Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קפ״ג · הַמְבָרֵךְ הַאֵיךְ יִתְנַהֵג בְּכוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן

הַמְבָרֵךְ הַאֵיךְ יִתְנַהֵג בְּכוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וּבוֹ ט״ו סְעִיפִים:
עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה: טָעוּן הֲדָחָה, וּשְׁטִיפָה, חַי, וּמָלֵא, עִטּוּר, וְעִטּוּף, מְקַבְּלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְנוֹתְנוֹ לִימִינוֹ, וּמַגְבִּיהוֹ טֶפַח, וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף מְשַׁגְּרוֹ בְּמַתָּנָה דֶּרֶךְ דּוֹרוֹן וַחֲשִׁיבוּת לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ, וַאֲפִלּוּ לֹא אָכְלָה עִמָּהֶם, כְּדֵי לְהָנִיחַ בְּרָכָה לְבֵיתוֹ:

Les dix choses dites au sujet de la coupe de bénédiction : elle requiert rinçage (hadaha) et lavage (chetifa), du vin brut (hai), pleine (malé), la parure (ʿittour), l’enveloppement (ʿittouf), la recevoir des deux mains, la passer à la main droite, l’élever d’un tefah, et poser les yeux sur elle. Certains ajoutent qu’il l’envoie aussi en présent, en marque d’honneur, aux gens de sa maison — c’est-à-dire son épouse — même si elle n’a pas mangé avec eux, afin de faire reposer une bénédiction sur sa maison.

"הֲדָחָה וּשְׁטִיפָה" — הֲדָחָה מִבִּפְנִים, וּשְׁטִיפָה מִבַּחוּץ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה יָפֶה מִבַּיִת וּמִחוּץ. וְאִם הוּא נָקִי מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, וְאֵין בּוֹ שִׁיּוּרֵי כּוֹסוֹת, דְּהַיְנוּ שִׁיּוּרֵי יַיִן שֶׁשָּׁרָה בּוֹ פַּת, אוֹ שֶׁקִּנְּחוֹ יָפֶה בְּמַפָּה — דַּיּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא יָפֶה מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ:

« Hadaha et chetifa » : le rinçage à l’intérieur, le lavage à l’extérieur, pour que la coupe de bénédiction soit belle au-dedans et au-dehors. Et si elle est propre au-dedans et au-dehors, sans résidus d’autres coupes — c’est-à-dire des restes de vin où l’on a trempé du pain — ou s’il l’a bien essuyée avec un linge, cela suffit, puisqu’elle est belle au-dedans et au-dehors.

"חַי" — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּתֵּן מֵהַיַּיִן חַי לְתוֹךְ הַכּוֹס, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְבִרְכַּת הָאָרֶץ — יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, שֶׁכָּל כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיְּהֵא מָזוּג, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עָרֵב. וְלָמָּה בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ? לְהוֹדִיעַ שֶׁבַח הָאָרֶץ, שֶׁיֵּינוֹתֶיהָ חֲזָקִים וּצְרִיכִים מְזִיגָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמְבָרֵךְ בְּחוּץ לָאָרֶץ, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מוֹזֵג עַד בִּרְכַּת הָאָרֶץ — מוּכָח הַדָּבָר שֶׁשֶּׁבַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא בָּא לְהַרְאוֹת.
מִכָּל מָקוֹם, אִם אֵין הַיַּיִן חָזָק, שֶׁהוּא עָרֵב בְּלֹא מְזִיגָה — אֵין צָרִיךְ לְמָזְגוֹ כְּלָל. וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לִמְזֹג כָּל יַיִן עַל פִּי הַקַּבָּלָה:

« Hai » (brut) : selon certains, on met le vin brut dans la coupe, et en arrivant à birkat ha’aretz on y ajoute de l’eau, car toute coupe de bénédiction, dans l’idéal, doit être coupée d’eau pour être agréable. Pourquoi à birkat ha’aretz ? Pour publier la louange de la Terre, dont les vins sont forts et requièrent d’être coupés. Même celui qui bénit hors de la Terre, puisqu’il ne coupe qu’à birkat ha’aretz, montre par là la louange d’Erets Israël. Toutefois, si le vin n’est pas fort et qu’il est agréable sans être coupé, nul besoin de le couper. En certains lieux, on a l’usage de couper tout vin d’après la Kabbale.

וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים "חַי" בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז פְרִי״שׁ, שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ מֵהֶחָבִית מִיָּד סָמוּךְ לַבְּרָכָה. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין לָנוּ יַיִן הַרְבֵּה — אֵין צָרִיךְ אֶלָּא לְשָׁפְכוֹ מֵהַקַּנְקַן שֶׁמַּחֲזִיקִין בּוֹ יַיִן סָמוּךְ לַבְּרָכָה, וְלֹא מֵהֶחָבִית, אֶלָּא אִם כֵּן שׁוֹלֵחַ לַחֶנְוָנִי לִקְנוֹת, אֲזַי יִשְׁלַח סָמוּךְ לַבְּרָכָה, שֶׁיִּהְיֶה חַי מֵהֶחָבִית.
וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים "חַי", שֶׁיְּהֵא הַכּוֹס שָׁלֵם, שֶׁשְּׁבִירַת הַכֵּלִים זוֹ הִיא מִיתָתָן. וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּר בָּסִיס שֶׁל מַטָּה — פָּסוּל, אֶלָּא אִם כֵּן בִּשְׁעַת הַדְּחָק.
וְטוֹב לָחֹש לְכָל הַפֵּרוּשִׁים כְּשֶׁאֶפְשָׁר.
"מָלֵא" — כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁיְּהֵא מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם חוֹשֵׁשׁ שֶׁאִם יְהֵא מָלֵא הַרְבֵּה יִשְׁפֹּךְ וְיִתְבַּזֶּה וּמַנִּיחַ קְצָת רֵיקָן לְמַעְלָה — אֵין לָחֹש, שֶׁעֲדַיִן שֵׁם מָלֵא עָלָיו:

Autres interprétations de « hai », et « malé » : certains expliquent « hai » par le mot ashkénaze frisch (frais), qu’il le tire du tonneau juste avant la bénédiction. Dans nos contrées où le vin n’abonde pas, il suffit de le verser de la cruche qui le contient juste avant la bénédiction, non du tonneau — sauf s’il envoie l’acheter chez le marchand, auquel cas il l’envoie juste avant la bénédiction pour qu’il soit frais du tonneau. D’autres expliquent « hai » : que la coupe soit entière, car le bris des ustensiles est leur mort ; même si la base inférieure s’est brisée, elle est invalide, sauf en cas de contrainte pressante. Il est bon de tenir compte de toutes les interprétations quand c’est possible. « Malé » (pleine) : au sens propre, pleine jusqu’à ses bords. Toutefois, s’il craint qu’étant trop pleine elle ne déborde et ne se dégrade, et qu’il laisse un peu de vide en haut — nulle crainte, elle porte encore le nom de « pleine ».

"עִטּוּר" — יֵשׁ מִי שֶׁהָיָה מְעַטְּרֵהוּ בְּתַלְמִידִים, שֶׁהָיָה מוֹשִׁיב תַּלְמִידָיו סְבִיבוֹתָיו בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁהָיָה מְעַטְּרֵהוּ בְּכוֹסוֹת, שֶׁהָיָה מַנִּיחַ כּוֹסוֹת יָפִים סְבִיבָיו לְהַדְּרוֹ בָּהֶם. וְאָנוּ אֵין לָנוּ "עִטּוּר":

« ʿIttour » (parure) : l’un ornait la coupe de disciples, en asseyant ses élèves autour de lui au moment de la bénédiction. Un autre l’ornait de coupes, en disposant de belles coupes autour d’elle pour la parer. Quant à nous, nous n’avons pas de « ʿittour ».

"עִטּוּף" — יֵשׁ מִי שֶׁהָיָה מִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁהָיָה פּוֹרֵס סוּדָרוֹ עַל רֹאשׁוֹ. וְאָנוּ אֵין לָנוּ "עִטּוּף".
וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל יְרֵא שָׁמַיִם לֹא יְבָרֵךְ בְּמִצְנֶפֶת, רַק יָשִׂים הַכּוֹבַע עַל רֹאשׁוֹ. וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִין נוֹהֲגִין גַּם כֵּן לְהִתְעַטֵּף בַּבֶּגֶד הָעֶלְיוֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל פִּי הַקַּבָּלָה שֶׁאֵין "עִטּוּף" אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה:

« ʿIttouf » (enveloppement) : l’un s’enveloppait de son talit ; un autre étendait son foulard sur sa tête. Quant à nous, nous n’avons pas de « ʿittouf ». Néanmoins, tout homme craignant le Ciel ne bénira pas coiffé d’une simple calotte, mais posera le chapeau sur sa tête. Certains scrupuleux ont aussi l’usage de s’envelopper du vêtement de dessus. Et certains disent, d’après la Kabbale, que le « ʿittouf » n’a lieu qu’en Erets Israël, par honneur de la Chekhina.

"מְקַבְּלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו" — לְהַרְאוֹת חֲבִיבוּת הַכּוֹס, שֶׁהוּא חוֹשֵׁק לְקַבְּלוֹ בְּכָל כֹּחוֹ. וּכְשֶׁיַּתְחִיל לְבָרֵךְ — נוֹטְלוֹ בִּימִינוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא בִּשְׁתֵּי יָדָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּמַשּׂאוֹי עָלָיו, וְהַיָּמִין הִיא חֲשׁוּבָה יוֹתֵר לִכְבוֹד הַכּוֹס, וְלֹא יְסַיֵּעַ כְּלָל בִּשְׂמֹאל אֲפִלּוּ לִסְמֹךְ בָּהּ יְמִינוֹ, שֶׁאֵין הַשְּׂמֹאל נוֹגַעַת בַּכּוֹס כְּלָל. וְיֵשׁ מַתִּירִים לִתְמֹךְ הַיָּמִין בִּשְׂמֹאל. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר, אִם לֹא לְצֹרֶךְ, כְּגוֹן שֶׁהַכּוֹס גָּדוֹל.
וְאִם הַמְבָרֵךְ אִטֵּר — אוֹחֵז הַכּוֹס בְּיָמִין שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא שְׂמֹאל כָּל אָדָם, שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה אֶצְלוֹ.
וְאֵין לִטֹּל הַכּוֹס בְּבָתֵּי יָדַיִם, רַק יְסִירֵם קֹדֶם.
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעַל פִּי הַקַּבָּלָה יֵשׁ לְהַעֲמִיד הַכּוֹס עַל הַכַּף, וְהָאֶצְבָּעוֹת תִּהְיֶינָה זְקוּפוֹת סְבִיב הַכּוֹס, וְלֹא לֶאֱחֹז בְּאֶצְבְּעוֹתָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהַעֲמִיד עַל הָאֶצְבָּעוֹת מַמָּשׁ:

« La recevoir des deux mains » : pour montrer l’amour de la coupe, qu’il désire la recevoir de toute sa force. Lorsqu’il commence à bénir, il la prend de la seule main droite et non des deux, pour qu’elle ne paraisse pas un fardeau ; la droite est plus honorée pour l’honneur de la coupe. Il n’aidera nullement de la gauche, même pour y appuyer sa droite : la gauche ne touche pas du tout la coupe. Certains permettent d’appuyer la droite sur la gauche ; il convient d’être rigoureux, sauf en cas de besoin, par exemple si la coupe est grande. Si celui qui bénit est gaucher (iter), il tient la coupe de sa droite à lui — la gauche de tout homme — car c’est elle qui est honorée pour lui. On ne prendra pas la coupe avec des gants : il les ôtera d’abord. Et l’un dit, d’après la Kabbale, qu’il faut poser la coupe sur la paume, les doigts dressés autour d’elle, sans la saisir des doigts ; d’autres disent de la poser sur les doigts eux-mêmes.

מַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח — אִם הוּא יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאִם הוּא מֵיסֵב בַּשֻּׁלְחָן — מַגְבִּיהוֹ מֵעַל הַשֻּׁלְחָן טֶפַח, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה לְכָל הַמְסֻבִּין וְיִסְתַּכְּלוּ בּוֹ:

Il l’élève d’un tefah au-dessus du sol s’il est assis à terre ; et s’il est attablé, il l’élève d’un tefah au-dessus de la table, afin qu’elle soit visible à tous les convives et qu’ils la regardent.

וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ — כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ. וְעַל כֵּן יֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל כּוֹס שֶׁפִּיו צַר (שֶׁקּוֹרִין קְלוּ״ג גְּלָא״ז) לְבָרֵךְ עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן עֵינָיו בַּיַּיִן שֶׁבְּתוֹכוֹ. וְאֵין זֶה נָכוֹן, שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ לִתֵּן עֵינָיו בַּיַּיִן אֶלָּא בַּכּוֹס, שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ. וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְבָרֵךְ עַל כּוֹס אַחֵר (כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִשְׁתּוֹת רְבִיעִית כְּאַחַת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״צ, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקַל בְּכוֹס שֶׁפִּיו צַר). אֲבָל אִם אֵין שָׁם כּוֹס אַחֵר בְּקַלּוּת — יְבָרֵךְ עַל זֶה, וְאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ פְּסוּל כְּלָל:

« Il pose ses yeux sur elle » : pour ne pas en détourner son attention. Aussi certains invalident-ils, pour bénir dessus, une coupe à ouverture étroite (dite « klug glaz »), car on ne peut poser les yeux sur le vin qu’elle contient. Mais cela n’est pas exact, car on n’a exigé de poser les yeux que sur la coupe, non sur le vin, afin de ne pas en détourner l’attention. Néanmoins, dans l’idéal on bénira sur une autre coupe (pour pouvoir boire un reviʿit d’un coup, comme il sera expliqué au siman 190, ce qu’il est malaisé de faire avec une coupe à ouverture étroite). Mais s’il n’y a pas aisément d’autre coupe, il bénira sur celle-ci, sans aucune crainte d’invalidité.

מִשֶּׁיֹּאחַז הַכּוֹס בְּיָדוֹ לְבָרֵךְ — לֹא יָשִׂיחַ הַמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה ב׳ וְג׳ תֵּבוֹת, מִשּׁוּם הֶסַּח הַדַּעַת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם הַמְסֻבִּין אֵין לָהֶם לְהָסִיחַ מִשֶּׁנָּטַל הַמְבָרֵךְ הַכּוֹס בְּיָדוֹ לְבָרֵךְ. וְטוֹב לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה.
וּלְדִבְרֵי הַכֹּל, מִשֶּׁהִתְחִיל הַמְבָרֵךְ לְבָרֵךְ — לֹא יָשִׂיחוּ גַּם הַמְסֻבִּין. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, שֶׁהֵם צְרִיכִים לִשְׁמֹעַ וּלְהָבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר הַמְבָרֵךְ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה — אֵין לָהֶם לְהָשִׂיחַ, כְּמוֹ שֶׁאֵין הַמְבָרֵךְ רַשַּׁאי לְהָשִׂיחַ, שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ כִּמְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ. וְאִם עָבְרוּ וְשָׂחוּ בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה בְּשָׁעָה שֶׁהַמְבָרֵךְ שׁוֹתֵק מְעַט — יָצְאוּ. וַאֲפִלּוּ אִם שָׂח הַמְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ — יָצָא. אֲבָל אִם שָׂחוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ — לֹא יָצְאוּ.
וְשַׁעֲרוּרִיָּה זוֹ מְצוּיָה בֵּין הֶהָמוֹן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַמְבָרֵךְ בְּזִמּוּן מְבָרֵךְ — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, וּמְדַבְּרִים דְּבָרִים אֲחֵרִים, וְעוֹבְרִים עַל עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ. וְטוֹב מְאֹד הָיָה שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ כְּלָל בְּזִמּוּן, שֶׁאָז הָיָה כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַכְשָׁו, שֶׁטּוֹעִים לוֹמַר שֶׁיּוֹצְאִים בְּבִרְכַּת הַמְבָרֵךְ, וְהֵם אֵינָם שׁוֹמְעִין מַה הוּא אוֹמֵר.
וְגַם לְכָל אָדָם נָכוֹן שֶׁיֹּאמַר בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה עִם הַמְבָרֵךְ כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וַאֲפִלּוּ הַחֲתִימוֹת, לְפִי שֶׁאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לְכַוֵּן לִשְׁמֹעַ כָּל תֵּבָה וְתֵבָה מִפִּי הַמְבָרֵךְ, וְאִם בְּאֶמְצַע יִפְנֶה לְבָבוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֵיזוֹ תֵּבָה הַמְעַכֶּבֶת — לֹא יֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּבַחֲתִימוֹת יְמַהֵר לְסַיֵּם קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַמְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲנוֹת "אָמֵן" אַחֲרָיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״א ונ״ט.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְזַמְּנִין אֶלָּא כְּשֶׁמִּצְטָרְפִין לְבָרֵךְ כֻּלָּם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּבַת אַחַת, דְּהַיְנוּ שֶׁאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם, וְלֹא כְּשֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין כָּאן זִמּוּן כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ״ג, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁכָּל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַד הַחֲתִימָה אוֹמְרִים כֻּלָּם יַחַד מִלָּה בְּמִלָּה עִם הַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — הֲרֵי זֶה כַּאֲמִירָה אַחַת, וְגַם הַחֲתִימוֹת הֵם חוֹזְרִים וְשׁוֹמְעִים מִפִּי הַמְבָרֵךְ וְעוֹנִים "אָמֵן" אַחֲרָיו, כְּמוֹ כְּשֶׁאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם מַמָּשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּרְכַּת הַזִּמּוּן צְרִיכִים לִשְׁמֹעַ מִפִּי הַמְבָרֵךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, מִכָּל מָקוֹם, בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כַּוָּנָה — יֵשׁ לִנְהֹג כֵּן.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וְאוֹמְרִים, שֶׁאֵין מְזַמְּנִים אֶלָּא אִם כֵּן אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם וְהֵם שׁוֹמְעִים, וּלְכָל הַפָּחוֹת צְרִיכִים לִשְׁתֹּק וְלִשְׁמֹעַ עַד סִיּוּם בִּרְכַּת "הַזָּן". וְכֵן עִקָּר. וּמִסִּיּוּם בִּרְכַּת "הַזָּן" וָאֵילָךְ יֵשׁ לִנְהֹג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה מֵחֲמַת דֹּחַק חֶסְרוֹן כַּוָּנָה, אֲבָל עַד סִיּוּם בִּרְכַּת "הַזָּן" הַשְּׁמִיעָה מְעַכֶּבֶת הַזִּמּוּן, שֶׁאֵין יוֹצְאִים יְדֵי זִמּוּן כְּלָל בַּעֲנִיַּת "בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ" לְבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ״ג:

Du moment où il saisit la coupe pour bénir, celui qui bénit ne parlera pas, même une parole légère de deux ou trois mots, à cause de la distraction (hessèh ha-daat). Certains disent que les convives non plus ne doivent pas parler dès que celui qui bénit a pris la coupe ; il est bon d’en tenir compte dans l’idéal. De l’avis de tous, dès que celui qui bénit a commencé, les convives non plus ne parleront pas : inutile de dire pendant qu’il bénit, où ils doivent écouter et comprendre, mais même entre une bénédiction et l’autre ils ne parleront pas, comme celui qui bénit n’en a pas le droit, car celui qui écoute est comme celui qui bénit lui-même. S’ils ont transgressé et parlé entre deux bénédictions, pendant un court silence de celui qui bénit — ils se sont acquittés ; et même si celui qui bénit a parlé lui-même — il s’est acquitté ; mais s’ils ont parlé pendant qu’il bénissait — ils ne se sont pas acquittés. Ce désordre est répandu parmi la foule : pendant que celui qui bénit dans le zimoun bénit, on ne l’écoute pas, on parle d’autres choses et l’on transgresse un commandement positif de la Torah avec dédain. Il eût été bien préférable de ne pas bénir du tout en zimoun, chacun bénissant alors pour lui-même — au lieu de quoi, aujourd’hui, on croit à tort s’acquitter par la bénédiction de celui qui officie, sans écouter ce qu’il dit. Il convient donc à chacun de dire à voix basse, mot pour mot avec celui qui bénit, chaque bénédiction, y compris les conclusions (hatimot), car nul ne peut se concentrer pour entendre chaque mot de la bouche de l’officiant ; et si, au milieu, son cœur se détourne et qu’il n’entend pas quelque mot indispensable, il ne s’acquitte pas. Aux conclusions, il se hâtera de terminer avant l’officiant, pour pouvoir répondre « Amen » après lui, comme expliqué aux simanim 51 et 59. Et bien qu’on ne fasse zimoun que lorsque tous s’associent pour bénir birkat hamazon d’un coup — c’est-à-dire l’un bénissant pour tous, non chacun pour soi, où il n’y a pas de zimoun, comme expliqué au siman 193 — néanmoins, puisque tous disent ensemble mot pour mot toute la birkat hamazon jusqu’à la conclusion avec l’officiant, c’est comme une seule récitation, et pour les conclusions ils écoutent de nouveau de sa bouche et répondent « Amen » après lui, comme lorsqu’un seul bénit véritablement pour tous. Et bien que la bénédiction du zimoun doive être entendue précisément de la bouche de l’officiant, comme il sera expliqué là, néanmoins pour la birkat hamazon, faute de concentration, il convient d’agir ainsi. Certains contestent et disent qu’on ne fait zimoun que si l’un bénit pour tous et qu’ils écoutent, et qu’au moins ils doivent se taire et écouter jusqu’à la fin de la bénédiction « ha-Zan » — et c’est l’essentiel. De la fin de « ha-Zan » et au-delà, on peut suivre le premier avis, à cause du manque de concentration ; mais jusqu’à la fin de « ha-Zan » l’écoute est indispensable au zimoun, car on ne s’acquitte nullement du zimoun par la seule réponse « Baroukh che-akhalnou », comme il sera expliqué au siman 193.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלְּעִנְיָן לִשְׁאֹל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִפְּנֵי הַיִּרְאָה אוֹ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד דִּינָהּ כִּתְפִלָּה, שֶׁאֵין מַפְסִיקִין בָּהּ אֶלָּא מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ סַכָּנָה, וְלֹא כִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁהֵקֵלוּ בָּהֶן מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וְהַכָּבוֹד.
(לְפִי שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע נֶאֱמַר: "וְדִבַּרְתָּ בָּם", וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים: מִכָּאן שֶׁיֵּשׁ לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר בָּם דְּבָרִים אֲחֵרִים, וְאֵין צָרִיךְ לִקְרוֹתָהּ כֻּלָּהּ בִּתְכִיפָה אַחַת מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהֵם אָמְרוּ לְהָקֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וְהַכָּבוֹד, וְלֹא רָאוּ לְהַחֲמִיר בְּבִרְכַּת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעִקָּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִבִּקְרִיאַת שְׁמַע עַצְמָהּ. אֲבָל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן צָרִיךְ לִהְיוֹת לְכַתְּחִלָּה בִּתְכִיפָה אַחַת מִן הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן הוּא מַשְׁמָעוּת הַפָּסוּק: "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", לְבָרֵךְ עַל הָאָרֶץ וְהַמָּזוֹן וִירוּשָׁלַיִם בִּבְרָכָה אַחַת בְּלֹא הֶפְסֵק בֵּינְתַיִם, אֶלָּא אֵין זֶה מְעַכֵּב בְּדִיעֲבַד, הוֹאִיל וְלֹא נֶאֱמַר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן "יִהְיוּ" — בַּהֲוָיָתָן יִהְיוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּקְרִיאַת שְׁמַע לְעִנְיַן קְרָאָהּ לְמַפְרֵעַ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ד):

L’un dit que, pour ce qui est d’interrompre la birkat hamazon par crainte ou par honneur, sa loi est comme celle de la tefila — on ne l’interrompt que pour un péril — et non comme le Chema et ses bénédictions, où l’on a été indulgent par crainte et par honneur. (Car pour le Chema il est dit « וְדִבַּרְתָּ בָּם », et les Sages ont interprété : de là que tu as licence d’y dire d’autres paroles, et qu’il n’est pas requis, par la Torah, de le lire tout entier d’une seule traite, mais seulement d’ordre rabbinique ; et ils ont dit d’être indulgents par crainte et par honneur, et n’ont pas jugé bon d’être rigoureux pour les bénédictions du Chema — d’origine rabbinique — plus que pour le Chema lui-même. Mais la birkat hamazon doit, dans l’idéal, être d’une seule traite selon la Torah, car tel est le sens du verset « וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה » : bénir pour la Terre, la nourriture et Jérusalem d’une seule bénédiction sans interruption ; sauf que cela n’est pas indispensable a posteriori, puisqu’il n’a pas été dit à propos de la birkat hamazon « יִהְיוּ » — dans leur état ils seront — comme il est dit pour le Chema quant à sa lecture à rebours, ainsi qu’expliqué au siman 64.)

צָרִיךְ לֵישֵׁב בְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ, בֵּין אִם הָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵיתוֹ כְּשֶׁאָכַל, בֵּין שֶׁאֲכָלוֹ מְעֻמָּד אוֹ (מֵסֵב), כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְבָרֵךְ — צָרִיךְ לֵישֵׁב, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן יוֹתֵר, וְלֹא יְהֵא מֵסֵב, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ גַּאֲוָה, אֶלָּא יֵשֵׁב בְּאֵימָה. וְלֹא הַמְבָרֵךְ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַמְסֻבִּין לֹא יֵשְׁבוּ בְּקַלּוּת רֹאשׁ, אֶלָּא בְּאֵימָה. אַךְ אִם לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֲפִלּוּ בֵּרַךְ מְהַלֵּךְ — בְּדִיעֲבַד יָצָא.
וְכָל זֶה בְּבֵיתוֹ, אֲבָל הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאוֹכֵל דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ — אֵין צָרִיךְ לֵישֵׁב וּלְבָרֵךְ, לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו אִם יֵשֵׁב, מִפְּנֵי שֶׁיִּקְשֶׁה בְּעֵינָיו אִחוּר דַּרְכּוֹ, וְלֹא יוּכַל לְכַוֵּן יָפֶה:

Il faut être assis pendant qu’on bénit : qu’il ait marché dans sa maison en mangeant, ou qu’il ait mangé debout ou accoudé, en arrivant à la bénédiction il doit s’asseoir, pour mieux se concentrer, et ne pas être accoudé — ce qui est une attitude d’orgueil — mais s’asseoir avec crainte. Et non seulement celui qui bénit, mais tous les convives ne s’assiéront pas avec légèreté, mais avec crainte. Cependant, s’ils ne l’ont pas fait, même s’il a béni en marchant — a posteriori il s’est acquitté. Tout ceci en sa maison ; mais celui qui marche en chemin et mange tout en marchant n’a pas à s’asseoir pour bénir, car son esprit ne serait pas apaisé s’il s’asseyait, le retard de sa route lui pesant, et il ne pourrait bien se concentrer.

לֹא הֶחֱמִירוּ לְבָרֵךְ מְיֻשָּׁב אֶלָּא בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, הוֹאִיל וְהִיא מִן הַתּוֹרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין לִבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, הוֹאִיל וְהִיא מֵעֵין ג׳ שֶׁל תּוֹרָה. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם:

On n’a imposé de bénir assis que pour la birkat hamazon, puisqu’elle est de la Torah. Certains disent qu’il en va de même pour une bénédiction « me’ein chaloch » (résumé des trois), bien qu’elle soit d’ordre rabbinique, puisqu’elle est le résumé des trois bénédictions de la Torah. Et il convient de tenir compte de leurs paroles.

אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעוֹדוֹ מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְבָרֵךְ בְּדֶרֶךְ עֲרַאי וּמִקְרֶה. אֲפִלּוּ תַּשְׁמִישׁ קַל אָסוּר לַעֲשׂוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מוֹנְעוֹ מִלְּכַוֵּן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בְּדָבָר שֶׁצָּרִיךְ לָשׂוּם לִבּוֹ אֵלָיו, וַאֲפִלּוּ הִיא דְּבַר מִצְוָה, כְּגוֹן עֵסֶק הַתּוֹרָה, שֶׁנִּמְצָא פּוֹנֶה לְבָבוֹ מִכַּוָּנוֹת הַבְּרָכָה.
וְזֶה אֵינוֹ נָכוֹן לְכַתְּחִלָּה גַּם בִּשְׁאָר בְּרָכוֹת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכֻּלָּם צְרִיכִים כַּוָּנָה לְכַתְּחִלָּה לְדִבְרֵי הַכֹּל. וְכֵן בִּקְרִיאַת שְׁמַע אֲפִלּוּ מִפֶּרֶק שֵׁנִי וָאֵילָךְ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מְלָאכָה בַּיָּדַיִם לֹא מָנְעוּ אֶלָּא בְּפֶרֶק א׳ שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע:

Il est interdit d’accomplir un travail tant qu’on bénit encore, car on paraît alors bénir de façon fortuite et occasionnelle. Même une occupation légère est interdite, bien qu’elle n’empêche pas la concentration. Inutile de dire qu’il ne s’occupera pas d’une chose qui requiert d’y appliquer son cœur, fût-ce une affaire de mitsva comme l’étude de la Torah, car il se trouve détourner son cœur de l’intention de la bénédiction. Cela est aussi malséant, dans l’idéal, pour les autres bénédictions, puisque toutes requièrent l’intention dans l’idéal, de l’avis de tous ; de même pour le Chema, même à partir du deuxième paragraphe. En revanche, le travail des mains, on ne l’a interdit que durant le premier paragraphe du Chema.

אֵין נוֹתְנִים כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ אֶלָּא לְטוֹב עַיִן, שֶׁהוּא שׂוֹנֵא בֶּצַע וְגוֹמֵל חֶסֶד בְּמָמוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ", אַל תִּקְרָא "יְבֹרָךְ" אֶלָּא "יְבָרֵךְ":

On ne confie la coupe de bénédiction pour bénir qu’à celui qui a « bon œil » (tov ayin), qui hait le gain malhonnête et fait le bien avec son argent, car il est dit « טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ » (le bon œil sera béni) : ne lis pas « yevorakh » (sera béni) mais « yevarekh » (il bénira).