Why a Level 4 devoted to the Alter Rebbe ? The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch is not a commentary on the Mehaber (מחבר) — it is a complete, self-standing Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Habad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its singularity : it combines halakha (הלכה) + טעמי המצוות + inner dimension in one work, and rules with a unique Talmudic rigor.
For Habad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the deciding authority. This page gathers the Rav’s way on siman ק״ג — מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ, a matter treated with modesty. In the Rav it unfolds over ג׳ סְעִיפִים (three seifim) : the רוּחַ מִלְּמַטָּה בַּתְּפִלָּה and מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, the נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל with the distinction between בֵּיתוֹ and צִבּוּר and the כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, and finally the הַמִּתְעַטֵּשׁ — a bad sign and a good sign.
שולחן ערוך הרב — סימן ק״ג — מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ
The full text of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch
שולחן ערוך הרב, סימן ק״ג — מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ — וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים
The Alter Rebbe’s own text (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.103), followed by our English translation. The siman has three seifim (ג׳ סְעִיפִים ; seif k → .103.k).
סעיף א רוּחַ מִלְּמַטָּה בַּתְּפִלָּה — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.
מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים:הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְיָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה (הָרוּחַ) [הָרֵיחַ] וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק:
רוּחַ מִלְּמַטָּה. One who was standing in the Amida (עוֹמֵד בִּתְפִלָּה) and from whom wind went out from below (רוּחַ מִלְּמַטָּה) — מַמְתִּין : he waits until the smell dissipates (עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ), then חוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק — he returns to the place where he stopped. The prayer is not invalidated : he waits discreetly and completes it.
סעיף ב נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל — מִנְהַג עַכְשָׁו, כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת ; וְאִם יָכוֹל — חַיָּב לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ.
בִּקֵּשׁ לָצֵאת מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה וְנִצְטַעֵר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ — הוֹלֵךְ לַאֲחוֹרָיו ד׳ אַמּוֹת וּמוֹצִיא הָרוּחַ. וְלֹא יֵלֵךְ לִצְדָדִים, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ פָּנָיו מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד הַמָּקוֹם שֶׁהִתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּפוֹסֵק לְגַמְרֵי וְאֵין כַּוָּנָתוֹ לַחֲזֹר לִתְפִלָּתוֹ. וּמַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְאוֹמֵר: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִמָּתֵנוּ, חֶרְפָּה וּכְלִמָּה בְּחַיֵּינוּ, רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּמוֹתֵנוּ״, וְאֵין אֲמִירָה זוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה, הוֹאִיל וּכְבָר מֻפְסֶקֶת תְּפִלָּתוֹ עַל יְדֵי הָרוּחַ, וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. וְלֹא יִגְמֹר תְּפִלָּתוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַחֵק שָׁם, הוֹאִיל וּכְבָר הִתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל כָּאן וְקָבְעָה הַשְּׁכִינָה מָקוֹם כָּאן, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לְהִתְעַטֵּשׁ נִתְרַחֵק מִמְּקוֹם הַשְּׁכִינָה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הוּא לַחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁקָּבַע לַשְּׁכִינָה. וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ אֲפִלּוּ הַמְדַקְדְּקִים לְהַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת וְלוֹמַר ״רִבּוֹן וְכו׳״. וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ זְכוּת לוֹמַר שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ לְהַרְחִיק אֶלָּא כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ, אֲבָל כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר שֶׁזֶּה לוֹ בִּזָּיוֹן גָּדוֹל שֶׁנִּרְאֶה לַכֹּל בָּשְׁתּוֹ וּכְלִמָּתוֹ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלָל, שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. וְכֵיוָן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק, אֵין לוֹמַר גַּם כֵּן ״רִבּוֹן כו׳״, כֵּיוָן שֶׁאֵין חֶרְפָּתוֹ וּכְלִמָּתוֹ נִכֶּרֶת, רַק מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ. וְכָל זֶה כְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ, אֲבָל אִם יָכוֹל — חַיָּב לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהָפִיחַ בַּתְּפִלָּה, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם ״בַּל תְּשַׁקְּצוּ״. וַאֲפִלּוּ אִם נִצְרָךְ לִנְקָבָיו — יַעֲמִיד עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ב:
נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל. summary : one in great distress who cannot contain himself (אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ) — would walk ד׳ אַמּוֹת back ; not to the sides, for his face must stay כְּנֶגֶד the place he began, lest he seem to interrupt entirely. He waits until the smell dissipates and says « רִבּוֹן הָעוֹלָמִים » — which is not a הֶפְסֵק, his prayer being already suspended — then returns to his place and to the point where he stopped. Today even the meticulous (הַמְדַקְדְּקִים) no longer distance themselves or say the « רִבּוֹן » ; some justify it : distancing was required only at home, but in the congregation (בְּצִבּוּר), where it would be a great, visible embarrassment, he does not distance at all — שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת — nor does he say the « רִבּוֹן », merely waiting until the smell dissipates. All this when he cannot contain himself ; but if he can — he is obligated to contain himself as much as possible, and there is no « בַּל תְּשַׁקְּצוּ » in this ; likewise if he needs to relieve himself (see סִימָן צ״ב).
סעיף ג הַמִּתְעַטֵּשׁ — מִלְּמַטָּה סִימָן רַע לוֹ, מִלְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ.
הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ מִלְּמַטָּה, אֲפִלּוּ הֲפָחָה מוּעֶטֶת שֶׁאֵינָהּ מַשְׁמַעַת קוֹל — סִימָן רַע לוֹ, מִלְמַעְלָה — סִימָן יָפֶה לוֹ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַטָּה שֶׁהָעִטּוּשׁ הוּא נוֹחַ לָאָדָם — כָּךְ עוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְמַעְלָה לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ:
הַמִּתְעַטֵּשׁ. During the Amida : from below (מִלְּמַטָּה), even a slight one that makes no sound (הֲפָחָה מוּעֶטֶת שֶׁאֵינָהּ מַשְׁמַעַת קוֹל) — סִימָן רַע לוֹ ; from above (מִלְמַעְלָה), a sneeze — סִימָן יָפֶה לוֹ : just as they give him relief (נַחַת רוּחַ) from below, the sneeze being pleasant to a person, so they give him relief from above, לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ — to fulfill his request.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ק״ג (Kehot edition, ג׳ סְעִיפִים). Translation : DAAT. No passage is cited beyond this verifiable text.
היסוד — מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ
The yesod : רוח or עיטוש during the Amida
The Alter Rebbe’s reading of this siman unfolds along three axes, all marked by modesty. First the רוּחַ מִלְּמַטָּה בַּתְּפִלָּה and מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ. Then the נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל with the distinction between בֵּיתוֹ and צִבּוּר and the כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. Finally the הַמִּתְעַטֵּשׁ — a bad sign and a good sign.
רוּחַ בַּתְּפִלָּה — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ
Wind during the Amida — waiting until the smell dissipates
The principle. Standing in the Amida, wind having gone out from below — one neither distances nor speaks : מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, then חוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק (seif א).
The consequence. The prayer is not invalidated ; the waiting preserves the dignity of the place of תְּפִלָּה. Cf. siman 97 (הפסק ונקיון בתפילה).
נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל — כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת
In great distress and unable to contain oneself
The principle. One who cannot contain himself once distanced ד׳ אַמּוֹת and said the « רִבּוֹן » ; but עַכְשָׁו this is no longer the practice, and especially בְּצִבּוּר — שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת — he merely waits (seif ב).
The consequence. If he can contain himself, he is obligated to, and there is no « בַּל תְּשַׁקְּצוּ ». Cf. siman 92 (העמדת עצמו בתפילה).
הַמִּתְעַטֵּשׁ — סִימָן רַע וְסִימָן יָפֶה
The sneeze — an unfavorable or favorable sign
The principle. From below, even a slight one — סִימָן רַע לוֹ ; from above, a sneeze — סִימָן יָפֶה לוֹ, נַחַת רוּחַ לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתוֹ (seif ג).
The consequence. The worshipper is not alarmed : he continues his תְּפִלָּה with composure. Cf. siman 104 (הפסק וסדר בתפילה).
A note for study. The scope of this siman — the מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, the כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת and the סִימָן of the הַמִּתְעַטֵּשׁ — bears on the discreet conduct of the worshipper during the Amida. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav’s text, with modesty and adding nothing invented. For deep study and personal conduct, study with a Habad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe’s psak
A comparison of the Alter Rebbe’s way with those of the Mehaber, the Mishna Beroura (משנה ברורה) and the Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) on the key points of siman ק״ג. The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it shows the Rav’s own sensibility as it emerges from his three seifim.
| Topic | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | The Alter Rebbe’s way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| רוּחַ מִלְּמַטָּה בַּתְּפִלָּה | או״ח ק״ג — יָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה, מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. | מ״ב ק״ג — גֶּדֶר הַהַמְתָּנָה וְשֶׁאֵין בָּזֶה הֶפְסֵק. | ערוה״ש ק״ג — דִּין הָרוּחַ שֶׁנִּזְדַּמְּנָה בַּתְּפִלָּה. | The Alter Rebbe’s way — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק (סעיף א). |
| נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל וּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת | או״ח ק״ג — הוֹלֵךְ לַאֲחוֹרָיו ד׳ אַמּוֹת וְאוֹמֵר ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים״ ; וּבַהַגָּה : בְּצִבּוּר אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק. | מ״ב ק״ג — מִנְהַג עַכְשָׁו וּתְנַאי הַהַרְחָקָה. | ערוה״ש ק״ג — גֶּדֶר הָאִי אֶפְשָׁר לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ. | The Alter Rebbe’s way — עַכְשָׁו אַף הַמְדַקְדְּקִים אֵין מַרְחִיקִין וְאֵין אוֹמְרִים ״רִבּוֹן״ ; בְּצִבּוּר — שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת ; וְאִם יָכוֹל — חַיָּב לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ (סעיף ב). |
| הַמִּתְעַטֵּשׁ — סִימָן | או״ח ק״ג — מִלְּמַטָּה סִימָן רַע לוֹ, מִלְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ. | מ״ב ק״ג — טַעַם הַסִּימָן וְהַנְהָגָה בּוֹ. | ערוה״ש ק״ג — עִנְיַן הָעִטּוּשׁ בַּתְּפִלָּה. | The Alter Rebbe’s way — אֲפִלּוּ הֲפָחָה מוּעֶטֶת מִלְּמַטָּה סִימָן רַע ; מִלְמַעְלָה נַחַת רוּחַ לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתוֹ (סעיף ג). |
Table drawn from the Mehaber’s text (Orah Haïm ק״ג, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yossef, Tour, Rambam, Terumat Hadeshen סי׳ ט״ז, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot כ״ד, כ״ה). The Alter Rebbe column rests on the real text of the Shulchan Arukh HaRav (ג׳ סְעִיפִים) reproduced in §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
The lines of force of the Rav’s way on this siman
Three orientations that mark the Alter Rebbe’s sensibility on this siman. Each follows the structure : principle of the siman → the Rav’s reading → practical consequence. Each line rests on the Rav’s real text (§1).
קו א — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ
Line 1 — waiting until the smell dissipates
Principle of the siman : רוּחַ מִלְּמַטָּה בַּתְּפִלָּה — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק (סעיף א).
The Rav’s reading : the Amida continues and is not invalidated ; the waiting honors the dignity of the place of תְּפִלָּה. Cf. siman 97.
Practical consequence : neither speak nor move — wait in silence, then return to the point where he stopped.
קו ב — כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת וּמִנְהַג עַכְשָׁו
Line 2 — the dignity of persons and the practice of today
Principle of the siman : נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל — עַכְשָׁו אֵין מַרְחִיקִין וְאֵין אוֹמְרִים ״רִבּוֹן״, וּבְצִבּוּר שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת (סעיף ב).
The Rav’s reading : the halakha is careful to spare the worshipper’s visible embarrassment. Cf. siman 92.
Practical consequence : in the congregation one does not draw attention : one waits discreetly until the smell dissipates.
קו ג — לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ וְהַסִּימָן
Line 3 — containing oneself when able, and the sign
Principle of the siman : אִם יָכוֹל — חַיָּב לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ, וְאֵין בָּזֶה ״בַּל תְּשַׁקְּצוּ״ ; וְהַמִּתְעַטֵּשׁ מִלְּמַטָּה סִימָן רַע וּמִלְמַעְלָה סִימָן יָפֶה (סעיפים ב-ג).
The Rav’s reading : the effort of restraint belongs to the respect owed to the תְּפִלָּה, without excessive stringency. Cf. siman 104.
Practical consequence : contain oneself as far as possible ; and do not be troubled by the סִימָן — continue with composure.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
Habad practice
Points of conduct that follow directly from siman ק״ג in the sensibility of the Alter Rebbe and Habad — presented with modesty, at the level of the principle, deferring to the Rav for the detail of cases.
For the Habad Hassid — Siman ק״ג (מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ)
- ① רוּחַ בַּתְּפִלָּה. Wind gone out from below during the Amida — one neither distances nor speaks : מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, then returns to the point where he stopped. Basis : SA HaRav ק״ג seif א.
- ② נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל. Today one no longer distances ד׳ אַמּוֹת nor says the « רִבּוֹן » ; especially בְּצִבּוּר — שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת — one merely waits. Basis : SA HaRav ק״ג seif ב.
- ③ אִם יָכוֹל. If he can contain himself — he is obligated as far as possible, and there is no « בַּל תְּשַׁקְּצוּ » ; likewise if he needs to relieve himself (see סִימָן צ״ב). Basis : SA HaRav ק״ג seif ב.
- ④ הַמִּתְעַטֵּשׁ. From below, even a slight one — סִימָן רַע ; from above, a sneeze — סִימָן יָפֶה. One is not alarmed : one continues the תְּפִלָּה. Basis : SA HaRav ק״ג seif ג.
⚠ This section presents Habad conduct grounded in the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch, siman ק״ג (real text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic decision for a particular case. For any concrete question — the מַמְתִּין, the כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, the לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ — consult your Rav, and for Habad, a Habad Rav.