Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ק״ח · דִּין הַתַּשְׁלוּמִין

מִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל לְסִבַּת טָעוּת אוֹ אֹנֶס וּבוֹ י״ח סְעִיפִים:טָעָה אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם, הָרִאשׁוֹנָה לְשֵׁם מִנְחָה וְהַב׳ לְתַשְׁלוּמִין, שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְדִּים תְּפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁהִיא חוֹבַת שָׁעָה לִתְפִלַּת הַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם הָפַךְ, שֶׁהָיְתָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁתְּהֵא הָרִאשׁוֹנָה לְתַשְׁלוּמִין — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה שֶׁהִיא לְתַשְׁלוּמִין, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר אוֹתָהּ אַחַר הַתְּפִלָּה שֶׁהוּא חוֹבַת שָׁעָה (לְפִי שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ תַּשְׁלוּמִין אֶלָּא כְּשֶׁעוֹסֵק בִּתְפִלָּה שֶׁהִיא חוֹבַת שָׁעָה, שֶׁאָז חוֹזֵר וּמַשְׁלִים מַה שֶּׁפָּסַק בִּתְפִלּוֹתָיו, וְלֹא קֹדֶם לָכֵן וְלֹא אַחַר כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר). וְכֵן הַדִּין בְּכָל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה לְתַשְׁלוּמִין. וְיֵשׁ מְפַקְפְּקִים לוֹמַר שֶׁאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא אִם כֵּן גִּלָּה דַּעְתּוֹ בְּפֵרוּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁהַשְּׁנִיָּה הִיא לְשֵׁם חוֹבָה וְהָרִאשׁוֹנָה לְתַשְׁלוּמִין, וּכְגוֹן שֶׁהוּא מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְהִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה וְלֹא הִבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם לְחַדֵּשׁ אֵיזֶה דָּבָר כְּשֶׁחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל, שֶׁאָז אֵין חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה לְדִבְרֵי הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ז סְעִיף א׳:

Tashlumin de Cha’harit. Qui a fait erreur ou a été empêché et n’a pas prié Cha’harit prie Min’ha deux fois : la 1re pour Min’ha (l’obligation du moment, חובת שעה), la 2e pour les tashlumin ; on donne priorité à l’obligation du moment. S’il a inversé (la 1re comme tashlumin) — לא יצא et il la refait, car les tashlumin ne valent que pendant qu’on est engagé dans la prière du moment. יש מפקפקים : il ne reprend que s’il a explicité son intention ; par prudence on innove alors quelque chose (cf. siman 107).

טָעָה אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, הָרִאשׁוֹנָה לְשֵׁם עַרְבִית וְהַב׳ לְתַשְׁלוּמִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתְּפִלּוֹת הֵן כְּנֶגֶד הַקָּרְבָּנוֹת — אֵין אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁעָבַר יוֹמוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹ, כֵּיוָן שֶׁמִּכָּל מָקוֹם הַתְּפִלּוֹת הֵן בַּקָּשַׁת הָרַחֲמִים, וְכָל אֵימַת שֶׁיִּתְפַּלֵּל יֵשׁ לוֹ שְׂכַר תְּפִלָּה, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ שְׂכַר תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ:

Tashlumin de Min’ha. N’a pas prié Min’ha — prie Arvit deux fois, la 1re pour Arvit, la 2e pour les tashlumin. Bien que les prières correspondent aux offrandes, on ne dit pas « le jour passé, l’offrande est perdue » : la prière est demande de miséricorde et vaut à tout moment — seulement on perd le mérite de l’avoir priée en son temps.

טָעָה אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית — מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם, הָרִאשׁוֹנָה לְשֵׁם שַׁחֲרִית וְהַשְּׁנִיָּה לְתַשְׁלוּמִין. וְאָסוּר לֶאֱכֹל עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל הַשְּׁנִיָּה. וְאִם הִתְחִיל — אֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק:

Tashlumin d’Arvit. N’a pas prié Arvit — prie Cha’harit deux fois, la 2e pour les tashlumin. Il est interdit de manger avant d’avoir prié la seconde ; mais s’il a commencé (à manger) il n’a pas à s’interrompre.

אֲבָל קְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין, וּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין לָהֶן תַּשְׁלוּמִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ח:

Pas de tashlumin pour le Chema. Le קריאת שמע — selon certains — n’a pas de tashlumin, et ses berakhot n’en ont pas de l’avis de tous, comme au siman 58.

וְטוֹב שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל לְתַשְׁלוּמִין מִיָּד אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, אֶלָּא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּ״אַשְׁרֵי״ (שֶׁאַחַר ״נְפִילַת אַפַּיִם״) כְּדֵי לַעֲמֹד גַּם בִּתְפִלַּת תַּשְׁלוּמִין מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תַּנְחוּמִין שֶׁל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רל״ד סְעִיף ב׳. וְכֵן כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם אוֹ עַרְבִית שְׁתַּיִם — טוֹב לוֹמַר ״אַשְׁרֵי״ בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַדִּין דַּי בִּשְׁהִיָּה כְּדֵי הִלּוּךְ ד׳ אַמּוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ה. אַךְ הַזֹּהַר הִזְהִיר שֶׁלֹּא לוֹמַר מִזְמוֹר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ אַחַר מִנְחָה אוֹ אַחַר עַרְבִית, אֶלָּא אִם כֵּן יֹאמְרֶנּוּ כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְלֹא בְּתוֹרַת חוֹבָה:

Achré entre les deux. Mieux vaut ne pas enchaîner aussitôt la tashlumin après Cha’harit : on intercale אַשְׁרֵי (après נפילת אפים) afin de se tenir aussi pour la tashlumin dans des paroles de Torah (cf. siman 234). De même entre les deux Min’ha ou Arvit — bien qu’en toute rigueur une pause de 4 amot suffise (siman 105). Le Zohar met en garde de ne pas dire תְּהִלָּה לְדָוִד après Min’ha ou Arvit, sauf comme lecture de Torah et non par obligation.

מִי שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם אוֹ מִנְחָה שְׁתַּיִם וְהוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר — יוֹצֵא בְּמַה שֶּׁמַּחֲזִיר הַתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם:

Le שליח ציבור. Celui qui doit prier Cha’harit ou Min’ha deux fois et qui est officiant — s’acquitte par la répétition de la עמידה à voix haute.

אֵין תַּשְׁלוּמִין לִתְפִלָּה שֶׁהִפְסִיד אֶלָּא בִּזְמַן תְּפִלָּה (הַסְּמוּכָה לָהּ) אֲבָל לֹא בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ זְמַן תְּפִלָּה, כְּגוֹן אִם שָׁהָה הַרְבֵּה אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁהִיא חוֹבַת שָׁעָה — אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עוֹד לְתַשְׁלוּמֵי תְּפִלָּה שֶׁהִפְסִיד, לְפִי שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ תַּשְׁלוּמִין לִתְפִלָּה שֶׁהִפְסִיד אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁעוֹסֵק בִּתְפִלָּה שֶׁהִיא חוֹבַת שָׁעָה, שֶׁאָז כֵּיוָן שֶׁהוּא עָסוּק בִּתְפִלָּה הוּא חוֹזֵר וּמַשְׁלִים מַה שֶּׁפָּשַׁע בִּתְפִלּוֹתָיו:

Seulement en temps de prière. Il n’y a de tashlumin à la prière manquée qu’au temps d’une prière (la suivante), non à une heure qui n’est pas temps de prière : s’il a longuement tardé après avoir prié l’obligation du moment, il ne peut plus rattraper — car les tashlumin n’ont été institués que tant qu’on est engagé dans la prière du moment.

לֹא תִּקְּנוּ תַּשְׁלוּמִין אֶלָּא לִתְפִלָּה הַסְּמוּכָה לָהּ בִּלְבַד, כְּגוֹן אִם טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית וְלֹא מִנְחָה — מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, הָאַחֲרוֹנָה לְתַשְׁלוּמֵי מִנְחָה שֶׁהִיא תְּפִלָּה הַסְּמוּכָה לְעַרְבִית, אֲבָל שַׁחֲרִית אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין. וְכֵן בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית בְּשַׁבָּת — מִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר עָבַר מוּסָף, לְפִי שֶׁאֵין עִנְיָן לְמוּסָף עִם שַׁחֲרִית וּמִנְחָה שֶׁהֵם בִּמְקוֹם הַתְּמִידִים, וְלָכֵן הֵם נִקְרָאוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַמּוּסָף מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁהוּא עִנְיָן אַחֵר לְגַמְרֵי:

Uniquement la prière contiguë. Les tashlumin ne valent que pour la prière immédiatement contiguë : n’a prié ni Cha’harit ni Min’ha — prie Arvit deux fois (la 2e pour Min’ha), mais Cha’harit n’a plus de tashlumin. Toutefois qui a manqué Cha’harit de Chabbat rattrape à Min’ha bien que Moussaf soit passé, car Moussaf est un tout autre sujet et n’interrompt pas la contiguïté de Cha’harit et Min’ha.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין תַּשְׁלוּמִין אֶלָּא לִתְפִלָּה הַסְּמוּכָה לְאוֹתָהּ תְּפִלָּה וּתְפִלּוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהִפְסִיד אֵין לָהֶם תַּשְׁלוּמִין, מִכָּל מָקוֹם אִם רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָן נְדָבָה וְשֶׁיְּחַדֵּשׁ בָּהֶן דָּבָר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ז — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וְנָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְלָכֵן מִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה אוֹ תָּפוּס בִּתְפִיסָה וְלֹא הָיָה הַמָּקוֹם נָקִי — נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁכְּשֶׁיֵּצֵא יִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁהִפְסִיד וִיחַדֵּשׁ בָּהֶן דָּבָר. וְאִם יָצָא מִתְּפִיסָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ — מַזְכִּיר בְּכֻלָּן יַעֲלֶה וְיָבֹא. (אֲבָל אִם יָצָא בְּשַׁבָּת — לֹא יַשְׁלִימֵן בִּנְדָבָה עַד לְמָחָר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ז):

Les autres prières en נדבה. Bien que les prières non contiguës n’aient pas de tashlumin, on peut les prier en נדבה en y innovant quelque chose (siman 107) — et c’est juste de le faire. Ainsi un malade ou un détenu en lieu impur : à sa sortie il prie toutes les prières manquées avec un חידוש ; sorti à Roch ‘Hodech il mentionne יעלה ויבוא dans toutes (mais sorti Chabbat, il ne les rattrape en נדבה que le lendemain).

עָבַר כָּל הַיּוֹם וְלֹא הִתְפַּלֵּל מוּסָף — אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין, שֶׁהַאֵיךְ יִקְרָא הַקָּרְבָּנוֹת וּכְבָר עָבַר זְמַן מוּסָף, וְגַם לֹא תִּקְּנוּ ז׳ בְּרָכוֹת שֶׁל מוּסָף אֶלָּא מִשּׁוּם ״וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״ בִּלְבַד, וּבָזֶה וַדַּאי עָבַר זְמַנּוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹ. אֲבָל שְׁאָר תְּפִלּוֹת שֶׁהֵן בַּקָּשַׁת הָרַחֲמִים וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם:

Moussaf passé. Le jour entier passé sans avoir prié Moussaf — pas de tashlumin : comment lirait-il les offrandes alors que le temps de Moussaf est passé ? Ses sept berakhot ne furent instituées que pour « ונשלמה פרים שפתינו », et là « le jour passé, l’offrande est perdue ». Mais les autres prières, demande de miséricorde — plût à D.ieu qu’on priât tout le jour.

לֹא תִּקְּנוּ תַּשְׁלוּמִין אֶלָּא לְשׁוֹגֵג אוֹ לְאָנוּס, אֲבָל מִי שֶׁהֵזִיד וְלֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אַחַת — אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין אֲפִלּוּ בַּתְּפִלָּה הַסְּמוּכָה לָהּ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וגו׳״. וּמִכָּל מָקוֹם אִם רוֹצֶה — יִתְפַּלֵּל אוֹתוֹ נְדָבָה וְאֵין צָרִיךְ חִדּוּשׁ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאִם הָיָה שׁוֹגֵג הָיָה חַיָּב לְהַשְׁלִימָהּ בְּלִי שׁוּם חִדּוּשׁ, וְעַכְשָׁו שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בִּנְדָבָה עוֹשֶׂה מֵזִיד כְּשׁוֹגֵג, וְיֵשׁ לוֹ שְׂכַר תְּפִלַּת תַּחֲנוּנִים וּבַקָּשַׁת רַחֲמִים, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ שְׂכַר תְּפִלַּת מִצְוָה אֶלָּא שְׂכַר תְּפִלַּת הָרְשׁוּת:

Le מזיד. Les tashlumin n’ont été institués que pour le שוגג ou l’אנוס ; qui a délibérément (הזיד) omis une prière n’a pas de tashlumin, même à la prière contiguë — « מעות לא יוכל לתקן ». Néanmoins il peut la prier en נדבה sans חידוש : il a alors le mérite d’une prière de suppliques, mais non celui d’une prière de mitsva.

אֵינוֹ נִקְרָא מֵזִיד אֶלָּא כְּשֶׁמְּבַטֵּל הַתְּפִלָּה בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ בְּלִי שׁוּם טִרְדָּא, אֲבָל מִי שֶׁהָיָה טָרוּד בְּצֹרֶךְ מָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הֶפְסֵד וְעַל יְדֵי כָּךְ הִפְסִיד מִלְּהִתְפַּלֵּל — אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּדִּין, שֶׁאָסוּר לַעֲבֹר זְמַן תְּפִלָּה מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹן, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ נִקְרָא מֵזִיד וּפוֹשֵׁעַ לְעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא תַּשְׁלוּמִין לִתְפִלָּתוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה שִׁכּוֹר וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ הַזְּמַן — חָשׁוּב אֹנֶס, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִיל לִשְׁתּוֹת אַחַר שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַתְּפִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שְׁהוּת לְהִתְפַּלֵּל לְאַחַר שֶׁיָּפִיג מִן הַיַּיִן הַמּוּעָט שֶׁהִתְחִיל לִשְׁתּוֹת בְּדֵעָה מְיֻשֶּׁבֶת וְאַחַר כָּךְ נִמְשַׁךְ לִבּוֹ אַחַר הַמִּשְׁתֶּה וְשָׁכַח עַל הַתְּפִלָּה וְנִשְׁתַּכֵּר כָּל כָּךְ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר שְׁהוּת לְהָסִיר יֵינוֹ מֵעָלָיו טֶרֶם עֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק בְּאֵיזֶה עֵסֶק וְלֹא הִתְפַּלֵּל בְּעוֹד שֶׁהָיָה לוֹ זְמַן לְהִתְפַּלֵּל מִפְּנֵי שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁעֲדַיִן יִשָּׁאֵר לוֹ זְמַן לְאַחַר שֶׁיִּגְמֹר אוֹתוֹ עֵסֶק שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בּוֹ וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ שָׁכַח עַל הַתְּפִלָּה וְנִמְשַׁךְ בְּעִסְקוֹ עַד שֶׁעָבַר זְמַן הַתְּפִלָּה — אֵינוֹ נִקְרָא מֵזִיד, שֶׁהַשּׁוֹכֵחַ כְּאָנוּס הוּא, וְיֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין אֲפִלּוּ אִם הָעֵסֶק הוּא מֵהָעֲסָקִים הָאֲסוּרִים מִשֶּׁהִגִּיעַ זְמַן הַתְּפִלָּה וְהוּא הִתְחִיל בְּעֵסֶק זֶה בְּאִסּוּר, כֵּיוָן שֶׁלֹּא בִּטֵּל הַתְּפִלָּה בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ אֶלָּא הָיָה סָבוּר לְהִתְפַּלֵּל אַחַר שֶׁיִּגְמֹר הָעֵסֶק וְשָׁכַח אַחַר כָּךְ:

Qui est מזיד. N’est מזיד que celui qui annule la prière par dédain, sans aucun empêchement. Mais celui qui était absorbé par un besoin d’argent pour éviter une perte — bien qu’il ait mal agi (il est interdit de laisser passer le temps pour une perte d’argent) — n’est pas מזיד quant aux tashlumin. De même l’ivrogne qui ignorait l’heure est comme אנוס, et celui qui, absorbé dans une occupation, croyait avoir encore le temps et a oublié — car l’oublieux est comme אנוס et a des tashlumin, même si l’occupation était déjà interdite.

מִי שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת סָמוּךְ לְעַרְבִית וְיָרַד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם וַעֲדַיִן לֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה — אֵין לְדַמּוֹתוֹ לְהֵזִיד וְלֹא הִתְפַּלֵּל, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא עָבַר זְמַן הַמִּנְחָה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה מִיָּד. וְאַף אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כֵּיוָן שֶׁכְּבָר עֲשָׂאוֹ לַיְלָה בִּתְפִלַּת עַרְבִית, מִכָּל מָקוֹם לֹא יְהֵא אֶלָּא עַרְבִית שְׁתַּיִם וְהַשְּׁנִיָּה לְתַשְׁלוּמֵי מִנְחָה. וְאִם הוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ — יַזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבוֹא גַּם בַּשְּׁנִיָּה, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר קִבֵּל עָלָיו רֹאשׁ חֹדֶשׁ:

Arvit avant Min’ha. Qui est venu à la synagogue près d’Arvit, est descendu devant l’arche et a prié Arvit de jour sans avoir prié Min’ha — n’est pas assimilé à un מזיד, car le temps de Min’ha n’est pas encore passé ; il prie donc Min’ha aussitôt. Au pire ce sera Arvit deux fois (la 2e pour Min’ha) ; et si c’est Roch ‘Hodech il mentionne יעלה ויבוא aussi dans la seconde, ayant déjà accepté Roch ‘Hodech.

טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל שַׁבָּת, הָרִאשׁוֹנָה לְשֵׁם עַרְבִית וְהַשְּׁנִיָּה לְתַשְׁלוּמִין. וְאִם הִתְפַּלֵּל הַשְּׁנִיָּה שֶׁל חֹל — לֹא יָצָא יְדֵי תַּשְׁלוּמִין, שֶׁאֵין תְּפִלָּה בְּשַׁבָּת בְּלִי הַזְכָּרַת שַׁבָּת. וְכֵן אִם לֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ — מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְאִם אָמַר ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ בָּרִאשׁוֹנָה וְלֹא בַּשְּׁנִיָּה אוֹ שֶׁלֹּא אָמַר בִּשְׁתֵּיהֶן — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר, שֶׁאֵין חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל הַזְכָּרַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּעַרְבִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ בַּלַּיְלָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תכ״ב. אֲבָל אִם הִזְכִּיר בַּשְּׁנִיָּה וְלֹא בָּרִאשׁוֹנָה — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל בִּשְׁבִיל תַּשְׁלוּמִין, לְפִי שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁכִּוֵּן בָּרִאשׁוֹנָה לְשֵׁם תַּשְׁלוּמֵי מִנְחַת עֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלָכֵן לֹא הִזְכִּיר בָּהּ שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּבַשְּׁנִיָּה כִּוֵּן לְשֵׁם עַרְבִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְהַמַּקְדִּים תְּפִלַּת תַּשְׁלוּמִין לִתְפִלָּה שֶׁהִיא חוֹבַת שָׁעָה — לֹא יָצָא יְדֵי תַּשְׁלוּמִין כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְהוּא שֶׁעָשָׂה כֵן בְּמֵזִיד, אֲבָל אִם שָׁכַח לְהַזְכִּיר בָּרִאשׁוֹנָה — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

Erev Chabbat / Roch ‘Hodech. N’a pas prié Min’ha la veille de Chabbat — prie Arvit deux fois de Chabbat (la 2e pour tashlumin) ; s’il a dit la 2e en semaine — לא יצא, car il n’est pas de prière de Chabbat sans mention de Chabbat. De même veille de Roch ‘Hodech — Arvit deux fois de Roch ‘Hodech. S’il a dit יעלה ויבוא dans la 1re et non la 2e, ou dans aucune — il ne reprend pas (on ne reprend pas pour Roch ‘Hodech le soir, siman 422) ; mais dans la 2e et non la 1re — il reprend, car il a montré avoir inversé l’ordre, et qui devance la tashlumin à l’obligation du moment לא יצא. Cela s’il l’a fait sciemment ; s’il a seulement oublié dans la 1re — il ne reprend pas.

טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם וְשָׁכַח יַעֲלֶה וְיָבוֹא בַּב׳ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לְתַשְׁלוּמֵי עַרְבִית וּבְעַרְבִית אֵין חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל הַזְכָּרַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ, זֶהוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ בַּלַּיְלָה, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁמִּתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בַּיּוֹם — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל:

Oubli le jour. N’a pas prié Arvit de Roch ‘Hodech, a prié Cha’harit deux fois et oublié יעלה ויבוא dans la 2e — il reprend : bien que ce soit pour les tashlumin d’Arvit (où le soir on ne reprend pas pour Roch ‘Hodech, faute de sanctification du mois la nuit), maintenant qu’il la prie de jour — il doit reprendre.

טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּשַׁבָּת — מִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁל חֹל, מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה, לְפִי שֶׁהַבְדָּלָה דַּי בְּפַעַם אַחַת מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּהַזְכָּרַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְכִּיר בְּכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּהֶן לָכֵן צָרִיךְ גַּם כֵּן לְהַזְכִּיר בִּתְפִלַּת תַּשְׁלוּמִין שֶׁמִּתְפַּלֵּל בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְאִם הִבְדִּיל בִּשְׁתֵּיהֶן — יָצָא. וְכֵן אִם לֹא הִבְדִּיל בִּשְׁתֵּיהֶן — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר, שֶׁאֵין חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל הַזְכָּרַת הַבְדָּלָה בַּתְּפִלָּה הוֹאִיל וְיָכוֹל לְאָמְרָהּ עַל הַכּוֹס, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ״ד. אֲבָל אִם לֹא הִבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְהִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה — שְׁנִיָּה עָלְתָה לוֹ לְשֵׁם עַרְבִית, רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל י״ח לְתַשְׁלוּמֵי מִנְחָה, לְפִי שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁכִּוֵּן בָּרִאשׁוֹנָה לְשֵׁם תַּשְׁלוּמֵי מִנְחַת שַׁבָּת וְלָכֵן לֹא הִבְדִּיל בָּהּ וּבַשְּׁנִיָּה כִּוֵּן לְשֵׁם עַרְבִית מוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְהוּא שֶׁלֹּא הִבְדִּיל בְּמֵזִיד, אֲבָל אִם שָׁכַח מִלְּהַבְדִּיל בָּהּ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר, שֶׁהֲרֵי לֹא גִּלָּה דַּעְתּוֹ כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה בְּלֹא דַּעַת:

Motsaé Chabbat. N’a pas prié Min’ha de Chabbat — prie à la sortie Arvit deux fois de semaine, faisant la הבדלה dans la 1re et non la 2e (une seule fois suffit, contrairement à Roch ‘Hodech qu’on mentionne dans toutes). L’a dite dans les deux — יצא ; dans aucune — il ne reprend pas (on peut la dire sur le verre, siman 294). Mais s’il ne l’a pas dite dans la 1re et l’a dite dans la 2e — la 2e vaut pour Arvit, la 1re est perdue, et il reprend pour Min’ha, car il a montré l’inversion. Cela s’il l’a fait sciemment ; par oubli — il ne reprend pas.

טָעָה בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת וְהִתְפַּלֵּל י״ח וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אִם הוּא נִזְכַּר מִבְּעוֹד יוֹם, מִכָּל מָקוֹם אִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁחָשְׁכָה — אֵין צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, שֶׁהֲרֵי בְּעַרְבִית גַּם כֵּן לֹא יִתְפַּלֵּל רַק י״ח שֶׁל חֹל כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל בְּמִנְחָה וְלֹא יַרְוִיחַ כְּלוּם בְּתַשְׁלוּמִין אֵלּוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא יָצָא בְּמִנְחָה — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ לֹא הִתְפַּלֵּל כְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם. וְהַדָּבָר מֻכְרָע, וְלָצֵאת יְדֵי סָפֵק — יִתְפַּלֵּל הַב׳ בְּתוֹרַת נְדָבָה וְאֵין צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל הַסָּפֵק אֵין לְךָ חִדּוּשׁ גָּדוֹל מִזֶּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ז. וְכֵן אִם לֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבוֹא בְּמִנְחָה שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּבַלַּיְלָה אֵינוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ. אֲבָל אִם בַּלַּיְלָה גַּם כֵּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי יַרְוִיחַ הַזְכָּרַת יַעֲלֶה וְיָבוֹא בִּתְפִלַּת תַּשְׁלוּמִין. וְכֵן הַדִּין בְּלֵיל יוֹם טוֹב ב׳. וְהוּא הַדִּין אִם שָׁכַח ״וְתֵן טַל וּמָטָר״ אוֹ ״מַשִּׁיב הָרוּחַ״, שֶׁיַּרְוִיחַ אוֹתָם בִּתְפִלַּת תַּשְׁלוּמִין:

Sans mention à Min’ha de Chabbat. A prié la עמידה de Min’ha de Chabbat sans mentionner Chabbat : s’il s’en avise de jour il reprend ; mais s’il ne s’en avise qu’après la nuit — il n’a pas à prier Arvit deux fois, car il ne gagnerait rien (Arvit aussi est de semaine). Selon d’autres, n’ayant pas acquitté Min’ha, c’est comme s’il n’avait pas prié. La chose étant balancée, pour lever le doute il prie la 2e en נדבה sans חידוש (siman 107). De même s’il a omis יעלה ויבוא à Min’ha de Roch ‘Hodech et que la nuit n’est pas Roch ‘Hodech ; mais si la nuit l’est aussi — il prie Arvit deux fois de l’avis de tous, car il y gagne יעלה ויבוא. Idem pour ותן טל ומטר ou משיב הרוח.

הַטּוֹעֶה וּמַזְכִּיר מְאֹרַע שְׁאָר יָמִים בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, כְּגוֹן ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ שֶׁלֹּא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אוֹ שֶׁל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב בְּחֹל, אִם נִזְכַּר שֶׁטָּעָה — פּוֹסֵק מִיָּד אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁגָּמַר הַבְּרָכָה אוֹ כָּל הַתְּפִלָּה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַזְכָּרַת מְאֹרַע שְׁאָר יָמִים חֲשׁוּבִים הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה לְהַצְרִיכָהּ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ אוֹ לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁהִפְסִיק בָּהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ כְּאִלּוּ הִפְסִיק בְּשִׂיחָה בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה, שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ אוֹ לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁהִפְסִיק בָּהּ עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק(י)״ד. (וּלְעִנְיַן הֲלָכָה) אַף עַל פִּי שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, מִכָּל מָקוֹם בַּתְּפִלָּה הוֹאִיל וְהַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם, לְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהַדָּבָר מֻכְרָע — יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל בְּתוֹרַת נְדָבָה וְאֵין צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

Mention hors temps. Qui, par erreur, mentionne un événement d’un autre jour hors de son temps (יעלה ויבוא hors Roch ‘Hodech / ‘Hol ha-Mo’ed, ou Chabbat et Yom Tov en semaine) : s’il s’en avise il s’arrête aussitôt, même au milieu de la berakha. S’il ne s’en avise qu’après — selon certains ce n’est pas une interruption ; selon d’autres c’est comme une parole étrangère, et il revient au début de la berakha (siman 114). Pour la halakha : bien que ספק ברכות להקל, comme il vaudrait qu’on priât tout le jour, là où la chose est balancée il reprend en נדבה sans חידוש.