למה רמה 4 מיוחדת לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שכתבו אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית מיוחדת.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך הרב. דף זה מאסף את שיטת הרב על סימן ט״ו — אם להתיר ציצית מבגד לבגד ודין נקרע הטלית — שם המחבר עוסק בסימן זה בו׳ סעיפים, ואילו אדמו״ר הזקן פורשו לט״ז סעיפים: הוא מפתח את התרת הציצית (מותר כשעוֹשִׂין מִיָּד בבגד אחר, אסור לְבַטָּלָה — ומכאן טלית של מתים), את החוט שנפסק והקשירה (חִבּוּר גָּמוּר, וגְּדִלִים תַּעֲשֶׂה — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי), את הכנף התפור מבגד אחר (עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם), את הטלית שנחלקה או נקרעה (שיעור טלית, חיבור של רֹחַב ג׳ גּוּדָלִין, כָּנָף של ג׳ עַל ג׳, מנהג חתיכות הבגד בכנפות) ואת התפירה בחוט הראוי לציצית (סעיפים טו-טז).
שולחן ערוך הרב — סימן ט״ו — אִם לְהַתִּיר הַצִּיצִית מִבֶּגֶד לְבֶגֶד וְדִין נִקְרַע הַטַּלִּית
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן
שולחן ערוך הרב, סימן ט״ו — אִם לְהַתִּיר הַצִּיצִית מִבֶּגֶד לְבֶגֶד וְדִין נִקְרַע הַטַּלִּית — וּבוֹ ט״ז סְעִיפִים
טקסט אדמו״ר הזקן עצמו (מקור ספריא Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.15), ולאחריו ביאור קצר. המחבר עוסק בסימן זה בו׳ סעיפים; אדמו״ר הזקן בט״ז.
סעיף א מֻתָּר לְהַתִּיר צִיצִית מִבֶּגֶד זֶה וְלִתְּנָם בְּבֶגֶד אַחֵר — וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה, כֵּיוָן שֶׁעוֹשִׂין מִיָּד בְּבֶגֶד אַחֵר.
מֻתָּר לְהַתִּיר צִיצִית מִבֶּגֶד זֶה וְלִתְּנָם בְּבֶגֶד אַחֵר, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה לַבֶּגֶד שֶׁמַּתִּירִין מִמֶּנָּה, כֵּיוָן שֶׁעוֹשִׂין מִיָּד בְּבֶגֶד אַחֵר:
התרת ציצית מבגד לבגד — מותר. מותר להתיר ציצית מבגד זה וליתנם בבגד אחר, ואין בזה משום בִּזּוּי מִצְוָה לבגד שמתירין ממנה, כיון שעושין מיד בבגד אחר. חידוש הרב: ההיתר תלוי בעוֹשִׂין מִיָּד — המצוה נמשכת בלא הפסק אל הבגד האחר, ולכן אין כאן בזוי לבגד הראשון.
סעיף ב נִפְסַק חוּט אֶחָד מֵהַשְּׁמוֹנָה, אַף שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה — אָסוּר לְכַתְּחִלָּה לַעֲשׂוֹתוֹ בְּבֶגֶד אַחֵר: קֹדֶם הָעֲשִׂיָּה צָרִיךְ כָּל חוּט י״ב גּוּדָלִין.
וְאִם נִפְסַק חוּט אֶחָד מֵהַשְּׁמוֹנָה חוּטִין אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּדֵי עֲנִיבָה — אָסוּר לְכַתְּחִלָּה לַעֲשׂוֹתוֹ בְּבֶגֶד אַחֵר, דְּקֹדֶם עֲשִׂיַּת הַחוּטִין בַּבֶּגֶד צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּל חוּט מֵהַשְּׁמוֹנָה חוּטִין אָרֹךְ י״ב גּוּדָלִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן יא:
חוט שנפסק — אין מעבירים לכתחילה. אם נפסק חוט אחד מהשמונה, אף שנשתייר בו כְּדֵי עֲנִיבָה — אסור לכתחילה לעשותו בבגד אחר, דקודם עשיית החוטין בבגד צריך כל חוט להיות ארוך י״ב גּוּדָלִין, כמו שנתבאר בסימן 11. חידוש הרב: הוא מחלק בין הכשר במקומה (כדי עניבה די לציצית שכבר הוטלה) לבין עשייה חדשה — שבה חוזר ונדרש השיעור השלם של י״ב גודלין.
סעיף ג לִקְשֹׁר בַּחוּט שֶׁנִּפְסַק עוֹד חוּט לְהַשְׁלִימוֹ לְי״ב גּוּדָלִין — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ: הַקְּשִׁירָה חֲשׁוּבָה חִבּוּר גָּמוּר.
וְאִם יִרְצֶה לִקְשֹׁר בַּחוּט שֶׁנִּפְסַק עוֹד חוּט אַחֵר כְּדֵי לְהַשְׁלִימָהּ לְי״ב גּוּדָלִין — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ בְּבֶגֶד אַחֵר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, מִשּׁוּם דְּהַקְּשִׁירָה חֲשׁוּבָה חִבּוּר גָּמוּר כְּאִלּוּ הֵן חוּט אֶחָד מַמָּשׁ:
קשירת חוט בחוט — מותר. אם ירצה לקשור בחוט שנפסק עוד חוט להשלימו לי״ב גודלין — הרשות בידו, ויכול לעשותה בבגד אחר אפילו לכתחילה, משום שהקשירה חשובה חִבּוּר גָּמוּר — כאילו הן חוּט אֶחָד מַמָּשׁ. חידוש הרב: הקשירה אינה בדיעבד — היא חיבור גמור המחזיר לחוט את מלוא דינו, עד כדי עשייה חדשה לכתחילה.
סעיף ד נִפְסַק אַחַר הַהֲטָלָה בְּלֹא כְּדֵי עֲנִיבָה — אֵין הַקְּשִׁירָה מוֹעֶלֶת, אֶלָּא אִם כֵּן יַתִּיר וְיַחֲזֹר וְיָטִיל: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי בִּפְסוּל.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַקְּשִׁירָה מוֹעֶלֶת לַעֲשׂוֹתָן חוּט אֶחָד? כְּשֶׁנִּקְשְׁרוּ קֹדֶם עֲשִׂיַּת הַחוּטִין בַּבֶּגֶד, אֲבָל אִם לְאַחַר שֶׁהֵטִיל הַחוּטִין בַּבֶּגֶד נִפְסַק חוּט אֶחָד מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּין וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּדֵי עֲנִיבָה בְּעִנְיָן שֶׁהַצִּיצִית פְּסוּלָה — אֵין מוֹעִיל לָהּ לְתַקְּנוֹ עַל יְדֵי שֶׁיִּקְשֹׁר בּוֹ עוֹד חוּט, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִפְסְלָה הַצִּיצִית אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ לְהַכְשִׁירָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּעִקַּר עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּתִּיר הַצִּיצִית הַפְּסוּלָה מִן הַבֶּגֶד וְיִקְשֹׁר אֶת הַחוּט וְיַחֲזֹר וִיטִילֶהָ בַּבֶּגֶד בְּכַשְׁרוּת, אֲבָל אִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּעִקַּר עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד — אֵין קְשִׁירַת הַחוּט מוֹעֶלֶת כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה" — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר בִּפְסוּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן יו״ד עַיֵּן שָׁם:
תַּעֲשֶׂה — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי בחוט הקשור. הקשירה מועלת רק כשנקשרו קודם עשיית החוטין בבגד. אבל אם אחר ההטלה נפסק חוט מד׳ החוטין הארוכין בלא כדי עניבה — והציצית פסולה — אין הקשירה מתקנת, אלא אם כן עושה מעשה בעיקר עשיית הציצית בבגד: יתיר את הציצית הפסולה, יקשור את החוט, ויחזור ויטילה בבגד בכשרות. בלא מעשה בעיקר העשייה — אין הקשירה מועלת כלום, שהרי אמרה תורה: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה" — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר בִּפְסוּל (סימן 10). חידוש הרב: הוא מסמן את קו התעשה ולא מן העשוי — בלא מַעֲשֶׂה בְּעִקַּר הָעֲשִׂיָּה, שום תיקון חיצוני אינו מעלה ציצית שנפסלה.
סעיף ה אָסוּר לְהַתִּיר צִיצִית אִם אֵין בְּדַעְתּוֹ לַהֲטִילָן בְּבֶגֶד אַחֵר — וּמֻתָּר לְהַתִּירָן מִטַּלִּית שֶׁל מֵתִים.
אָסוּר לְהַתִּיר צִיצִית מִבֶּגֶד אִם אֵין בְּדַעְתּוֹ לַהֲטִילָן בְּבֶגֶד אַחֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְבַטֵּל בְּחִנָּם מִצְוַת בֶּגֶד זֶה שֶׁמַּתִּיר אוֹתָם מִמֶּנָּה. אֲבָל אִם אֵינוֹ מְבַטֵּל מִצְוָתָהּ, כְּגוֹן שֶׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מֵהַבֶּגֶד בֶּגֶד אַחֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהּ אַרְבַּע כְּנָפוֹת, אוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה לְמָכְרָהּ לְנָכְרִי — מֻתָּר לְהַתִּיר הַצִּיצִית מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן שֶׁאָז אֵין הַבֶּגֶד בַּר חִיּוּבָא — אֵינוֹ מְבַטֵּל שׁוּם מִצְוָה מִמֶּנּוּ בְּהַתָּרַת הַצִּיצִית (וְלָכֵן מֻתָּר לְהַתִּיר הַצִּיצִית מִטַּלִּית שֶׁל מֵתִים) (וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן שנא). וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא מַתִּיר הַצִּיצִית מִמֶּנּוּ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בּוֹ צִיצִית אֲחֵרִים יוֹתֵר יָפִים, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּפְסַק אֶחָד מֵהָרָאשִׁים וְהוּא רוֹצֶה לְהָטִיל בּוֹ צִיצִית אֲחֵרִים שְׁלֵמִים אַף עַל פִּי שֶׁהַצִּיצִית הָרִאשׁוֹנִים כְּשֵׁרִים — מִכָּל מָקוֹם רַשַּׁאי לְהַתִּירָם וּלְהָטִיל צִיצִית אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם:
לא להתיר לְבַטָּלָה — וטלית של מתים. אסור להתיר ציצית מבגד אם אין בדעתו להטילן בבגד אחר, מפני שהוא מבטל בחינם מצות בגד זה. אבל אם אינו מבטל מצותה — כגון שרוצה לעשות מהבגד בגד אחר בלא ארבע כנפות, או למוכרה לנכרי — מותר: הבגד אז אינו בַּר חִיּוּבָא, ואין מבטלים ממנו שום מצוה (ולכן מותר להתיר הציצית מטלית של מתים — ועיין ביורה דעה סימן שנא). וכל שכן להטיל ציצית יותר יפים, או להחליף ציצית שנפסק אחד מראשיה בציצית שלמים — אף שהראשונים כשרים. חידוש הרב: הקנה-מידה הוא מצות הבגד — משעה שהבגד יוצא מכלל בר חיובא (נפרם, נמכר, טלית של מתים) אין כאן ביטול; וההידור (יוֹתֵר יָפִים) הוא עצמו טעם מספיק.
סעיף ו אֵין לִקַּח הַכָּנָף עִם צִיצִיתוֹ וּלְתָפְרוֹ בְּבֶגֶד אַחֵר — "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם": בִּשְׁעַת הָעֲשִׂיָּה צָרִיךְ הַכָּנָף מְחֻבָּר לְעִקַּר הַבֶּגֶד.
אֵין יָכוֹל לִקַּח הַכָּנָף כְּמוֹ שֶׁהוּא עִם צִיצִית הַתְּלוּיִים בָּהּ וּלְתָפְרָהּ בְּבֶגֶד אַחֵר. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹטֵל כְּנַף הַבֶּגֶד לְבַדּוֹ אֶלָּא חוֹתֵךְ חֲתִיכַת בֶּגֶד גְּדוֹלָה סְבִיב הַכָּנָף וְתוֹפְרָהּ עִם הַכָּנָף שֶׁבָּהּ שֶׁהַצִּיצִית תְּלוּיָה בּוֹ בְּבֶגֶד אַחֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה כְּנָפוֹת — אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְאִם עָשָׂה כֵּן — הֲרֵי הַצִּיצִית הַזֹּאת שֶׁהוּבְאָה מִבֶּגֶד אַחֵר — פְּסוּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם", שֶׁבִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית עַל כָּנָף — צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַכָּנָף מְחֻבָּר לְעִקַּר הַבֶּגֶד, וְאָז פּוֹטְרִין הַצִּיצִית אֶת הַבֶּגֶד, אֲבָל זוֹ הַצִּיצִית שֶׁהוּבְאָה מִבֶּגֶד אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָהּ בְּהַכָּנָף לֹא הָיָה הַכָּנָף מְחֻבָּר לְהַבֶּגֶד זֶה — לָכֵן אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבֶּגֶד הַזֶּה, עַד שֶׁיַּתִּיר אוֹתָהּ מִן הַכָּנָף וְיַחֲזֹר וִיטִילֶנָּה בּוֹ לְאַחַר שֶׁיִּהְיֶה הַכָּנָף מְחֻבָּר לְבֶגֶד זֶה:
הכנף המובא מבגד אחר — "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם". אין ליקח את הכנף כמות שהוא עם הציצית התלויים בו ולתופרו בבגד אחר. ואפילו חותך חתיכת בגד גדולה סביב הכנף ותופרה בבגד אחר שיש בו שלושה כנפות — אסור; ואם עשה כן — הציצית שהובאה מבגד אחר פסולים, שנאמר: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" — שבשעת עשיית הציצית צריך שיהיה הכנף מחובר לְעִקַּר הַבֶּגֶד, ואז פוטרין הציצית את הבגד. ציצית זו, שנעשתה כשהכנף לא היה מחובר לבגד זה — אינה פוטרתו, עד שיתירנה ויחזור ויטילנה אחר שיהיה הכנף מחובר לבגד זה. חידוש הרב: יסוד הסימן — הכנף צריך להיות של הבגד בשעת העשייה; ציצית "מובאת" היא עָשׂוּי קודם שאינו מתחבר מאליו.
סעיף ז אִם יֵשׁ בַּחֲתִיכָה שִׁעוּר טַלִּית — אֵין צָרִיךְ לְהַתִּיר הַצִּיצִית: הִיא עַצְמָהּ נִקְרֵאת עִקַּר הַבֶּגֶד.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵין בַּחֲתִיכָה הַהִיא שֶׁמֵּבִיא מִבֶּגֶד אַחֵר שִׁעוּר טַלִּית שֶׁחַיֶּבֶת בְּצִיצִית שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן טז, אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ שִׁעוּר טַלִּית שֶׁחַיֶּבֶת בְּצִיצִית — אֵין צָרִיךְ לְהַתִּיר הַצִּיצִית מִמֶּנָּה כְּשֶׁיִּתְפְּרֶנּוּ בְּבֶגֶד אַחֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּבָר ג׳ צִיצִית תְּלוּיִים, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית הָיָה הַכָּנָף מְחֻבָּר לְעִקַּר הַבֶּגֶד, דְּהַיְנוּ לַחֲתִיכָה זוֹ, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁעוּר טַלִּית אָז הִיא נִקְרֵאת עִקַּר הַבֶּגֶד. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִתְפֹּר הַחֲתִיכָה הַהִיא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁעוּר טַלִּית בְּבֶגֶד אַחֵר אֶלָּא רוֹצֶה לְהִתְעַטֵּף בָּהּ לְבַדָּהּ — שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַתִּיר מִמֶּנָּה הַצִּיצִית הָרִאשׁוֹנָה, אֶלָּא מֵטִיל בָּהּ עוֹד ג׳ צִיצִית וּמִתְעַטֵּף בָּהּ:
חתיכה שיש בה שיעור טלית. כל זה כשאין בחתיכה המובאת שיעור טלית החייבת בציצית (שיתבאר בסימן 16). אבל אם יש בה שיעור טלית — אין צריך להתיר ממנה הציצית כשיתפרנה בבגד שיש בו כבר ג׳ ציצית: בשעת העשייה היה הכנף מחובר לעִקַּר הַבֶּגֶד — היינו לחתיכה זו עצמה, שכיון שיש בה שיעור טלית היא עצמה נקראת עיקר הבגד. ואין צריך לומר שיכול להתעטף בה לבדה — מטיל בה עוד ג׳ ציצית ומתעטף בה. חידוש הרב: הגדרת עיקר הבגד היא עניינית — חתיכה שיש בה שיעור טלית היא בגד גמור, וציציתה מעולם לא זזה מ"על כנפי בגדיהם".
סעיף ח טַלִּית שֶׁחִלְּקוּהָ לִשְׁנַיִם וּבְכָל חֵלֶק שִׁעוּר טַלִּית וְצִיצִית אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם — אֵין צָרִיךְ לְהַתִּיר וְלַחֲזֹר וּלְהָטִיל כְּשֶׁיִּתְפְּרֵם.
טַלִּית מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ שֶׁחִלְּקוּהָ לִשְׁנֵי חֲלָקִים וּבְכָל חֵלֶק יֵשׁ בּוֹ שִׁעוּר טַלִּית שֶׁחַיֶּבֶת בְּצִיצִית וְנִשְׁאַר לְכָל חֵלֶק צִיצִית אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וְנִמְלַךְ לַחֲזֹר וּלְתָפְרָם כְּבָרִאשׁוֹנָה — אֵין צָרִיךְ לְהַתִּיר הַצִּיצִית וְלַחֲזֹר וְלַהֲטִילָם כְּשֶׁיִּתְפְּרֵם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִפְסְלוּ הַצִּיצִית בְּמַה שֶּׁחָלְקוּ הַטַּלִּית לִשְׁתַּיִם, כֵּיוָן שֶׁהַצִּיצִית נִשְׁאֲרוּ תְּלוּיִין בַּחֲתִיכַת בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁעוּר טַלִּית וְיֵשׁ בָּהּ אַרְבַּע כְּנָפוֹת, לָכֵן עֲדַיִן שֵׁם צִיצִית כְּשֵׁרִים עֲלֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁנִּתְפָּרְדוּ הַצִּיצִית זוֹ מִזּוֹ וְאֵין הַפְרָדָה זוֹ פּוֹסַלְתָּן, שֶׁהֲרֵי כָּל הַצִּיצִית שֶׁבָּעוֹלָם מְטִילִין אוֹתָן בַּבֶּגֶד זוֹ אַחַר זוֹ:
טלית שנחלקה לשנים — אין צריך הטלה חדשה. טלית מצוייצת כהלכתה שחילקוה לשני חלקים, ובכל חלק שיעור טלית ונשאר לו ציצית אחד או שנים, ונמלך לחזור ולתופרם — אין צריך להתיר הציצית ולחזור ולהטילם: הציצית לא נפסלו בחלוקה, שהרי נשארו תלויין בחתיכת בגד שיש בה שיעור טלית וארבע כנפות — עדיין שם ציצית כשרים עליהם. רק נתפרדו הציצית זו מזו — ואין הפרדה זו פוסלתן, שהרי כל הציצית שבעולם מטילין אותן בבגד זו אחר זו. חידוש הרב: הפרדת הציצית זו מזו אינה פסול — סברת הזוֹ אַחַר זוֹ מלמדת שאין תנאי של בת-אחת בין הארבע.
סעיף ט אִם בְּחֵלֶק אֶחָד אֵין שִׁעוּר טַלִּית — נִפְסְלָה צִיצִיתוֹ בְּעֵת הַחֲלֻקָּה: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר בִּפְסוּל.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁבְּכָל חֵלֶק וְחֵלֶק לְבַדּוֹ יֵשׁ בּוֹ שִׁעוּר טַלִּית שֶׁחַיֶּבֶת בְּצִיצִית. אֲבָל אִם בְּחֵלֶק אֶחָד מִמֶּנָּה אֵין בּוֹ שִׁעוּר טַלִּית, אֲזַי כְּשֶׁיִּרְצֶה לַחֲזֹר וּלְתָפְרָם — צָרִיךְ לְהַתִּיר הַצִּיצִית מֵהַחֵלֶק שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר טַלִּית וְלַחֲזֹר וּלְהָטִיל אַחַר שֶׁיִּתְפְּרֵם, שֶׁהֲרֵי הַצִּיצִית הַזֹּאת כְּבָר נִפְסְלָה בְּעֵת שֶׁנֶּחְלְקָה הַטַּלִּית לִשְׁתַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה תְּלוּיָה בַּחֲתִיכָה שֶׁאֵין בָּהּ שִׁעוּר טַלִּית וְהִיא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית לְגַמְרֵי, וְכֵיוָן שֶׁכְּבָר נִפְסְלָה הַצִּיצִית — שׁוּב אֵינָהּ מִתְכַּשֶּׁרֶת מִמֵּילָא עַל יְדֵי מַה שֶּׁיִּתְפֹּר אֶת שְׁנֵי הַחֲלָקִים זֶה אֶל זֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּגוּף הַצִּיצִית, [וְ]הַתּוֹרָה אָמְרָה: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה" — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר בִּפְסוּל:
חלק שאין בו שיעור — נפסלה ציציתו. כל זה כשבכל חלק לבדו יש שיעור טלית. אבל אם בחלק אחד אין שיעור — כשירצה לתופרם צריך להתיר הציצית מהחלק שאין בו שיעור ולחזור ולהטיל אחר שיתפרם: ציצית זו כבר נפסלה בעת שנחלקה הטלית, מפני שהיתה תלויה בחתיכה שאין בה שיעור, הפטורה מן הציצית לגמרי; ומשנפסלה — אינה מתכשרת מִמֵּילָא על ידי התפירה, כיון שאינו עושה מעשה בגוף הציצית — והתורה אמרה: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה" — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר בִּפְסוּל. חידוש הרב: הפסול נולד ברגע החלוקה; התפירה אינה מַעֲשֶׂה בְּגוּף הַצִּיצִית — רק הטלה חדשה מעלה אותה.
סעיף י נִשְׁאֲרוּ מְחֻבָּרִים מְעַט: אִם יֵשׁ בַּחִבּוּר כְּרֹחַב שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין — כִּמְחֻבָּרִים לְגַמְרֵי; פָּחוֹת — כְּנִפְרָדִים לְגַמְרֵי.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁחָתַךְ אֶת הַטַּלִּית לִשְׁנֵי חֲלָקִים מֻפְרָדִים, אוֹ שֶׁנִּקְרַע לִשְׁנֵי חֲלָקִים מֻפְרָדִים, אֲבָל אִם לֹא נִתְפָּרְדוּ [הַחֲלָקִים] לְגַמְרֵי אֶלָּא הֵם מְחֻבָּרִים זֶה לָזֶה מְעַט, אִם יֵשׁ בַּחִבּוּר הַהוּא כְּרֹחַב שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִים — הֲרֵי הֵם כְּאִלּוּ הֵם מְחֻבָּרִים לְגַמְרֵי וְלֹא נֶחְלְקוּ כְּלָל, וְלָכֵן כְּשֶׁרוֹצֶה לַחֲזֹר וּלְתָפְרָם — אֵין צָרִיךְ לְהַתִּיר הַצִּיצִית אֲפִלּוּ מִן הַחֵלֶק שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר טַלִּית. אֲבָל אִם אֵין בַּחִבּוּר הַהוּא רֹחַב שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין — הֲרֵי הֵם חֲשׁוּבִין כְּנִפְרָדִים לְגַמְרֵי, וְלָכֵן כְּשֶׁיִּתְפְּרֵם — צָרִיךְ לְהַתִּיר הַצִּיצִית מֵהַחֵלֶק שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר טַלִּית וְיַחֲזֹר וִיטִילֶהָ לְאַחַר הַתְּפִירָה:
נשארו מחוברים מעט — גבול רֹחַב ג׳ גּוּדָלִין. כל זה כשנחתכה או נקרעה הטלית לשני חלקים מופרדים לגמרי. אבל אם נשארו מחוברים מעט: אם יש בחיבור כרוחב שלושה גודלין — הרי הם כמחוברים לגמרי ולא נחלקו כלל, ואין צריך להתיר הציצית אפילו מן החלק שאין בו שיעור; ואם אין בחיבור רוחב ג׳ גודלין — חשובין כנפרדים לגמרי, וצריך להתיר הציצית מהחלק שאין בו שיעור ולהטילה לאחר התפירה. חידוש הרב: גבול מדוד — רֹחַב ג׳ גּוּדָלִין של חיבור = חיבור גמור; פחות מזה, אין ל"חיבור" שום משקל הלכתי.
סעיף יא יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא נִפְסְלָה כְּלָל אִם יֵשׁ בַּקֶּרֶן ג׳ עַל ג׳ גּוּדָלִין — וּלְעִנְיַן הֲלָכָה יֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה הֵיכִי דְּאֶפְשָׁר.
אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַצִּיצִית לֹא נִפְסְלָה כְּלָל בִּשְׁבִיל שֶׁהִיא תְּלוּיָה בַּחֲתִיכַת בֶּגֶד שֶׁאֵין בָּהּ שִׁעוּר טַלִּית, כֵּיוָן שֶׁהִיא תְּלוּיָה בַּכָּנָף כְּדֶרֶךְ כָּל הַצִּיצִית הַתְּלוּיוֹת בַּכָּנָף. וְלָכֵן אִם יֵשׁ בַּקֶּרֶן חֲתִיכָה הַהִיא שֶׁנֶּחְתְּכָה אוֹ נִקְרְעָה מִן הַטַּלִּית שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין עַל שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין, שֶׁזֶּה שִׁעוּר הָרָאוּי לִהְיוֹת נִקְרָא כָּנָף — הֲרֵי הַצִּיצִית הַתְּלוּיָה בְּאוֹתָהּ הַחֲתִיכָה עוֹמֶדֶת בְּכַשְׁרוּתָהּ וְלֹא נִפְסְלָה כְּלָל, וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ לְהַתִּירָהּ מִן הַחֲתִיכָה וְלַחֲזֹר וְלַהֲטִילָהּ אַחַר שֶׁיִּתְפְּרֶנָּה. אֲבָל אִם אֵין בַּקֶּרֶן שֶׁל אוֹתָהּ הַחֲתִיכָה מָקוֹם שֶׁהַצִּיצִית תְּלוּיָה בּוֹ שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין עַל שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין, אֲפִלּוּ לֹא נִתְפָּרְדָה הַחֲתִיכָה לְגַמְרֵי מִן הַטַּלִּית אֶלָּא עֲדַיִן נִשְׁאֲרָה מְחֻבֶּרֶת לְהַטַּלִּית, אִם אֵין בְּאֹרֶךְ מְקוֹם חִבּוּרָהּ כְּרֹחַב שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין — הֲרֵי הִיא כְּמֻפְרֶדֶת לְגַמְרֵי מִן הַטַּלִּית וְנִפְסְלָה הַצִּיצִית הַתְּלוּיָה בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר שֶׁאֵין נִקְרָא כָּנָף כְּלָל, וְלָכֵן כְּשֶׁיִּרְצֶה לִתְפֹּר הַחֲתִיכָה עִם הַטַּלִּית — צָרִיךְ לְהַתִּיר הַצִּיצִית הַפְּסוּלָה הַתְּלוּיָה בָּהּ וְלַחֲזֹר וְלַהֲטִילָהּ בָּהּ, אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ צִיצִית חֲדָשָׁה. וּלְעִנְיַן הֲלָכָה — יֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה הֵיכִי דְּאֶפְשָׁר. אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁאוֹתָהּ הַצִּיצִית שֶׁנִּפְסְלָה נִפְסַק בָּהּ אֶחָד מֵהַחוּטִין וְנִשְׁתַּיֵּר בָּהּ כְּדֵי עֲנִיבָה, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה, מִכָּל מָקוֹם אִי אֶפְשָׁר לְהַתִּירָהּ מִן הַבֶּגֶד וְלַחֲזֹר וְלַהֲטִילָהּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּרֹאשׁ הַסִּימָן, וְצִיצִית אֲחֵרִים אֵינָן מְצוּיִן כְּלָל — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה:
הסברא השניה — כָּנָף של ג׳ עַל ג׳. אבל יש אומרים שהציצית לא נפסלה כלל בשביל שהיא תלויה בחתיכה שאין בה שיעור טלית, כיון שהיא תלויה בכנף כדרך כל הציצית. ולכן אם יש בקרן החתיכה ג׳ עַל ג׳ גּוּדָלִין — השיעור הראוי להיקרא כָּנָף — הציצית עומדת בכשרותה, ואין צריך להתירה ולהטילה אחר התפירה. אבל אם אין בקרן ג׳ על ג׳ במקום שהציצית תלויה בו — אפילו נשארה החתיכה מחוברת, אם אין באורך מקום חיבורה כרוחב ג׳ גודלין — היא כמופרדת לגמרי ונפסלה הציצית, מפני שתלויה בדבר שאינו נקרא כנף כלל; ובתופרה — יתיר את הפסולה ויחזור ויטילה, או יעשה בה ציצית חדשה. ולענין הלכה — יש להחמיר כסברא הראשונה הֵיכִי דְּאֶפְשָׁר; ואם אי אפשר בענין אחר — כגון שנפסק בציצית חוט ונשתייר כדי עניבה (כשרה, אך אי אפשר להתירה ולהטילה כמו שנתבאר בראש הסימן) וציצית אחרים אינם מצויים — יש לסמוך על הסברא האחרונה. חידוש הרב: הוא מסדר את המחלוקת להנהגה — חומרא בתחילה, והסברא השניה בשעת הדחק — דגם של פסק מדורג.
סעיף יב כָּנָף שֶׁנִּפְרַד לְגַמְרֵי וְאֵין בּוֹ ג׳ עַל ג׳ — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנִּפְסַל מִלְּהָטִיל בּוֹ צִיצִית אַף אַחַר הַתְּפִירָה, כְּמוֹ הַגְּדִיל.
אִם נֶחְתַּךְ אוֹ נִקְרַע הַכָּנָף וְנִפְרַד לְגַמְרֵי מִן הַטַּלִּית וְאֵין בּוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהַצִּיצִית תְּלוּיָה בּוֹ שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין עַל שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין שִׁעוּר הָרָאוּי לִהְיוֹת נִקְרָא בֶּגֶד — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹתוֹ הַכָּנָף נִפְסַל מִלְּהָטִיל בָּהּ צִיצִית אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה לְהַתִּיר אוֹתָם הַצִּיצִית הַתְּלוּיָה בּוֹ וּלְהָטִיל בּוֹ צִיצִית אַחֶרֶת חֲדָשָׁה אַחַר הַתְּפִירָה, מִשּׁוּם דְּאוֹתוֹ הַכָּנָף כֵּיוָן שֶׁאֵין עָלָיו שֵׁם בֶּגֶד, שֶׁהֲרֵי אֵין בּוֹ שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין עַל שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין, לָכֵן אֵין הַתְּפִירָה מוֹעֶלֶת לוֹ לְחַבְּרוֹ עִם הַטַּלִּית. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְחֻבָּר בּוֹ — הֲרֵי הוּא נֶחְשָׁב כִּמְפֹרָד מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ נֶחְשָׁב בִּכְלַל הַטַּלִּית, וְהַצִּיצִית הַתְּלוּיָה בּוֹ אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַטַּלִּית אֲפִלּוּ הֵטִיל בּוֹ אֶת הַצִּיצִית לְאַחַר שֶׁתְּפָרוֹ עִם הַטַּלִּית, שֶׁהֲרֵי אֵין הַצִּיצִית תְּלוּיָה בַּטַּלִּית כְּלָל, וַהֲרֵי הַכָּנָף הַזֶּה נֶחְשָׁב לְאַחַר הַתְּפִירָה כְּמוֹ הַגְּדִיל (שֶׁקּוֹרִין לייסט) שֶׁכָּתוּב בְּסִימָן יא שֶׁאֵין מְטִילִין בּוֹ צִיצִית מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב מִכְּלַל הַטַּלִּית, וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹלֶה לְשִׁעוּר שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין וּלְשִׁעוּר מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל, עַיֵּן שָׁם. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין עַל סְבָרָא זוֹ — מִכָּל מָקוֹם בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר יֵשׁ לְהַחֲמִיר:
כנף שנפרד לגמרי בלא ג׳ על ג׳ — נפסל הכנף עצמו. אם נחתך או נקרע הכנף ונפרד לגמרי, ואין בו במקום שהציצית תלויה בו ג׳ עַל ג׳ גּוּדָלִין — השיעור הראוי להיקרא בֶּגֶד — יש אומרים שאותו הכנף נפסל מלהטיל בו ציצית, אפילו יתיר את התלויה בו ויטיל חדשה אחר התפירה: כיון שאין עליו שם בגד, אין התפירה מועלת לחברו עם הטלית — אף שמחובר, נחשב כמפורד ואינו בכלל הטלית, וציציתו אינה פוטרת אפילו הוטלה אחר התפירה. הכנף הזה נחשב אחר התפירה כמו הַגְּדִיל (שקורין לייסט) שבסימן 11 — שאין מטילין בו ציצית מפני שאינו נחשב מכלל הטלית, ואף על פי כן עולה לשיעור ג׳ גודלין ולשיעור מלוא קשר אגודל. ואף שיש חולקין — במקום שאפשר יש להחמיר. חידוש הרב: כנף בלא ג׳ על ג׳ איבד את שם הבגד עצמו — התפירה מחברת את הבד, לא את הדין; ומכאן ההשוואה ללייסט של סימן 11.
סעיף יג לֹא נִפְרַד לְגַמְרֵי — מוֹעֶלֶת לוֹ הַתְּפִירָה, וְהַצִּיצִית שֶׁיָּטִיל אַחַר הַתְּפִירָה פּוֹטְרוֹת לְדִבְרֵי הַכֹּל.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁנִּפְרַד הַכָּנָף לְגַמְרֵי מִן הַטַּלִּית. אֲבָל אִם לֹא נִפְרַד מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בְּאֹרֶךְ מְקוֹם חִבּוּרָם שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאַר מְחֻבָּר מְעַט — מוֹעֶלֶת לוֹ הַתְּפִירָה שֶׁיִּתְפְּרֶנּוּ בַּטַּלִּית שֶׁיִּהְיֶה נֶחְשָׁב עַל יְדֵי כֵּן בִּכְלַל הַטַּלִּית. וְלָכֵן הַצִּיצִית שֶׁיָּטִיל בּוֹ אַחַר הַתְּפִירָה — פּוֹטְרוֹת הַטַּלִּית הַזֶּה לְדִבְרֵי הַכֹּל:
לא נפרד לגמרי — התפירה מועלת לדברי הכל. כל זה כשנפרד הכנף לגמרי. אבל אם לא נפרד לגמרי — אף שאין באורך מקום חיבורם ג׳ גודלין — כיון שנשאר מחובר מעט, מועלת לו התפירה להיחשב על ידה בכלל הטלית; ולכן הציצית שיטיל בו אחר התפירה פוטרות את הטלית לְדִבְרֵי הַכֹּל. חידוש הרב: גבול החומרא — שיור חיבור כל שהוא די בו שהתפירה תחבר את הכנף, וההטלה שאחר התפירה כשרה לכל הדעות.
סעיף יד נוֹהֲגִין לִתְפֹּר חֲתִיכַת בֶּגֶד בְּכַנְפֵי הַטַּלִּית — ג׳ עַל ג׳ בְּלֹא שׁוּם תְּפִירָה, וַאֲפִלּוּ הִיא שֶׁל עוֹר.
וְנוֹהֲגִין לִתְפֹּר חֲתִיכַת בֶּגֶד בְּכַנְפֵי הַטַּלִּית, מִשּׁוּם דְּרֹב בְּגָדִים אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים יֵשׁ בָּהֶן תְּפִירָה תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה אֲגוּדָלִין לִשְׂפַת הַבֶּגֶד, וְלַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ אֵין לִהְיוֹת שׁוּם חֲתִיכַת בֶּגֶד תְּפוּרָה תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין לִשְׂפַת הַבֶּגֶד בִּמְקוֹם הֲטָלַת הַצִּיצִית, לָכֵן נוֹתְנִין בִּמְקוֹם הֲטָלַת הַצִּיצִית חֲתִיכַת בֶּגֶד שֶׁל שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין עַל שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם תְּפִירָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַצִּיצִית תְּלוּיָה עַל מָקוֹם הָרָאוּי לִהְיוֹת כָּנָף. וַאֲפִלּוּ אִם הַחֲתִיכָה הַהִיא שֶׁנּוֹתְנִין בְּכַנְפוֹת הַטַּלִּית הִיא שֶׁל עוֹר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי הַטַּלִּית שֶׁל בֶּגֶד וּכְנָפֶיהָ שֶׁל עוֹר חַיֶּבֶת בְּצִיצִית, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן יוד:
מנהג חתיכות הבגד בכנפות — ואפילו של עור. נוהגין לתפור חתיכת בגד בכנפי הטלית: רוב בגדים, אפילו חדשים, יש בהן תפירה תוך ג׳ אגודלין לשפת הבגד — ולסברא הראשונה אין להיות שום חתיכת בגד תפורה תוך ג׳ גודלין לשפת הבגד במקום הטלת הציצית; לכן נותנין שם חתיכה של ג׳ עַל ג׳ גּוּדָלִין שאין בה שום תפירה, כדי שתהא הציצית תלויה על מקום הראוי להיות כנף. ואפילו היא של עוֹר — אין בכך כלום, שהרי טלית של בגד וכנפיה של עור חייבת בציצית (סימן 10). חידוש הרב: הוא מיסד את מנהג חיזוקי הכנפות הרווח על הסברא הראשונה (מקום ההטלה צריך להיות מקשה אחת) — ומרחיבו עד עור: הכנף הולך אחר גוף הבגד.
סעיף טו נִקְרַע מֵהַנֶּקֶב וּלְמַטָּה: אִם קָדְמָה הַהֲטָלָה לְהַקֶּרַע — כְּשֵׁרָה; נִשְׁתַּיֵּר כָּל שֶׁהוּא וּתְפָרָהּ וְאַחַר כָּךְ הֵטִיל — כְּשֵׁרָה.
אִם נִקְרַע כְּנַף הַטַּלִּית מֵהַנֶּקֶב שֶׁהַצִּיצִית תְּלוּיָה בּוֹ וּלְמַטָּה עַד שְׂפַת הַטַּלִּית, אִם קָדְמָה הֲטָלַת צִיצִית בַּכָּנָף לְהַקֶּרַע שֶׁאוֹתָהּ הַצִּיצִית הָיְתָה שָׁם בִּשְׁעַת הַקֶּרַע — כְּשֵׁרָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין שָׁם שִׁעוּר מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל, מִפְּנֵי שֶׁשִּׁעוּר זֶה לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב סִימָן יא. וְאִם נִקְרַע וְנִשְׁתַּיֵּר כָּל שֶׁהוּא וּתְפָרָהּ וְאַחַר כָּךְ הֵטִיל בּוֹ צִיצִית — כְּשֵׁרָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין שָׁם הַרְחָקַת שִׁעוּר מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל לְבַד מִמָּקוֹם הַתָּפוּר, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּפִירָה חֲשׁוּבָה חִבּוּר לְעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם הַתָּפוּר נֶחְשָׁב כְּשָׁלֵם לְגַמְרֵי אֲפִלּוּ לְפִי הַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר כָּל שֶׁהוּא שֶׁלֹּא נִקְרַע:
נקרע מהנקב ולמטה — קָדְמָה הֲטָלָה לַקֶּרַע. אם נקרע כנף הטלית מהנקב שהציצית תלויה בו ולמטה עד השפה: אם קדמה הטלת הציצית לקרע — שהציצית היתה שם בשעת הקרע — כשרה, אף שאין שם שיעור מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל, מפני ששיעור זה לא נאמר אלא בשעת עשיית הציצית בבגד (סימן 11). ואם נקרע ונשתייר כל שהוא, ותפרה ואחר כך הטיל — כשרה, אף בלא הרחקת השיעור לבד ממקום התפור: התפירה חשובה חיבור שיהא מקום התפור נחשב כשלם לגמרי, אפילו לסברא הראשונה — כיון שנשתייר כל שהוא שלא נקרע. חידוש הרב: שני עקרונות — השיעור נאמר רק בשעת העשייה (ומכאן קדמה הטלה לקרע), והתפירה "משלימה" לגמרי כשנשתייר כל שהוא.
סעיף טז נִקְרַע בִּמְקוֹם הֲטָלַת הַצִּיצִית — לֹא יִתְפְּרֶנּוּ בְּחוּט הָרָאוּי לְצִיצִית: גְּזֵרַת חֲכָמִים שֶׁמָּא יַנִּיחֶנּוּ לְשֵׁם צִיצִית, וְהוּא לֹא נִטְוָה לִשְׁמָהּ.
אִם נִקְרַע הַכָּנָף בְּמָקוֹם הָרָאוּי לְהָטִיל בּוֹ צִיצִית, דְּהַיְנוּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין לִשְׂפַת הַכָּנָף וּלְמַעְלָה מִמְּלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל מִשְּׂפַת הַכָּנָף — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא קֶרַע מַשֶּׁהוּ לֹא יִתְפְּרֶנּוּ בְּחוּט הָרָאוּי לְצִיצִית, כְּגוֹן אִם הַטַּלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן — לֹא יִתְפֹּר אֶת הַקֶּרַע בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן, רַק בְּחוּטֵי מֶשִׁי אוֹ שְׁאָר מִינִים, וְאִם הַטַּלִּית שֶׁל מֶשִׁי — לֹא יִתְפְּרֶנּוּ בְּחוּטֵי מֶשִׁי, וְאִם הַטַּלִּית שֶׁל צֶמֶר — לֹא יִתְפְּרֶנּוּ בְּשֶׁל צֶמֶר, אֶלָּא בְּשֶׁל מֶשִׁי אוֹ בִּשְׁאָר מִינִים, וְאִסּוּר זֶה הוּא גְּזֵרַת חֲכָמִים שֶׁמָּא יִשְׁתַּיֵּר מִחוּט הַתְּפִירָה וְיַנִּיחֶנּוּ שָׁם בַּכָּנָף לְשֵׁם צִיצִית וְיוֹסִיף עָלָיו שִׁבְעָה חוּטִין, דְּהַיְנוּ שְׁלֹשָׁה חוּטִין אֲרֻכִּין וְיִכְפֹּל כָּל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וְחוּט אֶחָד קָצָר יִקְשְׁרֶנּוּ בְּרֹאשׁ הַחוּט שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מֵהַתְּפִירָה, וְחוּט זֶה הוּא פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִטְוָה לְשֵׁם צִיצִית. וּלְפִי סְבָרָא זוֹ, אֲפִלּוּ אֵין שׁוּם קֶרַע בַּכָּנָף רַק שֶׁתּוֹפֵר סְבִיב הַנֶּקֶב שֶׁהַצִּיצִית תְּלוּיָה בּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵב הַנֶּקֶב, וְכֵן הַתּוֹפֵר חֲתִיכַת בֶּגֶד בְּכַנְפֵי הַטַּלִּית אִם הוּא תּוֹפֵר בְּחוּט שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ צִיצִית לְזוֹ הַטַּלִּית — צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּהֵא שׁוּם תְּפִירָה תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין לִשְׂפַת הַכָּנָף וּלְמַעְלָה מִמְּלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל מִשְּׂפַת הַכָּנָף מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר. אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִים עַל סְבָרָא זוֹ, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחֲמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר. וַאֲפִלּוּ לִסְבָרָא זוֹ אֵין אִסּוּר אֶלָּא אִם כֵּן תּוֹפֵר בְּחוּט לָבָן, אֲבָל בְּחוּט צָבוּעַ — אֵין לָחֹש שֶׁמָּא יְצָרְפֶנּוּ לִשְׁאָר חוּטֵי הַצִּיצִית, דְּעַכְשָׁו אֵין נוֹהֲגִים כְּלָל לַעֲשׂוֹת צִיצִית צְבוּעִים:
התפירה בחוט הראוי לציצית — גזרת החוט שלא נטוה לשמה. נקרע הכנף במקום הראוי להטיל בו ציצית — תוך ג׳ גודלין לשפת הכנף ולמעלה ממלוא קשר אגודל — יש אומרים: אפילו קֶרַע מַשֶּׁהוּ לא יתפרנו בחוט הראוי לציצית של טלית זו: של פשתן — לא בחוטי פשתן, רק משי או שאר מינים; של משי — לא במשי; של צמר — לא בצמר. איסור זה גְּזֵרַת חֲכָמִים: שמא ישתייר מחוט התפירה ויניחנו בכנף לְשֵׁם צִיצִית ויוסיף עליו שבעה חוטין (שלושה ארוכין כפולים לשנים, ואחד קצר קשור בראש החוט שנשתייר) — וחוט זה פסול, מפני שלא נִטְוָה לְשֵׁם צִיצִית. ולפי סברא זו, אפילו בלא שום קרע — התופר סביב הנקב שלא יתרחב, וכן התופר חתיכת בגד בכנפות — אם תופר בחוט הראוי לציצית לטלית זו, ייזהר שלא תהא שום תפירה בתחום זה. יש חולקים — יש להחמיר במקום שאפשר. ואפילו לסברא זו אין איסור אלא בחוט לבן; בחוט צבוע — אין לחוש, דעכשיו אין נוהגים כלל לעשות ציצית צבועים. חידוש הרב: הוא פורש את גזרת חוט התפירה (הטווי לשמה) עד תפירות האחזקה (הנקב, החיזוקים) — ובעצמו גודרה: חוט לבן בלבד, וחוט צבוע מותר.
מקור: ספריא — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ט״ו (מהדורת קה״ת, ט״ז סעיפים). ביאור: DAAT. המחבר עוסק בסימן זה בו׳ סעיפים; אין מובא כאן שום קטע מחוץ לטקסט הניתן לאימות.
היסוד — התרת ציצית מבגד לבגד, על כנפי בגדיהם, נקרע הטלית, התפירה בחוט הראוי לציצית
היסוד: התרת הציצית, הכנף המובא, הטלית שנחלקה, והתפירה בחוט הראוי לציצית
קריאת אדמו״ר הזקן בסימן זה נחלקת לארבע תנועות. תחילה הוא גודר את התרת הציצית: מותרת כשעוֹשִׂין מִיָּד בבגד אחר, אסורה לְבַטָּלָה — אלא אם הבגד יוצא מכלל בַּר חִיּוּבָא (נפרם, נמכר, טלית של מתים); ומסדיר את דין החוט שנפסק — הקשירה חִבּוּר גָּמוּר קודם ההטלה, אבל אחר ההטלה — גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי בִּפְסוּל (סעיפים א-ה). אחר כך הוא מניח את יסוד העַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם: הכנף צריך להיות מחובר לעִקַּר הַבֶּגֶד בשעת העשייה — אלא אם החתיכה המובאת יש בה עצמה שיעור טלית (סעיפים ו-ז). אחר כך הוא פורש את הטלית שנחלקה או נקרעה: היש בכל חלק שיעור? היש בחיבור רֹחַב ג׳ גּוּדָלִין? היש בקרן ג׳ עַל ג׳? — שתי סברות, חומרא הֵיכִי דְּאֶפְשָׁר, ומנהג חתיכות הכנפות (סעיפים ח-יד). ולבסוף — הקרע מן הנקב והתפירה: קדמה הטלה לקרע, וגזרת חוט התפירה הראוי לציצית (סעיפים טו-טז).
התרת ציצית מבגד לבגד — עושין מיד
התרת הציצית (לעולם לא לבטלה)
העיקרון (סעיפים א, ה). להתיר ציצית כדי להטילה בבגד אחר — מותר, בלא בִּזּוּי מִצְוָה, כיון שעושין מִיָּד. להתירן בלא דעת להטילן — אסור (ביטול בחינם של מצות הבגד).
מבחן הבַּר חִיּוּבָא. יצא הבגד מכלל חיוב (נפרם מארבע כנפותיו, נמכר לנכרי, טלית של מתים) — מותר; וכל שכן להטיל ציצית יפים או שלמים יותר (סעיף ה).
על כנפי בגדיהם — הכנף המובא מבגד אחר
הכנף המובא (עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם)
העיקרון (סעיף ו). אין תופרין כנף עם ציציתו בבגד אחר — אפילו עם חתיכה גדולה סביבו: הציצית המובאת פסולה, כי בשעת העשייה צריך הכנף להיות מחובר לעִקַּר הַבֶּגֶד.
היוצא מן הכלל (סעיף ז). יש בחתיכה המובאת שיעור טלית — היא עצמה עיקר הבגד, וציציתה בכשרותה (ואף מתעטף בה לבדה בהשלמת ג׳ ציצית).
נחלקה הטלית — תעשה ולא מן העשוי
הטלית שנחלקה או נקרעה (השיעורים)
הגבולות (סעיפים ח-י). בכל חלק שיעור → אין צריך כלום; חלק בלא שיעור → נפסלה ציציתו (וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי) → להתיר ולהטיל אחר התפירה; חיבור של רֹחַב ג׳ גּוּדָלִין → כמחוברים לגמרי.
המחלוקת (סעיפים יא-יג). הסברא השניה: קרן של ג׳ עַל ג׳ — ציציתה בכשרותה; להלכה — חומרא הֵיכִי דְּאֶפְשָׁר, והשניה בשעת הדחק; כנף שנפרד לגמרי בלא ג׳ על ג׳ → נפסל (כמו הלייסט); נשאר מחובר מעט → התפירה מועלת לדברי הכל.
הקרע והתפירה — חוט הראוי לציצית
הקרע מן הנקב והתפירה (הגזרה)
הנקב (סעיף טו). נקרע מהנקב ולמטה: קָדְמָה הֲטָלָה לַקֶּרַע → כשרה (השיעור נאמר רק בשעת העשייה); נשתייר כל שהוא, תפרה ואחר כך הטיל → כשרה (התפירה משלימה את המקום).
חוט התפירה (סעיפים יד, טז). שום תפירה בחוט לבן הראוי לציצית של טלית זו במקום ההטלה (גזרה: חוט שלא נטוה לשמה) — ומכאן חתיכות הכנפות בלא שום תפירה (ואפילו של עור); חוט צבוע מותר.
הפניה ללימוד. הפנימיות של סימן זה — מעבר לעיקרון ההלכתי המונח כאן (המשכת המצוה שב-עוֹשִׂין מִיָּד, זיקת הכנף לעִקַּר הַבֶּגֶד, התַּעֲשֶׂה — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי) — נוגעת במחשבת חב״ד (תניא, לקוטי תורה, והשיחות על ציצית והלבוש). דף זה מציגה ברמת העיקרון המאומת, בלא ציון פרק או לשון מדויקת. ללימוד מעמיק של ממד זה — ללמוד עם רב מחב״ד ובטקסטים עצמם.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוחו של אדמו״ר הזקן בפסק
השוואת דרכו של אדמו״ר הזקן לדרכי המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן ט״ו. שורת שולחן ערוך הרב מודגשת — היא חושפת את רגישותו של הרב, כפי שהיא עולה מן הטקסט שלו (§1, ט״ז סעיפים). הרב פורש בט״ז סעיפים את שהמחבר סידר בו׳.
| נושא | המחבר | רמ״א | משנה ברורה | דרכו של אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| התרת ציצית מבגד לבגד (סעיפים א, ה) | או״ח טו, א — מותר להתיר ציצית מטלית כדי ליתנם באחרת; אבל לא להסירן בלא להטילן. | הגהה על טו, א — מטלית של מת → מותר. | מ״ב טו — הבזוי מצוה; הביטול לבטלה; טעם הציצית היפים יותר. | דרכו של אדמו״ר הזקן — חידוש: ההיתר מיוסד על העוֹשִׂין מִיָּד, והאיסור — על ביטול מצות הבגד: משעה שהבגד יוצא מכלל בַּר חִיּוּבָא (נפרם, נמכר, טלית של מתים) אין כאן ביטול (סעיפים א, ה). |
| חוט שנפסק והקשירה (סעיפים ב-ד) | — (המחבר אינו מפתח נדון זה בסימן זה; ראה דיני החוטין בסימנים 11-12). | — | מ״ב טו — על העברת ציצית שלמה; החוטין הנדרשים קודם ההטלה. | דרכו של אדמו״ר הזקן — חידוש: קודם ההטלה צריך כל חוט י״ב גּוּדָלִין, והקשירה חִבּוּר גָּמוּר; אחר ההטלה, בלא מַעֲשֶׂה בְּעִקַּר הָעֲשִׂיָּה — גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה, וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי בִּפְסוּל (סעיפים ב-ד). |
| הכנף התפור מבגד אחר (סעיפים ו-ז) | או״ח טו, ב — לא לתפור הכנף עם ציציתו בבגד אחר ("עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם"). | — | מ״ב טו — הכנף צריך להיות של הבגד בשעת העשייה; החתיכה שיש בה שיעור. | דרכו של אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא מפרש את היסוד — בשעת העשייה צריך הכנף להיות מְחֻבָּר לְעִקַּר הַבֶּגֶד — ומגדיר את עיקר הבגד עניינית: חתיכה שיש בה שיעור טלית היא עצמה עיקר הבגד (סעיפים ו-ז). |
| נחלקה הטלית לשנים (סעיפים ח-י) | או״ח טו, ג — טלית שנחלקה לשנים: אם בכל חלק שיעור ונשארו לו ציצית אחד-שנים → אין בזה תעשה ולא מן העשוי. | — | מ״ב טו — שיעור כל חלק; החלק הפטור פוסל את ציציתו. | דרכו של אדמו״ר הזקן — חידוש: הפרדת הציצית זו מזו אינה פסול (זוֹ אַחַר זוֹ); הפסול נולד ברגע החלוקה לחלק שאין בו שיעור; והגבול — רֹחַב ג׳ גּוּדָלִין של חיבור = חיבור גמור (סעיפים ח-י). |
| נקרע תוך ג׳ — שתי הסברות (סעיפים יא-יד) | או״ח טו, ד — נקרע תוך ג׳ אצבעות לשפה: לא יתפרנו — שני הטעמים (רש״י: חוט התפירה שיבוא לידי ציצית; רב עמרם: שוב אינו בגד); ירא שמים יוצא את כולם. | — | מ״ב טו + ביאור הלכה — שני הטעמים; הצמר בזמן הזה; הירא שמים. | דרכו של אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא מסדר את שתי הסברות לפסק מדורג — חומרא הֵיכִי דְּאֶפְשָׁר, והסברא השניה (קרן של ג׳ על ג׳) בשעת הדחק; כנף שנפרד בלא ג׳ על ג׳ מאבד את שם הבגד (כמו הלייסט); ועל כך מיוסד מנהג חתיכות הכנפות, ואפילו של עור (סעיפים יא-יד). |
| נקרע מן הנקב ולמטה (סעיף טו) | או״ח טו, ה — קדמה ההטלה לקרע → כשר; נתפר והוטלה ציצית אחר כך: לפי החומר והמקרה. | — | מ״ב טו — קדם הטלה לקרע; הכל שהוא; התפירה כחיבור. | דרכו של אדמו״ר הזקן — חידוש: השיעור (מלוא קשר אגודל) נאמר רק בשעת העשייה; והתפירה עושה את מקום התפור "שלם לגמרי" אף לסברא הראשונה, משנשתייר כל שהוא (סעיף טו). |
| התפירה בחוט הראוי לציצית (סעיף טז) | או״ח טו, ו — טלית של משי שנתפרה בחוטי משי לבנים → יש לחוש: שום תפירה תוך ג׳ ולמעלה מקשר גודל. | הגהה על טו, ו — והוא הדין כל חוט מאותו המין של הציצית. | מ״ב טו — חשש חוט התפירה; החוט מאותו המין; החיזוקים סביב הנקב. | דרכו של אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא מנסח את הגזרה במנגנונה — החוט שנשתייר מהתפירה, בתוספת שבעה חוטין, פסול מפני שלא נִטְוָה לְשֵׁם צִיצִית — מרחיבה לתפירות הנקב והחיזוקים, וגודרה: חוט לבן בלבד, וחוט צבוע מותר (סעיף טז). |
הטבלה נערכה על פי הטקסט המלא של המחבר (אורח חיים ט״ו, מקור ספריא), נושאי הכלים הניתנים לאימות (בית יוסף, טור, רש״י, רב עמרם גאון, מרדכי, תרומת הדשן, מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה, ביאור הלכה, פרי מגדים, ערוך השולחן, כף החיים; תלמוד מנחות מא) ומחשבת חב״ד ברמת העיקרון. עמודת אדמו״ר הזקן נשענת על הטקסט האמיתי של שולחן ערוך הרב המובא ב-§1. ייחוסי סעיף-קטן שאינם ודאיים הושארו «על דרך הסברה».
קווי היסוד של שיטת הרב
קווי היסוד של דרך הרב בסימן זה
ארבעה כיוונים המאפיינים את רגישות אדמו״ר הזקן בהתרת הציצית ובדין נקרע הטלית — מעבר ליישום הפשוט של הכללים. כל אחד בנוי: עיקרון הסימן → קריאת הרב → מסקנה מעשית. כל קו נשען על הטקסט האמיתי של הרב (§1).
קו א — עושין מיד, ולא לבטלה
התרת הציצית — המשכת המצוה
עיקרון הסימן: מותר להתיר ציצית מטלית כדי ליתנם באחרת; אסור להסירן בלא להטילן (סעיף א במחבר; רמ״א: טלית של מת → מותר).
קריאת הרב: ההיתר תלוי בעוֹשִׂין מִיָּד בְּבֶגֶד אַחֵר; האיסור — ביטול בחינם של מצות הבגד, הפוקע משעה שהבגד אינו בַּר חִיּוּבָא (נפרם, נמכר, טלית של מתים); וההידור (יוֹתֵר יָפִים) הוא טעם לגיטימי.
מסקנה מעשית: אין מתירים ציצית אלא ליעד מיידי (בגד אחר, או בגד היוצא מן החיוב); במקרה גבולי → לשאול רב (סעיפים א, ה).
קו ב — על כנפי בגדיהם
הכנף שייך לבגד בשעת העשייה
עיקרון הסימן: לא לתפור את הכנף עם ציציתו בבגד אחר (סעיף ב במחבר).
קריאת הרב: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" — בשעת העשייה צריך הכנף להיות מְחֻבָּר לְעִקַּר הַבֶּגֶד; ציצית מובאת היא עָשׂוּי קודם, פסולה עד הטלה חדשה; אבל חתיכה שיש בה שיעור טלית — היא עצמה עיקר הבגד.
מסקנה מעשית: לעולם לא להעביר כנף מצוייץ; להתיר את הציצית ולהטילה מחדש אחר תפירת הכנף; לבדוק את שיעור החתיכה → בספק, לשאול רב (סעיפים ו-ז).
קו ג — תעשה ולא מן העשוי בקרע
הטלית שנחלקה — הגבולות והמחלוקת
עיקרון הסימן: טלית שנחלקה לשנים — כל חצי שיש בו שיעור שומר על ציציתו; נקרע סמוך לכנף — לא יתפרנו (סעיפים ג-ד במחבר).
קריאת הרב: הפסול נולד ברגע החלוקה לחלק שאין בו שיעור (וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי); גבולות מדודים — רֹחַב ג׳ גּוּדָלִין של חיבור, כָּנָף של ג׳ עַל ג׳; ושתי הסברות מסודרות: חומרא הֵיכִי דְּאֶפְשָׁר, והשניה בשעת הדחק.
מסקנה מעשית: אחר כל קרע סמוך לכנף — למדוד (שיעור החלק, רוחב החיבור, ג׳ על ג׳ בקרן); בספק — להתיר ולהטיל אחר התפירה; מקרה מעשי → לשאול רב (סעיפים ח-יג).
קו ד — גזרת חוט התפירה
התפירה סמוך לכנף — החוט שלא נטוה לשמה
עיקרון הסימן: טלית של משי שנתפרה בחוטי משי לבנים — יש לחוש; שום תפירה תוך ג׳ ולמעלה מקשר גודל (סעיף ו במחבר; רמ״א: כל חוט מאותו המין).
קריאת הרב: הגזרה נסובה על חוט התפירה שיונח לְשֵׁם צִיצִית — פסול מפני שלא נִטְוָה לִשְׁמָהּ; היא מתפשטת לתפירות הנקב והחיזוקים, אך רק בחוט לבן (חוט צבוע מותר); ומכאן מנהג חתיכות הכנפות ג׳ על ג׳ בלא תפירה, ואפילו של עור.
מסקנה מעשית: לתקן סמוך לכנף בחוט ממין אחר או בחוט צבוע; לבדוק את החיזוקים התפורים סביב הנקב; מקרה מעשי → לשאול רב (סעיפים יד-טז).
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה החב״דית למעשה
שש נקודות הנהגה הנובעות ישירות מסימן ט״ו ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — מוצגות ברמת העיקרון, בהפניה לרב לפרטי המקרים והמנהגים.
לחסיד חב״ד — סימן ט״ו (אם להתיר ציצית מבגד לבגד ודין נקרע הטלית)
- ① לקחת ציצית מטלית ישנה — כן, אבל מִיָּד. להתיר ציצית מטלית כדי להטילן באחרת — מותר (אין בִּזּוּי מִצְוָה) — ובלבד שמטילן מיד בבגד האחר; לעולם לא להסירן לְבַטָּלָה, אלא אם הבגד יוצא מכלל בַּר חִיּוּבָא (נפרם, נמכר — ומכאן טלית של מתים). יסוד: שו״ע הרב סעיפים א, ה.
- ② חוט שנפסק — אין מעבירים בלא י״ב גּוּדָלִין. ציצית שנפסק בה חוט (עם כְּדֵי עֲנִיבָה) כשרה במקומה, אבל אינה עוברת לכתחילה: קודם הטלה חדשה צריך כל חוט י״ב גּוּדָלִין — בעת הצורך על ידי קשירה (חִבּוּר גָּמוּר) קודם ההטלה; אחר ההטלה — רק הטלה חדשה מתקנת (תַּעֲשֶׂה — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי). יסוד: שו״ע הרב סעיפים ב-ד.
- ③ לעולם לא להעביר כנף מצוייץ. אין לתפור כנף עם ציציתו — אפילו מוקף חתיכה גדולה — בבגד אחר: הציצית תהא פסולה (עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם); אלא אם יש בחתיכה שיעור טלית. להתיר, לתפור, ואז להטיל. יסוד: שו״ע הרב סעיפים ו-ז.
- ④ טלית שנחתכה או נקרעה — למדוד לפני שתופרים. היש בכל חלק שיעור טלית? היש בחיבור הנשאר רֹחַב ג׳ גּוּדָלִין? היש בקרן ג׳ עַל ג׳? חלק בלא שיעור מחייב להתיר את הציצית ולהטילה אחר התפירה; חומרא הֵיכִי דְּאֶפְשָׁר, והסברא השניה בשעת הדחק. יסוד: שו״ע הרב סעיפים ח-יג.
- ⑤ חתיכות הכנפות — ג׳ עַל ג׳ בלא תפירה. מנהג תפירת חתיכת בגד בכנפות הטלית יסודו בסימן זה: במקום ההטלה — חתיכה של ג׳ עַל ג׳ גּוּדָלִין בלא שום תפירה — ואפילו חתיכה של עור כשרה. יסוד: שו״ע הרב סעיף יד.
- ⑥ תיקונים סמוך לכנף — זהירות בחוט. בתחום ההטלה (תוך ג׳ גּוּדָלִין, למעלה מִמְּלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל), אין תופרים — קרע, נקב מתרחב, חיזוק — בחוט לבן הראוי לציצית של טלית זו (פשתן בפשתן, משי במשי, צמר בצמר); ליקח מין אחר או חוט צבוע. קדמה ההטלה לקרע — הציצית בכשרותה (קָדְמָה הֲטָלָה לַקֶּרַע). למקרה מעשי — לשאול רב. יסוד: שו״ע הרב סעיפים טו-טז.
⚠ פרק זה מציג את ההנהגה החב״דית המיוסדת על שולחן ערוך הרב, סימן ט״ו (הטקסט האמיתי מובא ב-§1). אין הוא תחליף להכרעה רבנית במקרה פרטי. לכל שאלה מעשית — ובפרט בטלית שנקרעה, בחיזוקים התפורים ובהעברת הציצית: לשאול את הרב שלך, ולחב״ד — רב מחב״ד.