Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman ק״ט — דִּין אֵיךְ יִתְנַהֵג הַיָּחִיד לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ עִם הַצִּבּוּר. Chez le Rav, le siman se déploie en ה׳ סְעִיפִים (cinq seifim) : מָתַי יַתְחִיל הַיָּחִיד (rejoindre קְדֻשָּׁה et קַדִּישׁ), l’attente jusqu’à ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ et la שְׁחִיָּה עִם הַצִּבּוּר בְּ״מוֹדִים״, l’אֲמִירַת הַקְּדֻשָּׁה מִלָּה בְּמִלָּה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, le סֵדֶר הָעֲדִיפוּיוֹת (מוּטָב לְבַטֵּל מוֹדִים), et les קְדֻשּׁוֹת שָׁווֹת וְשֶׁאֵינָן שָׁווֹת.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן ק״ט — דִּין אֵיךְ יִתְנַהֵג הַיָּחִיד לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ עִם הַצִּבּוּר
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן ק״ט — דִּין אֵיךְ יִתְנַהֵג הַיָּחִיד לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ עִם הַצִּבּוּר — וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.109), suivi de notre traduction française. Le siman comporte cinq seifim (ה׳ סְעִיפִים ; seif k → .109.k).
סעיף א הַנִּכְנָס וּמָצָא צִבּוּר מִתְפַּלְלִין — אִם יָכוֹל לִגְמֹר קֹדֶם קְדֻשָּׁה יִתְפַּלֵּל.
דִּין אֵיךְ יִתְנַהֵג הַיָּחִיד לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ עִם הַצִּבּוּר וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים:הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר מִתְפַּלְלִין י״ח (שֶׁל מִנְחָה) וְאֵין הַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת עֲדַיִן, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל י״ח וְלִגְמֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיַּעֲנֶה אָמֵן אַחַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״, שֶׁאָמֵן זֶה חָשׁוּב כִּקְדֻשָּׁה. וְאִם שָׁמַע כְּבָר קְדֻשָּׁה אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׁמַע אַחַר כָּךְ — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין. וְאִם מָצָא הַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין עַרְבִית, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר עַד שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְקַדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר י״ח בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לַעֲנוֹת אַחֲרָיו ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ו אֲפִלּוּ אִם לֹא יוּכַל לַעֲנוֹת ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע כְּבָר קַדִּישׁ בְּעַרְבִית, לְפִי שֶׁהַקַּדִּישׁ אֵין לוֹ קִצְבָּה. וּמִכָּל מָקוֹם, הַקַּדִּישִׁים שֶׁמִּן ״עָלֵינוּ״ וְאֵילָךְ, בֵּין בַּשַּׁחַר בֵּין בָּעֶרֶב, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן אֶלָּא מִנְהָג — אֶפְשָׁר שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עֲלֵיהֶם. אֲבָל אִם פּוֹרְסִים עַל ״שְׁמַע״ וְהוּא לֹא שָׁמַע עֲדַיִן ״בָּרְכוּ״ — צָרִיךְ לְהַמְתִּין בִּשְׁבִיל ״בָּרְכוּ״, וַאֲפִלּוּ אִם אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּלֹא קַדִּישׁ כְּגוֹן בְּעַרְבִית:
הַנִּכְנָס וּמָצָא צִבּוּר מִתְפַּלְלִין. Celui qui entre à la synagogue et trouve le ציבור à la עמידה (של מנחה), la שעה n’étant pas encore passée : s’il peut commencer et finir avant que le שליח צבור n’arrive à la קְדֻשָּׁה — יִתְפַּלֵּל ; sinon — il attend de pouvoir répondre אמן après « הָאֵל הַקָּדוֹשׁ » (cet אמן vaut comme קְדֻשָּׁה). À ערבית, il attend de pouvoir répondre יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא au קַדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר י״ח (עיין סימן נ״ו), car le קַדִּישׁ אֵין לוֹ קִצְבָּה. Les קדישים depuis « עָלֵינוּ » ne sont que מנהג ; mais pour « בָּרְכוּ » (פורסין על שמע) — צָרִיךְ לְהַמְתִּין.
סעיף ב עַד ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ ; וְאִם לָאו — עַד לְאַחַר ״מוֹדִים״, לִשְׁחוֹת עִם הַצִּבּוּר.
וְאִם נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחַר קְדֻשָּׁה, אוֹ שֶׁנִּכְנַס קֹדֶם לָכֵן וְהִמְתִּין עַד לְאַחַר כָּךְ, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּכְדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ שֶׁאָמֵן זֶה גַּם כֵּן חָשׁוּב כִּקְדֻשָּׁה וְקַדִּישׁ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל עַד לְאַחַר ״מוֹדִים״. וְכֵן בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וּמוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁאֵין בָּהֶם אָמֵן שֶׁל ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ — לֹא יִתְפַּלֵּל אֶלָּא אִם כֵּן יָכוֹל לִגְמֹר קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁחֶה עִם הַצִּבּוּר בְּ״מוֹדִים״, שֶׁאִם הֵם יִכְרְעוּ וְהוּא לֹא יִכְרַע עִמָּהֶם — יְהֵא נִרְאֶה כְּכוֹפֵר בְּמִי שֶׁחֲבֵרָיו כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לוֹ (וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצִּבּוּר כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים כְּגוֹן בְּ״עָלֵינוּ״). וְהוּא הַדִּין אִם יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְ״מוֹדִים״, אוֹ לְאַחַת מֵהַבְּרָכוֹת שֶׁשּׁוֹחִים בָּהֶן כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״ — יִתְפַּלֵּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָכוֹל לוֹמַר ״מוֹדִים״ שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹחֶה עִמָּהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמוּסָף אוֹ בְּמִנְחָה, אוֹ אֲפִלּוּ בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וּמַמְתִּין קֹדֶם חֲתִימַת ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״. אֲבָל אִם אָמַר עַד ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לְהַמְתִּין וְלַעֲנוֹת מִשּׁוּם סְמִיכַת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וּמֻכְרָח לְהַתְחִיל וּלְהִתְפַּלֵּל מִיָּד וְנִזְדַּמֵּן לוֹ שֶׁמַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״ וְהוּא בְּאַחַת הַבְּרָכוֹת בְּאֶמְצָעָן — יִשְׁחֶה עִמּוֹ, שֶׁמֻּתָּר לִשְׁחוֹת בְּאֶמְצַע כָּל הַבְּרָכוֹת. אֲבָל אִם אֵינוֹ מֻכְרָח לְהַתְחִיל מִיָּד — לֹא יַתְחִיל עַל סְמַךְ שֶׁיִּשְׁחֶה בְּאֶמְצַע אֵיזוֹ בְּרָכָה, כִּי שֶׁמָּא לֹא יוּכַל לְצַמְצֵם שֶׁיִּהְיֶה בְּאֶמְצַע בְּרָכָה כְּשֶׁמַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״ אֶלָּא יִהְיֶה בִּתְחִלַּת בְּרָכָה אוֹ בְּסוֹפָהּ וְאֵין שׁוֹחִין בִּתְחִלַּת בְּרָכָה אוֹ בְּסוֹפָהּ אֶלָּא בְּאָבוֹת וְהוֹדָאָה בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (קל״ג) [קי״ג], וְאִם יִתֵּן לִבּוֹ לְצַמְצֵם בָּזֶה — יִטָּרֵד וְלֹא יְכַוֵּן יָפֶה בִּתְפִלָּתוֹ:
עַד ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ וְ״מוֹדִים״. Entré après la קְדֻשָּׁה : s’il peut finir avant que le שליח צבור n’arrive à « שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה » pour répondre אמן (qui vaut comme קְדֻשָּׁה et קַדִּישׁ) — יִתְפַּלֵּל ; sinon — אַל יִתְפַּלֵּל jusqu’après « מוֹדִים », afin de שׁוֹחֶה avec le ציבור (sinon כְּכוֹפֵר). À שבת, יו״ט et מוסף ר״ח (sans אמן de שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה) — seulement s’il peut atteindre « מוֹדִים ». À שחרית on attend avant חתימת « גָּאַל יִשְׂרָאֵל » ; passé cela (סמיכת גאולה לתפלה) il commence מיד, et s’il se trouve בְּאֶמְצַע une ברכה quand le ציבור dit מודים — יִשְׁחֶה עִמּוֹ (עיין סימן קי״ג).
סעיף ג הַמַּתְחִיל עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — אוֹמֵר עִמּוֹ מִלָּה בְּמִלָּה כָּל הַקְּדֻשָּׁה.
וּכְשֶׁהוּא מֻכְרָח לְהַתְחִיל מִיָּד וּמַתְחִיל עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, כְּשֶׁיַּגִּיעַ עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״נַקְדִּישָׁךְ״ אוֹ לִ״נְקַדֵּשׁ״ כְּפִי נֻסַּח מְדִינוֹת אֵלּוּ — יֹאמַר עִמּוֹ מִלָּה בְּמִלָּה כָּל נֻסַּח הַקְּדֻשָּׁה כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר, שֶׁאַף שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר קְדֻשָּׁה בִּתְפִלָּתוֹ — כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֵינוֹ נִקְרָא יָחִיד. וְכֵן יֹאמַר עִמּוֹ מִלָּה בְּמִלָּה כָּל נֻסַּח בִּרְכַּת ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ וּבִרְכַּת ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, כְּדֵי שֶׁיְּסַיֵּם הַבְּרָכָה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּיַחַד, וְשׁוּב אֵין צָרִיךְ לַעֲנוֹת אָמֵן, כְּמוֹ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֵין צָרִיךְ שֶׁהַצִּבּוּר עוֹנִים אַחֲרָיו, וַעֲנִיַּת הַצִּבּוּר הִיא גַּם כֵּן עַל בְּרָכוֹת שֶׁל זֶה. וְגַם יְכַוֵּן שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״ יַגִּיעַ גַּם הוּא לְ״מוֹדִים״ אוֹ לְ״הַטּוֹב שִׁמְךָ״, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁחֶה גַּם הוּא עִם הַצִּבּוּר בְּ״מוֹדִים״. וְאִם יָכוֹל לִגְמֹר כָּל הַתְּפִלָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְסִיּוּם ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ — יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ אַחַר סִיּוּם ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. וְכָל זֶה כְּשֶׁמֻּכְרָח לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד מִשּׁוּם סְמִיכַת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת, אֲבָל אִם אֵינוֹ מֻכְרָח — לֹא יַתְחִיל עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְלוֹמַר עִמּוֹ נֻסַּח הַקְּדֻשָּׁה, לְפִי שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִשְׁתֹּק וְלִשְׁמֹעַ נֻסַּח הַקְּדֻשָּׁה מִפִּי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְלַעֲנוֹת אַחֲרָיו ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״ וְ״יִמְלֹךְ״ בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ״ה:
הַמַּתְחִיל עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. Contraint de commencer מיד avec le שליח צבור : arrivé à « נַקְדִּישָׁךְ »/« נְקַדֵּשׁ » — il dit avec lui מִלָּה בְּמִלָּה toute la קְדֻשָּׁה (car en disant avec le ש״צ אֵינוֹ נִקְרָא יָחִיד) ; de même les ברכות « הָאֵל הַקָּדוֹשׁ » et « שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה », pour סיים ensemble sans avoir à répondre אמן. Il vise que « מוֹדִים » du ש״צ coïncide avec son « מוֹדִים »/« הַטּוֹב שִׁמְךָ ». Tout cela seulement quand il est מוכרח (סמיכת גאולה / השעה עוברת) ; sinon לְכַתְּחִלָּה il se tait, écoute, et répond קָדוֹשׁ / בָּרוּךְ / יִמְלֹךְ (עיין סימן קכ״ה).
סעיף ד מוּטָב לְבַטֵּל ״מוֹדִים״ מִלְּבַטֵּל ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״.
מִי שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת תֵּכֶף אַחַר קְדֻשָּׁה, וְאִם יַמְתִּין עַד אַחַר שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״ לֹא יוּכַל לַעֲנוֹת ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ (אַחַר הַקַּדִּישׁ) שֶׁאַחַר י״ח, וְאִם יַמְתִּין עַד אַחַר הַקַּדִּישׁ יַעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה אוֹ לֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית עִם הַצִּבּוּר — יַתְחִיל מִיָּד, שֶׁמּוּטָב לְבַטֵּל ״מוֹדִים״ מִלְּבַטֵּל ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״. וְהוּא הַדִּין אִם בָּא סָמוּךְ לִקְדֻשָּׁה, וְאִם יַתְחִיל מִיָּד לֹא יוּכַל לוֹמַר קְדֻשָּׁה, וְאִם יַמְתִּין עַד אַחַר קְדֻשָּׁה לֹא יוּכַל לוֹמַר ״מוֹדִים״, וְאִם יַמְתִּין עַד אַחַר ״מוֹדִים״ יַעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה — יַתְחִיל אַחַר קְדֻשָּׁה, שֶׁמּוּטָב לְבַטֵּל ״מוֹדִים״ מִקְּדֻשָּׁה עִם הַצִּבּוּר. וְאִם בָּא סָמוּךְ לַקַּדִּישׁ, וְאִם יִתְפַּלֵּל תֵּכֶף יְבַטֵּל ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, וְאִם יַמְתִּין עַד אַחַר קַדִּישׁ לֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית עִם הַצִּבּוּר — מוּטָב לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר:
סֵדֶר הָעֲדִיפוּיוֹת — מוּטָב לְבַטֵּל. Venu juste après la קְדֻשָּׁה : s’il attend מודים il perdra « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » ; מוּטָב לְבַטֵּל « מוֹדִים » que de perdre אמן יש״ר. Venu סָמוּךְ לִקְדֻשָּׁה : il commence après la קְדֻשָּׁה — מוּטָב לְבַטֵּל « מוֹדִים » מִקְּדֻשָּׁה. Venu סָמוּךְ לַקַּדִּישׁ : מוּטָב לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר.
סעיף ה קְדֻשַּׁת ״וּבָא לְצִיּוֹן״ וְ״יוֹצֵר״ — אֵינוֹ אוֹמֵר עִמָּהֶם קָדוֹשׁ.
יָחִיד הָעוֹמֵד בִּתְפִלַּת י״ח וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם קְדֻשָּׁה הָיוּ הַצִּבּוּר אוֹמְרִים קְדֻשַּׁת ״וּבָא לְצִיּוֹן״ אוֹ קְדֻשַּׁת ״יוֹצֵר״ — אֵינוֹ אוֹמֵר עִמָּהֶם קָדוֹשׁ, לְפִי שֶׁאֵין הַקְּדֻשּׁוֹת שָׁווֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהוּא הַדִּין אִם הָיָה הַצִּבּוּר אוֹמְרִים קְדֻשַּׁת מוּסָף וְהַיָּחִיד מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית — אֵינוֹ אוֹמֵר עִמָּהֶם ״קָדוֹשׁ״, שֶׁאֵין הַקְּדֻשּׁוֹת שָׁווֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקְּדֻשַּׁת שַׁחֲרִית וּקְדֻשַּׁת מוּסָף נִקְרָאוֹת קְדֻשּׁוֹת שָׁווֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן קְדֻשַּׁת ״וּבָא לְצִיּוֹן״ וּקְדֻשַּׁת ״יוֹצֵר״ שֶׁאֵינָן אֶלָּא סִפּוּר דְּבָרִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ט. וְכֵן עִקָּר. (וּמִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהַיָּחִיד כְּשֶׁמַּגִּיעַ בִּתְפִלָּתוֹ לְבִרְכַּת ״אַתָּה קָדוֹשׁ״ — יָכוֹל לַעֲנוֹת קָדוֹשׁ עִם הַצִּבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא אָמַר וְלֹא שָׁמַע ״נְקַדֵּשׁ״ אוֹ ״נַקְדִּישָׁך״ מִפִּי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁהֲרֵי קְדֻשַּׁת ״יוֹצֵר״ ״וּבָא לְצִיּוֹן״ אֵין בָּהֶם ״נְקַדֵּשׁ״ וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא מְנָעוּהוּ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַקְּדֻשּׁוֹת שָׁווֹת):
קְדֻשּׁוֹת שָׁווֹת וְשֶׁאֵינָן שָׁווֹת. יחיד à la עמידה qui arrive à la קְדֻשָּׁה tandis que le ציבור dit קְדֻשַּׁת « וּבָא לְצִיּוֹן » ou « יוֹצֵר » — אֵינוֹ אוֹמֵר עִמָּהֶם קָדוֹשׁ, car אֵין הַקְּדֻשּׁוֹת שָׁווֹת. Certains disent de même pour מוסף quand il est à שחרית ; mais l’עיקר : שחרית et מוסף sont קְדֻשּׁוֹת שָׁווֹת, contrairement à « וּבָא לְצִיּוֹן »/« יוֹצֵר » qui ne sont que סִפּוּר דְּבָרִים (עיין סימן נ״ט). D’où : à sa ברכת « אַתָּה קָדוֹשׁ » il peut répondre קָדוֹשׁ avec le ציבור.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ק״ט (édition Kehot, ה׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — הַיָּחִיד לְכַוֵּן תְּפִלָּתוֹ עִם הַצִּבּוּר
Le yesod : le יחיד qui aligne sa prière avec le ציבור
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de cinq axes. D’abord מָתַי יַתְחִיל הַיָּחִיד pour rejoindre la קְדֻשָּׁה et le קַדִּישׁ. Ensuite l’attente jusqu’à ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ et la שְׁחִיָּה עִם הַצִּבּוּר בְּ״מוֹדִים״. Puis l’אֲמִירַת הַקְּדֻשָּׁה מִלָּה בְּמִלָּה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. Ensuite le סֵדֶר הָעֲדִיפוּיוֹת (מוּטָב לְבַטֵּל). Enfin les קְדֻשּׁוֹת שָׁווֹת וְשֶׁאֵינָן שָׁווֹת.
מָתַי יַתְחִיל הַיָּחִיד
Quand le יחיד commence sa עמידה
Le principe. S’il peut finir avant la קְדֻשָּׁה — יִתְפַּלֵּל ; sinon il attend l’אמן après ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ (חָשׁוּב כִּקְדֻשָּׁה) ; à ערבית il attend ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ (סעיף א).
La conséquence. Le קַדִּישׁ אֵין לוֹ קִצְבָּה, d’où l’attente même après en avoir déjà entendu un. Cf. siman 56 (קדיש ואמן יהא שמה רבא).
שְׁחִיָּה עִם הַצִּבּוּר בְּ״מוֹדִים״
S’incliner avec le ציבור à ״מוֹדִים״
Le principe. Entré après la קְדֻשָּׁה — il vise l’אמן de ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ ; sinon il attend d’être à ״מוֹדִים״ pour שׁוֹחֶה עִם הַצִּבּוּר, sinon כְּכוֹפֵר (סעיף ב).
La conséquence. À שחרית on garde סמיכת גאולה לתפלה : passé ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״ on ne s’incline qu’au milieu d’une ברכה. Cf. siman 113 (מקומות הכריעה).
אֲמִירַת הַקְּדֻשָּׁה מִלָּה בְּמִלָּה
Dire la קְדֻשָּׁה mot à mot avec le ש״צ
Le principe. Le contraint qui commence avec le ש״צ dit avec lui מִלָּה בְּמִלָּה la קְדֻשָּׁה et les ברכות ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ / ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, car alors אֵינוֹ נִקְרָא יָחִיד (סעיף ג).
La conséquence. Sans contrainte, לְכַתְּחִלָּה il se tait et répond seulement קָדוֹשׁ / בָּרוּךְ / יִמְלֹךְ. Cf. siman 125 (נוסח הקדושה).
סֵדֶר הָעֲדִיפוּיוֹת — מוּטָב לְבַטֵּל
L’ordre des priorités — mieux vaut renoncer
Le principe. מוּטָב לְבַטֵּל ״מוֹדִים״ que de perdre ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ ; et מוּטָב לְבַטֵּל ״מוֹדִים״ מִקְּדֻשָּׁה עִם הַצִּבּוּר (סעיף ד).
La conséquence. Une hiérarchie fixe : קְדֻשָּׁה et אמן יש״ר priment sur la שְׁחִיָּה de מודים. Cf. siman 55 (דבר שבקדושה).
קְדֻשּׁוֹת שָׁווֹת וְשֶׁאֵינָן שָׁווֹת
Kedushot équivalentes ou non
Le principe. À la קְדֻשָּׁה de ״וּבָא לְצִיּוֹן״/״יוֹצֵר״ le יחיד ne dit pas קָדוֹשׁ (אֵין הַקְּדֻשּׁוֹת שָׁווֹת) ; mais שחרית et מוסף sont שָׁווֹת (סעיף ה).
La conséquence. ״וּבָא לְצִיּוֹן״ et ״יוֹצֵר״ ne sont que סִפּוּר דְּבָרִים. Cf. siman 59 (ברכת יוצר וקדושתה).
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — le מָתַי יַתְחִיל, la שְׁחִיָּה עִם הַצִּבּוּר et le סֵדֶר הָעֲדִיפוּיוֹת — touche à la conduite quotidienne du retardataire au בית הכנסת. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman ק״ט. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses cinq seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| הַנִּכְנָס וּמָצָא צִבּוּר — מָתַי יַתְחִיל | או״ח ק״ט — אִם יָכוֹל לִגְמֹר קֹדֶם קְדֻשָּׁה אוֹ קַדִּישׁ יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו אַל יִתְפַּלֵּל. | מ״ב ק״ט — פְּרָטֵי הַהַמְתָּנָה עַל קְדֻשָּׁה וְקַדִּישׁ. | ערוה״ש ק״ט — גֶּדֶר ״הַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת״ וְהַהַמְתָּנָה. | Voie de l’Admour HaZaken — עַד ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ (אָמֵן חָשׁוּב כִּקְדֻשָּׁה), וּבְעַרְבִית עַד ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ שֶׁהַקַּדִּישׁ אֵין לוֹ קִצְבָּה (סעיף א). |
| עַד ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ וְהַשְּׁחִיָּה | או״ח ק״ט — אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְ״מוֹדִים״ אוֹ לְאַחַת מֵהַבְּרָכוֹת שֶׁשּׁוֹחִים בָּהֶן. | מ״ב ק״ט — דִּין הַשְּׁחִיָּה עִם הַצִּבּוּר וְ״כְּכוֹפֵר״. | ערוה״ש ק״ט — הַהַכְרָעָה בְּשַׁחֲרִית וּסְמִיכַת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. | Voie de l’Admour HaZaken — עַד אָמֵן ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, וְאִם לָאו עַד ״מוֹדִים״ לִשְׁחוֹת עִם הַצִּבּוּר ; בְּשַׁחֲרִית קֹדֶם ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״ (סעיף ב). |
| אֲמִירַת הַקְּדֻשָּׁה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר | או״ח ק״ט — יֹאמַר עִם הַש״ץ מִלָּה בְּמִלָּה כָּל הַקְּדֻשָּׁה וּבִרְכוֹתֶיהָ. | מ״ב ק״ט — כַּוָּנַת סִיּוּם הַבְּרָכָה יַחַד עִם הַש״ץ. | ערוה״ש ק״ט — גֶּדֶר ״אֵינוֹ נִקְרָא יָחִיד״. | Voie de l’Admour HaZaken — מִלָּה בְּמִלָּה כָּל הַקְּדֻשָּׁה, וְלֹא לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּמֻכְרָח ; אַחֶרֶת — קָדוֹשׁ בָּרוּךְ יִמְלֹךְ בִּלְבַד (סעיף ג). |
| סֵדֶר הָעֲדִיפוּיוֹת — מוּטָב לְבַטֵּל | או״ח ק״ט — סֵדֶר הַהַכְרָעָה בֵּין קְדֻשָּׁה, קַדִּישׁ וּ״מוֹדִים״. | מ״ב ק״ט — מַה קּוֹדֵם כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם הַכֹּל. | ערוה״ש ק״ט — הַהַכְרָעָה בֵּין הַדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. | Voie de l’Admour HaZaken — מוּטָב לְבַטֵּל ״מוֹדִים״ מִ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ וּמִקְּדֻשָּׁה עִם הַצִּבּוּר (סעיף ד). |
| קְדֻשּׁוֹת שָׁווֹת וְשֶׁאֵינָן שָׁווֹת | או״ח ק״ט — קְדֻשַּׁת דְּסִדְרָא אֵינוֹ אוֹמֵר עִמָּהֶם ; שַׁחֲרִית וּמוּסָף קְדֻשּׁוֹת שָׁווֹת. | מ״ב ק״ט — ״שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה״ וְגֶדֶר הַקְּדֻשּׁוֹת. | ערוה״ש ק״ט — טַעַם ״אֵין הַקְּדֻשּׁוֹת שָׁווֹת״. | Voie de l’Admour HaZaken — ״וּבָא לְצִיּוֹן״/״יוֹצֵר״ סִפּוּר דְּבָרִים — אֵינוֹ עוֹנֶה ; שַׁחֲרִית וּמוּסָף שָׁווֹת, וְעוֹנֶה קָדוֹשׁ (סעיף ה). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm ק״ט, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila, Rosh, Tossefot Berakhot, Teroumat haDeshen, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot כ״א). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ה׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — הַזְּמָן וְהַהַמְתָּנָה
Ligne 1 — le moment et l’attente
Principe du siman : אִם יָכוֹל לִגְמֹר קֹדֶם קְדֻשָּׁה יִתְפַּלֵּל ; וְאִם לָאו — יַמְתִּין עַד ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ אוֹ ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ (סעיפים א-ב).
Lecture du Rav : l’אמן après ces ברכות חָשׁוּב כִּקְדֻשָּׁה ; le קַדִּישׁ אֵין לוֹ קִצְבָּה. Cf. siman 56.
Conséquence pratique : régler le début de sa עמידה pour rejoindre le דבר שבקדושה le plus proche.
קו ב — הָאֲמִירָה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר
Ligne 2 — dire avec le שליח צבור
Principe du siman : הַמֻּכְרָח לְהַתְחִיל עִם הַש״ץ אוֹמֵר עִמּוֹ מִלָּה בְּמִלָּה כָּל הַקְּדֻשָּׁה (סעיף ג).
Lecture du Rav : כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר עִם הַש״ץ אֵינוֹ נִקְרָא יָחִיד ; hors contrainte on se tait et on répond. Cf. siman 125.
Conséquence pratique : le contraint dit la קְדֻשָּׁה mot à mot ; l’autre répond seulement קָדוֹשׁ / בָּרוּךְ / יִמְלֹךְ.
קו ג — סֵדֶר הָעֲדִיפוּיוֹת וְהַקְּדֻשּׁוֹת
Ligne 3 — priorités et kedushot
Principe du siman : מוּטָב לְבַטֵּל ״מוֹדִים״ ; וְאֵין אוֹמֵר קָדוֹשׁ עַל קְדֻשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה (סעיפים ד-ה).
Lecture du Rav : une hiérarchie claire des דברים שבקדושה ; שחרית et מוסף sont שָׁווֹת. Cf. siman 59.
Conséquence pratique : préférer קְדֻשָּׁה et אמן יש״ר à la שְׁחִיָּה, et ne répondre קָדוֹשׁ qu’aux קְדֻשּׁוֹת שָׁווֹת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman ק״ט dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman ק״ט (דִּין אֵיךְ יִתְנַהֵג הַיָּחִיד לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ עִם הַצִּבּוּר)
- ① מָתַי יַתְחִיל. Trouvé le ציבור à la עמידה : s’il peut finir avant la קְדֻשָּׁה — יִתְפַּלֵּל ; sinon il attend l’אמן après ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. Fondement : SA HaRav ק״ט séif א.
- ② בְּעַרְבִית. Il attend de pouvoir répondre ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ au קַדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר י״ח, car le קַדִּישׁ אֵין לוֹ קִצְבָּה. Fondement : SA HaRav ק״ט séif א.
- ③ שְׁחִיָּה בְּ״מוֹדִים״. Sinon — אַל יִתְפַּלֵּל jusqu’à pouvoir שׁוֹחֶה עִם הַצִּבּוּר בְּ״מוֹדִים״ (sinon כְּכוֹפֵר). Fondement : SA HaRav ק״ט séif ב.
- ④ הַמֻּכְרָח. Contraint de commencer מיד avec le ש״צ — il dit avec lui מִלָּה בְּמִלָּה toute la קְדֻשָּׁה ; sinon il se tait et répond קָדוֹשׁ / בָּרוּךְ / יִמְלֹךְ. Fondement : SA HaRav ק״ט séif ג.
- ⑤ סֵדֶר וּקְדֻשּׁוֹת. מוּטָב לְבַטֵּל ״מוֹדִים״ מֵ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ ; à ״וּבָא לְצִיּוֹן״/״יוֹצֵר״ il ne dit pas קָדוֹשׁ (אֵין הַקְּדֻשּׁוֹת שָׁווֹת). Fondement : SA HaRav ק״ט séifim ד-ה.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman ק״ט (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — le מָתַי יַתְחִיל, la שְׁחִיָּה עִם הַצִּבּוּר, le סֵדֶר הָעֲדִיפוּיוֹת — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.