבה והספרים » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א) | ואסורין בדברים שהם בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת והתיבה והספרים |
| א | « ומה תקנתם שיקנו חלקם שיש להם בו לאחר ונמצא שאין אחד מהם נהנה משל חבירו » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א) | ומה תקנתם שיקנו חלקם שיש להם בו לאחר ונמצא שאין אחד מהם נהנה משל חבירו |
| א | « וי״א שהם מותרים בכל דבר שאין בו דין חלוקה: » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א) | וי״א שהם מותרים בכל דבר שאין בו דין חלוקה: |
| א | « הגה ומי שהשאיל ביתו לבית הכנסת יש בתקנת ר׳ גרשון שאינו רשאי לאסרה על א׳ מבני הקהל אא״כ יאסרנה על כולם: » (רמ״א יו״ד רכ״ד:א) | הגה ומי שהשאיל ביתו לבית הכנסת יש בתקנת ר׳ גרשון שאינו רשאי לאסרה על א׳ מבני הקהל אא״כ יאסרנה על כולם: |
ארבעה מקרים, ובכולם אותה שאלה ראשונה: אילו תיבות נאמרו בדיוק?
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ד · ♥ תמיכה