Un siman d’un seul seif, sans intitulé, et qui tient en sept mots ce que le Tour développe sur une colonne : les serments et les vœux se délient, même celui qui a été prononcé sur le Nom. Le Rama y ajoute trois bornes — et la dernière fait passer le siman du droit des vœux au droit des biens.
Sujet : La déliaison des serments et des vœux
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ל (1 seif)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Première remarque, avant tout le reste : ce siman ne porte aucun intitulé. Là où ses voisins s’ouvrent sur une formule de la forme דין … ובו … סעיפים, celui-ci commence directement par « ובו סעיף אחד: » (שו״ע יו״ד ר״ל:א). Le titre français de ces pages est de notre rédaction : il décrit le seif, il ne reproduit pas un intitulé du Choul’han Aroukh, parce qu’il n’y en a pas. Le siman 225 est dans le même cas.
Seconde remarque. Le texte porte, entre crochets et précédé d’un astérisque, une glose d’édition : « פי׳ שאדם עושה בינו לבין עצמו » (שו״ע יו״ד ר״ל:א) — « c’est-à-dire ce qu’un homme fait entre lui et lui-même ». Elle n’est pas de la main du Mehaber : c’est une précision d’imprimeur, qui restreint la portée de la phrase aux vœux qu’on se donne à soi-même, par opposition à ceux qu’on prête à autrui. Nous la recopions telle qu’elle est imprimée, sans la retirer ni la fondre dans le texte.
Le siman n’a qu’un seif. Le voici en entier, avec son chapeau tel que l’édition le donne — sans intitulé —, puis clause par clause.
ובו סעיף אחד:
מתירין שבועות ונדרים [*פי׳ שאדם עושה בינו לבין עצמו] אפילו נשבע בהזכרת השם (כן נהגו על פי ש״ס ופוסקים עיין בית יוסף) : הגה ומ״מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר״ג (הגאונים וע״פ) כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו (הר״ד כהן וריב״ש סי׳ תל״ב) י״א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו. (במרדכי הגהות דשבועות):
« מתירין שבועות ונדרים » (שו״ע יו״ד ר״ל:א)
« אפילו נשבע בהזכרת השם » (שו״ע יו״ד ר״ל:א)
« ומ״מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר״ג » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
« כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
« י״א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
La règle décisive y est donnée sous la forme d’un הלכתא, une conclusion tranchée :
« הִלְכְתָא, פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְנִזְקָקִין לֵ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל » (נדרים כ״ב ע״ב)
« Halakha : on ouvre par le regret, et l’on se saisit du [serment prêté par] le D. d’Israël. » La seconde moitié est exactement notre seif : le serment le plus solennel reste justiciable du sage.
« אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּרַבִּים » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה ח׳)
« וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד בַּה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְנִחַם הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל שְׁבוּעָתוֹ וּמַתִּירִין לו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה ח׳)
Le Rambam met les deux cas sur le même plan — en privé ou en public — puis ajoute le cas fort, mot pour mot celui de notre seif. Notez sa graphie défective, ואפלו et המיחד : nous la recopions telle quelle.
Le Tour consacre à ce siman un développement entier, parce qu’à son époque la question n’allait pas de soi. Il rapporte d’abord le Rif, qui restreint fortement :
« דלא מזדקקי רבנן להתיר שבועה אלא כדמתרמי מילתא דאית בית תקנתא או מצוה » (טור יורה דעה ר״ל)
Puis Rav Haï Gaon, plus restrictif encore :
« כתב רב האי הנשבע בספר תפלות ותחנונים ושאר ספרי הקדש שבידו אין לו התרה » (טור יורה דעה ר״ל)
« וכתב שבדורו׳ האחרונים אין כח באדם לעולם להתיר שבועה ולהפר כלל » (טור יורה דעה ר״ל)
Et enfin le Roch, père de l’auteur, qui tranche contre ces positions :
« וא״א הרא״ש ז״ל כתב וכל אלו חומרו׳ הן » (טור יורה דעה ר״ל)
« אלא כל שבועות יש להן התרה מן התורה אלא שהחרימו בימי הגאונים ואמרו שלא להתיר שבועו » (טור יורה דעה ר״ל)
« ואמרתי להתיר להם נדרים ושבועות » (טור יורה דעה ר״ל)
Ce siman porte neuf entrées : quatre du Chakh, une du Taz, deux du Baer Hetev, deux du Pit’hei Techouva. Elles sont citées ci-dessous, chacune avec sa référence.
ס״ק א — sur « מתירין שבועות ונדרים » (שו״ע יו״ד ר״ל:א). Le Chakh rapporte une responsa du Maharam Mintz : lorsqu’il délie pour des gens qui prennent les vœux à la légère, il leur impose quelque chose.
« מתי שיבא לידי כה״ג להתיר להמון עם הפרוצים בנדרים אני משים עליהם להתענות בה״ב וכה״ג לפי האדם ולפי הנדר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכן ליתן מעות לדבר מצוה זהוב או כהאי גוונא לפי עשרו כדי שלא יזלזלו בנדרים » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« שאומר מאי אכפת לי אם אשב״ע כל מה שארצה אלך אצל חכם ויתיר לי » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכן שמעתי מרבותי עד כאן לשונו וכן נכון לעשות » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק ב — sur « אלא מדוחק » (רמ״א יו״ד ר״ל:א) :
« או לצורך מצוה כן הוא בריב״ש בשם הרמב״ן שמביא בית יוסף ס״ס זה והוא פשוט » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ב)
ס״ק ג — un simple renvoi, mais qui vaut d’être suivi :
« נדנוד עבירה כו׳. ע״ל סימן רכ״ח סט״ו » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ג)
ס״ק ד — sur l’opinion finale du Rama. Le Chakh y confronte quatre décisionnaires :
« ובח״מ סי׳ ר״ח כתב הרב בסתם דמכירתו מכירה » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« והסמ״ע שם פסק כהי״א דהכא שאני ע״ש שהאריך » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« אבל הב״ח שם פסק דספיקא דדינא הוי והמע״ה וכן עיקר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
Et il appuie le Bah sur une réponse du Roch, qui distingue deux sortes d’actes :
« היינו במצות שאי אפשר לבטלן » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« אבל התקנה וחרם וכה״ג שאפשר לבטלו בהא מודה רבא דמהני » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
ס״ק א — sur l’opinion du Rama, dont il donne la raison puis qu’il écarte :
« הטעם דכיון שעבר על השבועה אין במכירתו כלום » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
« כההיא דפ״ק דתמורה כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מידי » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכבר נתבאר דלא קים לן הכי בח״מ סי׳ ר״ח בדברינו ולעיל בי״ד סימן רכ״ח סעיף ל״ה » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק א rapporte le Maharam Mintz d’après le Chakh :
« כתוב בתשובת מהר״מ מינץ ומ״מ מתי שיבא לידי כה״ג להתיר להמון עם הפרוצים בנדרים » (באר היטב יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק ב résume le débat de 'Hochen Michpat :
« ובח״מ סי׳ ר״א כתב הר״ב בסתם דמכירתו מכירה ובסמ״ע פסק שם כהי״א דהכא » (באר היטב יו״ד ר״ל ס״ק ב)
ס״ק א, sur « שלא למכור » (רמ״א יו״ד ר״ל:א), apporte la distinction du Noda BiYehouda :
« דע״כ לא קאמר המרדכי אלא בנשבע לחלוטין שלא למכור דבר זה שאז א״א בשום אופן שימכור כ״א שיעבור על השבועה » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« הרי גוף המקח נעשה באיסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« אבל אם נשבע שלא למכור כ״א בידיעת פלוני ועבר ומכר עד שלא שאל את פלוני א״כ המקח היה יכול להיו׳ בהיתר » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« והרי זה דומה לשוחט בשבת ויוה״כ » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק ב renvoie à la littérature des responsa :
« עבה״ט ועיין בתשובת מהר״ם לובלין סימן ע״ב ובשו״ת ארבעה טורי אבן סימן כ״ד » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק ב)
| Auteur | Texte | Sens |
|---|---|---|
| Mehaber | « מתירין שבועות ונדרים » (שו״ע יו״ד ר״ל:א) | Le pouvoir de délier existe, pour les serments comme pour les vœux. |
| Mehaber | « אפילו נשבע בהזכרת השם » (שו״ע יו״ד ר״ל:א) | Il s’étend au cas le plus grave : le serment prêté sur le Nom. |
| Rama | « ומ״מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר״ג » (רמ״א יו״ד ר״ל:א) | Le pouvoir est entier ; son usage est réservé à la contrainte. |
| Rama | « כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א) | Une borne de fond : la déliaison ne doit pas rouvrir une faute. |
| Rama | « י״א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א) | Une opinion (י״א) qui, en droit des biens, annule l’acte accompli en violation d’un serment. |
| Chakh | « אבל הב״ח שם פסק דספיקא דדינא הוי והמע״ה וכן עיקר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד) | En pratique, un doute de droit : celui qui réclame doit prouver. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן ר״ל · ♥ Soutenir