Level 4 — Daat HaRav (Alter Rebbe) — Siman קס״ז · מְקוֹם וּזְמַן הַבְּצִיעָה וּמִי הוּא הַבּוֹצֵעַ

מְקוֹם וּזְמַן הַבְּצִיעָה, וּמִי הוּא הַבּוֹצֵעַ, וּבוֹ כ״ג סְעִיפִים:מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְבָרֵךְ אֶת ה׳ אַחַר אֲכִילַת מָזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ וְגוֹ׳". וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ לִפְנֵי כָּל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אָמְרוּ: אִם כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ — כְּשֶׁהוּא רָעֵב לֹא כָּל שֶׁכֵּן? וְכָל הַנֶּהֱנֶה מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה — כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ". וְעַל כָּל אֹכֶל וּמַשְׁקֶה מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּרָכָה כּוֹלֶלֶת לְכַמָּה מִינִים, כְּמוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה" לְכָל מִינֵי פֵּרוֹת הָאָרֶץ, וּ"בוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" לְכָל פֵּרוֹת הָעֵץ. חוּץ מִן הַיַּיִן וְהַפַּת, שֶׁמִּתּוֹךְ חֲשִׁיבוּתָן קָבְעוּ לָהֶן בְּרָכָה לְעַצְמָן, שֶׁהַיַּיִן הוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל פֵּרוֹת הָאִילָן לְבָרֵךְ עָלָיו "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן", מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁמְּשַׂמֵּחַ אֶת הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ", וְהַפַּת הוֹצִיאוּ מִכְּלַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ לְבָרֵךְ עָלָיו "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּת הַלֶּחֶם שֶׁסּוֹעֵד הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד":

חִיּוּב הַבְּרָכָה. It is a positive Torah commandment to bless Hashem after eating a meal, as it is said: “You shall eat, be satisfied, and bless Hashem…”. And by rabbinic institution one must bless before all eating and drinking: they said — if, when satisfied, he blesses, all the more so when he is hungry! And whoever benefits from this world without a blessing — it is as though he benefited from things consecrated to Heaven, as it is said: “To Hashem belongs the earth and its fullness.” Over every food and drink one recites a blessing that encompasses several species, such as “borei peri ha’adama” for all kinds of fruit of the ground, and “borei peri ha’ets” for all fruit of the tree. Except for wine and bread, for which, owing to their importance, a blessing of their own was fixed: wine was removed from the category of tree-fruit to say over it “borei peri hagafen,” because of its importance in gladdening the heart — “and wine gladdens a man’s heart”; and bread was removed from the category of fruit of the ground to say over it “hamotzi lechem min ha’aretz,” because of the importance of bread that sustains the heart — “and bread sustains a man’s heart.”

וּכְבוֹד הַבְּרָכָה הִיא לִבְצֹעַ פְּרוּסַת הַבְּרָכָה בַּמָּקוֹם הַיָּפֶה שֶׁבַּפַּת, וְהוּא מָקוֹם שֶׁנֶּאֱפָה יָפֶה וְנִתְקַשָּׁה יָפֶה הֵיטֵב מֵאֲפִיָּה, שֶׁהוּא מֻבְחָר שֶׁבַּפַּת, וְלֹא מִמָּקוֹם הָרַךְ, כְּגוֹן אִם הֵבִיאוּ לְפָנָיו פַּת פְּרוּסָה — לֹא יִבְצַע מֵאֶמְצָעִיתָהּ שֶׁהוּא רַךְ, אֶלָּא יִבְצַע מִלְּמַעְלָה שֶׁהוּא מָקוֹם הַמֻּבְחָר שֶׁבַּפַּת בְּפַת שָׁלֵם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִבְצֹעַ מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל לִקְרֹם וּלְהִתְבַּשֵּׁל תְּחִלָּה כְּשֶׁנֶּאֱפֵת הַפַּת בַּתַּנּוּר. וּבַתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁמּוֹשִׁיבִין הַפַּת עַל שׁוּלֵי הַתַּנּוּר — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצַּד הָעֶלְיוֹן מַתְחִיל לְהִתְבַּשֵּׁל תְּחִלָּה מֵחֹם אֲוִיר הַתַּנּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצַּד הַתַּחְתּוֹן מִתְבַּשֵּׁל תְּחִלָּה מֵחֹם שׁוּלֵי הַתַּנּוּר, שֶׁהָיְתָה אֵשׁ בּוֹעֶרֶת עָלָיו. וְלָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם — יֵשׁ לִבְצֹעַ מִצִּדֵּי הַפַּת, וְלַחְתֹּךְ מִצַּד הָעֶלְיוֹן וּמְעַט מִצַּד הַתַּחְתּוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר כִּסְבָרָא אַחֲרוֹנָה, אֲפִלּוּ בַּתַּנּוּרִים שֶׁבִּימֵיהֶם שֶׁהָיְתָה אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּשׁוּלֵי הַתַּנּוּר בִּשְׁעַת אֲפִיַּת הַפַּת שֶׁהָיְתָה מְדֻבֶּקֶת בְּדַפְנוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רנ״ד. וְיִבְצַע בַּצַּד שֶׁכְּנֶגֶד הַמִּתְבַּקֵּעַ, כִּי זֶה הַצַּד הִתְחִיל לֵאָפוֹת וְנִדְחֲקָה הָעִסָּה עַד שֶׁנִּתְבַּקַּע הַצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ:

מְקוֹם הַבְּצִיעָה. The honor of the blessing is to break the piece of the blessing at the finest spot of the bread — the place that is well baked and well hardened by baking, which is the choicest of the bread, and not at a soft spot: if a bread already cut was brought before him, he should not break from its middle, which is soft, but from the top, which is the choicest spot in a whole loaf. And some say one must break from the place that begins to form a crust and to bake first when the bread is put in the oven. In our ovens, where the bread is set on the floor of the oven, some say the upper side begins to bake first, from the heat of the oven’s air; and others, that the lower side bakes first, from the heat of the oven floor on which the fire was burning. To satisfy both views one should break at the sides of the bread, cutting from the upper side and a little from the lower side — though the essential ruling is like the latter view, even in the ovens of their day where fire burned on the oven floor while the bread, stuck to its walls, was baking, as will be explained in siman רנ״ד. And he should break on the side opposite the split, for this side began to bake and the dough was pressed until the opposite side split.

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ עַל הַפַּת כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה, וְלֹא לְפָרְסָהּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ אִם הֵבִיאוּ לְפָנָיו שְׁלֵמָה. וְאַף אִם הֵבִיאוּ לְפָנָיו פְּרוּסָה — מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ עָלֶיהָ כָּךְ כְּשֶׁהִיא פְּרוּסָה גְּדוֹלָה, וְלֹא יִפְרֹס מִמֶּנָּה עַד לְאַחַר הַבְּרָכָה. וְצָרִיךְ שֶׁתִּכְלֶה כָּל הַבְּרָכָה בְּעוֹד שֶׁהִיא שְׁלֵמָה אוֹ פְּרוּסָה גְּדוֹלָה. וְגַם אַחַר שֶׁגָּמַר הַבְּרָכָה — לֹא יִבְצַע עַד שֶׁיִּכְלֶה עֲנִיַּת "אָמֵן" מִפִּי רֹב הָעוֹנִים אִם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּבִרְכָתוֹ, לְפִי שֶׁגַּם עֲנִיַּת "אָמֵן" מִכְּלַל הַבְּרָכָה הִיא. אֲבָל הַמִּעוּט הַמַּאֲרִיכִים יוֹתֵר מִדַּאי — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּ"אָמֵן" יוֹתֵר מִדַּאי — אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. וְטוֹב לַחְתֹּךְ מְעַט בְּסַכִּין פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה מִן הַלֶּחֶם קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק בִּשְׁהִיַּת הַחִתּוּךְ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה, וְאֵינוֹ מַפְרִידָהּ מִמֶּנּוּ עַד אַחַר שֶׁתִּכְלֶה כָּל הַבְּרָכָה. וְאֵין הַלֶּחֶם חָשׁוּב כְּפָרוּס עַל יְדֵי חֲתָךְ מוּעָט כָּזֶה, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִם יֹאחַז בַּפְּרוּסָה יַעֲלֶה שְׁאָר הַכִּכָּר עִמָּהּ. וְלֹא יַחְתֹּךְ יוֹתֵר מִכַּשִּׁעוּר הַזֶּה, שֶׁאִם יַחְתֹּךְ יוֹתֵר, בְּעִנְיָן שֶׁאִם יֹאחַז בַּפְּרוּסָה לֹא יַעֲלֶה שְׁאָר הַכִּכָּר עִמָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאִם יֹאחַז בַּכִּכָּר תַּעֲלֶה הַפְּרוּסָה עִמָּהּ — הֲרֵי זֶה כְּפָרוּס לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ, בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵין לַחְתֹּךְ כְּלָל בַּלֶּחֶם עַד לְאַחַר הַבְּרָכָה, כִּי שֶׁמָּא תִּשָּׁמֵט יָדוֹ וְיַחְתֹּךְ יוֹתֵר מִכַּשִּׁעוּר הַזֶּה, וְנִמְצָא שֶׁבָּצַע עַל פְּרוּסָה, וּבְשַׁבָּת צָרִיךְ לִהְיוֹת לֶחֶם מִשְׁנֶה שָׁלֵם. וְאֵין לָחֹשׁ לְהֶפְסֵק שְׁהִיַּת הַחִתּוּךְ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה, שֶׁהַשְּׁהִיָּה בִּלְבַדָּהּ בְּלֹא דִּבּוּר — אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק, אֶלָּא שֶׁבְּחֹל עוֹשִׂים כֵּן עַל צַד הַיּוֹתֵר טוֹב. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם שָׁכַח וְחָתַךְ בְּשַׁבָּת כְּמוֹ בְּחֹל — לֹא הִפְסִיד הַלֶּחֶם מִשְׁנֶה, שֶׁכָּל שֶׁאוֹחֵז בַּפְּרוּסָה וּשְׁאָר הַכִּכָּר עוֹלֶה עִמּוֹ — הֲרֵי הוּא כְּשָׁלֵם לְכָל דָּבָר. וְעוּגָה דַּקָּה גַּם בְּחֹל אֵין צָרִיךְ לַחְתֹּךְ בָּהּ קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵין שְׁהוּת בִּשְׁבִירָתָהּ אַחַר הַבְּרָכָה:

פַּת שְׁלֵמָה. It is a mitzvah min hamuvchar to bless over the bread while it is whole, and not to break it first and then bless over it, if it was brought whole before him. And even if it was brought already cut — it is a mitzvah min hamuvchar to bless over it as is, so long as it is a large piece, and not to break from it before the blessing. The whole blessing must be completed while it is still whole or a large piece. And even after finishing the blessing, he should not break until the “Amen” of most of those responding is finished, if they discharge their obligation through his blessing, since the “Amen” too is part of the blessing. But the minority who prolong excessively — one need not wait for them, for whoever prolongs the “Amen” more than is proper is merely erring. And it is good to cut the betziah piece slightly with a knife before beginning to bless, so as not to interrupt with the delay of cutting between the blessing and eating; and he does not detach it entirely until the whole blessing is finished. And the bread is not deemed cut by so slight a cut, if it is such that when he grasps the piece the rest of the loaf rises with it. He should not cut more than this measure: if he cuts more, such that when he grasps the piece the rest of the loaf does not rise with it — even if, when he grasps the loaf, the piece rises with it — it is deemed cut for all purposes. Therefore, on Shabbat and Yom Tov one should not cut the bread at all before the blessing, lest his hand slip and cut more than this measure, and he would be found to have broken over a cut piece, whereas on Shabbat one needs whole lechem mishneh. And there is no concern for the interruption of the delay of cutting between blessing and eating, for the delay alone, without speech, is not deemed an interruption; only on a weekday does one act so, as the more perfect course. In any case, if he forgot and cut on Shabbat as on a weekday — he has not lost the lechem mishneh, for anything of which, when he grasps the piece, the rest of the loaf rises with it — is as whole for all purposes. And a thin cake, even on a weekday, need not be cut before blessing, since there is no delay in breaking it after the blessing.

מֵהִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא לִבְצֹעַ פְּרוּסָה קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּצַר עַיִן, וְלֹא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה בְּחֹל, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּרַעַבְתָּן. אֲבָל בְּשַׁבָּת מִצְוָה לִבְצֹעַ פְּרוּסָה גְּדוֹלָה שֶׁתַּסְפִּיק לוֹ לְכָל הַסְּעוּדָה, וְאֵין לָחֹשׁ לְרַעַבְתָּנוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רע״ד. וְכָל זֶה כְּשֶׁאוֹכֵל לְבַדּוֹ, אֲבָל אִם אוֹכֵל עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ אוֹ אוֹרְחִים — מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִבְצֹעַ פְּרוּסָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁיִּתֵּן לְכָל הַמְסֻבִּים הַיּוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּבִרְכָתוֹ מִפְּרוּסָה זוֹ שֶׁבֵּרַךְ עָלֶיהָ, וְלֹא מֵהַלֶּחֶם הַנִּשְׁאָר מִמֶּנָּה. וְשִׁעוּר פְּרוּסַת "הַמּוֹצִיא", בֵּין לַבּוֹצֵעַ בֵּין לְכָל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּין — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא לֹא פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְיֹאכְלֶנּוּ כֻּלּוֹ בְּבַת אַחַת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ כַּזַּיִת, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא", וְדַי שֶׁתְּהֵא פְּרוּסַת "הַמּוֹצִיא" כַּחֲצִי זַיִת, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּצַר עַיִן. וְכֵן נוֹהֲגִין:

שִׁעוּר הַפְּרוּסָה. It is among the rules of derech erets not to break a small piece, because it looks stingy (tzar ayin), nor one larger than an egg on a weekday, because it looks gluttonous. But on Shabbat it is a mitzvah to break a large piece sufficient for the whole meal, and there is no concern for the appearance of gluttony, as will be explained in siman רע״ד. And all this when he eats alone; but if he eats with the members of his household or guests — it is a mitzvah min hamuvchar to break a piece large enough to give to all the diners who discharge their obligation through his blessing, from this piece over which he blessed, and not from the remaining bread. As for the measure of the “hamotzi” piece, both for the botzea and for each of the diners — some say it is no less than a kezayit, which he should eat entirely at once. And others say a kezayit is not required, for even the smallest amount warrants “hamotzi”; it suffices that the “hamotzi” piece be a half-kezayit, so as not to appear stingy. And so is the custom.

כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן מְבָרְכִים אוֹתָן בִּלְשׁוֹן עָבָר, וְלֹא בִּלְשׁוֹן הֹוֶה, שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוֹצִיא מִן הָאָרֶץ לֶחֶם זֶה שֶׁהוּא בָּא לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, וּכְבָר בָּרָא פְּרִי זֶה אוֹ מָזוֹן זֶה. וּמַה שֶּׁמְּבָרְכִין "בּוֹרֵא" וְלֹא "שֶׁבָּרָא", הוּא, מִפְּנֵי שֶׁ"בּוֹרֵא" הוּא מַשְׁמַע גַּם כֵּן לְשׁוֹן עָבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם", לָכֵן מְבָרְכִין בִּלְשׁוֹן הַפָּסוּק. וְכֵן "הַמּוֹצִיא" מַשְׁמַע גַּם כֵּן לְשׁוֹן עָבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ". וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לִטְעוֹת וְלוֹמַר שֶׁ"הַמּוֹצִיא" אֵינוֹ מוֹרֶה לָשׁוֹן עָבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם", וַעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאָם אָז. וְאַף שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁכַּוָּנַת הַכָּתוּב: שֶׁכְּשֶׁתֵּצְאוּ אֶעֱשֶׂה לָכֶם שֶׁתֵּדְעוּ "כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם" הוּא "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם", וּלְשׁוֹן עָבָר הוּא, מִכָּל מָקוֹם, הָיָה רָאוּי יוֹתֵר לוֹמַר "מוֹצִיא לֶחֶם", שֶׁהוּא לָשׁוֹן מְבֹרָר עַל הֶעָבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם", וּכְשֶׁנֶּאֶמְרָה פָּרָשַׁת בִּלְעָם כְּבָר יָצְאוּ — אַף עַל פִּי כֵן מְבָרְכִין "הַמּוֹצִיא", כְּדֵי שֶׁלֹּא לְעָרֵב הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם מֵ״ם שֶׁל "הָעוֹלָם" וּמֵ״ם שֶׁל "מוֹצִיא", שֶׁאִם לֹא יִתְּנוּ רֶוַח בֵּינֵיהֶם — תִּבָּלַע אַחַת מֵהֶן. וּמַה שֶּׁאוֹמְרִים "לֶחֶם מִן" אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עִרְבּוּב אוֹתִיּוֹת, הוּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַפָּסוּק: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְגוֹ׳ לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת תָּפְשׂוּ לְשׁוֹן הַכָּתוּב בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר לִתֵּן רֶוַח בֵּין "לֶחֶם" וּבֵין "מִן", וְכֵן בֵּין שְׁאָר ב׳ אוֹתִיּוֹת שֶׁשָּׁווֹת בַּבְּרָכוֹת:

לְשׁוֹן עָבָר. All the blessings one recites in the past tense and not the present, for he has already brought forth from the earth this bread from which he comes to benefit, and has already created this fruit or this food. And if we say “borei” and not “shebara,” it is because “borei” too connotes the past, as it is written “borei hashamayim” (creator of the heavens); one blesses, then, in the language of the verse. Likewise “hamotzi” too connotes the past, as it is written “hamotzi lecha mayim mitzur hachalamish.” And though there is room to err and say that “hamotzi” does not denote the past, as it is written “hamotzi etchem from beneath the burdens of Egypt,” when He had not yet brought them out — and though one may say the verse’s intent is: when you go out I will make it that you know “that I am Hashem your God” who is “bringing you out,” which is past tense — nevertheless it would have been more fitting to say “motzi lechem,” which is a clear past-tense form, as it is written “God who brings them out of Egypt” (while at the pronouncement of the parasha of Bilam they had already gone out); despite this one blesses “hamotzi,” so as not to merge the letters, namely the mem of “ha’olam” and the mem of “motzi,” for if one does not leave a gap between them, one of them will be swallowed. And if we say “lechem min” though there is a merging of letters, it is because it is the language of the verse: “He makes grass grow for the cattle… to bring forth bread from the earth,” for all the blessings and prayers adopted the language of the text as far as possible. And one must take care to leave a gap between “lechem” and “min,” and likewise between the other identical letters that meet in the blessings.

אֵין לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" קֹדֶם שֶׁיִּתְפֹּס הַלֶּחֶם בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל הַמִּצְוֹת אֶלָּא סָמוּךְ לַעֲשִׂיָּתָן, כְּשֶׁהַמִּצְוָה מְזֻמֶּנֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כ״ה (וְאִם בֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ נְטָלוֹ בְּיָדוֹ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אֲבָל אִם בֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאוּהוּ לְפָנָיו — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ו):

סָמוּךְ לַאֲכִילָה. One should not bless “hamotzi” before grasping the bread in his hand, just as one blesses over the mitzvot only immediately before their performance, when the mitzvah is ready in his hand to be performed, and not before, as explained in siman כ״ה. (And if he blessed and then took it in his hand — he need not re-bless. But if he blessed and it was then brought before him — he must re-bless, as will be explained in siman ר״ו.)

צָרִיךְ שֶׁיִּתְפֹּס הַלֶּחֶם בִּימִינוֹ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו — צָרִיךְ לֶאֱחֹז בְּיָמִין בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה. וְטוֹב שֶׁיִּתֵּן עָלָיו שְׁתֵּי יָדָיו, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן י׳ אֶצְבָּעוֹת כְּנֶגֶד י׳ מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בַּפַּת: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר", זְרִיעַת כִּלְאַיִם, לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, בִּכּוּרִים, תְּרוּמוֹת, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וְחַלָּה. וּלְכָךְ יֵשׁ י׳ תֵּבוֹת בְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא", וְי׳ תֵּבוֹת בַּפָּסוּק: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה", וְי׳ תֵּבוֹת בַּפָּסוּק: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ", וְי׳ תֵּבוֹת בַּפָּסוּק "אֶרֶץ חִטָּה" כוּ׳:

אֲחִיזָה בְּיָמִין. He must grasp the bread in his right hand, for anything over which one blesses must be held in the right hand at the time of the blessing. And it is good to place both his hands upon it, which bear ten fingers corresponding to the ten mitzvot dependent on bread: “you shall not plow with an ox and a donkey,” the sowing of kilayim, lekket, shikcha and pe’ah, bikkurim, terumot, the first and second tithe, and challah. Therefore there are ten words in the blessing of “hamotzi,” ten words in the verse “He makes grass grow for the cattle,” ten words in the verse “The eyes of all look hopefully to You,” and ten words in the verse “a land of wheat…”.

לֹא יַתְחִיל לְבָרֵךְ עַד שֶׁיָּבִיאוּ לְפָנָיו מֶלַח אוֹ לִפְתָּן לְלַפֵּת בּוֹ פְּרוּסָה שֶׁל בְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נֶאֱכֶלֶת בְּטַעַם מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרָכָה, וַאֲפִלּוּ אִם יִתְאַחֵר הַדָּבָר עַד שֶׁיָּבִיאוּ. וְאִם הַמְסֻבִּין רַבִּים — צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיָּבִיאוּ לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁהֵם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּבִרְכָתוֹ, וּצְרִיכִים לִטְעֹם מִיָּד אַחַר בִּרְכָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם הִיא פַּת נְקִיָּה, אוֹ מְתֻבֶּלֶת בְּתַבְלִין אוֹ בְּמֶלַח כְּעֵין שֶׁלָּנוּ, אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל פַּת חֲרֵבָה — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין. וְאִם רוֹצֶה לְהַמְתִּין — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וְאֵין לָחֹשׁ לְהֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְ"הַמּוֹצִיא", כֵּיוָן שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַסְּעוּדָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ "הַמּוֹצִיא". מִכָּל מָקוֹם, נָהֲגוּ לְהַנִּיחַ מֶלַח עַל הַשֻּׁלְחָן, לְפִי שֶׁהַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ וְהָאֲכִילָה כְּקָרְבָּן, וְנֶאֱמַר "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים עַל הַשֻּׁלְחָן וּמַמְתִּינִים זֶה עַל זֶה עַד שֶׁיִּטְּלוּ יְדֵיהֶם וְהֵם בְּלֹא מִצְוֹת — הַשָּׂטָן מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם, וּ"בְרִית מֶלַח" מֵגֵן עֲלֵיהֶם, לָכֵן מִצְוָה לְהַנִּיחוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן אֲפִלּוּ לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ. וְעַל פִּי הַקַּבָּלָה יֵשׁ לִטְבֹּל פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה בַּמֶּלַח ג׳ פְּעָמִים. וְכֵיוָן שֶׁהַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ — טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַהֲרֹג עָלָיו כִּנָּה (אֲבָל לִזְרֹק עָלָיו כִּנָּה אֵין לָחֹשׁ, שֶׁהֲרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל בּוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן יָכוֹל לִזְרֹק בּוֹ כִּנָּה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁ[נִּ]תְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ז):

מֶלַח עַל הַשֻּׁלְחָן. One should not begin to bless until salt or a relish (liftan) has been brought before him to dip the piece of the blessing in, so that it be eaten with taste, out of honor for the blessing — even if the matter is delayed until it is brought. And if the diners are many — one must wait until it is brought before each and every one, for they discharge their obligation through his blessing and must taste immediately after it. But if it is a fine (clean) bread, or seasoned with spices or salt like ours, or if he intends to eat dry bread — one need not wait. And if he wishes to wait, he may, and there is no concern for interruption between the netila and “hamotzi,” since it is for the needs of the meal, even if not for the needs of “hamotzi.” In any case, the custom is to place salt on the table, for the table resembles the altar and eating is like a sacrifice, and it is said: “on all your offerings you shall offer salt.” And when Jews sit at the table and wait for one another until they wash their hands, remaining without mitzvot — the Satan accuses them, and the “covenant of salt” (brit melach) protects them; therefore it is a mitzvah to place it on the table even if they do not eat of it. And according to Kabbalah one should dip the betziah piece in salt three times. And since the table resembles the altar — it is good to take care not to kill a louse upon it (but to throw a louse upon it there is no concern, for even the synagogue, whose sanctity is weightier and where eating is forbidden, one may nonetheless throw a louse in it outside the time of prayer, as explained in siman צ״ז).

וְאַחַר הַבְּרָכָה יֹאכַל מִיָּד, וְלֹא יָשִׂיחַ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה. וְאִם שָׂח — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַשִּׂיחָה בִּדְבָרִים שֶׁהֵם מֵעִנְיְנֵי הַדָּבָר שֶׁמְּבָרֵךְ עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: הָבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִפְתָּן. וַאֲפִלּוּ פַּת שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין צָרִיךְ מֶלַח, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהוּא חָפֵץ לֶאֱכֹל עַל יְדֵי טִבּוּל בְּמֶלַח — הֲרֵי זֶה מֵעִנְיְנֵי הַסְּעוּדָה. וְכֵן אִם אָמַר: תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכֹל. וַאֲפִלּוּ אִם אָמַר: תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה — צֹרֶךְ הַסְּעוּדָה הוּא וְאֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק, לְפִי שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לִבְהֶמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", וְאַחַר כָּךְ: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". אֲבָל לִשְׁתּוֹת — אָדָם קוֹדֵם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּרִבְקָה שֶׁאָמְרָה: "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה". וְכֵן אֲכִילַת עֲרַאי וְאֵין בָּהּ כְּדֵי שְׂבִיעָה — יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לִבְהֶמְתּוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן, כֵּיוָן שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַסְּעוּדָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ אֲכִילַת פְּרוּסָה שֶׁל בְּרָכָה — אֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק בְּדִיעֲבַד. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לְהָשִׂיחַ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ פְּרוּסָה שֶׁל בְּרָכָה, וַאֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ לוֹעֵס, עַד שֶׁיִּבְלַע. וְאִם שָׂח בְּעוֹדוֹ לוֹעֵס בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מֵעִנְיַן צָרְכֵי הַסְּעוּדָה — אֶפְשָׁר שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, שֶׁהֲרֵי הַבְּרָכָה אֵינָהּ אֶלָּא עַל הַבְּלִיעָה וְלֹא עַל הַלְּעִיסָה, שֶׁהַלּוֹעֵס וְאֵינוֹ בּוֹלֵעַ — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן ר״י. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר גַּם כֵּן שֶׁלֹּא לֵילֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם עַד שֶׁיִּבְלַע, כִּי הֲלִיכָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק. אֶלָּא אִם כֵּן הִיא לְצֹרֶךְ הָאֲכִילָה, שֶׁאָז מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה אִם אִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְבָרֵךְ בִּמְקוֹם אֲכִילָתוֹ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ נָקִי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל בְּעִנְיָן אַחֵר — הֲרֵי זֶה כְּדִיעֲבַד. וְהוּא שֶׁב׳ הַמְּקוֹמוֹת הֵם בְּבַיִת אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ח:

אֵין הֶפְסֵק. And after the blessing he should eat immediately, without speaking between the blessing and the eating. And if he spoke — he must re-bless, unless the speech concerned matters relating to that over which he blesses, such as saying: bring salt or a relish. And even bread like ours that needs no salt — nonetheless, since he wishes to eat by dipping in salt — this is among the needs of the meal. Likewise if he said: give so-and-so to eat. And even if he said: give food to the animal — it is a need of the meal and not deemed an interruption, for it is forbidden to eat before giving to one’s beast, as it is said: “I will give grass in your field for your cattle,” and afterward: “you shall eat and be satisfied.” But for drinking, the person comes first, as we find with Rivka who said: “drink, and I will water your camels also.” Likewise an incidental eating that does not satisfy — there is one who permits it before giving to one’s beast. And nonetheless, since it is a need of the meal even if not a need of eating the piece of the blessing — it is not deemed an interruption bediavad. But lechatchila it is forbidden to speak, even for the need of the piece of the blessing, and even while chewing, until he swallows. And if he spoke while chewing, of a matter not among the needs of the meal — it is possible he must re-bless, for the blessing is only over the swallowing and not the chewing, since one who chews without swallowing need not bless, as will be explained in siman ר״י. And one must also take care not to go from place to place before swallowing, for going from place to place is deemed an interruption — unless it is for the need of eating, in which case it is permitted lechatchila if impossible otherwise, such as when he cannot bless at the place of his eating because it is not clean: since he cannot eat otherwise, it is like bediavad. And this provided the two places are in one house, as will be explained in siman קע״ח.

וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁטָּעַם הַמְבָרֵךְ, אִם שָׂח אֶחָד מֵהַמְסֻבִּין קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם — צָרִיךְ הַמֵּשִׂיחַ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, אִם שָׂח בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מֵעִנְיַן צָרְכֵי סְעוּדָה, כִּי לֹא תְּהֵא שְׁמִיעָתוֹ הַבְּרָכָה מֵהַמְבָרֵךְ גְּדוֹלָה מֵהַמְבָרֵךְ עַצְמוֹ וְהָיָה מֵשִׂיחַ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ מִשּׁוּם שֶׁהִפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה, וְאַף זֶה הִפְסִיק בֵּין שְׁמִיעָה לַאֲכִילָה, שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ כִּמְבָרֵךְ. וְכֵן רַבִּים שֶׁעוֹשִׂים מִצְוָה אַחַת וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם, אִם הִפְסִיק אֶחָד מֵהֶם בֵּין שְׁמִיעַת הַבְּרָכָה לַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבָרֵךְ כְּבָר עָשָׂה הַמִּצְוָה תֵּכֶף לְבִרְכָתוֹ — אֵין זֶה מוֹעִיל לָזֶה שֶׁהִפְסִיק בֵּינְתַיִם, וְצָרִיךְ הוּא לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם בְּשָׁעָה שֶׁהַבּוֹצֵעַ הָיָה מְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" הָיָה אֶחָד מֵהַמְסֻבִּין נוֹטֵל יָדָיו וְכִוֵּן לְבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא" וְאַחַר כָּךְ נִגֵּב יָדָיו וּבֵרַךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" — יוֹצֵא בְּבִרְכַּת הַבּוֹצֵעַ, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא", שֶׁבִּרְכַּת "עַל נְטִילַת יָדָיִם" אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק בֵּין "הַמּוֹצִיא" לַאֲכִילָה, לְפִי שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַסְּעוּדָה:

הַמְסֻבִּין שֶׁשָּׂחוּ. And even after the one who blessed has tasted, if one of the diners spoke before tasting — the one who spoke must re-bless for himself, if he spoke of a matter not among the needs of the meal; for his hearing the blessing from the one who blessed cannot be greater than the one who blessed himself: had he spoken between blessing and eating he would have had to re-bless for interrupting; and this one too interrupted between the hearing and the eating, since the listener is like the one who blesses. Likewise many who perform one mitzvah and one blesses for all: if one of them interrupted between hearing the blessing and performing the mitzvah — even though the one who blessed already performed the mitzvah immediately after his blessing — this does not help the one who interrupted in between, and he must re-bless for himself. Nonetheless, if at the time the botzea was reciting “hamotzi” one of the diners was washing his hands, had in mind the blessing of “hamotzi,” then dried his hands and recited “al netilat yadayim” — he discharges his obligation through the botzea’s blessing and need not re-bless “hamotzi,” for the blessing “al netilat yadayim” is not deemed an interruption between “hamotzi” and eating, since it is a need of the meal.

שָׁכַח וְאָכַל וְלֹא בֵּרַךְ "הַמּוֹצִיא", אִם נִזְכַּר בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה — מְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁיֹּאכַל מֵעַתָּה. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁגָּמַר סְעוּדָתוֹ — אֵין מְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁאָכַל, שֶׁבִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין דּוֹמָה לְבִרְכַּת הַמִּצְוֹת, שֶׁאֵין מְבָרְכִים אֶלָּא עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן וְלֹא אַחַר כָּךְ, אֶלָּא אִם כֵּן הִיא מִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָרֵךְ עָלֶיהָ עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ״ח. וְיֵשׁ מִי שֶׁחִלֵּק בֵּין בִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין לְבֵין בִּרְכַּת הַמִּצְוֹת, שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ אִם לֹא בֵּרַךְ לִפְנֵיהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, טוֹב לָחֹשׁ לִדְבָרָיו בְּבִרְכַּת הַנֶּהֱנִין, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל עוֹד מְעַט וִיבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה, וְיוֹצֵא לְדִבְרֵי הַכֹּל:

שָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ. One who forgot and ate without having blessed “hamotzi”: if he remembers during the meal — he blesses over what he will eat from now on. And if he does not remember until he has finished his meal — he does not bless over what he ate, for birkat hanehenin resembles birkat hamitzvot, which is recited only immediately before performance and not after, unless it is a mitzvah over which it is impossible to bless before performance, as explained in siman קנ״ח. And there is one who distinguishes between birkat hanehenin and birkat hamitzvot, holding that one may bless afterward if one did not bless before. And though the essential ruling is like the first view, it is good to take his words into account for birkat hanehenin: he can eat a little more and bless first, discharging his obligation according to all views.

אִם הוּא מְסֻפָּק אִם בֵּרַךְ בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" אִם לָאו — אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ, כִּי בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּסְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהָקֵל. וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל, אֲבָל לֹא לְבָרֵךְ, שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לִסְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה:

סָפֵק בְּרָכָה. If he is in doubt whether he recited the blessing of “hamotzi” or not — he does not re-bless, for the blessing of “hamotzi” is of rabbinic institution, and in a doubt concerning a rabbinic matter one is lenient. And he is not permitted to be stringent with himself except by refraining from eating, but not by blessing, so as not to enter a doubt of a blessing in vain.

אִם בִּמְקוֹם בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" בֵּרַךְ "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ", אוֹ שֶׁאָמַר "בְּרִיךְ רַחֲמָנָא מַלְכָּא (דְּעָלְמָא) מָרֵיהּ דְּהַאי פִּתָּא", וַאֲפִלּוּ לֹא הִזְכִּיר שֵׁם הַפַּת כְּלָל, שֶׁאָמַר "מָרֵיהּ דְּהַאי", וְהָיְתָה הַפַּת מֻנַּחַת לְפָנָיו — יָצָא, וְאֵינוֹ נִקְרָא "מְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים", כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ עַל הַפַּת שֶׁאוֹכֵל וְהִזְכִּיר שֵׁם וּמַלְכוּת בְּבִרְכָתוֹ, כִּי "רַחֲמָנָא" הוּא שֵׁם ה בְּבָבֶל (אַף עַל פִּי שֶׁבַּתַּרְגּוּם הוּא כִּנּוּי שֶׁל "רַחוּם"):

שִׁנָּה הַמַּטְבֵּעַ. If, in place of the blessing of “hamotzi,” he recited “shehakol nihyeh bidvaro,” or said “Blessed is the Merciful One, King (of the world), Master of this bread,” and even if he did not mention the name of bread at all, having said “Master of this,” while the bread was lying before him — he has discharged his obligation, and he is not called “one who changes the formula coined by the Sages,” since he blessed over the bread he eats and mentioned the Name and Kingship in his blessing, for “Rachmana” is the Name of Hashem in Babylon (although in the Targum it is an epithet of “merciful”).

רַבִּים שֶׁנִּתְוַעֲדוּ לֶאֱכֹל — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם, וְהַשְּׁאָר יְכַוְּנוּ לִבָּם לִשְׁמֹעַ וְיַעֲנוּ "אָמֵן", וְהַמְבָרֵךְ יְכַוֵּן לָ"אָמֵן" שֶׁאוֹמְרִים. וַאֲפִלּוּ הֵם שְׁנַיִם לְבַד, שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ — אֶחָד מֵהֶם מְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא", לְפִי שֶׁבְּסוֹף הַסְּעוּדָה הֵם מִתְפָּרְדִים זֶה מִזֶּה, לְפִיכָךְ אֵינָן מִצְטָרְפִין לִבְרָכָה אַחַת אֶלָּא בְּזִמּוּן שְׁלֹשָׁה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְחִלַּת הַסְּעוּדָה שֶׁהֵם מִתְחַבְּרִים וְקוֹבְעִים עַצְמָן לֶאֱכֹל יַחַד:

אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. Many who have gathered to eat — one blesses for all, and the rest direct their hearts to listen and answer “Amen,” and the one who blesses has in mind the “Amen” they say. And even if they are but two — for regarding birkat hamazon each blesses for himself — one of them blesses “hamotzi,” because at the end of the meal they part from one another, so that they join for a single blessing only through the zimun of three, unlike the beginning of the meal where they associate and fix themselves to eat together.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהֵסֵבוּ עַל הַמִּטּוֹת שֶׁהוּא דֶּרֶךְ קֶבַע, שֶׁכֵּן הָיָה מִנְהָגָם כְּשֶׁמִּתְחַבְּרִים לֶאֱכֹל בַּחֲבוּרָה אַחַת הָיָה כָּל אֶחָד מֵסֵב עַל מִטָּתוֹ, וְלֹא הָיָה קוֹבֵעַ סְעוּדָה בְּלֹא הֲסִבָּה אִם הֵם אוֹרְחִים הַסּוֹעֲדִים אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁדֶּרֶךְ לָתֵת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת הַקְּטַנִּים אֲשֶׁר לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאֵינָם יוֹדְעִים קְבִיעוּתָם עַד שֶׁהֵסֵבוּ יַחַד. אֲבָל אִם יוֹשְׁבִין בְּלֹא הֲסִבָּה עַל הַמִּטּוֹת — עֲדַיִן אֵינָן קְבוּעִים יַחַד, וְכָל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּשְׁבוּ בְּלֹא הֲסִבָּה — הֲרֵי הֵם קְבוּעִים בְּיַחַד, לְפִי שֶׁכָּל בְּנֵי הַבַּיִת נִגְרָרִים אַחַר בַּעַל הַבַּיִת, וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. וַאֲפִלּוּ בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁאֵינָם בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ, אִם אָמְרוּ: נֹאכַל כָּאן אוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁהֵכִינוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָם — הֲרֵי נִקְבְּעוּ יַחַד אֲפִלּוּ לֹא הֵסֵבוּ, וְלֹא אָמְרוּ שֶׁצְּרִיכִין הֲסִבָּה אֶלָּא כְּשֶׁיָּשְׁבוּ פִּתְאוֹם בְּלִי שׁוּם אֲמִירָה תְּחִלָּה לֶאֱכֹל יַחַד בְּמָקוֹם זֶה. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין אָנוּ רְגִילִין בַּהֲסִבָּה, הֲרֵי יְשִׁיבָתֵנוּ בְּשֻׁלְחָן אֶחָד, אוֹ בְּלֹא שֻׁלְחָן בְּמַפָּה אַחַת — חֲשׁוּבָה קְבִיעוּת אֲפִלּוּ לִבְנֵי חֲבוּרָה, כְּמוֹ הֲסִבָּה בִּימֵיהֶם. אֲבָל אִם אֵינָם יוֹשְׁבִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד אוֹ מַפָּה אַחַת — אֵינָן קְבוּעִים יַחַד, אֲפִלּוּ הֵכִינוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָם, וַאֲפִלּוּ בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ. וְהַשַּׁמָּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בִּישִׁיבָה אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ וְאוֹכֵל בְּלֹא קֶבַע, שֶׁהוֹלֵךְ וּבָא תָּמִיד בְּאֶמְצַע אֲכִילָתוֹ — יוֹצֵא בְּבִרְכַּת הַבּוֹצֵעַ, לְפִי שֶׁדַּרְכּוֹ בְּכָךְ, וְזוֹ הִיא קְבִיעוּתוֹ, לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְלֶאֱכֹל:

קְבִיעוּת בַּבַּיִת. In what case? When they reclined on the couches, which is a mode of fixity (kevious): for such was their custom — when they associated to eat in one company, each reclined on his couch; and one did not fix a meal without reclining if they were guests dining at the host’s, the practice being to give each one separately on the small tables set before each, and they know their fixity only once they have reclined together. But if they sit without reclining on the couches — they are not yet fixed together, and each blesses for himself. However, the householder with the members of his house, even if they sit without reclining — are fixed together, since all the members of the house are drawn after the householder, and one blesses for all. And even members of a company who are not householder-and-household: if they said “let us eat here” or “in such a place,” since they prepared a place for their eating — they are fixed together even without reclining; reclining was required only when they sat down suddenly without any prior statement of eating together in this place. And now that we are not accustomed to recline, our sitting at one table, or without a table on one cloth — counts as fixity even for members of a company, like reclining in their day. But if they are not seated at one table or one cloth — they are not fixed together, even if they prepared a place for their eating, and even the householder with his household. And the attendant (shamash), though he is not fixed in a seated position by the table but stands and serves and eats without fixity, constantly going and coming in the midst of his eating — discharges his obligation through the botzea’s blessing, for such is his manner, and this is his fixity: to stand and serve and eat.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ שֻׁלְחָן אֶחָד אוֹ מַפָּה אַחַת? בַּבַּיִת, אֲבָל בַּשָּׂדֶה דַּי בַּהֲכָנַת מָקוֹם, שֶׁיֹּאמְרוּ: נֹאכַל כָּאן אוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וַאֲפִלּוּ הָיָה כָּל אֶחָד רוֹכֵב עַל בְּהֶמְתּוֹ וְאוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד — נִקְבְּעוּ יַחַד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָרְדוּ מֵהַבְּהֵמוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ הוֹלְכִין וְאוֹכְלִים — לֹא נִקְבְּעוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: נֹאכַל יַחַד, וַאֲפִלּוּ מְהַלְּכִין בְּרַגְלֵיהֶם וְאוֹכְלִים מִכִּכָּר אֶחָד. אֲבָל אִם הוֹלְכִים בִּסְפִינָה אַחַת וְאָמְרוּ: נֹאכַל — נִקְבְּעוּ בַּאֲמִירָה זוֹ, אֲפִלּוּ כָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא עַל מַפָּה אַחַת. אֲבָל אִם יוֹשְׁבִים בַּעֲגָלָה — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם דִּינָם כְּרוֹכְבִים עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, שֶׁהָעֲגָלָה גַּם כֵּן מְהַלֶּכֶת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּסְפִינָה שֶׁהִיא אֵינָהּ חֲשׁוּבָה מְהַלֶּכֶת, אֶלָּא הַמַּיִם הוֹלְכִים תַּחְתֶּיהָ וְהִיא נָחָה לְעוֹלָם עַל אוֹתָם הַמַּיִם. אוֹ אֶפְשָׁר: כֵּיוָן שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים בַּעֲגָלָה אַחַת — מִצְטָרְפִין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּרוֹכְבִים, שֶׁאַף שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים — הֲרֵי כָּל אֶחָד הוּא רוֹכֵב בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם הָיוּ אוֹכְלִים בַּשָּׂדֶה מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִין כֻּלָּם בְּשָׁעָה אַחַת וּמִכִּכָּר אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָבְעוּ מָקוֹם וְאוֹכְלִין מְפֻזָּרִין — אֵין מִצְטָרְפִין:

קְבִיעוּת בַּשָּׂדֶה. In what case is one table or one cloth required? In a house. But in the field it suffices to prepare a place, saying: let us eat here or in such a place. And even if each was riding on his beast and eating from his loaf, since they stopped in one place — they are fixed together, even if they did not dismount. But if they were going while eating — they are not fixed, even if they said “let us eat together,” and even if they walk on foot eating from one loaf. However, if they go in one boat and said “let us eat” — they are fixed by that statement, even if each eats from his loaf, and even if not on one cloth. But if they are seated in a wagon — there is room for doubt whether their law is like those riding a beast, since the wagon too is moving, unlike a boat which is not deemed to be moving, but rather the waters flow beneath it while it always rests upon those waters; or perhaps, since they are seated in one wagon, they join, unlike those riding, where, though they are seated, each rides on his own. And if they were eating in the field scattered and separated — even if they all eat at one time and from one loaf, since they did not fix a place and eat scattered — they do not join.

כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ יַחַד וְכָל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, אִם בֵּרַךְ אֶחָד לְכֻלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָתָם וְהֵם נִתְכַּוְּנוּ לָצֵאת — לֹא יָצְאוּ, שֶׁבִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין אֵינָהּ דּוֹמָה לְבִרְכַּת הַמִּצְוֹת שֶׁכָּל הַמְּחֻיָּב בַּדָּבָר מוֹצִיא חֲבֵרוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ, אֲבָל בְּבִרְכַּת הַנֶּהֱנִין מִי שֶׁנֶּהֱנָה הוּא רָאוּי שֶׁיְּבָרֵךְ, וְאֵין אֶחָד פּוֹטֵר חֲבֵרוֹ בְּבִרְכָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִקְבְּעוּ יַחַד עַל דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ לִקְבֹּעַ עָלָיו, כְּגוֹן פַּת וְיַיִן, שֶׁקְּבִיעוּתָם מְצָרַפְתָּן לִהְיוֹתָם נֶחְשָׁבִים כְּגוּף אֶחָד לִבְרָכָה אַחַת לְכֻלָּם. אֲבָל אִם נִקְבְּעוּ יַחַד אֶלָּא שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין קְבִיעוּתָם מוֹעֶלֶת, כְּגוֹן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן בְּפָחוֹת מִג׳, אוֹ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל פֵּרוֹת — כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְאִם בֵּרַךְ אֶחָד לְכֻלָּם — יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָם בְּדִיעֲבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ״ג ורי״ג. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּכָל מָקוֹם יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָם בְּדִיעֲבַד. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

אֵין מוֹצִיא בְּלֹא קְבִיעוּת. Wherever they do not join because they did not fix themselves together, and each blesses for himself: if one blessed for all — even if he intended to discharge their obligation and they intended to be discharged — they were not discharged, for birkat hanehenin does not resemble birkat hamitzvot, in which anyone obligated in the matter discharges his fellow’s obligation; but in birkat hanehenin, it is the one who benefits who ought to bless, and one does not exempt his fellow by his blessing, unless they fixed themselves together over something upon which it is customary to fix, such as bread and wine, whose fixity joins them to be regarded as one body for a single blessing for all. But if they fixed themselves together and nonetheless each must bless for himself because their fixity is of no effect — as in birkat hamazon with fewer than three, or the concluding blessing over fruit — each blesses for himself. And if one blessed for all — they were discharged bediavad, as will be explained in simanim קצ״ג and רי״ג. And some say that in every case they were discharged bediavad. But the essential ruling is like the first view.

וְכָל מָקוֹם שֶׁקְּבִיעוּתָם מוֹעֶלֶת לְצָרְפָם לִבְרָכָה אַחַת — מִצְוָה שֶׁאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם וְלֹא כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". וּמִכָּל מָקוֹם, רַשָּׁאִים הֵם לִקְבֹּעַ יַחַד עַל דַּעַת שֶׁלֹּא לְהִצְטָרֵף, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי״ג. וּלְפִיכָךְ, נָהֲגוּ עַכְשָׁו לְבָרֵךְ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהֶהָמוֹן לֹא הָיוּ נִזְהָרִים מִלְּהָשִׂיחַ בֵּין שְׁמִיעַת הַבְּרָכָה לְהַטְּעִימָה, לָכֵן הִנְהִיגוּ לְבָרֵךְ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ. וְכֵיוָן שֶׁנָּהֲגוּ כֵּן — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הָיְתָה דַּעְתָּם בְּפֵרוּשׁ בִּקְבִיעוּתָם יַחַד, שֶׁקּוֹבְעִים עַל דַּעַת שֶׁלֹּא לְהִצְטָרֵף, וּפְטוּרִין מֵהִדּוּר זֶה:

בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. And wherever their fixity is effective to join them into one blessing — it is a mitzvah that one bless for all and not each for himself, for it is said: “in the multitude of the people is the king’s splendor.” Nonetheless, they are permitted to fix themselves together with the intent not to join, as will be explained in siman רי״ג. Therefore the custom now is to bless each for himself, because the common people would not be careful against speaking between hearing the blessing and tasting; so it was instituted that each bless for himself. And since this has become the custom — it is as though their explicit intent, in their fixing together, was to fix without joining, and they are exempt from this refinement (hidour).

בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁכֻּלָּם בַּעֲלֵי בָּתִּים — גָּדוֹל בְּחָכְמָה שֶׁבָּהֶם הוּא הַבּוֹצֵעַ מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ, אוֹ נוֹתֵן רְשׁוּת לְמִי שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם הֵם שָׁוִין וְאֶחָד מֵהֶם כֹּהֵן — מִצְוָה לְהַקְדִּימוֹ. וְאִם כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ וְהוּא תַּלְמִיד חָכָם — הוּא קוֹדֵם לוֹ. וְאָסוּר לְחָכָם לְהַקְדִּים אֶת עַם הָאָרֶץ לְפָנָיו דֶּרֶךְ חֹק וּמִשְׁפַּט כְּהֻנָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹחֵל לוֹ וְנוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לְבָרֵךְ בְּלֹא כְּהֻנָּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״א. וְאִם הַכֹּהֵן גַּם כֵּן תַּלְמִיד חָכָם אֶלָּא שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ — טוֹב לְהַקְדִּימוֹ לְהַכֹּהֵן, אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב בַּדָּבָר. וְאִם מַקְדִּימוֹ — מַאֲרִיךְ יָמִים. וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם בַּעַל הַבַּיִת — הוּא קוֹדֵם אֲפִלּוּ לְכֹהֵן תַּלְמִיד חָכָם, כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְּעַיִן יָפָה. (אַף שֶׁקְּדִימַת הַכֹּהֵן הִיא מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם, מִן הַסְּתָם מוֹחֵל לוֹ הַכֹּהֵן בִּכְבוֹדוֹ בִּשְׁבִיל זֶה. וְאַף אִם אֵינוֹ מוֹחֵל לוֹ — אֵין לוֹ קְדִימָה בַּבְּצִיעָה נֶגֶד בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁהֲרֵי בְּיַד הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא לִתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל כְּלָל, שֶׁאֵין זֶה מִמִּשְׁפְּטֵי הַכְּהֻנָּה לְהַאֲכִילָם בְּחִנָּם. וְאַף אִם הוּא שְׂכִירוֹ — אֵינוֹ מְחֻיָּב לִתֵּן לוֹ כָּאן עַכְשָׁו, אֶלָּא לְאַחַר זְמַן אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁכְּבָר אָכַל וְנִתְחַיֵּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן עִם כֻּלָּם יַחַד — הוּא קוֹדֵם לְכֻלָּם, אִם אֵינוֹ מוֹחֵל לָהֶם). וְאִם בָּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לְגָדוֹל מִמֶּנּוּ — רַשַּׁאי. וְכֵן נָהֲגוּ. וְכֵן הֶחָתָן בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ — הוּא קוֹדֵם לַכֹּל לִבְצֹעַ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם גָּדוֹל וְכֹהֵן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַסְּעוּדָה הִיא בִּשְׁבִילוֹ וּבְיָדוֹ לִדְחוֹתָהּ — אֵין קְדִימָה נֶגְדּוֹ לְשׁוּם אָדָם. וּמִדַּת עֲנָוָה הִיא שֶׁאַף שֶׁהַבּוֹצֵעַ הוּא הַגָּדוֹל — נוֹטֵל רְשׁוּת מִכָּל בְּנֵי הַחֲבוּרָה, וְאוֹמֵר בַּתְּחִלָּה: "בִּרְשׁוּת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי", כְּאִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ וְלָהֶם נָאֶה לְבָרֵךְ. וְנָהֲגוּ לִטֹּל רְשׁוּת מִכֹּהֵן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְכֵן נָכוֹן, שֶׁהֲרֵי מִצְוָה לְהַקְדִּימוֹ, וְאִם כֵּן אָסוּר לְבָרֵךְ בְּלֹא רְשׁוּתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין מוֹעִיל מַה שֶּׁאוֹמֵר "בִּרְשׁוּת" אִם לֹא נָתַן לוֹ הַכֹּהֵן רְשׁוּת:

מִי הוּא הַבּוֹצֵעַ. Members of a company among whom there is no householder, or who are all householders — the greatest in Torah among them is the botzea, out of honor for him, or he gives permission to whom he wishes. And if they are equal and one of them is a kohen — it is a mitzvah to give him precedence. And if the kohen is an ignoramus (am ha’aretz) and the other a talmid chacham — the latter precedes him. And it is forbidden for a sage to give the am ha’aretz precedence over himself by way of the right and law of priesthood, unless he waives it to him and gives him permission to bless without invoking his priesthood, as will be explained in siman ר״א. And if the kohen too is a talmid chacham, but the Israelite (non-kohen) is greater than him — it is good to give him precedence over the kohen, but he is not obligated in the matter; and if he does give him precedence — he prolongs his days. And if there is among them a householder — he precedes even a kohen who is a talmid chacham, so that he may break with a generous eye (ayin yafa). (Although the precedence of the kohen is from the Torah, nonetheless the kohen ordinarily waives his honor for this; and even if he does not waive it — he has no precedence in the betziah against the householder, for it is in the householder’s power not to give him to eat at all, since it is not among the laws of priesthood to feed them gratis; and even if he is his hireling — he is not obligated to give him here and now, but at another time or in another place. Not so with birkat hamazon: since he has already eaten and become obligated in birkat hamazon together with all — he precedes all, if he does not waive it to them.) And if he comes to share honor with one greater than himself — he may. And so is the custom. Likewise the groom on his wedding day — he precedes all in breaking, even if a great one and a kohen are present, since the meal is on his account and it is in his power to postpone it — no one has precedence against him. And it is a measure of humility that, even when the botzea is the greatest — he takes permission from all the members of the company, saying at the outset: “with the permission of my teachers and masters,” as if they were greater than him and it befitted them to bless. And the custom is to take permission from a kohen for birkat hamazon. And this is correct, for it is a mitzvah to give him precedence; if so, it is forbidden to bless without his permission, unless one is greater than him in wisdom. In any case, saying “with the permission” avails nothing if the kohen has not given his permission.

אֵין הַמְסֻבִּים רַשָּׁאִים לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעֹם הַבּוֹצֵעַ, כְּגוֹן אִם הֵם רוֹצִים לַחְתֹּךְ מִן הַלֶּחֶם שֶׁבָּצַע מִמֶּנּוּ הַבּוֹצֵעַ וְלִטְעֹם קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם הוּא. אֲבָל הוּא לֹא יִתֵּן לָהֶם כְּלָל קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בִּשְׁהִיַּת נְתִינָה זוֹ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, שֶׁהֲרֵי הֵם אֵינָם רַשָּׁאִים לִטְעֹם מַה שֶּׁנּוֹתֵן לָהֶם עַד שֶׁיִּטְעֹם הוּא תְּחִלָּה. וְאִם כָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, וְאֵין זְקוּקִים לַכִּכָּר שֶׁבְּיַד הַבּוֹצֵעַ — רַשָּׁאִין לִטְעֹם מִכִּכְּרוֹתֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם הַבּוֹצֵעַ מִכִּכָּרוֹ. רַק שֶׁיַּמְתִּינוּ עַד שֶׁיִּכְלֶה "אָמֵן" מִפִּי רֹב הָעוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁהַבּוֹצֵעַ צָרִיךְ לְהַמְתִּין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וּבְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב צָרִיךְ לִהְיוֹת לִפְנֵי הַמְסֻבִּין לֶחֶם מִשְׁנֶה חוּץ מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, וְאָז רַשָּׁאִין לִטְעֹם קֹדֶם הַבּוֹצֵעַ, שֶׁאִם לֹא כֵּן זְקוּקִים הֵם לַכִּכָּר שֶׁלִּפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, לָצֵאת בָּהֶן יְדֵי חוֹבַת לֶחֶם מִשְׁנֶה. (וְגַם בְּחֹל צָרִיךְ לִהְיוֹת לִפְנֵיהֶם כִּכָּר שָׁלֵם כְּמוֹ לִפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, שֶׁאִם לֹא כֵן זְקוּקִים הֵם לְכִכָּר שָׁלֵם שֶׁלִּפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן פַּת שְׁלֵמָה — אָסוּר לִבְצֹעַ עַל הַפְּרוּסָה, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ח). וְאִם בָּא הַבּוֹצֵעַ לַחֲלֹק כָּבוֹד לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּטְעֹם תְּחִלָּה — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין:

סֵדֶר הַטְּעִימָה. The diners are not permitted to taste until the botzea has tasted, for example if they wish to cut from the bread that the botzea broke from and to taste before he tastes. But he shall not give them at all before he tastes, so as not to interrupt with the delay of this distribution between blessing and eating needlessly, since they are not permitted to taste what he gives them before he tastes first. And if each eats from his loaf and they do not need the loaf in the botzea’s hand — they are permitted to taste from their loaves before the botzea tastes from his. Only that they wait until the “Amen” of most of those responding is finished, just as the botzea must wait, as explained above. And on Shabbat and Yom Tov there must be before the diners a lechem mishneh, besides the one before the botzea, and then they are permitted to taste before the botzea, for otherwise they need the loaf before the botzea to discharge the obligation of lechem mishneh. (And on a weekday too there must be before them a whole loaf as before the botzea, for otherwise they need the whole loaf before the botzea: since there is on the table a whole bread — it is forbidden to break over the cut piece, except in the manner that will be explained in siman קס״ח.) And if the botzea comes to share honor with one greater than himself, that he taste first — he may. And some dissent.

הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה לַקְּעָרָה לֶאֱכֹל, וְאִם בָּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ — רַשַּׁאי. הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן פְּרוּסָה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְהָאַחֵר נוֹטְלָהּ בְּיָדוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָאוֹכֵל הוּא אָבֵל. וְכָל אֵלּוּ מִמִּנְהֲגֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁנָּהֲגוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בַּסְּעוּדָה. וּבְשַׁבָּת אֵין אֲבֵלוּת נוֹהֶגֶת. וְיִזָּהֵר הַבּוֹצֵעַ שֶׁלֹּא יִזְרֹק חֲתִיכַת "הַמּוֹצִיא" לִפְנֵי הַמְסֻבִּין, שֶׁאָסוּר לִזְרֹק הַפַּת אֲפִלּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״א:

סֵדֶר הַנְּתִינָה. The botzea extends his hand first toward the dish to eat, and if he comes to share honor with one greater than himself — he may. The botzea gives a piece before each one, and the other takes it in his hand, unless the one eating is a mourner (avel). And all these are among the customs of derech erets that the sages of Israel observed at the meal. And on Shabbat mourning is not observed. And the botzea shall take care not to throw the “hamotzi” piece before the diners, for it is forbidden to throw bread, even on the table, as will be explained in siman קע״א.

טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַאֲכִיל פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה לְנָכְרִי אוֹ לִבְהֵמָה וָעוֹף, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרָכָה, וְיֵשׁ לְאָכְלָהּ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל פַּת אַחֶרֶת, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נֶאֱכֶלֶת לְתֵאָבוֹן מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁטּוֹב לְאָכְלָהּ בְּסוֹף הַסְּעוּדָה. וְהָרוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם — יֹאכַל קְצָת בַּתְּחִלָּה וּקְצָת בַּסּוֹף:

פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה. It is good to take care not to feed the betziah piece to a non-Jew, nor to an animal or bird, out of honor for the blessing; and one should eat it before eating other bread, so that it be eaten with appetite, out of affection for the mitzvah (chibbuv mitzvah). And some say it is good to eat it at the end of the meal. And one who wishes to satisfy both views — should eat a little at the beginning and a little at the end.

מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל — אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" לְהוֹצִיא הָאוֹכְלִין יְדֵי חוֹבָתָן, אֲפִלּוּ אֵינָן יוֹדְעִין לְבָרֵךְ לְעַצְמָן, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ מְחֻיָּב בִּבְרָכָה זוֹ, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר — אֵינוֹ מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן, שֶׁבִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין אֵינָהּ דּוֹמָה לְבִרְכַּת הַמִּצְוֹת, שֶׁאַף מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ לְמִי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, כְּגוֹן לְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ הַיּוֹם לְנָשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, לְפִי שֶׁבְּמִצְוֹת שֶׁהֵן חוֹבָה — כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה, וְגַם הוּא נִקְרָא מְחֻיָּב בַּדָּבָר כְּשֶׁחֲבֵרוֹ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ עֲדַיִן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבִרְכוֹת הַנֶּהֱנִין, שֶׁאַף שֶׁהֵן חוֹבָה עַל הַנֶּהֱנֶה, מִכָּל מָקוֹם, בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת וְשֶׁלֹּא לְבָרֵךְ, לְפִיכָךְ אֵין אַחֵר שֶׁאֵין נֶהֱנֶה נִקְרָא מְחֻיָּב בִּדְבַר הַבְּרָכָה זוֹ, שֶׁזֶּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁחָפֵץ לֵהָנוֹת. וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא חַיָּב לֶאֱכֹל פַּת, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁחִיּוּב זֶה אֵינוֹ אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, שֶׁאִם אֵינוֹ נֶהֱנֶה בַּאֲכִילָתוֹ וְהַתַּעֲנִית עֹנֶג לוֹ פָּטוּר מִלֶּאֱכֹל, אִם כֵּן, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ גַּם כֵּן — לֹא יֵהָנֶה, שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, וְאֵין כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים שֶׁיֵּהָנֶה זֶה. אֲבָל כָּל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁהֵן חוֹבָה עַל הָאָדָם שֶׁלֹּא מִשּׁוּם הֲנָאָתוֹ, כְּגוֹן מַצָּה בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְיַיִן שֶׁל קִדּוּשׁ, בֵּין שֶׁל לַיְלָה וּבֵין שֶׁל יוֹם, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ — יָכוֹל אַחֵר שֶׁכְּבָר יָצָא לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ אַף מִבִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין שֶׁבָּהֶן, שֶׁהֵן "הַמּוֹצִיא" וּ"בוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן", וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּרְכַּת אֲכִילַת מַצָּה וּבִרְכַּת הַקִּדּוּשׁ עַצְמָהּ שֶׁהֵם מִבִּרְכוֹת הַמִּצְוֹת. וְאִם מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת — מוֹצִיאוֹ גַּם מִבִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" שֶׁבַּקִּדּוּשׁ, שֶׁהִיא חוֹבָה מִשּׁוּם קִדּוּשׁ וְלֹא מִשּׁוּם הֲנָאָתוֹ. וְכָל זֶה לְגָדוֹל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ, אֲבָל לִקְטַנִּים רַשַּׁאי לְבָרֵךְ כָּל בִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת, וַאֲפִלּוּ אֵין חִנּוּכָם מֻטָּל עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁאֵינָן מִבְּנֵי בֵּיתוֹ:

מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. One who does not eat — cannot bless “hamotzi” to discharge the obligation of those who eat, even if they do not know how to bless for themselves, since he himself is not obligated in this blessing, and anyone not obligated in the matter does not discharge another’s obligation; for birkat hanehenin does not resemble birkat hamitzvot, in which even one no longer obligated because he has already discharged his obligation may bless for one who has not yet discharged it and does not know how to bless for himself, such as reciting the kiddush of the day for women and ignoramuses — because for mitzvot that are an obligation, all Israel are guarantors for one another, and he too is called obligated in the matter so long as his fellow has not yet discharged his obligation. Not so with birkot hanehenin: although they are an obligation upon the one who benefits, nonetheless it is in his power not to benefit and not to bless; therefore another who does not benefit is not called obligated in this blessing, for that one must bless over what he wishes to benefit from. And even on Shabbat, when he is obligated to eat bread, nonetheless, since this obligation is only for his benefit — for if he does not benefit from his eating and fasting is a delight to him he is exempt from eating — therefore, if he too does not know how to bless, let him not benefit, for it is forbidden to benefit from this world without a blessing, and not all Israel are guarantors that this one benefit. But any eating and drinking that is an obligation upon a person not on account of his benefit, such as matza on the first night of Pesach and the wine of kiddush, both of the night and of the day: if he does not know how to bless — another who has already discharged his obligation may discharge his, even of the birkat hanehenin therein, namely “hamotzi” and “borei peri hagafen,” and all the more so the blessing over eating matza and the blessing of kiddush itself, which are birkot hamitzvot. And if he makes kiddush over bread — he discharges him also of the blessing of “hamotzi” of the kiddush, which is an obligation on account of kiddush and not on account of his benefit. And all this for an adult who does not know how to bless; but for minors, he may recite any birkat hanehenin in order to train them in the mitzvot (chinuch), even if their education is not incumbent upon him, such as when they are not of his household.