A single seif, and two mechanisms that are easily confused. The first: a man has vowed nothing — his fellow vowed about him — and he merely answered אמן. The Shulchan Arukh holds him bound on the same footing as one who vows, because his answer is an acceptance of the words; hence the extension to any formula of the same force, in any language. The second: when what is forbidden belongs to the speaker, no acceptance is required — and that clause, the shortest in the siman, is read in three different ways by the Beit Yosef, the Taz and the Nekudot HaKesef. (Shulchan Arukh, Yoreh De’ah 209 — one seif)
השומע שחבירו נודר ואמר אמן. ובו סעיף אחד: אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו:
Both one who vows of his own accord and one whose fellow imposed a vow upon him and who said “amen” are alike… but when his fellow imposes a vow upon him out of what belongs to that fellow, he need not accept his words. The seif first states that the two men are equal, gives the reason — it is an acceptance of the words — and then turns the case around.
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 209:1LEVEL 01
The seif in Hebrew, with a flowing English rendering and a clause-by-clause breakdown: the heading, the equality of the man who vows and the man who answers amen, the reason (קבלת דברים), the extension to any equivalent formula, and the clause about forbidding one’s own property. All six entries of the apparatus — Shach, Taz, Ba’er Hetev, Pitchei Teshuva, Nekudot HaKesef — quoted one by one.
📖 StudyLEVEL 02
Analysis in depth: the source of the amen in Shmuel and the verse of the suspected wife; a ḥakira on what the amen does; why the מתפיס is exempt and the amen is not; the scope of “a thing whose import is that of an amen”; the three readings of מדירו משלו — Beit Yosef and Shach, Taz, Nekudot HaKesef; and the Pitchei Teshuva’s limit.
📖 StudyLEVEL 03
The axiom of the siman, the three reflex questions, the table of the seif clause by clause, the grid of who must accept, the open dispute over מדירו משלו, the vocabulary, the rules of thumb and the standard pitfalls.
📖 StudyLEVEL 04
Practical halakha according to the ש״ך, the ט״ז, the באר היטב, the פתחי תשובה and the נקודות הכסף, then contemporary cases. Note: the Admour HaZaken wrote no Shulchan Arukh on Yoreh De’ah — this is a level of psak, not “Daat HaRav”.
📖 StudyYes, and on the same footing as if one had vowed oneself. The seif sets the two men side by side:
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר שְׁבוּעָה – כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי, דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״ » (שבועות כ״ט ע״ב)The gemara derives the rule from the verse of the suspected wife, whose answer places her under the kohen’s oath. For your own situation, ask your Rav.
No. The seif writes so itself, and gives the reason: what operates is the acceptance.
« או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֵן אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ. קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)Rambam adds בכל לשון — in any language. For your own situation, ask your Rav.
He is a מתפיס, and Rambam exempts him — but at once notes that the prohibition remains:
« שָׁמַע חֲבֵרוֹ נִשְׁבָּע וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה ח)
« וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת אוֹ מִן הַקָּרְבָּן אָסוּר לוֹ לֶאֱכל אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁהִתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה ט)Exempt from lashes and sacrifice does not mean permitted. For your own situation, ask your Rav.
That is precisely the point the Acharonim argue over, and it stays open.
« אין צריך לקבל דבריו. שהרי זה יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ ואם כן מה צורך שיקבל עליו דבריו » (ש״ך יו״ד ר״ט ס״ק ב)
« ונראה דהכי פירושו דאם ראובן מדיר את שמעון שלא יהנה מנכסי עצמו אין צריך לקבל שמעון את דבריו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« לק״מ דכיון דנקט ברישא שהוא קבלת דברי כו׳ נקט בסיפא כן ואה״נ דאפילו בע״כ יכול לאסור » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)Beit Yosef, Shach and Nekudot HaKesef say yes; the Taz reads the clause otherwise. An open disagreement: ask your Rav.
Yes, and it is a limit of acquisition law: the thing must still be his.
« אבל עכשיו שאינו בידו ואינו ברשותו שהרי חטף אדעתא למיגזל והגבהה קונה בכ״מ אינו יכול לאסרו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
« מיהו אי אסרינהו עליו קודם שהגביהו אם אכל אף שרוצה לשלם אח״כ מ״מ צריך סליחה וכפרה כמי שאכל דבר איסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)Too late, the word does not carry. In time, it binds — and payment does not erase the prohibition. For your own situation, ask your Rav.