סימן רל״ב — ארבעת הנדרים שאינם צריכים התרה

נדר שאדם נודר לא כדי לאסור על עצמו אלא כדי שיכנע חבירו — ובדרך כלל במשא ומתן. והשולחן ערוך נותן טעמו בסעיף ב:

« לא נאסר שום אחד מהם שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו ואין בלבו לשום נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)

והט״ז מברר בס״ק ב: דעתם היתה לשלושה דינרין מתחילה, ונמצא חסר בנדר פיו ולבו שווין. אבל שלושה דברים מחזירים אותו — מקח שנתבטל, הודעה שלנדר גמור נתכוונו, והפלגה יתירה מדרך מקח — והרמ״א אוסר בסעיף ג להרחיב את הדין למעשה הדומה.

לא, והסימן עצמו אומרו בשני מקומות. הרמ״א נועל את ההיקש בסעיף ג, והמחבר אוסר בסעיף י״ג לנדור כן:

« אע״פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג)

והט״ז מעיר בס״ק כ״ב שאין איסור זה שייך אלא בשלוש מן הארבע, שאין אדם יודע מראש שיארע לו אונס. ואין ההיתר רשות, וכל שאלה שלמעשה נמסרת לרב.

ההבאי לשון מליצה הוא שאין אדם שומעה כפשוטה (סעיף ד). ונדר השוא נושאו אי אפשר בקיום ממש — וכן כותב השולחן ערוך בסעיף ה:

« אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות הוי ליה נדר שוא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ה)

ואין החילוק עיוני: הט״ז מלמד בס״ק כ״ה שנדר שוא איסורא מיהא איכא, ומשום כך מצריך סעיף י״ד תנאי שבלב. והש״ך בס״ק ט מוסיף שהאומר שבדעתו היה על יום או יומיים נאמן — ומיד הוא ממשיך: אבל האוסר עליו רק מקצת פירות אינו נאמן, אלא באונס שבסעיף י״ד.

סעיף י״ד מתיר במקרה צר ומיד מסייג. ותנאו הראשון שיעמוד השלטון שלא כדין:

« לפיכך נודרין להרגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)

והט״ז מבארו בס״ק כ״ד: דאם לא כן אין כאן גזל, דדינא דמלכותא דינא. והרמ״א מבטל את ההיתר מיד שהאמת עתידה להיוודע מפני חילול השם. והפתחי תשובה בס״ק י״ב אומר בפירוש שטעה מורה אחד שנתלה בו לכסות על אמת.

סעיף ט״ז משיב בזה במעשה הנדוניה שנדר, ולשונו מפורסמת:

« ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז)

אבל הסף מדויק: לא יישארו לו חובות ולא קרקעות ולא חפצים — ובית דירתו וכלי תשמישו בלבד אינם בחשבון, כמו שמפרט הש״ך בס״ק מ״ב. והפתחי תשובה מביא בס״ק י״ד שלדעת החתם סופר פוטר הרא״ש כאן מטעם אנן סהדי. ואין אדם אומד סף כזה בעצמו.

זה המקרה החמישי, שהוכרז בסעיף א ונדון בסעיף י״ט: הנדר היה אמת וסיבתו פסקה אחר כך.

« מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט)

והט״ז מבדילו בס״ק ל״ב מנדר השגגה שבסעיף ו: שם היתה הסיבה שקר מתחילתה, וכאן אמת שנתבטלה. והש״ך בס״ק מ״ה נותן את המדד: אדם עשוי למות ולעשות תשובה, מה שאין כן כעורה שנעשית נאה.