תשעה סעיפים ודין אחד האוחז בהם: התר מקצת הנדר, ונופל הנדר כולו. לפי שאין ההתרה מסלקת את האיסור אלא קובעת שלא היה צריך לחול מעולם. וחציו השני של הסימן הולך אחר אדם שביקש לעשות את עצמו בלתי ניתן להתרה, ובכל פעם בדרך אחרת.
הנושא: נדר שהותר מקצתו, והנודר על דבר אחד שני פעמים
המקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ט (ט׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
כותרת הסימן מכריזה על שני נושאים, וצריך להעמידם נפרדים: « דין נדר שהותר מקצתו או מי שנדר על דבר א׳ שני פעמים » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א). הראשון תופס את סעיפים א׳-ג׳; והשני מופיע בסוף סעיף ג׳ ומושל בסעיפים ד׳-ט׳.
דין נדר שהותר מקצתו או מי שנדר על דבר א׳ שני פעמים. ובו ט׳ סעיפים:
נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיצד נדר להתענות או שלא לאכול בשר זמן ידוע ואירעו בו שבתות וי״ט אומרים לו אלו נתת ללבך שיארעו בו שבתות וי״ט לא היית נודר והותר הכל (רא״ש ורמב״ם) וכן אם אמר לחבורת אנשים קונם שאני נהנה לכולכם או שאמר שאני נהנה לך לך לך הוי כלל ואם הותר א׳ מהם הותרו כולם אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך קונם שאני נהנה לך כל אחד נדר בפני עצמו ואם הותר אחד לא הותרו כולם ולהרמב״ם אם אמר שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורים שאיני נהנה לזה לזה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד וי״א דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשניתר על ידי פתח אבל על ידי חרטה לא וי״א דאפילו ניתר בחרטה נמי ואין דברים אלו אמורים אלא בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו או לעשות לו מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותרו לו השאר והוא הדין אם היו שנים והותר האחד:
« נדר שהותר מקצתו הותר כולו » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א)
« כיצד נדר להתענות או שלא לאכול בשר זמן ידוע ואירעו בו שבתות וי״ט אומרים לו אלו נתת ללבך שיארעו בו שבתות וי״ט לא היית נודר והותר הכל » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א)
« וכן אם אמר לחבורת אנשים קונם שאני נהנה לכולכם או שאמר שאני נהנה לך לך לך הוי כלל ואם הותר א׳ מהם הותרו כולם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א)
« אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך קונם שאני נהנה לך כל אחד נדר בפני עצמו ואם הותר אחד לא הותרו כולם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א)
« ולהרמב״ם אם אמר שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורים » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א)
« שאיני נהנה לזה לזה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א)
« וי״א דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשניתר על ידי פתח אבל על ידי חרטה לא וי״א דאפילו ניתר בחרטה נמי » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א)
« ואין דברים אלו אמורים אלא בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו או לעשות לו מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותרו לו השאר והוא הדין אם היו שנים והותר האחד » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א)
אם החרימו או נידו עשרה בני אדם והתירו אחד מהם הוא מותר וכולם אסורים וכן בהפרת בעל אם הפר נדר אשתו במקצת לא הותר כולו:
« אם החרימו או נידו עשרה בני אדם והתירו אחד מהם הוא מותר וכולם אסורים » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ב)
« וכן בהפרת בעל אם הפר נדר אשתו במקצת לא הותר כולו » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ב)
נדר מאחד ואמר על אחר יהא כפלוני כולם אסורים אפי׳ עד מאה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורין הותר האמצעי כל שקודם לו אסורין הוא וכל שלאחריו מותרים וכן מי שנדר ושמע חבירו ואמר תוך כדי דיבור ואני ושמע שלישי ואמר ואני ונשאל הראשון על נדרו והותר הותרו כולם נשאל האחרון והותר האחרון מותר וכולם אסורים נשאל השני והותר השני והאחרון מותרים והראשון אסור וה״ה לנודר מבשר והתפיס פת בבשר והתפיס דבש בפת אסר עליו ככר ב׳ פעמים או שנשבע עליו ב׳ פעמים אף על פי שנשאל עליו והתירו לו אסור עד שישאל עליו ויתירו לו פעם שנית:
« נדר מאחד ואמר על אחר יהא כפלוני כולם אסורים אפי׳ עד מאה » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ג)
« הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורין הותר האמצעי כל שקודם לו אסורין הוא וכל שלאחריו מותרים » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ג)
« וכן מי שנדר ושמע חבירו ואמר תוך כדי דיבור ואני ושמע שלישי ואמר ואני » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ג)
« ונשאל הראשון על נדרו והותר הותרו כולם נשאל האחרון והותר האחרון מותר וכולם אסורים נשאל השני והותר השני והאחרון מותרים והראשון אסור » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ג)
« וה״ה לנודר מבשר והתפיס פת בבשר והתפיס דבש בפת » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ג)
« אסר עליו ככר ב׳ פעמים או שנשבע עליו ב׳ פעמים אף על פי שנשאל עליו והתירו לו אסור עד שישאל עליו ויתירו לו פעם שנית » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ג)
נשבע על דבר אחד ונשבע שלא ישאל על שבועתו נשאל תחילה על האחרונה שנשבע שלא יתירו לו ואחר כך ישאל על הראשונה וכן אם נשבע או נדר שלא לעשות דבר פלוני בלא התרה ולא הפרה נשאל תחילה על מה שאמר בלא התרה ואח״כ נשאל על עיקר הנדר (תשובת רשב״א וע״פ ב״י סי׳ רכ״ח דף ער״ב סוף ע״א) וכן צבור שהטילו חרם והתנו שלא יעשו התרה ולא התרה להתרה עד סוף העולם יתירו תחילה חרם האחרון שהחרימו שלא להתיר ואחר כך יתירו הראשון: הגה מי שנשבע על דבר אחד ואמר שאם ישאל על נדרו אינו יהודי אסור לשאול על נדרו ואפי׳ אם נשאל עליו בדיעבד יש להוכיחו וליסרו שתלה אמונתו בנדרו וצריך כפרה וסליחה (מרדכי פ׳ האומנין) ודוקא בכהאי גוונא אין להתיר לו אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי אפי׳ היתר אינו צריך (פסקי מהרא״י סי׳ קצ״ב) ומ״מ נראה לי דלא טוב עשה מי שנשבע ויש להוכיחו על זה:
« נשבע על דבר אחד ונשבע שלא ישאל על שבועתו נשאל תחילה על האחרונה שנשבע שלא יתירו לו ואחר כך ישאל על הראשונה » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ד)
« וכן אם נשבע או נדר שלא לעשות דבר פלוני בלא התרה ולא הפרה נשאל תחילה על מה שאמר בלא התרה ואח״כ נשאל על עיקר הנדר » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ד)
« וכן צבור שהטילו חרם והתנו שלא יעשו התרה ולא התרה להתרה עד סוף העולם יתירו תחילה חרם האחרון שהחרימו שלא להתיר ואחר כך יתירו הראשון » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ד)
« מי שנשבע על דבר אחד ואמר שאם ישאל על נדרו אינו יהודי אסור לשאול על נדרו ואפי׳ אם נשאל עליו בדיעבד יש להוכיחו וליסרו שתלה אמונתו בנדרו וצריך כפרה וסליחה » (רמ״א יו״ד רכ״ט:ד)
« ודוקא בכהאי גוונא אין להתיר לו אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי אפי׳ היתר אינו צריך » (רמ״א יו״ד רכ״ט:ד)
« ומ״מ נראה לי דלא טוב עשה מי שנשבע ויש להוכיחו על זה » (רמ״א יו״ד רכ״ט:ד)
אסר על עצמו מין מאכל אם יעשה דבר פלוני ואמר שיהא באיסורו בכל פעם ופעם שישאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחרת וכן לעולם יתירו לו פעמים רבות כמו שישערו שאמר וכן בכל פעם ופעם וכו׳ ועוד יתירו לו על מה שאמר וכן לעולם:
« אסר על עצמו מין מאכל אם יעשה דבר פלוני ואמר שיהא באיסורו בכל פעם ופעם שישאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחרת וכן לעולם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ה)
« יתירו לו פעמים רבות כמו שישערו שאמר וכן בכל פעם ופעם וכו׳ ועוד יתירו לו על מה שאמר וכן לעולם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ה)
אם נשבע על דבר אחד והתנה שלא יוכלו להתיר לו אלא פלוני ופלוני שהם בארץ מרחקים יתחרט על אותו תנאי ויתירוהו לו אחרים ואח״כ יתירו לו אחרים הדבר שנשבע עליו. (תשו׳ מיי׳ ב״י סי׳ רכ״ח דף ער״ב סוף ע״א והיא בתשב״ץ סימן ח׳ ובסמ״ק):
« אם נשבע על דבר אחד והתנה שלא יוכלו להתיר לו אלא פלוני ופלוני שהם בארץ מרחקים » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ו)
« יתחרט על אותו תנאי ויתירוהו לו אחרים ואח״כ יתירו לו אחרים הדבר שנשבע עליו » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ו)
אם התנה בשעת שבועתו שלא תהא ניתרת לעולם אין תנאו כלום דדברים בעלמא הם כיון שלא כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו דאם כן מתירין תחילה הב׳ ואחר כך הראשונה כאמור:
« אם התנה בשעת שבועתו שלא תהא ניתרת לעולם אין תנאו כלום דדברים בעלמא הם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ז)
« כיון שלא כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו דאם כן מתירין תחילה הב׳ ואחר כך הראשונה כאמור » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ז)
קבל עליו חרם ונדוי לעשות דבר פלוני בלי שום פתח וחרטה מתירין לו שאין החרם צריך לא פתח (ולא) חרטה ואם אמר בלי שום פתח היתר וחרטה יש לחוש למלת היתר שאמר ומתירים לו תחילה הב׳ ואחר כך הראשונה:
« קבל עליו חרם ונדוי לעשות דבר פלוני בלי שום פתח וחרטה מתירין לו שאין החרם צריך לא פתח (ולא) חרטה » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ח)
« ואם אמר בלי שום פתח היתר וחרטה יש לחוש למלת היתר שאמר ומתירים לו תחילה הב׳ ואחר כך הראשונה » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ח)
נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ידבר עמו שיאסר בבשר נשאל על הראשונה ואחר כך על השניה שאין מתירין לא נדר ולא שבועה כל זמן שלא חלו וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני או לחכם שישאל לו על השבועה נשאל תחלה על הראשונה ואח״כ על הב׳ של חכם וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני והרי הוא נזיר אם ישאל על שבועתו זו ישאל על שבועתו תחלה ואח״כ על נזירותו וכן כל כיוצא בזה:
« נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ידבר עמו שיאסר בבשר נשאל על הראשונה ואחר כך על השניה שאין מתירין לא נדר ולא שבועה כל זמן שלא חלו » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ט)
« וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני או לחכם שישאל לו על השבועה נשאל תחלה על הראשונה ואח״כ על הב׳ של חכם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ט)
« וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני והרי הוא נזיר אם ישאל על שבועתו זו ישאל על שבועתו תחלה ואח״כ על נזירותו וכן כל כיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ט)
הדין מיוחס לרבי עקיבא, והמשנה מספרת שהפך מנהג קודם:
« עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהוּתַּר מִכְּלָלוֹ — הוּתַּר כּוּלּו » (נדרים ס״ו ע״א)
« כֵּיצַד? אָמַר ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכוּלְּכֶם״, הוּתַּר אֶחָד מֵהֶן — הוּתְּרוּ כּוּלָּן » (נדרים ס״ו ע״א)
« עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: נֶדֶר שֶׁהוּתַּר מִקְצָתוֹ הוּתַּר כֻּלּו » (נדרים כ״ה ע״ב)
« יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה » (נדרים י״ז ע״א)
« הַנִּשְׁבָּע אוֹ הַנּוֹדֵר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ אוֹ עַל שְׁבוּעָתוֹ עַל אֶחָד מֵהֶם וְהִתִּירוֹ הֻתְּרוּ כֻּלָּם. שֶׁהַנֵּדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ הֻתַּר כֻּלּו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה י״א)
« אָמַר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְלָזֶה וְלָזֶה הֻתַּר הָרִאשׁוֹן הֻתְּרוּ כֻּלָּן. הֻתַּר אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּן אֲסוּרִין. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה לָזֶה לָזֶה צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה י״א)
זה הכתוב שסעיף א׳ מביאו בפירוש בשם הרמב״ם — ומעתיקו כמעט מילה במילה. ולשרשרות שבסעיף ג׳:
« שָׁמַע חֲבֵרוֹ שֶׁנָּדַר וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּמַה שֶּׁנֶּאֱסַר בּוֹ חֲבֵרו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ג׳)
« וְכֵן הַמַּתְפִּיס דְּבָרִים הַרְבֵּה בְּנֵדֶר כְּגוֹן שֶׁנָּדַר עַל הַפַּת וְהִתְפִּיס הַבָּשָׂר וְנִשְׁאַל עַל הַפַּת וְהֻתַּר בָּהּ הֻתַּר הַבָּשָׂר. נִשְׁאַל עַל הַבָּשָׂר וְהֻתַּר בּוֹ לֹא הֻתַּר הַפַּת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה י׳)
ולסעיף ד׳ נמצא הרמב״ם בספר אחר — בהלכות שבועות ולא בהלכות נדרים:
« מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּיר שְׁבוּעָה זוֹ וְנִחַם. הֲרֵי זֶה נִשְׁאַל עַל הַשְּׁבוּעָה הָאַחֲרוֹנָה תְּחִלָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּיר וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה י״ג)
« וְזֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי אַתָּה פּוֹגֵעַ בָּרֶגֶל וּמְבַטֵּל שִׂמְחַת יוֹם טוֹב וְעֹנֶג שַׁבָּת » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה י״א)
תשע עשרה ס״ק, ושמונה מהן על סעיף א׳ לבדו. וזה נושא הכלים הנושא את הסימן: כמעט בכל קושי, הש״ך הוא הפותח והחותם.
« ואירעו בו שבתות וי״ט כו׳. ע״ל סי׳ רט״ו: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק א)
« וכן אם אמר לחבורת כו׳. ע״ל סי׳ רל״ב סעיף ז׳ ח׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ב)
« לך לך לך. וכ״ש לך ולך ולך בוי״ו דהוי כלל וכן אמר לזה לזה לזה או לזה ולזה ולזה: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ג)
« הותרו כולם כו׳. משמע דהכא אין צריך שיחליף דבריו כדלקמן סי׳ רל״ב סעיף ח׳ דהכא כיון שאינו טעות בעיקר הנדר אלא ניתר ע״י התרה בכל ענין הותרו כולן וכן כתוב בד״מ סי׳ רל״ב וז״ל מיהו נראה מהטור דיש לחלק בין נדר שהותר מעצמו לנדר שהתיר החכם ע״כ לא כתב לעיל סימן רכ״ט שיחליף דבריו עכ״ל וכ״פ הב״ח ועיקר: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ד)
« ולהרמב״ם כו׳ הותר הראשון כו׳. דהוי כאומר לזה וזה הב׳ יהא כזה הא׳ וזה הג׳ יהא כזה הב׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ה)
« לזה לזה לזה כו׳. בלא וי״ו דהוי כאומר קונם לזה קונם לזה קונם לזה שא״צ לו׳ קונם לכל א׳ וא׳ וכב״י בשם הריב״ש (והוא בסי׳ רצ״א) נדר או נשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי ונשאל על א׳ מהם לא הותר השנייה להרמב״ם ונראה מדבריו דה״ה לאומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה שאם נשאל על א׳ לא הותרה השנייה ונשבע שלא אוכל תאנים וענבים או שלא אשתה יין וחלב ודבש נשאל על אחד מהן הותרו האחרים אלא אם כן היה מסרב בו חבירו כשנשבע עכ״ל וכבר נתבאר דיש חולקים על הרמב״ם עכ״ל ב״י ומביאו ד״מ ונראה דאם אמר קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי אף להחולקים על הרמב״ם הוי שני נדרי׳ כיון דאמר קונם קונם וכדלקמן סי׳ רל״ח סל״ו בהג״ה וכן מוקי בש״ס פ׳ בתרא דנדרים דף פ״ז ע״ב מתניתין דאמרה קונם תאנה שאני טועמת וענבים שאני טועמת הרי אלו שני נדרים כר״ש וע״ש וכתב הר״ן שם דאתיא כרבי שמעון דיאמר שבועה לכל אחד ואחד הכי נמי לא… » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ו)
« …חשיב ליה ב׳ נדרים עד שתאמר שאני טועמת לכל אחד ואחד אבל אם אמרה קונם שאני טועמת לא תאנה ולא ענבה לרבי שמעון נדר אחד הוי כו׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ו)
« צריך פתח כו׳. לאו דוקא והוא הדין חרטה: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ז)
« אלא כשניתר על ידי פתח. דדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ח)
« אם החרימו כו׳. שאין החרם והפרת בעל עוקרים מעיקרו אלא מכאן ולהבא: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ט)
« וכן בהפרת כו׳. משמע אבל מקצתו מיהא הותר כהפרת בעל וכן משמע יותר בעט״ז מיהו היינו לדעת המחבר לקמן סימן רל״ד סל״ו אבל לדעת הרב שם אפילו מקצתו לא הותר וק״ק למה סתם כאן כדברי המחבר ויש לומר שסמך אלקמן דשם עיקרי דינים אלו ובעט״ז דחק ליישב כן: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י)
« כולם אסורים כו׳. אפילו כשאומר כן אחר כמה ימים על אדם אחר יהא כפלוני וכן בנדר מבשר והתפיס פת בבשר אבל כשחבירו אמר ואני הוא דבעינן שיאמר כל אחד בתוך כ״ד של חבירו ואז אפילו ק׳ אסורים כולם כשכל אחד אמר תוך כ״ד של חבירו אע״פ שהוא לאחר כ״ד של הראשון מפני שכל אחד נתפס בחבירו כדלעיל סימן ר״ד: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״א)
« וכן מי שנדר כו׳. כתוב בב״ה בשם רבינו ירוחם אשה שנדרה והתפיס בה אחר שאמר ואני כמותך והפר לה בעל או אב היא מותרת והמתפיס אסור עכ״ל ולא ידענא למה כתבו בשם רבינו ירוחם הרי ש״ס ערוך הוא ומוסכם מכל הפוסקים כדלקמן סימן רל״ד סעיף נ״א ע״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״ב)
« אע״פ שנשאל עליו כו׳. פירוש שאין כוונתו רק לשאול על הראשונה אבל אם נשאל על כולם בבת אחת סגי בהיתר אחד כדלעיל סימן רכ״ח סמ״ו: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״ג)
« אסור עד שישאל כו׳. דאע״ג דאין שבועה חלה על שבועה כדלקמן סי׳ רל״ט סי״ג מ״מ כשהותרה הראשונה חלה השניה למפרע: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״ד)
« וכן צבור כו׳. ע״ל סימן רכ״ח סכ״ה וכ״ו: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ט״ו)
« ודוקא בכה״ג כו׳. כלומר דוקא בכה״ג שנדר מתחלה ואח״כ אמר על הנדר שאם ישאל עליו לא יהא יהודי אין להתיר משום שאין מתירין נדר שיש בו נדנוד עבירה אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי או אפי׳ אמר בפירוש אם אעשה דבר פלוני יכפור בהש״י אין זו לא שבועה ולא כינוי ולא יד הואיל ואינו מוציא שום רמז שבועה או נדר מפיו וכך מבואר בפסקי מהרא״י סימן קנ״ב וכן בד״מ ודלא כהעט״ז שפירש דבאומר אינו יהודי שזה הלשון משמע שאם ישאל לא יעשה מעשה יהודי לפיכך אסור לישאל לו על נדרו שעושה עצמו לכופר אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי אפי׳ היתר אין צריך שזה לשון משמע אם יעשה דבר פלוני שאינו יהודי בעצמותו והיאך ישנה את הידוע שהרי רואים אותו שהוא יהודי עכ״ל ולא כוון יפה: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ט״ז)
« ועוד יתירו על מה שאמר וכן לעולם. שאע״פ שלשון וכן לעולם כולל לאין תכלית אי אפשר שיתרבה הנדר מטעם זה ולפיכך כל שהותר ושנה ושלש אי אפשר שיהא כאן נדר א׳ שלא חל אלא כל נדריו חלים וחכם יכול להתירן ואע״פ שמקצת איסורו עתיד עדיין לחול החכם עוקר הנדר מעיקרו ר״ן: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״ז)
« דאם כן מתירין כו׳. כלומר כשכלל בשבועתו כן מתירין תחלה הב׳ כו׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״ח)
« נשאל על הראשונה כו׳. דאין השניה חלה עד שידבר עמו והרי הוא אסור לדבר עמו נשאל תחלה על שנדר לדבר עמו ואז כשידבר עמו חל השניה וכן בנשבע שלא יהנה לחכם כו׳ ועיין לעיל סי׳ רכ״ח סי״ז וע״ל סי׳ רל״ט סעיף י״ג ס״ק כ״ז: » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״ט)
שבע עשרה ס״ק — ואחת מהן, ס״ק י, קרוב לשלושת אלפים תווים לעצמה: הארוכה שבכניסות בכל בלוק סימנים רכ״ט-רל״ג.
« הותר כולו. דמעיקרא לא נדר אלא על דעת שיתקיים כולו והר״ן כ׳ בשם הירושלמי דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא כשכולו קיים: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק א)
« שלא לאכול בשר. בטור לא כתוב אלא להתענות לחוד ופי׳ ב״י דס״ל בי״ט ושבת אפשר בלא בשר להתענג עצמו אבל להרא״ש הוה הדין כן גם בנודר מבשר לחוד והוא תמוה דהיאך יעלה על הדעת לומר דנודר מבשר לא יהיה ביטול עונג שבת אלא ודאי דהטור סבירא ליה גם כן כהרא״ש וחדא מנייהו נקט וכן כתב מו״ח ז״ל: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ב)
« שאני נהנה לך לך כו׳. בטור כתוב ולך בוא״ו וכתב בית יוסף דלאו דוקא הוא דקי״ל כר״ש דאמר עד שיאמר לשון נדר לכל אחד אבל הרמב״ם פסק כרבנן דבווי״ן תליא מילתא דהיינו לזה ולזה אבל לזה לזה הוה כל אחד נדר בפני עצמו ובסעיף ד׳ משמע דקי״ל כרמב״ם כיון שפסק שם במה שאמר בלא התרה הוה נדר אחר ואף על גב דלא אמר פעם אחר לשון נדר אכל דבר ועיין מ״ש שם: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ג)
« כשניתר על ידי פתח. לפי שע״י פתח דומה קצת לנדר בטעות וכיון שיש קצת טעות בנדר הותר משא״כ ע״י חרטה שאין שם טעות מעיקרא אלא שנהפכה דעתו עתה. וי״א בתרא ס״ל אפילו על ידי חרטה מהני דהא החכם עוקר הנדר מעיקרא: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ד)
« והתיר לו חבירו מקצתו. פי׳ שאומר הריני כאלו התקבלתי מקצת הפרעון דה״ל כאלו פרעו אותו מקצת מ״מ לא הותר השאר דלגבי אדם אחר לא אמרינן הותר כולו כיון שכבר נתחייב לו לפרוע הכל דוקא לא הפסיד במה שוויתר לו מקצת עיין מ״ש בסי׳ רכ״ח סעיף מ״ט דמשמע מזה בא׳ שנשבע לפרוע לחבירו לא יצא ידי שבועתו עד שישלם הכל. ובסי׳ רל״ב ס״ח יתבאר דלא אמרינן הותר כולו כשהותר מקצתו אא״כ משנה דבריו ממה שאמר תחילה וכן הדין כאן בכל מקום דאמרינן הותר כולו וכ״כ ב״י שם בשם רמב״ן ור״ן ע״כ אין להקל כלל נגדם בפרט שאין חולק בפירוש עליהם ותמוהין דברי מו״ח ז״ל שפסק להקל כאן גם בד״מ פסק כמ״ש: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ה)
« והתירו אחד מהם כו׳. דבהיתר זה וכן הפרת הבעל לא אמרינן דנעקר מעיקרא אלא מכאן ולהבא: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ו)
« שקודם לו אסורין. בטור יש כאן ט״ס וצ״ל ולמטה אסורין ולמעלה מותרין: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ז)
« ושמע שלישי ואמר ואני. ה״ה בזה עד מאה כמו ברישא דכל אחד מתפיס בחבריה הכי מסקינן בגמ׳: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ח)
« והתפיס דבש בפת כו׳. כלומר אם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורים ואם האמצעי כו׳: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ט)
« עד שישאל עליו כו׳. בטור סימן רל״ח בסופו כתוב בלשון זה שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה אין השניה חלה ואם נשאל על הראשונה חלה השניה עכ״ל מדכתב שלא חלה השניה משמע שאין בידו להתיר השניה קודם היתר הראשונה כיון שעדיין לא חלה ודומה למ״ש סי׳ רכ״ח סעי׳ י״ז אין מתירין הנדר עד שיחול כו׳ וכן משמע מדברי הרא״ש בפ׳ שני דנדרים דף י״ח וז״ל אלמא כל כמה דלא נשאל על הראשונ׳ ליתא לשני׳ כו׳ עכ״ל וכיון דליתא היאך יכול להתירה אלא דמדברי רמב״ם סוף פרק ו׳ דהלכות שבועות לא משמע כן שכתב שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום ונשאל על הראשונה חייב משום שניה וכן נשאל על השניה חייב משום שלישית נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושניה נשאל על השניה חייב משום ראשונה אם כן למה אמרו אין השבועה חלה על השבועה שאם לא נשאל ואכלה אין חייב אלא אחת עכ״ל משמע שיכול להתיר… » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י)
« …השנייה או השלישית אפי׳ קודם שהתיר הראשונה וא״כ צריך לומר דלא דמי זה לההיא דסי׳ רכ״ח סעיף י״ז שזכרתי דהתם לגמרי אין השבועה בעולם עדיין משא״כ בזה שיש לשבועה שניה ושלישית בעולם אלא שלא מצאו מקום לחול עדיין דבר זה המציא מהר״ר לוי חביב בתשובה סי׳ קל״ט לדברי הרמב״ם ומתוך כך המציא עוד קולא אחרת דהיינו כי היכי דאמרינן סימן רכ״ח סעיף מ״ו דמתירין כמה נדרים לאיש אחד אפי׳ בהיתר אחד הוא הדין בנשבע על דבר אחד הרבה פעמים סגי בהיתר א׳ לכולם דלא כמו שאמר הש״ע שם דבזה צריך התרה לכל אחד מטעם דאין השניה חלה קודם היתר הראשונה כמ״ש שם ולע״ד נראה דיפה פסק הש״ע שם חדא שהרי לדברי הרא״ש והטור שזכרנו לא חלה כלל וודאי פליגי על הרמב״ם בזה ואין יכול להתירה קודם שיתיר הראשונה וזה מוכח עוד מדבריהם מדלא חילקו בין לא חלה השבועה זאת לההיא דסימן רכ״ח שזכרנו והיה להם להשמיענו חילוק זה דהוא חידוש גדול אלא… » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י)
« …ודאי דלא סבירא להו כלל כרמב״ם בזה ותו דאפילו להרמב״ם דמיקל שמועיל היתר השניה קודם הראשונה מ״מ לא נראה דמיקל קולא האחרת של מהר״ר לוי חביב שיוכל להתירם בפעם אחת וטעם נכון יש בדבר דהא דיכול להתירה קודם לראשונה היינו שאין בהתרתו דבר הסותר התרה זאת שהרי אין מתיר אלא שבועה אחת משא״כ כשמתיר בפעם אחת גם הראשונה הרי כשאמר מותר על הראשונה בזה מחזיק השניה שמעתה תהיה חלה והיאך נמשיך דיבורו של חכם שאומר מותר גם על השניה והם סותרים זה את זה דכשזה נופל זה קם ע״כ לא שייך נפילה אחת לתרוייהו וזה דבר שהשכל מחייבו וכל מי שירצה לעקש עליו עליו להביא ראיה ברורה ואין מדברי רמב״ם אלו שום ראיה להו כן נראה לע״ד נכון ואף קולא הראשונה דהיינו להתיר השניה קודם לראשונה נראה דאין לסמוך להקל בשל תורה כיון שהרא״ש והטור משמע דלא סבירא להו כן וכמ״ש ש״ע סי׳ רכ״ח וראיה עוד מתשובת הרא״ש סוף כלל י״ב מי שאמר… » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י)
« …בשעת נדרו שלא יוכל שום חכם להתיר זה הנדר גם זה הוא נדר והוה כמו נדר בתוך נדר תחילה יתירו לו אותו שנדר שלא יתיר כו׳ עכ״ל הרי דדימה נודר שלא יהיה נשאל דהיינו מה שנזכר בסימן זה סעיף ט׳ למה שנזכר סימן רכ״ח סעיף מ״ו לנדר בתוך נדר והיינו שנדר על דבר אחד ב׳ פעמים שמוזכר פ״ב דנדרים דף י״ז וכתב על זה דצריך להתיר תחילה שהוא חל עכשיו ומו״ח ז״ל כתב מכח דברי מהר״ר לוי חביב הנ״ל ששגגה יוצאת מלפני ב״י והדברים ברורים כמ״ש ובתשובת מהר״ר לוי חביב שם כתב גם הוא שראה מי שפסק שלא כדבריו אלא שחלק עליו: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י)
« על מה שאמר בלא התרה. שדבר זה הוה כשבועה בפני עצמה כ״כ ב״י בשם רשב״א והרא״ש וקשה הא פסק בסעיף א׳ לדעה קמייתא דלא הוה נדר אחר עד שיאמר קונם פעם שנית והיינו כר׳ שמעון בגמרא שזכרנו שם ואם כן גם כאן יהיה די בהיתר אחד כיון שאמירת בלא התראה הוא שבועה א׳ עם התחלת השבועה וכ״כ ב״י ס״ס רכ״ח דף רע״ג ע״א בשם תשובת הר״ן דהא דצריך היתר מיוחד בנשבע על דבר אחד ואומר שלא אהיה נשאל על השבועה היינו לר׳ יהודה אבל לר״ש צריך שיאמר פעם אחרת שבועה שלא אהיה נשאל כו׳ וצ״ל דבעל דעה קמייתא דסעיף א׳ ס״ל דדוקא לענין הותר מקצתו הותר כולו ס״ל לר״ש דכל שלא אמר שבועה פעם אחרת הוה כלל אחד אבל כאן שאמר בלא התרה הוה כאילו נשבע ב״פ על דבר אחד דהא כפל לשון הוא בענין אחד ע״כ צריך ב׳ התרות כנלע״ד: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י״א)
« יתירו תחילה חרם האחרון כו׳. נראה דבחרם האחרון גופיה צריך ב׳ התרות דהיינו תחלה על מ״ש ולא התרה להתרה ואח״כ על מ״ש שלא יעשו התרה ואח״כ על עיקר החרם הראשון וראיה לזה ממ״ש ב״י בשם הר״ן סימן רכ״ח ומביאו כאן בש״ע בסעיף ה׳ במי שאמר בשעת נדרו שאם יתיר הנדר אז יחול עליו איסור אכילת פירות וכן בכל פעם ופעם וכן לעולם וכתב הר״ן שם דכל סך שהזכיר פעם (אחת) הוה שבועה בפני עצמו וכתב שם וז״ל והתרנוהו מהאיסורים פעמים רבות כמו ששיערנו שאמר כן וכן בכל פעם ופעם כו׳ מעתה אין חשש אפילו אם יודה אח״כ שאמר אלף פעמים כן כיון דבשעה שנשאל לא היה סבור שיהיה נמשך איסור הפירות מזה אין חשש עכ״ל ומבואר עוד דאע״פ שאמר וכן לעולם הוא לאין תכלית מ״מ לא נחשב רק לפעם אחת: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י״ב)
« אינו יהודי אסור לשאול כו׳. במרדכי שם מסיים בזה פן יכפור וכתב מהרא״י בפסקיו סימן קצ״ב דבאמת אין בזה לא שבועה ולא נדוי אלא דלענין להתיר נדר חשו חכמים במקום שיוכל לבוא לידי מכשול כההיא דאין מתירין נדר של שחוק מש״ה פסק שם דאם אמר אם אעשה כו׳ כמו שהעתיק כאן בסיפא דאינו נדר כלל דשם לא מיירי לענין שאלה: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י״ג)
« ויותר מהאיסור. פירוש שהיה ניתר על ידי שאלה מן הנדר וכבר זכרנו לשון הר״ן בסעיף ד׳ מה ששייך לזה: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י״ד)
« פלוני ופלוני. פירוש דוקא שנים אבל אם הזכיר ג׳ הוה על דעת רבים ודינו מבואר בסימן רכ״ח סעיף כ״א: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ט״ו)
« אין תנאו כלום. פי׳ דהוה אמינא כיון דהתנה תנאי זה לא יועיל לו שום שאלה זה לא אמרינן דמוכח בגמרא שאין לך שום נדר בעולם שלא יועיל לו שאלה כן כתב בית יוסף בשם ריב״ש ומלשון דאם כן מתירין תחילה שכתב כאן בסיפא משמע דכל שלא אמר שלא ישאל עליו אלא סתם שלא יהיה ניתר לעולם אין צריך רק היתר א׳ דהיינו מה שמתיר עיקר השבועה ואין צריך היתר על מ״ש שלא יהא ניתר לעולם ותמיה לי מה בין זה לאומר בלא התרה דסעיף ד׳ והנלע״ד דריב״ש בעל סעיף זה ס״ל גם באמירה בלא התרה א״צ רק היתר אחד מטעם שלא הזכיר נדר בפעם אחרת וכר״ש שזכרתי בסעיף ד׳ על פי הר״ן או מטעם דכל שאינו זוכר שום דבר על עצמו שהוא לא יהיה הנשאל אין זה כמו שבועה אחרת או אפשר דכשחומר בלא התרה הוה כאלו הזכיר את עצמו שהוא לא יהיה המתיר מה שאין כן באמירה שלא יהיה ניתר לעולם ולענין מעשה נ״ל דאף כאן יעשה ב׳ היתרים אחד על מה שאמר שלא יהיה ניתר לעולם… » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ט״ז)
« …וא׳ על עיקר השבועה דאין הפרש בין זה לבלא התרה דסעיף ד׳ כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ט״ז)
« למלת היתר כו׳. פי׳ שזה מורה על לשון שבועה ותימה לי הא איתא בסי׳ רכ״ח סעיף כ״ה אפילו הזכירו בפירוש שבועה עם החרם) לא הוי בו דין שבועה: » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י״ז)
שלוש עשרה ס״ק, וכמעט כולן מביאות את הש״ך או את הט״ז — וזו מעלתן: הבאר היטב מביא את הש״ך ואת הט״ז זה בצד זה.
« לך. וכ״ש אם אמר ולך בוי״ו דהוי כלל (וכן אמר לזה לזה לזה או לזה ולזה ולזה ש״ך): » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק א)
« ולהרמב״ם. (דהוי כאומר לזה וזה הב׳ יהיה כזה הא׳ וזה הג׳ יהיה כזה הב׳ וקי״ל כהרמב״ם) וכב״י בשם הריב״ש נדר או נשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי ונשאל על א׳ מהם לא הותר השניה להרמב״ם וכתב הש״ך ונראה דאם אמר קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי אף להחולקים על הרמב״ם הוי ב׳ נדרים כיון דאמר קונם קונם: » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק ב)
« פתח. דדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו וכתב הט״ז דבסי׳ רל״ב ס״ח יתבאר דלא אמרינן הותר כולו כשהותר מקצתו אא״כ משנה דבריו ממה שאמר תחילה וכן הדין כאן בכ״מ דאמרינן הותר כולו וכ״כ ב״י בשם רמב״ן ור״ן ע״כ אין להקל בזה ודלא כמ״ש הב״ח להקל כאן והש״ך מסכים עם הב״ח וכתב שכ״כ בד״מ סי׳ רל״ב דהכא שאני כיון שאינו טעות מעיקר הנדר אלא ניתר ע״י התרה בכל ענין הותרו כולן וא״צ שיחליף דבריו: » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק ג)
« בהפרת. דבהיתר זה והפרת בעל לא אמרינן דנעקר מעיקרא אלא מכאן ולהבא וכתב הש״ך מיהו היינו לדעת המחבר בסימן רל״ד סל״ו אבל דעת הר״ב שם אפילו מקצתו לא הותר בהפרת בעל ומה שסתם הר״ב כאן י״ל שסמך אלקמן דשם עיקרי הדינים: » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק ד)
« כולם. אפי׳ אמר כן אחר כמה ימים על אדם אחר יהא כפלוני וכן בנדר מבשר והתפיס פת בבשר אבל כשחבירו אמר ואני בעינן שיאמר כ״א תכ״ד של חבירו כדלעיל סי׳ ר״ד. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק ה)
« חבירו. וע״ל סימן רל״ד סכ״א באשה שנדרה והתפיס בה אחר ואח״כ הפר לה הבעל היא מותרת והמתפיס אסור. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק ו)
« שנשבע. כ׳ הש״ך אע״ג דאין שבועה חלה על שבועה מ״מ כשהותרה הראשונה חלה השניה למפרע וכ״ז אם אין כוונתו רק לשאול על הראשונה אבל אם נשאל על כולם בב״א סגי בהיתר א׳ כדלעיל סי׳ רכ״ח סמ״ו אבל הט״ז כתב שבשבועה א״י להתיר בב״א אפי׳ להתיר השניה קודם הראשונה אין להקל ע״ש מילתא בטעמא (ובנה״כ השיג עליו ודחה ראיותיו ומ״מ סיים דיש להחמיר ע״ש): » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק ז)
« האחרון. כתב הט״ז נ״ל דבחרם האחרון גופיה צריך ב׳ התרות דהיינו תחלה על מ״ש ולא התרה להתרה ואח״כ על מ״ש שלא יעשו התרה ואז אפילו אמר וכן לעולם שהוא לאין תכלית מ״מ לא נחשב רק לפעם א׳: » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק ח)
« אעשה. דדוקא בנדר מתחלה ואח״כ אומר על הנדר שאם ישאל עליו לא יהא יהודי אין להתיר משום שאין מתירין נדר שיש בו נדנוד עבירה אבל אם אמר אם אעשה כו׳ לא אהיה יהודי או אפי׳ אמר בפי׳ אם אעשה דבר פלוני יכפור בהש״י אין זה לא שבועה ולא כינוי ולא יד הואיל ואינו מוציא שום רמז שבועה או נדר מפיו. ש״ך (וכ״כ לעיל סי׳ רכ״ח. נדר שלא ללבוש ושלא לנעול מנעלים הותר מקצתו הותר כולו רדב״ז ח״ב סימן רצ״א): » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק ט)
« ופלוני. דוקא ב׳ אבל אם הזכיר ג׳ הוי עד״ר ודינו מבואר בסימן רכ״ח סכ״א. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק י)
« כלום. והט״ז חולק ע״ז וכ׳ ולענין מעשה נ״ל דאף כאן יעשה ב׳ התרות א׳ על מה שאמר שלא יהיה ניתר לעולם וא׳ על עיקר השבועה דאין הפרש בין זה לסעיף ד׳ (ובנה״כ השיג עליו דל״ד לס״ד דשם השבועה היתה גם ע״ז בכלל שלא יהא לו התרה אבל הכא לא כלל בשבועתו רק שאמר כן בתנאי בעלמא): » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק י״א)
« היתר. כ׳ הט״ז תמיה לי הא אי׳ בסי׳ רכ״ח סכ״ה אפי׳ הזכירו בפי׳ שבועה עם החרם לא הוה בו דין שבועה (ובנה״כ כתב דלק״מ דהתם מיירי מקהל שלא הוזכרו אלא לאיים יותר הלכך הם נודרים בעצמם ומתירים בעצמם וזה לא שייך הכא): » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק י״ב)
« חלו. דאין השניה חלה עד שידבר עמו והרי הוא אסור לדבר עמו נשאל תחלה על שנדר לדבר עמו ואז כשידבר עמו חלה השניה וכן בנשבע שלא יהנה לחכם כו׳ וע״ל סימן רכ״ח סי״ז ובסי׳ רל״ט סי״ג: » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק י״ג)
שש ס״ק. אין הפתחי תשובה מבאר את הסעיף אלא מביא את התשובות שהחילוהו, ממהרשד״ם ועד החתם סופר.
« שהותר מקצתו. כ׳ מהרשד״ם חי״ד סי׳ צ״ג דשטר שכתוב עם תנאים הרבה ובסוף כתוב ונשבע על הכל ושאל על אחד מהם בפני ב״ד של ג׳ והתירו לו הותר הכל דהוי נדר שהותר מקצתו כיון דכתוב שבועה באחרונה על הכל ע״ש וכ״כ בתשובת מהרש״ך ח״א סימן ק״ד. ועיין בשער המלך פי״ב מהלכות נדרים הלכה יו״ד בענין מי שהיו לפניו שתי בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעלת מום או טמאה (וה״ה אם אסרם עליו בקונם ונמצאת אחת מהם טמאה או טרפה לדעה קמייתא דלעיל סי׳ רט״ו ם״ה מיהו י״ל דכאן הוא איסור כולל וצ״ע בזה) מי אמרינן כיון דעל אותה בהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חלה דה״ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו או דילמא ע״כ לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו׳ אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע״י פתח אבל אם מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה״ג אפשר דקרינן ביה ככל היוצא מפיו יעשה והביא דדעת הריטב״א מבואר דלא חל כלל אמנם… » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ט ס״ק א)
« …מדברי הר״ן בנדרים דף פ״ו נראה שחולק על סברת ריטב״א והאריך בזה ע״ש ועיין בנ״צ מ״ש בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ט ס״ק א)
« דלא אמרי׳ כו׳. כתב בתשובת חות יאיר סוס״י ט״ו הנודר להתענות ב׳ וה׳ המשך שנה ומפני אונס או שמחת מצוה או צער שאירע ביום אחד הניח להתיר נדרו נהי דהותר כולו מ״מ לא הפסיד שכרו למפרע וגם להבא יכול לשאר כמנהגו על קבלתו הראשונה וע״ש בהשמטות שכתב שכן נתפשט המנהג ונראה הטעם דס״ל כי״א בסי׳ רכ״ט דל״א נדר שהותר כו׳ אלא כשניתר ע״י פתח אבל ע״י חרטה לא וכ״פ בשו״ת דברי ריבות והתרת נדרי תענית אין ענין לטעות רק אילו ידע שיזדמן היה מתנה בעת הנדר חוץ מבכהאי גוונא רק מתחרט שלא התרה. ע״ש עוד ובסוף סי׳ קכ״ט דלמעשה יש להחמיר לחזור ולקבל להבא: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ט ס״ק ב)
« והתיר לו חבירו מקצתו. [עיין בתשו׳ חתם סופר סי׳ י׳ דה״ה הנודר ויש בו קצת לתועלת חבירו וקצת שאינו לתועלתו מתירין את שאין בו תועלת אפי׳ שלא לרצון חבירו ואת שיש בו תועלת לא יותר ויישב בזה דברי ר״ח בס׳ המקצועות ממה שהפליא עליו בתשובת מהר״ם מינץ סי׳ ע״ט ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ט ס״ק ג)
« פלוגי בלא התרה. [ועיין בתשובת ח״ס ס״ס רכ״א דמי שאמר הריני נודר עד״ר שאין לו התרה כשמתירים לו לדבר מצוה אין צריך להתיר לו פעמים ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ט ס״ק ד)
« אם אעשה. עבה״ט ועיין בת׳ רדב״ז החדשות סי׳ י״ז על מה שנהגו הטפשים לומר כמו שהקב״ה אמת כן הוא אמת דבר זה הוא עון פלילי וקרוב לכפירה לפי שאין להשות אמיתת מציאות הבורא ית״ש להאמיתת שום נברא מהנבראים וראוי לגער במי שאומרו ולהענישו וליסרו עד שישוב מדרכו הרעה אבל לענין שבועה אם מבטיח את חבירו כשאומר כן נראה שהוא חייב לקיים דבריו ואפי׳ תימא דאין כאן שבועה גמורה לא גרע מידות. וע״ש עוד בסי׳ צ״ה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ט ס״ק ה)
« היתר א״צ. ע׳ בתשובת פרח מטה אהרן ח״א סי׳ ע״ו: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ט ס״ק ו)
ארבע כניסות, וכולן מכוונות לט״ז — ס״ק ה, י, ט״ז וי״ז. נקודות הכסף הן תשובת הש״ך לט״ז; וכאן הן משיבות בארבע הנקודות שהגביה בהן את קולו.
« (סימן רכ״ט בט״ז ס״ק ה׳) ותמוהין דברי מו״ח ז״ל. ז״א כמ״ש ס״ק ד׳ גם מ״ש גם בד״מ פסק כמ״ש ליתא ואישתמיטתיה דברי ד״מ שבסימן רל״ב והבאתיו בש״ך שם: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ט)
« (שם ס״ק י׳) רוצה לומר דהטור והרא״ש הם חלוקים אהרמב״ם ולפע״ד לא מוכח מידי דהא הטור לא כתב אלא בלשון הש״ס דבפ״ב דנדרים דאין השניה חלה וכמו שפירש הרמב״ם שם דהיינו דלא חלה לענין דאינו חייב אלא אחת כן יש לפרש דבריהם. גם מ״ש הרא״ש ליתא לשניה כו׳ קאי אש״ס דהתם דהיינו דאינו חייב אלא אחת ע״ש. וגם דברי מהר״ל ן׳ חביב נראין נכונים דכיון דהשבועות הן בעולם יכול להתירם בבת אחת ואין לומר כאן דכשזה נופל זה קם אדרבה אינו מניחו לקום אלא מיד מתירו גם מה שהביא מתשו׳ הרא״ש כלל י״ב לאו ראיה היא דהתם נדר שלא יוכל להתיר לו שום חכם להתירו ויפה כוון הב״ח שהשיג על הב״י דאין להוכיח כלל מדברי הר״ן ע״ש ומכל מקום יש להחמיר בדבר וכמ״ש בש״ך סימן רכ״ח ס״ק ק״י: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ט)
« (שם ס״ק ט״ז) ותמיה לי מה בין זה כו׳ לק״מ דבסעיף ד׳ מיירי שכלל כן בשבועתו כלומר שהשבועה היתה ג״כ ע״ז שלא יהא לו התרה אבל הכא אמר כן בשעת שבועתו ולא כלל בשבועתו: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ט)
« (שם ס״ק י״ז) ותימה לי כו׳ תימה לתמיהתו מה ענין זה לזה דהתם בקהל קמיירי שלא הוזכרו אלא לאיים יותר הלכך הם נודרים בעצמם ומתירים בעצמם וזה לא שייך הכא וגם בלאו הכי לק״מ דמ״ש פי׳ שזה מורה לשון שבועה וע״פ זה כתב ותימה לי כו׳ לא דק אלא רצה לומר שהחרם צריך התרה שלשון היתר שייך בחרם ואם כן הרי קבל עליו שלא יתיר חרמו וצריך התרה לזה מתחילה וכן מבואר להדיא ברשב״ץ שממנו מקור דין זה ומביאו ב״י בסימן רכ״ח סוף דף רס״ז וכמדומה שלא ידע מקור הדין ע״כ נשתבש בזה: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ט)
| סעיף | הלשון | מה שהוא קובע |
|---|---|---|
| א | « נדר שהותר מקצתו הותר כולו » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א) | נדר שהותר מקצתו הותר כולו, והמקרים היוצאים ממנו |
| ב | « אם החרימו או נידו עשרה בני אדם והתירו אחד מהם הוא מותר וכולם אסורים » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ב) | חרם של עשרה, והפרת הבעל |
| ג | « נדר מאחד ואמר על אחר יהא כפלוני כולם אסורים אפי׳ עד מאה » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ג) | השרשרות: ההתפסה, ה״ואני״, והנדר שנאמר פעמיים |
| ד | « נשבע על דבר אחד ונשבע שלא ישאל על שבועתו נשאל תחילה על האחרונה שנשבע שלא יתירו לו ואחר כך ישאל על הראשונה » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ד) | סדר ההתרות כשנשבע שלא יתירו לו |
| ה | « אסר על עצמו מין מאכל אם יעשה דבר פלוני ואמר שיהא באיסורו בכל פעם ופעם שישאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחרת וכן לעולם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ה) | הנדר החוזר וחל בכל התרה |
| ו | « אם נשבע על דבר אחד והתנה שלא יוכלו להתיר לו אלא פלוני ופלוני שהם בארץ מרחקים » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ו) | שני הרחוקים שנקבעו כמתירים היחידים |
| ז | « אם התנה בשעת שבועתו שלא תהא ניתרת לעולם אין תנאו כלום דדברים בעלמא הם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ז) | התנאי ״שלא תהא ניתרת לעולם״, שאינו כלום |
| ח | « קבל עליו חרם ונדוי לעשות דבר פלוני בלי שום פתח וחרטה מתירין לו שאין החרם צריך לא פתח (ולא) חרטה » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ח) | תיבה אחת המשנה את הכול: היתר |
| ט | « נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ידבר עמו שיאסר בבשר נשאל על הראשונה ואחר כך על השניה שאין מתירין לא נדר ולא שבועה כל זמן שלא חלו » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ט) | אין מתירין נדר שלא חל |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ט · ♥ תמיכה