סימן של סעיף אחד, בלא כותרת, המחזיק בשבע תיבות את מה שהטור פורש על עמוד שלם: שבועות ונדרים מתירין אותם, ואפילו נשבע בהזכרת השם. והרמ״א מוסיף עליו שלושה גבולות — והאחרון שבהם מעביר את הסימן מהלכות נדרים לדיני ממונות.
הנושא: התרת שבועות ונדרים
המקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ל (סעיף אחד)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הערה ראשונה, קודם לכול: לסימן זה אין כותרת כלל. במקום שכנֵיו פותחים בנוסח שצורתו דין … ובו … סעיפים, זה פותח מיד ב« ובו סעיף אחד: » (שו״ע יו״ד ר״ל:א). הכותרת שבראש דפים אלו היא מלשוננו: היא מתארת את הסעיף ואינה מעתיקה כותרת של השולחן ערוך, לפי שאין כזו. וכיוצא בו סימן רכ״ה.
הערה שנייה. בגוף הלשון מודפסת, בסוגריים מרובעים ובכוכבית לפניה, הגהת מהדורה: « פי׳ שאדם עושה בינו לבין עצמו » (שו״ע יו״ד ר״ל:א). אין זו לשון המחבר אלא פירוש של מדפיס, המצמצם את הדברים לנדרים שאדם נודר לעצמו, להבדיל ממה שהוא משביע את חברו. אנו מעתיקים אותה כמות שהיא, בלי להשמיטה ובלי למזגה בלשון.
אין בסימן אלא סעיף אחד. הרי הוא כולו, עם הפתיחה כמות שהמהדורה נותנת אותה — בלא כותרת — ואחר כך פסקה אחר פסקה.
ובו סעיף אחד:
מתירין שבועות ונדרים [*פי׳ שאדם עושה בינו לבין עצמו] אפילו נשבע בהזכרת השם (כן נהגו על פי ש״ס ופוסקים עיין בית יוסף) : הגה ומ״מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר״ג (הגאונים וע״פ) כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו (הר״ד כהן וריב״ש סי׳ תל״ב) י״א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו. (במרדכי הגהות דשבועות):
« מתירין שבועות ונדרים » (שו״ע יו״ד ר״ל:א)
« אפילו נשבע בהזכרת השם » (שו״ע יו״ד ר״ל:א)
« ומ״מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר״ג » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
« כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
« י״א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
שם נאמר העיקר בלשון הלכתא, כלומר מסקנה פסוקה:
« הִלְכְתָא, פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְנִזְקָקִין לֵ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל » (נדרים כ״ב ע״ב)
וחציה השני של הלכה זו הוא סעיפנו ממש: אף השבועה החמורה שבכולן עומדת לפני החכם.
« אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּרַבִּים » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה ח׳)
« וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד בַּה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְנִחַם הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל שְׁבוּעָתוֹ וּמַתִּירִין לו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה ח׳)
הרמב״ם משווה את שני המצבים — בינו לבין עצמו וברבים — ואחר כך מוסיף את החמור, מילה במילה כסעיפנו. ושים לב לכתיב החסר שלו, ואפלו והמיחד: כך הוא מודפס וכך העתקנו.
הטור האריך כאן, לפי שבימיו לא היה הדבר פשוט. תחילה הביא את הרי״ף, המצמצם:
« דלא מזדקקי רבנן להתיר שבועה אלא כדמתרמי מילתא דאית בית תקנתא או מצוה » (טור יורה דעה ר״ל)
ואחריו רב האי גאון, המצמצם יותר:
« כתב רב האי הנשבע בספר תפלות ותחנונים ושאר ספרי הקדש שבידו אין לו התרה » (טור יורה דעה ר״ל)
« וכתב שבדורו׳ האחרונים אין כח באדם לעולם להתיר שבועה ולהפר כלל » (טור יורה דעה ר״ל)
ולבסוף הרא״ש, אביו של בעל הטור, החולק על כל אלו:
« וא״א הרא״ש ז״ל כתב וכל אלו חומרו׳ הן » (טור יורה דעה ר״ל)
« אלא כל שבועות יש להן התרה מן התורה אלא שהחרימו בימי הגאונים ואמרו שלא להתיר שבועו » (טור יורה דעה ר״ל)
« ואמרתי להתיר להם נדרים ושבועות » (טור יורה דעה ר״ל)
בסימן זה תשע כניסות: ארבע לש״ך, אחת לט״ז, שתיים לבאר היטב ושתיים לפתחי תשובה. וכולן מובאות להלן, כל אחת עם מראה מקומה.
ס״ק א — על « מתירין שבועות ונדרים » (שו״ע יו״ד ר״ל:א). הביא הש״ך תשובת מהר״ם מינץ: כשמתיר להמון הפרוצים בנדרים, הוא משית עליהם דבר מה.
« מתי שיבא לידי כה״ג להתיר להמון עם הפרוצים בנדרים אני משים עליהם להתענות בה״ב וכה״ג לפי האדם ולפי הנדר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכן ליתן מעות לדבר מצוה זהוב או כהאי גוונא לפי עשרו כדי שלא יזלזלו בנדרים » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« שאומר מאי אכפת לי אם אשב״ע כל מה שארצה אלך אצל חכם ויתיר לי » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכן שמעתי מרבותי עד כאן לשונו וכן נכון לעשות » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק ב — על « אלא מדוחק » (רמ״א יו״ד ר״ל:א):
« או לצורך מצוה כן הוא בריב״ש בשם הרמב״ן שמביא בית יוסף ס״ס זה והוא פשוט » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ב)
ס״ק ג — מראה מקום בלבד, וכדאי ללכת אחריו:
« נדנוד עבירה כו׳. ע״ל סימן רכ״ח סט״ו » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ג)
ס״ק ד — על דעת הי״א שברמ״א. מעמיד בה הש״ך ארבעה פוסקים זה מול זה:
« ובח״מ סי׳ ר״ח כתב הרב בסתם דמכירתו מכירה » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« והסמ״ע שם פסק כהי״א דהכא שאני ע״ש שהאריך » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« אבל הב״ח שם פסק דספיקא דדינא הוי והמע״ה וכן עיקר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
וסומך את הב״ח על תשובת הרא״ש, המחלקת בין שני מיני מעשים:
« היינו במצות שאי אפשר לבטלן » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« אבל התקנה וחרם וכה״ג שאפשר לבטלו בהא מודה רבא דמהני » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
ס״ק א — על דעת הי״א שברמ״א; נותן בה טעם ואחר כך דוחה אותה:
« הטעם דכיון שעבר על השבועה אין במכירתו כלום » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
« כההיא דפ״ק דתמורה כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מידי » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכבר נתבאר דלא קים לן הכי בח״מ סי׳ ר״ח בדברינו ולעיל בי״ד סימן רכ״ח סעיף ל״ה » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק א מביא את מהר״ם מינץ בשם הש״ך:
« כתוב בתשובת מהר״מ מינץ ומ״מ מתי שיבא לידי כה״ג להתיר להמון עם הפרוצים בנדרים » (באר היטב יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק ב מקצר את נידון חושן משפט:
« ובח״מ סי׳ ר״א כתב הר״ב בסתם דמכירתו מכירה ובסמ״ע פסק שם כהי״א דהכא » (באר היטב יו״ד ר״ל ס״ק ב)
ס״ק א, על « שלא למכור » (רמ״א יו״ד ר״ל:א), מביא את חילוקו של הנודע ביהודה:
« דע״כ לא קאמר המרדכי אלא בנשבע לחלוטין שלא למכור דבר זה שאז א״א בשום אופן שימכור כ״א שיעבור על השבועה » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« הרי גוף המקח נעשה באיסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« אבל אם נשבע שלא למכור כ״א בידיעת פלוני ועבר ומכר עד שלא שאל את פלוני א״כ המקח היה יכול להיו׳ בהיתר » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« והרי זה דומה לשוחט בשבת ויוה״כ » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק ב מפנה לספרות השו״ת:
« עבה״ט ועיין בתשובת מהר״ם לובלין סימן ע״ב ובשו״ת ארבעה טורי אבן סימן כ״ד » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק ב)
| בעל הדבר | הלשון | המשמע |
|---|---|---|
| המחבר | « מתירין שבועות ונדרים » (שו״ע יו״ד ר״ל:א) | כוח ההתרה קיים, בשבועות כבנדרים. |
| המחבר | « אפילו נשבע בהזכרת השם » (שו״ע יו״ד ר״ל:א) | והוא משתרע אף על החמור: שבועה בהזכרת השם. |
| הרמ״א | « ומ״מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר״ג » (רמ״א יו״ד ר״ל:א) | הכוח שלם; השימוש בו שמור לדוחק. |
| הרמ״א | « כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א) | גבול של תוכן: אין ההתרה פותחת פתח לעבירה. |
| הרמ״א | « י״א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א) | דעת י״א המבטלת, בדיני ממונות, את המעשה שנעשה בעבירה על השבועה. |
| הש״ך | « אבל הב״ח שם פסק דספיקא דדינא הוי והמע״ה וכן עיקר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד) | למעשה: ספיקא דדינא, והמוציא מחברו עליו הראיה. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ר״ל · ♥ תמיכה