A siman of a single seif, with no heading, holding in seven words what the Tur unfolds over a column: oaths and vows are released, even one sworn on the Name. The Rama adds three limits — and the last of them moves the siman from the law of vows to the law of property.
Subject: The release of oaths and vows
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ל (1 seif)
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
First note, before anything else: this siman carries no heading at all. Where its neighbours open with a formula of the shape דין … ובו … סעיפים, this one begins straight away with “ ובו סעיף אחד: ” (שו״ע יו״ד ר״ל:א). The English title of these pages is our own wording: it describes the seif, it does not reproduce a heading of the Shulḥan Arukh, because there is none. Siman 225 is in the same case.
Second note. The text carries, in square brackets and preceded by an asterisk, an editorial gloss: “ פי׳ שאדם עושה בינו לבין עצמו ” (שו״ע יו״ד ר״ל:א) — “that is, what a man makes between himself and himself”. It is not the Meḥaber’s hand: it is a printer’s clarification, restricting the sentence to vows a man takes upon himself, as opposed to oaths he imposes on another. We copy it exactly as printed, neither removing it nor merging it into the text.
The siman has a single seif. Here it is in full, with its opening line exactly as the edition gives it — without a heading — and then clause by clause.
ובו סעיף אחד:
מתירין שבועות ונדרים [*פי׳ שאדם עושה בינו לבין עצמו] אפילו נשבע בהזכרת השם (כן נהגו על פי ש״ס ופוסקים עיין בית יוסף) : הגה ומ״מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר״ג (הגאונים וע״פ) כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו (הר״ד כהן וריב״ש סי׳ תל״ב) י״א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו. (במרדכי הגהות דשבועות):
« מתירין שבועות ונדרים » (שו״ע יו״ד ר״ל:א)
« אפילו נשבע בהזכרת השם » (שו״ע יו״ד ר״ל:א)
« ומ״מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר״ג » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
« כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
« י״א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
There the decisive rule is given as a הלכתא, a settled conclusion:
« הִלְכְתָא, פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְנִזְקָקִין לֵ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל » (נדרים כ״ב ע״ב)
“The halakha: one opens with regret, and one takes up the [oath sworn by the] God of Israel.” The second half is exactly our seif: the most solemn oath still answers to the sage.
« אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּרַבִּים » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה ח׳)
« וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד בַּה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְנִחַם הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל שְׁבוּעָתוֹ וּמַתִּירִין לו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה ח׳)
The Rambam puts the two cases on one footing — in private or in public — then adds the hard case, word for word that of our seif. Note his defective spelling, ואפלו and המיחד: we copy it as it stands.
The Tur devotes a whole discussion to this siman, because in his day the matter was not settled. He first reports the Rif, who restricts sharply:
« דלא מזדקקי רבנן להתיר שבועה אלא כדמתרמי מילתא דאית בית תקנתא או מצוה » (טור יורה דעה ר״ל)
Then Rav Hai Gaon, more restrictive still:
« כתב רב האי הנשבע בספר תפלות ותחנונים ושאר ספרי הקדש שבידו אין לו התרה » (טור יורה דעה ר״ל)
« וכתב שבדורו׳ האחרונים אין כח באדם לעולם להתיר שבועה ולהפר כלל » (טור יורה דעה ר״ל)
And finally the Rosh, the author’s father, who rules against these positions:
« וא״א הרא״ש ז״ל כתב וכל אלו חומרו׳ הן » (טור יורה דעה ר״ל)
« אלא כל שבועות יש להן התרה מן התורה אלא שהחרימו בימי הגאונים ואמרו שלא להתיר שבועו » (טור יורה דעה ר״ל)
« ואמרתי להתיר להם נדרים ושבועות » (טור יורה דעה ר״ל)
This siman carries nine entries: four of the Shakh, one of the Taz, two of the Ba’er Hetev, two of the Pitḥei Teshuva. Each is quoted below with its reference.
ס״ק א — on “ מתירין שבועות ונדרים ” (שו״ע יו״ד ר״ל:א). The Shakh reports a responsum of the Maharam Mintz: when he releases for people who take vows lightly, he imposes something on them.
« מתי שיבא לידי כה״ג להתיר להמון עם הפרוצים בנדרים אני משים עליהם להתענות בה״ב וכה״ג לפי האדם ולפי הנדר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכן ליתן מעות לדבר מצוה זהוב או כהאי גוונא לפי עשרו כדי שלא יזלזלו בנדרים » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« שאומר מאי אכפת לי אם אשב״ע כל מה שארצה אלך אצל חכם ויתיר לי » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכן שמעתי מרבותי עד כאן לשונו וכן נכון לעשות » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק ב — on “ אלא מדוחק ” (רמ״א יו״ד ר״ל:א):
« או לצורך מצוה כן הוא בריב״ש בשם הרמב״ן שמביא בית יוסף ס״ס זה והוא פשוט » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ב)
ס״ק ג — a bare cross-reference, but one worth following:
« נדנוד עבירה כו׳. ע״ל סימן רכ״ח סט״ו » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ג)
ס״ק ד — on the Rama’s closing opinion. The Shakh sets four decisors against one another:
« ובח״מ סי׳ ר״ח כתב הרב בסתם דמכירתו מכירה » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« והסמ״ע שם פסק כהי״א דהכא שאני ע״ש שהאריך » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« אבל הב״ח שם פסק דספיקא דדינא הוי והמע״ה וכן עיקר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
And he supports the Baḥ from a responsum of the Rosh, which distinguishes two kinds of act:
« היינו במצות שאי אפשר לבטלן » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« אבל התקנה וחרם וכה״ג שאפשר לבטלו בהא מודה רבא דמהני » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
ס״ק א — on the Rama’s opinion, whose reason he gives and then sets aside:
« הטעם דכיון שעבר על השבועה אין במכירתו כלום » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
« כההיא דפ״ק דתמורה כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מידי » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכבר נתבאר דלא קים לן הכי בח״מ סי׳ ר״ח בדברינו ולעיל בי״ד סימן רכ״ח סעיף ל״ה » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק א reports the Maharam Mintz after the Shakh:
« כתוב בתשובת מהר״מ מינץ ומ״מ מתי שיבא לידי כה״ג להתיר להמון עם הפרוצים בנדרים » (באר היטב יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק ב condenses the Ḥoshen Mishpat debate:
« ובח״מ סי׳ ר״א כתב הר״ב בסתם דמכירתו מכירה ובסמ״ע פסק שם כהי״א דהכא » (באר היטב יו״ד ר״ל ס״ק ב)
ס״ק א, on “ שלא למכור ” (רמ״א יו״ד ר״ל:א), brings the Noda BiYehuda’s distinction:
« דע״כ לא קאמר המרדכי אלא בנשבע לחלוטין שלא למכור דבר זה שאז א״א בשום אופן שימכור כ״א שיעבור על השבועה » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« הרי גוף המקח נעשה באיסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« אבל אם נשבע שלא למכור כ״א בידיעת פלוני ועבר ומכר עד שלא שאל את פלוני א״כ המקח היה יכול להיו׳ בהיתר » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« והרי זה דומה לשוחט בשבת ויוה״כ » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
ס״ק ב points to the responsa literature:
« עבה״ט ועיין בתשובת מהר״ם לובלין סימן ע״ב ובשו״ת ארבעה טורי אבן סימן כ״ד » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק ב)
| Author | Text | Sense |
|---|---|---|
| Meḥaber | “ מתירין שבועות ונדרים ” (שו״ע יו״ד ר״ל:א) | The power to release exists, for oaths as for vows. |
| Meḥaber | “ אפילו נשבע בהזכרת השם ” (שו״ע יו״ד ר״ל:א) | It extends to the gravest case: an oath sworn on the Name. |
| Rama | “ ומ״מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר״ג ” (רמ״א יו״ד ר״ל:א) | The power is entire; its use is reserved for pressing need. |
| Rama | “ כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו ” (רמ״א יו״ד ר״ל:א) | A substantive limit: release must not reopen a transgression. |
| Rama | “ י״א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו ” (רמ״א יו״ד ר״ל:א) | An opinion (י״א) voiding, in property law, an act done in breach of an oath. |
| Shakh | “ אבל הב״ח שם פסק דספיקא דדינא הוי והמע״ה וכן עיקר ” (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד) | In practice, a doubt in law: the claimant bears the burden of proof. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן ר״ל · ♥ Support