סימן של סעיף אחד, שורה ומחצה, ואף על פי כן מן הברורים שבמסכת: אין אדם אוסר על חבירו דבר שאינו שלו. ואין זה קולא אלא אי־אפשרות — אינו כלום, לא חל מאומה. והכל מתהפך במילה אחת: אמן.
נושא: האוסר על חבירו דבר שאינו שלו
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ה (א סעיף)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הערת מהדורה, קודם לכל. סימן זה הוא היחיד בחטיבה זו שאין עליו שום כותרת: במקום שאר הסימנים הנפתחים בלשון ״דין … ובו … סעיפים״, זה נפתח מיד ב« ובו סעיף אחד: » (שו״ע יו״ד רכ״ה:א). הכותרת שהועתקה בבלוק לשון המקור שלהלן היא בדיוק מה שהמהדורה נותנת, אות באות. כותרת הדף הזה, והמתאר העברי הנלווה אליה, מרשותנו הם: מתארים את תוכן הסעיף, ואין לקרותם לעולם ככותרת הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ. והטור — יש לו לשון לסימן זה, והיא מובאת להלן.
הסימן מעמיד דין אחד, ופשטותו מפליאה: אין דיבורי תופס אלא במה ששלי. יכול אני לאסור על עצמי פירות חבירי — והנדר חל בעצמי, ויש לי כח בכך. ויכול אני לאסור את פירותי על חבירי — והנדר חל בשלי, ואף בכך יש לי כח. אבל לאסור על שמעון את פירותיו של לוי, הרי זה לדבר במה שאינו שלי משני הצדדים: לא החפץ ולא האדם. ואין השולחן ערוך אומר שמותר, אלא שלא חל מאומה.
ואחר כך באה המילה. אם ענה זה שנתכוונו לאוסרו — הנאסר — אמן, נהפך הכל, לפי שאין האמן הסכמה בעלמא: הרי הוא, לדברי הגמרא, כמוציא הלשון בפיו. ואדם יכול יפה לאסור על עצמו פירות של אחר. מה שלא היה אפשר מפי חבירו נעשה פשוט מפיו שלו.
אין בסימן אלא סעיף אחד. הרי הוא כולו, עם כותרתו כמו שהמהדורה נותנתה — בלא שם עניין —, ואחר כך פסקה אחר פסקה.
הסעיף כלול בשתי פסקאות. הראשונה מתארת מעשה דיבור: אדם אומר לחבירו שפירותיו של פלוני אסורין עליו. השנייה מבטלתו לגמרי — ואחר כך פותחת פתח במילה אחת.
ובו סעיף אחד:
האומר לחבירו פירותיו של פלוני אסורין עליך אינו כלום אלא אם כן ענה הנאסר אמן:
« האומר לחבירו פירותיו של פלוני אסורין עליך » (שו״ע יו״ד רכ״ה:א)
« אינו כלום אלא אם כן ענה הנאסר אמן: » (שו״ע יו״ד רכ״ה:א)
ודבר מופלא: אין הגמרא אומרת דין זה לעולם כפסק. נוטלתו כהנחה מוסכמת, בתוך בעיא דרמי בר חמא בעניין אחר לגמרי — חילופי פירות אסורין. ולהבדיל בין האוסר על עצמו לאוסר על חבירו היא מזכירה אגב אורחא שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו.
« מִי אָמְרִינַן גַּבֵּי דִילֵיהּ, הוֹאִיל וְאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל עַצְמו » (נדרים מ״ז ע״א)
« גַּבֵּי חֲבֵירוֹ, הוֹאִיל וְאֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל חֲבֵירו » (נדרים מ״ז ע״א)
« דאי אמר לחבירו קונם פירות של פלוני עליך לא הוי כלום » (רש״י על נדרים מ״ז ע״א)
וממסכת אחרת לגמרי בא חציו השני של הסעיף. המשנה שם מלמדת שהמושבע מפי אחרים ועונה אמן חייב; ושמואל נותן בו טעם כללי, מן הכתוב בסוטה שהאשה עונה אמן אמן.
« מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב » (שבועות כ״ט ע״ב)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר שְׁבוּעָה – כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי » (שבועות כ״ט ע״ב)
הרמב״ם מסדר דין זה מיד אחר לשונות סימן רכ״ד, ונוקט בו לשון שאינה לשון הטור ממש: לדידיה, מה שאי אפשר הוא לאסור את חבירו בדבר שאינו שלו. ורמה ב׳ חוזרת על הפרש זה.
« רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי פֵּרוֹת פְּלוֹנִי אֲסוּרִין עָלֶיך » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ג)
« שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עָנָה שִׁמְעוֹן אָמֵן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ג)
ולטור יש לשון לסימן זה — והיא מילה במילה מה שיעתיק השולחן ערוך. והבית יוסף עושה מה שדרכו לעשות: נוקב במקור כל חצי. הראשון מנדרים; והשני — הולך ומביאו משבועות.
« ראובן שאומר לשמעון הרי פירותיו של פלוני אסורין עליך אינו כלום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו » (טור יורה דעה רכ״ה)
« אא״כ יענה הנאסר אמן » (טור יורה דעה רכ״ה)
« פשוט בפ׳ השותפין שנדרו » (בית יוסף יורה דעה רכ״ה)
« הוא נלמד ממימרא דשמואל פ׳ שבועות שתים » (בית יוסף יורה דעה רכ״ה)
סימן ר״ט עוסק בהיפוכו, ושניהם נקראים כאחד. שם, השומע שחבירו מדירו ועונה אמן — אסור, והאמן קבלת דברים היא. ומוסיף סימן ר״ט תנאי מכריע: כשחבירו מדירו משלו, אין צריך לקבל דבריו. וסימן רכ״ה הוא חציו השני של משפט זה: כשאין הדבר של האומר, הקבלה היא הכל.
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
שלוש כניסות יש בסימן זה, ושני ספרים לא כתבו בו כלום. ושלושתן מובאות להלן בשלמותן, כל אחת עם מראה מקומה. ותראה שהבאר היטב כאן אינו אלא מביא את הש״ך — והוא עצמו אומר כן, שסיים « עכ״ל הש״ך » (באר היטב יו״ד רכ״ה ס״ק א).
הש״ך נותן הטעם בשש תיבות, ומראה מקום לסימן ר״ט.
« אינו כלום. שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו וע״ל סימן ר״ט: » (ש״ך יו״ד רכ״ה ס״ק א)
מעתיק את הש״ך מילה במילה ונוקב בשמו.
« כלום. שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו וע״ל סימן ר״ט עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ה ס״ק א)
היא לבדה פותחת שאלה, ושאלה גדולה: על השבועה שהניח הרמב״ם בראש ספר המורה, ועל שבועה כיוצא בה של רבינו חיים ויטאל. והיא מובאת כאן בשני בלוקים — השאלה ואחריה התשובה — תחת אותו ס״ק עצמו.
« אמן. עיין בתשובת שתי הלחם סימן ל״ה שנשאל על דבר שבועת הרמב״ם ז״ל הכתובה בתחלת ספר המורה וז״ל ואני משביע באלקי ישראל כל מי שיקרא במאמרי זה וכו׳ איך תחול השבועה כשאין המושבע עונה אמן וכן הוקשה לו בדברי ה״ה הרח״ו ז״ל שגם הוא השביע כעין שבועה זו ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ה ס״ק א)
« מ״ש בזה דאף שהוציאו בלשון שבועה מ״מ אינה אלא גזירת חרם ונידוי וכמ״ש הרא״ש ז״ל כלל ה׳ סימן ד׳ על שבועה דפלגש בגבעה ולכן אסור לזלזל בשבועות אלו ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ה ס״ק א)
שתי פסקאות הסעיף, כל אחת כנגד משמעה. זו הטבלה הקצרה שבמפעל — ודיה.
| סעיף | לשון | משמע |
|---|---|---|
| א | « האומר לחבירו פירותיו של פלוני אסורין עליך » (שו״ע יו״ד רכ״ה:א) | האומר לחבירו פירותיו של פלוני אסורין עליך |
| א | « אינו כלום אלא אם כן ענה הנאסר אמן: » (שו״ע יו״ד רכ״ה:א) | אינו כלום אלא אם כן ענה הנאסר אמן: |
שלושה מקרים שדין הסימן ניכר בהם — ואחד שאינו נוהג בו.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ה · ♥ תמיכה