A siman of a single seif, a line and a half, and yet one of the sharpest in the tractate: one cannot forbid another man something that is not one’s own. This is not a leniency, it is an impossibility — אינו כלום, nothing happened. And it all turns over on one word: אמן.
Subject: Forbidding another what is not yours
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ה (א seif)
Compilation: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
An editorial note, before anything else. This siman is the only one in this block that carries no heading at all: where the other simanim open with a formula of the type “דין … ובו … סעיפים”, this one begins directly with « ובו סעיף אחד: » (שו״ע יו״ד רכ״ה:א). The header copied into the source-text block below is exactly what the edition gives, to the letter. The English title of this page, and the Hebrew descriptor beside it, are our own: they describe the content of the seif, and must never be read as the heading of the Shulḥan Arukh. The Tur, by contrast, does have a text for this siman, and it is quoted below.
The siman lays down a single rule, and it is disarmingly simple: my word has purchase only on what is mine. I may forbid myself my neighbour’s produce — the vow then falls on me, and that is within my power. I may forbid my produce to my neighbour — the vow then falls on my thing, and that too is within my power. But forbidding Shimon the produce of Levi is speaking of what is mine on neither count: neither the object nor the man. So the Shulḥan Arukh does not say it is permitted; it says that nothing took place.
And then comes the word. If the man they meant to bind — הנאסר — answers amen, everything changes, because the amen is no polite assent: it counts, according to the gemara, as though the man had uttered the formula himself. And a man can perfectly well forbid himself a third party’s produce. What was impossible from his neighbour’s mouth becomes ordinary from his own.
The siman has only one seif. Here it is in full, with its header exactly as the edition gives it — without a heading — and then clause by clause.
The seif holds two propositions. The first describes a speech act: a man tells his fellow that a third party’s produce is forbidden to him. The second reduces it to nothing — and then reopens the door with a single word.
ובו סעיף אחד:
האומר לחבירו פירותיו של פלוני אסורין עליך אינו כלום אלא אם כן ענה הנאסר אמן:
« האומר לחבירו פירותיו של פלוני אסורין עליך » (שו״ע יו״ד רכ״ה:א)
« אינו כלום אלא אם כן ענה הנאסר אמן: » (שו״ע יו״ד רכ״ה:א)
A striking fact: the gemara never states our rule as a ruling. It uses it as an already-settled premise, inside a question of Rami bar Ḥama on a quite different subject — what is exchanged for forbidden produce. To distinguish forbidding oneself from forbidding another, it recalls in an aside that no man forbids another’s produce to another.
« מִי אָמְרִינַן גַּבֵּי דִילֵיהּ, הוֹאִיל וְאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל עַצְמו » (נדרים מ״ז ע״א)
« גַּבֵּי חֲבֵירוֹ, הוֹאִיל וְאֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל חֲבֵירו » (נדרים מ״ז ע״א)
« דאי אמר לחבירו קונם פירות של פלוני עליך לא הוי כלום » (רש״י על נדרים מ״ז ע״א)
The second half of the seif comes from an altogether different tractate. The mishna there teaches that one adjured by others who answers amen is liable; and Shmuel gives the general reason, from the verse of the sota, where the woman answers אמן אמן.
« מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב » (שבועות כ״ט ע״ב)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר שְׁבוּעָה – כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי » (שבועות כ״ט ע״ב)
The Rambam places this case immediately after the formulas of siman 224, and he frames it in a way that is not quite the Tur’s: for him, what one cannot do is make one’s fellow forbidden by something that is not one’s own. Level 2 returns to that difference.
« רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי פֵּרוֹת פְּלוֹנִי אֲסוּרִין עָלֶיך » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ג)
« שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עָנָה שִׁמְעוֹן אָמֵן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ג)
The Tur does have a text for this siman — and it is word for word what the Shulḥan Arukh will adopt. The Beit Yosef then does what he always does: he names the source of each half. The first comes from נדרים; the second he goes and fetches from שבועות.
« ראובן שאומר לשמעון הרי פירותיו של פלוני אסורין עליך אינו כלום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו » (טור יורה דעה רכ״ה)
« אא״כ יענה הנאסר אמן » (טור יורה דעה רכ״ה)
« פשוט בפ׳ השותפין שנדרו » (בית יוסף יורה דעה רכ״ה)
« הוא נלמד ממימרא דשמואל פ׳ שבועות שתים » (בית יוסף יורה דעה רכ״ה)
Siman 209 treats the reverse case, and the two must be read together. There, the man who hears his fellow impose a vow on him and answers amen is bound — the amen is an acceptance. But siman 209 adds a decisive clause: when the fellow forbids him from what is his own, no acceptance is required. Siman 225 is the other half of that sentence: when the thing is not the speaker’s, the acceptance is everything.
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
This siman carries three apparatus entries, and two works wrote nothing on it. All three are quoted below in full, each with its reference. Note that the Ba’er Hetev here does no more than report the Shakh — he says so himself, closing with « עכ״ל הש״ך » (באר היטב יו״ד רכ״ה ס״ק א).
The Shakh gives the reason in six words, and refers to siman 209.
« אינו כלום. שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו וע״ל סימן ר״ט: » (ש״ך יו״ד רכ״ה ס״ק א)
He repeats the Shakh word for word and names him.
« כלום. שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו וע״ל סימן ר״ט עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ה ס״ק א)
The only entry that opens a question, and a far-reaching one: it concerns the adjuration the Rambam placed at the head of the Moreh Nevukhim, and a similar adjuration by Rabbi Ḥayyim Vital. It is quoted here in two blocks — the question, then the answer — under the same ס״ק reference.
« אמן. עיין בתשובת שתי הלחם סימן ל״ה שנשאל על דבר שבועת הרמב״ם ז״ל הכתובה בתחלת ספר המורה וז״ל ואני משביע באלקי ישראל כל מי שיקרא במאמרי זה וכו׳ איך תחול השבועה כשאין המושבע עונה אמן וכן הוקשה לו בדברי ה״ה הרח״ו ז״ל שגם הוא השביע כעין שבועה זו ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ה ס״ק א)
« מ״ש בזה דאף שהוציאו בלשון שבועה מ״מ אינה אלא גזירת חרם ונידוי וכמ״ש הרא״ש ז״ל כלל ה׳ סימן ד׳ על שבועה דפלגש בגבעה ולכן אסור לזלזל בשבועות אלו ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ה ס״ק א)
The two clauses of the seif, each against its meaning. It is the shortest table of the project — and it suffices.
| Seif | Text | Meaning |
|---|---|---|
| א | « האומר לחבירו פירותיו של פלוני אסורין עליך » (שו״ע יו״ד רכ״ה:א) | One who says to his fellow: so-and-so’s produce is forbidden to you — |
| א | « אינו כלום אלא אם כן ענה הנאסר אמן: » (שו״ע יו״ד רכ״ה:א) | — it is nothing at all, unless the one targeted answered amen. |
Three situations in which the siman’s rule is recognisable — and one in which it does not apply.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רכ״ה · ♥ Support