Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman קכ״ב — דִּינִים הַשַּׁיָּכִים בֵּין י״ח לְ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״. Chez le Rav, le siman se déploie en ג׳ סְעִיפִים (trois seifim) : le statut de ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ comme מִכְּלַל הַתְּפִלָּה et les règles du הֶפְסֵק ; les ד׳ דְּבָרִים (״עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ״…) ; et l’usage de dire ״אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי״ chaque jour, même le שַׁבָּת.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן קכ״ב — דִּינִים הַשַּׁיָּכִים בֵּין י״ח לְ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן קכ״ב — דִּינִים הַשַּׁיָּכִים בֵּין י״ח לְ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ — וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.122), suivi de notre traduction française. Le siman comporte trois seifim (ג׳ סְעִיפִים ; seif k → .122.k).
סעיף א ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ מִכְּלַל הַתְּפִלָּה — אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינוֹ לְי״ח.
דִּינִים הַשַּׁיָּכִים בֵּין י״ח לְיִהְיוּ לְרָצוֹן וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים:תַּקָּנַת חֲכָמִים לוֹמַר אַחַר י״ח פָּסוּק ״יִהְיוּ לְרָצוֹן וְגו׳״ כְּמוֹ שֶׁאֲמָרוֹ דָּוִד אַחַר י״ח מִזְמוֹרִים, וְכֵיוָן שֶׁהוּא תִּקּוּן חֲכָמִים וּמִכְּלַל הַתְּפִלָּה — אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינוֹ לְי״ח, אֲפִלּוּ לַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּאֲמִירַת ״אֱלֹהַי נְצֹר״ וּשְׁאָר תַּחֲנוּנִים שֶׁאַחַר הַתְּפִלָּה שֶׁאֵינָן אֶלָּא מִנְהָג וְלֹא חוֹבָה כְּלָל, אֶלָּא צָרִיךְ לוֹמַר ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ קֹדֶם ״אֱלֹהַי נְצֹר״. וְאִם בָּא לַחֲזֹר וּלְאָמְרוֹ פַּעַם אַחֶרֶת אַחַר הַתַּחֲנוּנִים — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וּבֵין ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ לֶ״אֱלֹהַי נְצֹר״ — מֻתָּר לְהַפְסִיק (וְלַעֲנוֹת כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֲבָל לֹא דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁיַּעֲקֹר רַגְלָיו, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ אָסוּר עַד שֶׁיִּפְסַע ג׳ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ד, וְהֶפְסֵק בְּדִבּוּר חָמוּר מֵהֲלִיכָה מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁהֲרֵי לְצֹרֶךְ מֻתָּר לְהַלֵּךְ וְאָסוּר לְדַבֵּר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. וַאֲפִלּוּ לָרֹק אָסוּר קֹדֶם שֶׁפָּסַע, לְפִי שֶׁעֲדַיִן עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ז, כָּל שֶׁכֵּן לְדַבֵּר לְפָנָיו דְּבָרִים אֲחֵרִים). וְאִם הִתְחִיל לוֹמַר ״אֱלֹהַי נְצֹר״ אוֹ שְׁאָר תַּחֲנוּנִים וְהִתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר לְסַדֵּר תְּפִלָּתוֹ וְהִגִּיעַ לִקְדֻשָּׁה — מְקַצֵּר וְעוֹלֶה וּפוֹסֵעַ לְאַחֲרָיו. וַאֲפִלּוּ לֹא קִצֵּר — יָכוֹל לְהַפְסִיק וְלַעֲנוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּפְסִיק לַעֲנוֹת בְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אֲפִלּוּ בָּאֶמְצַע, שֶׁהַתַּחֲנוּנִים אֵינָם חֲמוּרִים כִּתְפִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָקַר רַגְלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵינוֹ אוֹמֵר ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ עַד אַחַר סִיּוּם הַתַּחֲנוּנִים — אֵין בָּזֶה אִסּוּר, שֶׁהֲרֵי בְּבִרְכוֹת י״ח עַצְמָן אִם בָּא לוֹמַר בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה מֵעֵין הַבְּרָכָה אוֹמֵר, וְאֵין לְהַחֲמִיר בֵּין י״ח לְיִהְיוּ לְרָצוֹן יוֹתֵר מֵהַבְּרָכוֹת עַצְמָן. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְכֵיוָן שֶׁמַּפְסִיקִין בֵּין י״ח לְ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ בֶּ״אֱלֹהַי נְצֹר״ וּשְׁאָר תַּחֲנוּנִים — מַפְסִיק גַּם כֵּן לַעֲנוֹת כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יָכוֹל לְקַצֵּר בְּתַחֲנוּנִים כְּדֵי לוֹמַר גַּם ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ קֹדֶם שֶׁיַּפְסִיק — יוֹתֵר טוֹב לְקַצֵּר. אֲבָל טוֹב לָחֹש לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא עִקָּר, וְלִנְהֹג לְכַתְּחִלָּה לוֹמַר ב׳ פְּעָמִים ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״, אֶחָד מִיָּד אַחַר י״ח וְאֶחָד אַחַר הַתַּחֲנוּנִים כַּנָּהוּג:
״יִהְיוּ לְרָצוֹן״. Les Sages ont institué de dire après la ʿAmida (י״ח) le verset « יִהְיוּ לְרָצוֹן וְגו׳ », comme David le dit après ses 18 מִזְמוֹרִים. Étant un תִּקּוּן חֲכָמִים et מִכְּלַל הַתְּפִלָּה — אָסוּר לְהַפְסִיק entre lui et la ʿAmida, même pour répondre קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה ; à plus forte raison « אֱלֹהַי נְצֹר » et les autres תַּחֲנוּנִים, qui ne sont que מִנְהָג — donc on dit « יִהְיוּ לְרָצוֹן » קֹדֶם « אֱלֹהַי נְצֹר » (et s’il veut le redire après les תחנונים — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ). Entre « יִהְיוּ לְרָצוֹן » et « אֱלֹהַי נְצֹר » — מֻתָּר לְהַפְסִיק pour tout דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, mais rien d’autre avant d’avoir fait ses ג׳ פְּסִיעוֹת (cf. סימן ק״ד ; לָרֹק interdit — עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, סימן צ״ז). S’il a commencé « אֱלֹהַי נְצֹר » et que le שְׁלִיחַ צִבּוּר arrive à la קְדֻשָּׁה — מְקַצֵּר וְעוֹלֶה. יֵשׁ אוֹמְרִים : différer « יִהְיוּ לְרָצוֹן » jusqu’après les תחנונים n’a pas d’אִסּוּר, et ainsi l’usage בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ ; on interrompt alors aussi pour un דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. Mieux vaut לָחֹשׁ à la première סְבָרָא, שֶׁהוּא עִקָּר, et de dire לְכַתְּחִלָּה ב׳ פְּעָמִים « יִהְיוּ לְרָצוֹן » — une fois juste après la ʿAmida et une fois après les תחנונים.
סעיף ב הָרָגִיל לוֹמַר ד׳ דְּבָרִים אֵלּוּ — זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה.
הָרָגִיל לוֹמַר ד׳ דְּבָרִים אֵלּוּ — זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, ״עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ״. ״עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ״. ״עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ״. ״עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ״:
ד׳ דְּבָרִים. Celui qui est assidu à dire ces quatre choses — זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה : « עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ », « עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ », « עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ », « עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ ».
סעיף ג ״אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי כו׳״ — מֻתָּרִים לְאוֹמְרוֹ בְּשַׁבָּת.
יֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר ״אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי כו׳״ בְּכָל יוֹם, וּמֻתָּרִים לְאוֹמְרוֹ בְּשַׁבָּת:
״אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי״. Certains ont l’usage de dire « אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי כו׳ » chaque jour, et il est permis de le dire même le שַׁבָּת.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim קכ״ב (édition Kehot, ג׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — דִּינִים הַשַּׁיָּכִים בֵּין י״ח לְ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״
Le yesod : entre la ʿAmida et ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de trois axes. D’abord le statut de ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ comme מִכְּלַל הַתְּפִלָּה et l’interdit de הֶפְסֵק entre lui et la ʿAmida. Ensuite le régime du הֶפְסֵק entre ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ et les תַּחֲנוּנִים — permis pour un דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. Enfin les ד׳ דְּבָרִים et l’usage de ״אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי״.
״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ — מִכְּלַל הַתְּפִלָּה
Yihyu Leratzon — partie de la tefillah
Le principe. ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ est un תִּקּוּן חֲכָמִים et מִכְּלַל הַתְּפִלָּה (comme David après ses י״ח מִזְמוֹרִים) : אָסוּר לְהַפְסִיק entre lui et la ʿAmida, אֲפִלּוּ לְקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה ; on le dit קֹדֶם ״אֱלֹהַי נְצֹר״ (סעיף א).
La conséquence. Les תַּחֲנוּנִים ne sont que מִנְהָג — ils ne priment pas sur le ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ institué. Cf. siman 121.
הַהֶפְסֵק לַתַּחֲנוּנִים וְלַקְּדֻשָּׁה
L’interruption vers les tachanounim et la kedousha
Le principe. בֵּין ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ לֶ״אֱלֹהַי נְצֹר״ — מֻתָּר לְהַפְסִיק לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לֹא לְדָבָר אַחֵר עַד שֶׁיַּעֲקֹר רַגְלָיו (ג׳ פְּסִיעוֹת, סימן ק״ד ; לָרֹק אָסוּר — עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, סימן צ״ז) (סעיף א).
La conséquence. S’il a commencé les תחנונים et le שְׁלִיחַ צִבּוּר arrive à la קְדֻשָּׁה — מְקַצֵּר וְעוֹלֶה, ou même מַפְסִיק כִּבְבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. Cf. siman 104 (ג׳ פְּסִיעוֹת).
ד׳ דְּבָרִים וְ״אֱלֹהַי״
Les quatre « Ase lemaan » et « Elokai »
Le principe. הָרָגִיל לוֹמַר ד׳ דְּבָרִים אֵלּוּ (״עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ״…) — זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה (סעיף ב).
La conséquence. יֵשׁ נוֹהֲגִין de dire ״אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי כו׳״ chaque jour, וּמֻתָּרִים לְאוֹמְרוֹ בְּשַׁבָּת (סעיף ג). Cf. siman 97 (הנהגה לאחר התפלה).
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — le statut de ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״, le régime du הֶפְסֵק et les ד׳ דְּבָרִים — touche à la conduite quotidienne de la fin de la ʿAmida. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman קכ״ב. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses trois seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ וְהַהֶפְסֵק לְי״ח | או״ח קכ״ב — אֵינוֹ פּוֹסֵק בֵּין י״ח לְ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״, שֶׁמִּכְּלַל הַתְּפִלָּה הוּא. | מ״ב קכ״ב — טַעַם ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ מִכְּלַל הַתְּפִלָּה, וְגֶדֶר הַהֶפְסֵק. | ערוה״ש קכ״ב — מְקוֹם ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ וְדִין הַפְסָקָתוֹ. | Voie de l’Admour HaZaken — תִּקּוּן חֲכָמִים וּמִכְּלַל הַתְּפִלָּה, אָסוּר לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ לְקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה ; ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ קֹדֶם ״אֱלֹהַי נְצֹר״ (סעיף א). |
| הַהֶפְסֵק לַקְּדֻשָּׁה וְהַתַּחֲנוּנִים | או״ח קכ״ב — בֵּין ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ לִשְׁאָר תַּחֲנוּנִים שַׁפִּיר דָּמֵי ; מְקַצֵּר וְעוֹלֶה. | מ״ב קכ״ב — פְּרָטֵי הַהֶפְסֵק לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וְקֹדֶם עֲקִירַת רַגְלָיו. | ערוה״ש קכ״ב — גֶּדֶר הַהֶפְסֵק בָּאֱלֹהַי נְצֹר וְלַתַּחֲנוּנִים. | Voie de l’Admour HaZaken — מֻתָּר לְהַפְסִיק לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה ; לֹא לְדָבָר אַחֵר עַד ג׳ פְּסִיעוֹת (סימן ק״ד, צ״ז) ; הִגִּיעַ שַׁ״ץ לִקְדֻשָּׁה — מְקַצֵּר וְעוֹלֶה (סעיף א). |
| ד׳ דְּבָרִים וְ״אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי״ | או״ח קכ״ב — הָרָגִיל לוֹמַר ד׳ דְּבָרִים אֵלּוּ זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. | מ״ב קכ״ב — עִנְיַן ״עֲשֵׂה לְמַעַן…״ וְאֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי. | ערוה״ש קכ״ב — נֹסַח הַתַּחֲנוּנִים שֶׁאַחַר הַתְּפִלָּה. | Voie de l’Admour HaZaken — הָרָגִיל בְּד׳ דְּבָרִים — זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה ; יֵשׁ נוֹהֲגִין ״אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי״, וּמֻתָּר בְּשַׁבָּת (סעיפים ב-ג). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm קכ״ב, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rama, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot ד׳, ט״ז-י״ז). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ג׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ מִכְּלַל הַתְּפִלָּה
Ligne 1 — Yihyu Leratzon, partie de la tefillah
Principe du siman : תִּקּוּן חֲכָמִים וּמִכְּלַל הַתְּפִלָּה ; אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינוֹ לְי״ח, אֲפִלּוּ לְקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה (סעיף א).
Lecture du Rav : ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ קֹדֶם ״אֱלֹהַי נְצֹר״, car les תחנונים ne sont que מִנְהָג. Cf. siman 121.
Conséquence pratique : ne pas interrompre entre la ʿAmida et ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״, et le dire avant tout tachanoun.
קו ב — גֶּדֶר הַהֶפְסֵק
Ligne 2 — le régime de l’interruption
Principe du siman : בֵּין ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״ לֶ״אֱלֹהַי נְצֹר״ — מֻתָּר לְהַפְסִיק לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לֹא לְדָבָר אַחֵר עַד עֲקִירַת רַגְלָיו (סעיף א).
Lecture du Rav : הֶפְסֵק בְּדִבּוּר חָמוּר מֵהֲלִיכָה ; לָרֹק אָסוּר קֹדֶם שֶׁפָּסַע. Cf. siman 104.
Conséquence pratique : si le שַׁ״ץ arrive à la קְדֻשָּׁה — מְקַצֵּר וְעוֹלֶה, et lechatchila dire ב׳ פְּעָמִים « יִהְיוּ לְרָצוֹן ».
קו ג — ד׳ דְּבָרִים וְ״אֱלֹהַי״
Ligne 3 — les quatre « Ase lemaan » et « Elokai »
Principe du siman : הָרָגִיל לוֹמַר ד׳ דְּבָרִים אֵלּוּ — זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה (סעיף ב).
Lecture du Rav : יֵשׁ נוֹהֲגִין ״אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי כו׳״ בְּכָל יוֹם, וּמֻתָּר בְּשַׁבָּת. Cf. siman 97.
Conséquence pratique : régularité dans ces quatre demandes et dans le « אֱלֹהַי » quotidien, y compris le שַׁבָּת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman קכ״ב dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman קכ״ב (דִּינִים הַשַּׁיָּכִים בֵּין י״ח לְ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״)
- ① אֵין מַפְסִיקִין. Ne pas interrompre entre la ʿAmida et « יִהְיוּ לְרָצוֹן », אֲפִלּוּ לְקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה — c’est מִכְּלַל הַתְּפִלָּה. Fondement : SA HaRav קכ״ב séif א.
- ② קֹדֶם הַתַּחֲנוּנִים. Dire « יִהְיוּ לְרָצוֹן » קֹדֶם « אֱלֹהַי נְצֹר » et les autres תַּחֲנוּנִים (qui ne sont que מִנְהָג). Fondement : SA HaRav קכ״ב séif א.
- ③ הַהֶפְסֵק. Entre « יִהְיוּ לְרָצוֹן » et « אֱלֹהַי נְצֹר » — מֻתָּר לְהַפְסִיק לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לֹא לְדָבָר אַחֵר עַד עֲקִירַת רַגְלָיו ; שַׁ״ץ בַּקְּדֻשָּׁה — מְקַצֵּר וְעוֹלֶה. Fondement : SA HaRav קכ״ב séif א.
- ④ ב׳ פְּעָמִים לְכַתְּחִלָּה. Il est bon (עִקָּר) de dire « יִהְיוּ לְרָצוֹן » deux fois — une fois juste après la ʿAmida, une fois après les תחנונים. Fondement : SA HaRav קכ״ב séif א.
- ⑤ ד׳ דְּבָרִים וְ״אֱלֹהַי״. Être assidu aux quatre « עֲשֵׂה לְמַעַן… » (זוֹכֶה לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה) et à « אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי » chaque jour, même le שַׁבָּת. Fondement : SA HaRav קכ״ב séifim ב-ג.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman קכ״ב (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — le הֶפְסֵק, le ״יִהְיוּ לְרָצוֹן״, les תַּחֲנוּנִים — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.