דעת הרב — שיטת אדמו״ר הזקן על סימן י׳ (דיני כנפות הטלית)

טַלִּית שֶׁאֵין לָהּ אַרְבַּע כְּנָפוֹת — פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ". יֵשׁ לָהּ יוֹתֵר מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת — חַיֶּבֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ", וְהַאי קְרָא יְתֵירָה הוּא, אֶלָּא לְרַבּוֹת בַּעֲלַת חָמֵשׁ כְּנָפוֹת אוֹ יוֹתֵר שֶׁחַיֶּבֶת, וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת בַּעֲלַת חָמֵשׁ וּלְמַעֵט בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ? מְרַבֶּה אֲנִי בַּעֲלַת חָמֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ — אַרְבַּע, וּמוֹצִיא אֲנִי בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ שֶׁאֵין בִּכְלַל שָׁלֹשׁ — אַרְבַּע.

הפתיחה: פחות מד׳ כנפות פטור, יותר מד׳ חייב. הרב פותח את הסימן בדרשת שני הכתובים: "עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת" מפטיר פחות מד׳, ו"אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ" — קרא יתירא — בא לרבות בעלת חמש כנפות או יותר שחייבת. וטעם הריבוי: בעלת חמש יש בכללה ארבע, ובעלת שלוש אין בכללה ארבע. חידוש הרב: הוא מעגן את כל הסימן בדרשה כפולה זו — המבחן אינו מספר הקרנות המדויק אלא נוכחות הארבע.

וְהוֹאִיל וְלֹא נִתְרַבּוּ בַּעֲלַת חָמֵשׁ כְּנָפוֹת אוֹ יוֹתֵר אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אַרְבַּע כְּנָפוֹת, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁבַּעֲלַת חָמֵשׁ כְּנָפוֹת אוֹ יוֹתֵר — אֵין צָרִיךְ לְהָטִיל צִיצִית לְכָל כַּנְפוֹת הַטַּלִּית, אֶלָּא לְאַרְבַּע [מֵהֶם] בִּלְבַד. וְאִם עָבַר וְהֵטִיל לְחָמֵשׁ כְּנָפוֹת — עָבַר עַל "בַּל תּוֹסִיף".

בעלת ה׳ כנפות — מטילין רק בד׳. הואיל ובעלת חמש לא נתרבתה אלא מפני שיש בה ארבע, למד שאין מטילין ציצית לכל הכנפות אלא לארבע בלבד; והמטיל בחמש — עבר על "בַּל תּוֹסִיף". חידוש הרב: הוא מוציא את התוצאה הישירה מן הדרשה — החיוב על ארבע, לכן הציצית החמישית אינה תוספת תמימה אלא עבירת בל תוסיף.

כְּשֶׁהוּא מֵטִיל לְבַעֲלַת חָמֵשׁ אוֹ יוֹתֵר — יָטִיל בְּאַרְבַּע כְּנָפוֹת הַמְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ יוֹתֵר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת", וְהַמְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ [הֵן יוֹתֵר] נִכָּרִים שֶׁהֵן כְּנָפוֹת.

ארבע הכנפות המרוחקות. כשמטיל לבעלת חמש או יותר — יטיל בארבע המרוחקות זו מזו יותר, מפני "עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת", והמרוחקות ניכרים יותר שהן כנפות. חידוש הרב: הוא מספק את אמת המידה לבחירה (המרוחקת = הניכרת ביותר ככנף) כשיש לברור ארבע מתוך חמש.

טַלִּית שֶׁהָיָה לָהּ אַרְבַּע כְּנָפוֹת וְחָתַךְ קֶרֶן אֶחָד בַּאֲלַכְסוֹן וְעָשָׂהוּ שְׁתֵּי כְּנָפוֹת — הֲרֵי נַעֲשֵׂית בַּעֲלַת חָמֵשׁ כְּנָפוֹת וְנִשְׁאֲרָה בְּחִיּוּבָהּ. וְהוּא הַדִּין אִם חָתַךְ שְׁתֵּי קְרָנוֹת בַּאֲלַכְסוֹן — הֲרֵי נַעֲשֵׂית בַּעֲלַת שֵׁשׁ כְּנָפוֹת.

חיתוך קרן באלכסון → חמש כנפות. טלית שהיו לה ארבע כנפות וחתך קרן אחד באלכסון ועשאו שתיים — נעשית בעלת חמש ונשארה בחיובה; וכן אם חתך שתי קרנות — נעשית בעלת שש. חידוש הרב: הוא ממחיש את דין הסעיפים א-ג — חיתוך זווית מרבה כנפות בלי לבטל החיוב (הטלית שומרת על ארבע ה"כלולות").

אַף־עַל־פִּי שֶׁהֲלָכָה שֶׁבַּעֲלַת חֲמִשָּׁה כְּנָפוֹת אוֹ יוֹתֵר חַיֶּבֶת, מִכָּל מָקוֹם טוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בְּשׁוּם בֶּגֶד יוֹתֵר מֵאַרְבָּעָה כְּנָפוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין וּפוֹטְרִין אוֹתוֹ מִן הַצִּיצִית.

ההידור: לא לעשות יותר מד׳ כנפות. אף שהלכה שבעלת חמש או יותר חייבת, טוב לזהר לכתחילה שלא לעשות בשום בגד יותר מארבע כנפות, מפני שיש חולקין ופוטרין. חידוש הרב: הוא מוסיף זהירות לכתחילה (להסתפק בארבע כנפות) לצאת ממחלוקת הפוסקים הפוטרים מעבר לארבע.

מִי שֶׁהִגְבִּיהַּ כַּנְפוֹת טַלִּיתוֹ וְתָפַר הַכְּפָלִים עַד שֶׁנִּרְאָה כְּאִלּוּ הַכְּנָפוֹת מְקֻצָּעוֹת בְּעִגּוּל וְלֹא נִשְׁאַר שֵׁם כָּנָף, אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא נִפְטְרָה מִצִּיצִית, דְּכָל כַּמָּה שֶׁלֹּא חֲתָכָם לְגַמְרֵי מִן הַטַּלִּית מִכְּלָל דַּעֲדַיִן הוּא צָרִיךְ לָהֶם, וְסוֹפָם לַחֲזֹר לִתְחִלָּתָם, וַעֲדַיִן הֵם נֶחְשָׁבִים מִכְּלַל הַטַּלִּית, וַהֲרֵי יֵשׁ לָהּ אַרְבַּע כְּנָפוֹת. וְחַיָּב לְהָטִיל צִיצִית עַל מְקוֹם כָּנָף הָרִאשׁוֹן אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא עַכְשָׁו תָּפוּר לַבֶּגֶד, כֵּיוָן שֶׁסּוֹפוֹ לַחֲזֹר לִתְחִלָּתוֹ. וְאִם לֹא כָּפַל הַכְּנָפוֹת בְּעִגּוּל, רַק כְּפָלָם בְּעִנְיָן שֶׁנִּשְׁאַר עֲדַיִן שֵׁם קֶרֶן עַל מְקוֹם הַכֶּפֶל — מֵטִיל הַצִּיצִית עַל מְקוֹם הַכֶּפֶל, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תֹּאַר כָּנָף.

כפילת הכנפות ותפירתן אינה פוטרת. מי שהגביה כנפות טליתו ותפר הכפלים עד שנראה כאילו הכנפות מעוגלות ולא נשאר שם כנף — אינו פטור מציצית: כל זמן שלא חתכם לגמרי, עדיין צריך להם, וסופם לחזור לתחילתם, ונחשבים מכלל הטלית שיש בה ארבע כנפות. וחייב להטיל ציצית על מקום הכנף הראשון אף שהוא תפור. ואם לא כפל בעיגול אלא נשאר שם קרן — מטיל על מקום הכפל, שיש בו תואר כנף. חידוש הרב: הוא מבסס את קיום החיוב על "סופם לחזור לתחילתם" (הכפילה הפיכה) ומבחין בין כפל מעוגל (ציצית במקום הכנף הראשון) לכפל ששמר שם קרן (ציצית בכפל).

מַלְבּוּשִׁים שֶׁל עוֹר — פְּטוּרִים מִן הַצִּיצִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם", וְאֵין נִקְרָא בֶּגֶד אֶלָּא שֶׁנֶּאֱרַג.

מלבושי עור פטורים. מלבושי עור פטורים, שנאמר "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" — ואין נקרא "בֶּגֶד" אלא שנארג. חידוש הרב: הוא קובע את הגדרת "בגד" (אריג, לא עור) כהקדמה לדיני התערובת עור/בגד שלאחריו.

הָיָה רֹב הַטַּלִּית מִן הָעוֹר וּמִעוּטָהּ מִן הַבֶּגֶד, אַף עַל פִּי שֶׁכְּנָפֶיהָ הֵם גַּם כֵּן מֵהַבֶּגֶד — פְּטוּרָה. אֲבָל אִם רֻבָּהּ מִן הַבֶּגֶד וּמִעוּטָהּ מִן הָעוֹר, אַף־עַל־פִּי שֶׁכְּנָפֶיהָ הֵם גַּם כֵּן מִן הָעוֹר — חַיֶּבֶת, לְפִי שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר עִקַּר הַבֶּגֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ", מַשְׁמָע שֶׁחִיּוּב צִיצִית תָּלוּי בְּאוֹתוֹ חֵלֶק מֵהַבֶּגֶד הַמְכַסֶּה אֶת עִקַּר הַגּוּף.

הכל הולך אחר עיקר הבגד, לא הכנפות. רוב הטלית מן העור ומיעוטה בגד — אף שכנפיה בגד, פטורה; רובה בגד ומיעוטה עור — אף שכנפיה עור, חייבת, שהכל הולך אחר עיקר הבגד, שנאמר "אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ" — החיוב תלוי בחלק המכסה עיקר הגוף. חידוש הרב: הוא פוסק שהחיוב הולך אחר גוף הבגד (הרוב המכסה את הגוף), לא חומר הכנפות — מ"אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ".

אִם הַטַּלִּית שֶׁל עוֹר וּבֶגֶד תָּפוּר תַּחְתֶּיהָ — פְּטוּרָה. אֲבָל אִם הִיא שֶׁל בֶּגֶד וְעוֹר תָּפוּר תַּחְתֶּיהָ — חַיֶּבֶת, לְפִי שֶׁהַתַּחְתּוֹן טָפֵל לְעִקַּר הַבֶּגֶד.

הבטנה טפלה לעיקר הבגד. טלית של עור ובגד תפור תחתיה — פטורה; של בגד ועור תפור תחתיה — חייבת, שהתחתון טפל לעיקר הבגד. חידוש הרב: הוא מיישם את עיקרון סעיף ח על הבטנה התפורה — תמיד העיקר (החלק הנראה/העיקרי) קובע את החיוב.

הָיָה בָּהּ שְׁלֹשָׁה כְּנָפוֹת וְעָשָׂה בָּהּ שָׁלֹשׁ צִיצִית, וְאַחַר־כָּךְ עָשָׂה לָהּ עוֹד כָּנָף רְבִיעִי וְעָשָׂה גַּם בּוֹ צִיצִית — הֲרֵי הַשָּׁלֹשׁ צִיצִית הָרִאשׁוֹנִים פְּסוּלִים, וְצָרִיךְ לְהַתִּירָם וְלַחֲזֹר וּלְהָטִיל בַּטַּלִּית, לְפִי שֶׁמִּתְּחִלָּה כְּשֶׁהֵטִיל הַשָּׁלֹשׁ צִיצִית בַּבֶּגֶד — הָיְתָה עֲשִׂיָּתָן בִּפְסוּל, שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיְתָה הַטַּלִּית מְחֻיֶּבֶת בְּצִיצִית כְּלָל, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה בָּהּ עֲדַיִן אַרְבַּע כְּנָפוֹת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאַחַר־כָּךְ עָשָׂה בָּהּ גַּם הַכָּנָף הָרְבִיעִי, מִכָּל מָקוֹם אֵין הַשָּׁלֹשׁ צִיצִית הָרִאשׁוֹנִים חוֹזְרִים לִהְיוֹת כְּשֵׁרִים עַל יְדֵי כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהֶם עַצְמָן שׁוּם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ לְהַכְשִׁירָן, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה" — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר בִּפְסוּל.

לב הסימן: תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. היו בה שלוש כנפות ועשה בה שלוש ציצית, ואחר כך עשה כנף רביעי וציצית — השלוש הראשונים פסולים וצריך להתירם, שמתחילה כשהטיל לא היתה הטלית מחויבת כלל (לא היו בה ד׳ כנפות); ואף שעשה אחר כך כנף רביעי, אינם חוזרים להכשר, שלא עשה בהם מעשה חדש, והתורה אמרה "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה" — ולא מן העשוי כבר בפסול. חידוש הרב: זהו יסוד הסימן — המצוה צריכה להיעשות אחר החיוב; ציצית שנעשתה קודם שהטלית חייבת נשארת פסולה גם כשבא החיוב, באין מעשה חדש.

וְכֵן הַדִּין אִם אֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה בָּהּ אֶלָּא צִיצִית אַחַת, אוֹ אֲפִלּוּ אִם לֹא כָּרַךְ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת, וְאַחַר־כָּךְ הִשְׁלִימָהּ לְאַרְבַּע כְּנָפוֹת וְעָשָׂה בָּהֶן צִיצִית — צָרִיךְ לְהַתִּיר הַחֻלְיוֹת אוֹ הַצִּיצִית שֶׁנַּעֲשָׂה בִּפְסוּל וְלַחֲזֹר וְלַהֲטִילָם בַּטַּלִּית.

אפילו חוליא אחת שנעשתה קודם זמנה — פסולה. וכן אם לא עשה אלא ציצית אחת, או אפילו חוּלְיָא אחת, ואחר כך השלימה לארבע כנפות ועשה ציצית — צריך להתיר את החוליות או הציצית שנעשו בפסול ולחזור ולהטילם. חידוש הרב: הוא מרחיב את התעשה ולא מן העשוי עד המעשה הקטן ביותר (חוליא אחת) שנעשה קודם החיוב — כל שנעשה בפסול צריך להתירו ולעשותו מחדש.

אֲבָל כָּל הַצִּיצִית שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּטַּלִּית אַחַר שֶׁכְּבָר הָיְתָה בַּת אַרְבַּע כְּנָפוֹת — הֲרֵי הֵם כְּשֵׁרִים, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ תְּלוּיִין בַּטַּלִּית בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה הַטַּלִּית פְּסוּלָה מֵחֲמַת הַצִּיצִית שֶׁנַּעֲשׂוּ בִּפְסוּל, מִכָּל מָקוֹם לֹא נִפְסְלוּ עַל יְדֵי כָּךְ הַצִּיצִית, כֵּיוָן שֶׁהֵן עַצְמָן נַעֲשׂוּ בְּכַשְׁרוּת.

הצד השני: מה שנעשה אחר החיוב — כשר. אבל כל הציצית שנעשו אחר שכבר היתה בת ארבע כנפות — כשרים, אף שהיו תלויים בשעה שהטלית היתה פסולה מחמת הציצית שבפסול — לא נפסלו, שהן עצמן נעשו בכשרות. חידוש הרב: הוא מבדיל בחדות את כשרות כל ציצית כשלעצמה — התעשה ולא מן העשוי פוגע רק בחוט שנעשה בפסול, לא בשכנו שנעשה בזמנו.

טַלִּית שֶׁהָיְתָה אֲרֻכָּה כִּשְׁתַּיִם וְכוֹפְלָהּ לִשְׁתַּיִם וּמִתְעַטֵּף בָּהּ — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּטִילִין לָהּ צִיצִית כְּשֶׁהִיא כְּפוּלָה, דְּהַיְנוּ שְׁתֵּי צִיצִית בִּמְקוֹם הַכֶּפֶל — אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן, מִשּׁוּם דְּזֶה הַמָּקוֹם נִקְרָא "כָּנָף" בִּשְׁעַת הָעֲטִיפָה, שֶׁהַטַּלִּית הִיא כְּפוּלָה, וּשְׁתֵּי צִיצִית בְּקַרְנוֹת הָאֶחָד מִן רָאשֵׁי הַטַּלִּית הַתְּלוּיִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהָטִיל הַצִּיצִית בְּמָקוֹם הַנִּקְרָא כָּנָף כְּשֶׁהַטַּלִּית הִיא פְּשׁוּטָה, שֶׁהֲרֵי סְתָמָא עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּשֵּׁט וּכְמֻפְשֶׁטֶת דָּמִי כֵּיוָן שֶׁלֹּא תְּפָרָהּ, לָכֵן לֹא יָטִיל הַשְּׁתֵּי צִיצִית בִּמְקוֹם הַכֶּפֶל, מִשּׁוּם דִּכְשֶׁתִּתְפַּשֵּׁט הַטַּלִּית יִהְיוּ הַצִּיצִית בְּאֶמְצַע הַטַּלִּית, אֶלָּא יָטִיל בְּאַרְבַּע קַרְנוֹתֶיהָ הַפְּשׁוּטִים. וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר לָנוּ הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי, לָכֵן יִזָּהֵר כָּל אָדָם שֶׁלֹּא לְהִתְלַבֵּשׁ כְּלָל בְּטַלִּית כְּפוּלָה, אֶלָּא אִם כֵּן תְּפָרָהּ אַחַר שֶׁכְּפָלָהּ. וַאֲפִלּוּ לֹא תְּפָרָהּ אֶלָּא מֵרוּחַ אַחַת, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְפַּשֵּׁט עוֹד מִכְּפִילָתָהּ, לָכֵן לְדִבְרֵי הַכֹּל מְטִילִין לָהּ שְׁתֵּי צִיצִית בִּמְקוֹם הַכֶּפֶל, שֶׁהוּא הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא כָּנָף כְּשֶׁהַטַּלִּית כְּפוּלָה.

טלית כפולה — היכן מטילין? טלית ארוכה כשתיים שכופלה ומתעטף בה: יש אומרים שמטילין כשהיא כפולה — שתי ציצית במקום הכפל; ויש אומרים שמטילין במקום הכנף כשהיא פשוטה, שכמופשטת דמי כיון שלא תפרה. ומאחר שלא נתברר הלכה כמי — יזהר כל אדם שלא להתלבש בטלית כפולה אלא אם כן תפרה אחר שכפלה; ואפילו תפרה מרוח אחת — לדברי הכל מטילין שתי ציצית במקום הכפל. חידוש הרב: מול המחלוקת שלא נתבררה, הוא קובע הנהגה מאחדת — לתפור את הטלית הכפולה — שמפילה את הספק מכל הצדדים.

טַלִּית שֶׁהֵטִיל לָהּ שְׁתֵּי צִיצִית בְּכָנָף אֶחָד — הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה, שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל "בַּל תּוֹסִיף". וְאִם חָתַךְ צִיצִית אַחַת מֵהֶם, אֲפִלּוּ חָתַךְ אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְהֵנִיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה — הֲרֵי הִיא כְּשֵׁרָה. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁעֲשִׂיַּת הַשְּׁנִיָּה הָיְתָה בִּפְסוּל, שֶׁהֲרֵי בַּעֲשִׂיָּתָהּ עָבַר עַל "בַּל תּוֹסִיף", וּכְשֶׁחָתַךְ הָרִאשׁוֹנָה לֹא עָשָׂה שׁוּם מַעֲשֶׂה בְּהַשְּׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי הָיְתָה כְּבָר עֲשׂוּיָה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה" וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר בִּפְסוּל — אֲפִלּוּ הָכֵי הַשְּׁנִיָּה כְּשֵׁרָה, מִשּׁוּם דְּמַה שֶּׁהֵטִיל הַשְּׁנִיָּה בְּעוֹד שֶׁהָרִאשׁוֹנָה תְּלוּיָה בַּטַּלִּית, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר דְּ"בַל תּוֹסִיף" בַּעֲשִׂיָּה זוֹ, לָכֵן אֵין עֲשִׂיָּה זוֹ נֶחְשֶׁבֶת כְּלוּם, וּכְאִלּוּ לֹא עָשָׂה כְּלָל דָּמִי, וְאַחַר־כָּךְ כְּשֶׁחוֹתֵךְ אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמַכְשִׁיר אֶת הַטַּלִּית בְּהַשְּׁנִיָּה — חָשִׁיב יוֹתֵר לְמַעֲשֶׂה, וְנֶחְשָׁב לוֹ אָז חֲתִיכַת הָרִאשׁוֹנָה כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה הַשְּׁנִיָּה, וְאֵין כָּאן "תַּעֲשֶׂה — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר", שֶׁהֲרֵי לֹא הָיְתָה עֲשׂוּיָה עֲדַיִן, כֵּיוָן שֶׁעֲשִׂיָּתָהּ הָיְתָה בְּאִסּוּר — אֵין זוֹ נֶחְשֶׁבֶת עֲשִׂיָּה כְּלָל, וְעַכְשָׁו הוּא שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּמַה שֶּׁחוֹתֵךְ הָרִאשׁוֹנָה.

שתי ציצית בכנף → בל תוסיף, והתיקון. טלית שהטיל בה שתי ציצית בכנף אחד — פסולה, שעבר על "בַּל תּוֹסִיף"; ואם חתך אחת מהן — אפילו חתך הראשונה והניח השנייה — כשרה. שאף שעשיית השנייה היתה בפסול (בל תוסיף), כיון שנעשתה באיסור אינה נחשבת כלום ("כאילו לא עשה"), וכשחותך הראשונה ומכשיר בשנייה — חתיכת הראשונה נחשבת כאילו עושה השנייה, ואין כאן תעשה ולא מן העשוי. חידוש הרב: הוא מפתח דקדוק חריף — מעשה שנעשה באיסור (בל תוסיף) הוא "כלא נעשה", והחיתוך שלאחריו נחשב לעשיית השנייה — היוצאת מן התעשה ולא מן העשוי.

וְכֵן הַדִּין אִם הֵטִיל חָמֵשׁ צִיצִית בְּטַלִּית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חָמֵשׁ כְּנָפוֹת, וְאַחַר־כָּךְ חָתַךְ אֶחָד מֵהֶן, בֵּין שֶׁחָתַךְ אֶחָד מֵהָאַרְבַּע צִיצִית שֶׁהֵטִיל בַּתְּחִלָּה בֵּין שֶׁחָתַךְ אֶת צִיצִית הַחֲמִישִׁית שֶׁהֵטִיל בָּאַחֲרוֹנָה — הֲרֵי הַטַּלִּית כְּשֵׁרָה מִן הַטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר.

חמש ציצית בחמש כנפות, ואחר כך חותך אחת. וכן אם הטיל חמש ציצית בבעלת חמש כנפות, ואחר כך חתך אחת — בין שחתך אחת מהארבע הראשונות בין שחתך החמישית האחרונה — הטלית כשרה, מן הטעם שנתבאר (סעיף יד: עשיית התוספת בבל תוסיף אינה נחשבת, והחיתוך נחשב כמעשה). חידוש הרב: הוא מכליל את מנגנון סעיף יד למקרה חמש הכנפות — ולא משנה איזו מן החמש חותך, החיתוך מתקן שהיתֵר "לא נעשה".

מַלְבּוּשִׁים שֶׁהֵם סְתוּמִים לְמַעְלָה וּפְתוּחִים לְמַטָּה וְיֵשׁ לָהֶם אַרְבַּע כְּנָפוֹת, כְּגוֹן אֵלּוּ הַמַּלְבּוּשִׁין שֶׁפּוֹתְחִים אוֹתָם לְמַטָּה מִשְּׁנֵי צְדָדֵיהֶן, אִם רֻבָּם פָּתוּחַ — חַיָּבִים בְּצִיצִית. וְאִם רֻבָּם סָתוּם — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הָיָה כֻּלָּהּ סָתוּם, וְאֵין זֶה נִקְרָא כָּנָף, וּלְכָךְ הֵם פְּטוּרִים מִן הַצִּיצִית. וְאִם חֶצְיָהּ פָּתוּחַ וְחֶצְיָהּ סָתוּם — מְטִילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרָא וְחַיָּבִים בְּצִיצִית. אֲבָל אֵין מְבָרְכִין עָלָיו, דְּסָפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל. וְאֵין יוֹצְאִין בּוֹ בְּשַׁבָּת, דְּשֶׁמָּא פָּטוּר מִן הַצִּיצִית וַהֲרֵי הֵם כְּמַשְׁאוֹי. וַאֲפִלּוּ לְכַרְמְלִית שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר דְּרַבָּנָן — אֵין יוֹצְאִין בּוֹ, וְלֹא אָמְרוּ סְפֵק דִּבְרֵיהֶם לְהָקֵל — אֶלָּא כְּשֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה הַסָּפֵק אִסּוּר, אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְפֵק אִסּוּר דְּרַבָּנָן לְכַתְּחִלָּה.

הלב: רוב פתוח / רוב סתום / חצי-חצי. מלבושים סתומים למעלה ופתוחים למטה משני צדדים, ויש להם ד׳ כנפות: רֻבָּם פָּתוּחַ — חייבים; רֻבָּם סָתוּם — כאילו כולה סתום, אין זה כנף, ופטורים; חֶצְיָהּ-חֶצְיָהּ — מטילין לְחֻמְרָא וחייבים, אבל אין מברכין (ספק ברכות להקל); ואין יוצאין בו בשבת — שמא פטור והרי הם כמשאוי; ואפילו לכרמלית (איסור דרבנן) אין יוצאין, שלא אמרו ספק דרבנן להקל אלא כשכבר נעשה הספק, אבל אסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחילה. חידוש הרב: הוא משטר את שלושת המקרים, פוסק חצי-חצי לחומרא בלי ברכה, ואוסר לצאת בשבת (אף בכרמלית), ומבדיל בין יצירת ספק לבין טיפול בספק שכבר נולד.

מַלְבּוּשִׁים שֶׁהֵם פְּתוּחִים לְמַטָּה מִשְּׁנֵי צְדָדֵיהֶם, כְּגוֹן טַלִּיתוֹת קְטַנִּים שֶׁלָּנוּ, אִם רֻבָּם פָּתוּחַ וְהוּא רוֹצֶה לְפָטְרָן מִצִּיצִית עַל יְדֵי שֶׁיִּקְבַּע בּוֹ רְצוּעָה הַמְחַבֶּרֶת שְׁנֵי כַּנְפֵי הַמַּלְבּוּשִׁים מֵחֶצְיוֹ וּלְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רֻבּוֹ סָתוּם וְיִפָּטֵר מִן הַצִּיצִית — צָרִיךְ שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁיִּקְבַּע אֶת הָרְצוּעָה לְמַטָּה מִן הַחֲגוֹר דַּוְקָא, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֹב הַסָּתוּם רֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, דְּאִם לֹא כֵּן יִהְיֶה אָסוּר מִפְּנֵי מַרְאִית עַיִן. וְדַוְקָא כְּשֶׁקּוֹבֵעַ רְצוּעָה הַמְחַבֶּרֶת, אֲבָל אִם קוֹבֵעַ הַקְּרָסִים הַמְחַבְּרִים שְׁנֵי כַּנְפֵי הַמַּלְבּוּשׁ, אֲפִלּוּ אִם קוֹבֵעַ אוֹתָן לְמַטָּה מִן הַחֲגוֹר — אֵין מוֹעִיל כְּלוּם לִפָּטֵר מִן הַצִּיצִית, כֵּיוָן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְתֹּחַ אֶת הַקְּרָסִים בְּקַל — אֵין זֶה חָשׁוּב חִבּוּר כְּלָל, אִם לֹא שֶׁהַקְּרָסִים נִכְפָּפוֹת מְאֹד בְּעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְפָתְחָן אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה, אֲזַי הֵן חֲשׁוּבִין חִבּוּר וּמוֹעִילִין לִפְטֹר מִן הַצִּיצִית, אִם הֵם קְבוּעִין מֵהַחֲגוֹר וּלְמַטָּה.

הטלית קטן: הרצועה והקרסים. מלבושים פתוחים למטה משני צדדים, כגון טליתות קטנים שלנו: אם רובם פתוח ורוצה לפטרן ברְצוּעָה המחברת שני הכנפות מחציו ולמטה — צריך לקבעה למטה מן החגור דווקא, כדי שיהא רוב הסתום רוב הנראה לעיניים, ואם לא — אסור מפני מַרְאִית עַיִן. ודווקא רצועה; אבל קְרָסִים אף למטה מן החגור אינם מועילים לפטור, כיון שיכול לפותחם בקל — אין זה חיבור — אלא אם כן נכפפים מאוד שאי אפשר לפותחן אלא במעשה, אזי חיבור. חידוש הרב: הוא קובע את אמת המידה של "רוב הנראה לעיניים" (רצועה למטה מן החגור) משום מראית עין, ומבדיל בין רצועה (חיבור) לקרס (חיבור רק אם אינו נפתח בקל).

וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּטַלִּיתוֹת קְטַנִּים שֶׁלָּנוּ שֶׁמְּטִילִין בָּהֶם צִיצִית, שֶׁיִּהְיֶה רֻבּוֹ פָּתוּחַ מִשְּׁנֵי צְדָדָיו רֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם. וְגַם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִקְבֹּעַ בּוֹ קְרָסִים לְמַטָּה מִן הַחֲגוֹר. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא לְמַעְלָה מִן חֶצְיוֹ, כְּגוֹן שֶׁהַטַּלִּית־קָטָן אָרֹךְ מְאֹד, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. וַאֲפִלּוּ אִם אֵין הַקְּרָסִים נִכְפָּפִים מְאֹד בְּאֹפֶן שֶׁאֶפְשָׁר לְפָתְחָם בְּנָקֵל — אֲפִלּוּ הָכֵי אָסוּר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.

הנהגה מעשית לטלית קטן שלנו. לכן צריך לזהר בטליתות קטנים שלנו שמטילין בהם ציצית, שיהיה רובו פתוח משני צדדיו רוב הנראה לעיניים; וגם שלא לקבוע קרסים למטה מן החגור; ואפילו למעלה מחציו (אם הטלית קטן ארוך מאוד) — אסור מפני מַרְאִית הָעַיִן; ואפילו אין הקרסים נכפפים ואפשר לפותחם בנקל — אסור מפני מראית עין. חידוש הרב: הוא מתרגם להנהגה קונקרטית ל"טלית קטן שלנו" את דין סעיף יז — הפתיחה צריכה להישאר הרוב הנראה, ונמנעים מכל קרס היוצר מראית פתיחה כסתומה.

כַּנְפוֹת הַטַּלִּית שֶׁמְּטִילִין בָּהֶם צִיצִית — צָרִיךְ לִהְיוֹת מְרֻבָּעִים דַּוְקָא וְלֹא עֲגֻלִּים, שֶׁאֵין עִגּוּל נִקְרָא כָּנָף.

הכנפות צריכות להיות מרובעות. כנפות הטלית שמטילין בהם ציצית צריכות להיות מְרֻבָּעִים דווקא ולא עֲגֻלִּים, שאין עיגול נקרא כנף. חידוש הרב: הוא קובע את אמת המידה הגיאומטרית של הכנף — הזווית המרובעת; העיגול יוצא מהגדרת "כנף", וכפי שיתבאר (סעיף כב) משמש אף לפטור.

מִצְנֶפֶת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַרְבַּע כְּנָפוֹת — פְּטוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ" — פְּרָט לְמִצְנֶפֶת שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְכַסּוֹת אֶת הַגּוּף אֶלָּא אֶת הָרֹאשׁ בִּלְבַד. וַאֲפִלּוּ מִצְנֶפֶת שֶׁבְּאַרְצוֹת הַמַּעֲרָב שֶׁשְּׁנֵי רָאשֵׁי הַמִּצְנֶפֶת מֻשְׁלָכִים עַל כְּתֵפָם וְגוּפָם, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְכַּסֶּה בָּהּ רֹאשׁ[וֹ] וְרֻבּ[וֹ] — פְּטוּרָה, כֵּיוָן שֶׁעִקָּרָהּ לְכַסּוֹת הָרֹאשׁ עֲשׂוּיָה.

המצנפת פטורה — כְּסוּתְךָ ולא כסות הראש. מצנפת אף שיש לה ד׳ כנפות — פטורה, שנאמר "כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ" — פרט למצנפת שאינה עשויה לכסות הגוף אלא הראש בלבד; ואפילו מצנפת שבארצות המערב ששני ראשיה מושלכים על כתפם וגופם — אף שמתכסה בה ראשו ורובו — פטורה, שעיקרה לכסות הראש עשויה. חידוש הרב: הוא מחלץ את אמת המידה של עיקר השימוש (עיקרה לכסות הראש) — תכלית הבגד, לא מה שמכסה בפועל, מכריעה; אף המכסה את הגוף, אם עשוי לראש נשאר פטור.

סוּדָר שֶׁנּוֹתְנִין עַל צַוָּאר בְּמַלְכוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרָא בְּלָשׁוֹן עֲרָבִי "שיד" — פָּטוּר מִן הַצִּיצִית. אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁעוּר טַלִּית שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן טז, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנֶּהֱנֶה בּוֹ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעִקַּר הַנָּחָתָם אֵינָהּ לַהֲנָאַת כִּסּוּי אֶלָּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, לִצְרֹר בָּהֶם מָעוֹת וּלְקַנֵּחַ הַזֵּעָה — לֹא מִקְרֵי כְּסוּת כְּלָל.

הסודר ("שיד") פטור. סודר שנותנין על צוואר, שנקרא בערבי "שיד" — פטור מן הציצית, אף שיש בו שיעור טלית (כדלקמן סי׳ טז) ואף שנהנה בו מן החמה ומן הגשמים; כיון שעיקר הנחתו אינה להנאת כיסוי אלא להשתמש בו — לצרור בו מעות ולקנח הזיעה — לא מקרי כסות כלל. חידוש הרב: הוא מיישם את אמת המידה של סעיף כ (עיקר השימוש) על חפץ שימושי — מה שאינו עשוי ל"הנאת כיסוי" אינו "כסות" ונשאר פטור.

מַלְבּוּשִׁים שֶׁל גְּלִילוֹת אַשְׁכְּנַז וּסְפָרַד, שֶׁהֵם פְּתוּחִים מִלִּפְנֵיהֶם לְמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וְיֵשׁ לָהֶם אַרְבַּע כְּנָפוֹת, שְׁתַּיִם מִלְמַעְלָה וּשְׁתַּיִם מִלְּמַטָּה — פְּטוּרִים מִן הַצִּיצִית, מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר מִצְוַת צִיצִית הוּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁתֵּי צִיצִית לְפָנָיו וּשְׁתֵּי צִיצִית לְאַחֲרָיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ח, אֲבָל בְּאֵלּוּ הַמַּלְבּוּשִׁים שֶׁכָּל הָאַרְבַּע כְּנָפוֹת הֵם מִלְּפָנָיו וְאִי אֶפְשָׁר לְלָבְשָׁם בְּעִנְיָן אַחֵר — יֵשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתָן הַתּוֹרָה כְּלָל. וְלָכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל. אֲבָל כָּל יְרֵא שָׁמַיִם יַחֲמִיר לְעַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת קֶרֶן אַחַת עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ אַרְבַּע כְּנָפוֹת מְרֻבָּעִים.

מלבושים פתוחים מלפניהם — שתיים לפניו ושתיים לאחריו. מלבושי גלילות אשכנז וספרד, פתוחים מלפניהם למעלה ולמטה, ויש להם ד׳ כנפות (שתיים למעלה ושתיים למטה) — פטורים, מפני שעיקר מצות ציצית שיהיו שתי ציצית לפניו ושתי לאחריו (כמבואר סי׳ ח); וכאן כל הארבע מלפניו ואי אפשר ללבשם באופן אחר — יש לומר שלא חייבתן התורה כלל, ולכן נהגו להקל. אבל כל ירא שמים יחמיר לעשות קֶרֶן אחת עֲגֻלָּה, שלא יהיו לו ד׳ כנפות מרובעים. חידוש הרב: הוא מבסס את הפטור על מבנה המצוה (שתיים לפניו ושתיים לאחריו, סי׳ ח) ומציע לירא שמים תקנה פשוטה — לעגל קרן (כסעיף יט: עיגול אינו כנף).

מַלְבּוּשִׁים שֶׁקּוֹרִין "ראק", שֶׁמְּחֻבָּר לְמַעְלָה חֲתִיכַת בֶּגֶד מְרֻבַּעַת וּמֻנַּחַת עַל כְּתֵפוֹ מֵאֲחוֹרָיו, שֶׁקּוֹרִין "קאלנער" — פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית, שֶׁהֲרֵי לְצַד מַעְלָה אֵין לוֹ כְּנָפוֹת, רַק כַּנְפוֹת הַ"קאלנער" [הַ]מֻּנָּחִים מֵאֲחוֹרָיו, וְאֵין זֶה כְּנָפוֹת, הוֹאִיל וְאֵין שְׁתֵּי הַקְּרָנוֹת שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו מְכֻוָּנוֹת כְּנֶגֶד הַכְּנָפוֹת שֶׁמִּלְּפָנָיו, וְלָכֵן אֵין נִקְרָאִים כְּנָפוֹת כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן קְצֵה הַבֶּגֶד, וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי כְּנָפוֹת בְּאֶמְצַע הַבֶּגֶד, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָטִיל שָׁם צִיצִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה כָּנָף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה.

ה"ראק" עם הצווארון המרובע ("קאלנער"). מלבושים שקורין "ראק", שמחובר למעלה חתיכת בגד מרובעת מונחת על כתפו מאחוריו ("קאלנער") — פטורים: למעלה אין לו כנפות, רק כנפות ה"קאלנער" שמאחוריו, ואין זה כנפות, הואיל ואין הקרנות מאחוריו מכוונות כנגד הכנפות שמלפניו; ולכן אינם נקראים כנפות, מפני שאינן קצה הבגד — ודומה לתופר שתי כנפות באמצע הבגד, שאין צריך להטיל שם ציצית. חידוש הרב: הוא חותם את הסימן בהגדרה הדקה ביותר של הכנף — לא רק זווית מרובעת (סעיף יט) ומכוונת לפניו/לאחריו (סעיף כב), אלא קצה הבגד עצמו; חתיכה מוספת (הצווארון) אינה כנף, אף שהיא מרובעת.