Level 4 — Daat HaRav (Alter Rebbe) — Siman קפ״ג · הַמְבָרֵךְ הַאֵיךְ יִתְנַהֵג בְּכוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן

הַמְבָרֵךְ הַאֵיךְ יִתְנַהֵג בְּכוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וּבוֹ ט״ו סְעִיפִים:
עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה: טָעוּן הֲדָחָה, וּשְׁטִיפָה, חַי, וּמָלֵא, עִטּוּר, וְעִטּוּף, מְקַבְּלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְנוֹתְנוֹ לִימִינוֹ, וּמַגְבִּיהוֹ טֶפַח, וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף מְשַׁגְּרוֹ בְּמַתָּנָה דֶּרֶךְ דּוֹרוֹן וַחֲשִׁיבוּת לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ, וַאֲפִלּוּ לֹא אָכְלָה עִמָּהֶם, כְּדֵי לְהָנִיחַ בְּרָכָה לְבֵיתוֹ:

The ten things said of the cup of blessing: it requires rinsing (hadaha) and washing (chetifa), raw wine (hai), full (malé), adornment (ʿittour), wrapping (ʿittouf), receiving it with both hands, passing it to the right hand, raising it a tefah, and setting one’s eyes upon it. Some add that he also sends it as a gift, in a mark of honor, to the members of his household — namely his wife — even if she did not eat with them, so as to leave a blessing upon his house.

"הֲדָחָה וּשְׁטִיפָה" — הֲדָחָה מִבִּפְנִים, וּשְׁטִיפָה מִבַּחוּץ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה יָפֶה מִבַּיִת וּמִחוּץ. וְאִם הוּא נָקִי מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, וְאֵין בּוֹ שִׁיּוּרֵי כּוֹסוֹת, דְּהַיְנוּ שִׁיּוּרֵי יַיִן שֶׁשָּׁרָה בּוֹ פַּת, אוֹ שֶׁקִּנְּחוֹ יָפֶה בְּמַפָּה — דַּיּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא יָפֶה מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ:

“Hadaha and chetifa”: rinsing on the inside, washing on the outside, so that the cup of blessing be beautiful within and without. And if it is clean within and without, with no dregs of other cups — that is, remnants of wine in which bread was soaked — or if he wiped it well with a cloth, that suffices, since it is beautiful within and without.

"חַי" — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּתֵּן מֵהַיַּיִן חַי לְתוֹךְ הַכּוֹס, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְבִרְכַּת הָאָרֶץ — יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, שֶׁכָּל כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיְּהֵא מָזוּג, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עָרֵב. וְלָמָּה בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ? לְהוֹדִיעַ שֶׁבַח הָאָרֶץ, שֶׁיֵּינוֹתֶיהָ חֲזָקִים וּצְרִיכִים מְזִיגָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמְבָרֵךְ בְּחוּץ לָאָרֶץ, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מוֹזֵג עַד בִּרְכַּת הָאָרֶץ — מוּכָח הַדָּבָר שֶׁשֶּׁבַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא בָּא לְהַרְאוֹת.
מִכָּל מָקוֹם, אִם אֵין הַיַּיִן חָזָק, שֶׁהוּא עָרֵב בְּלֹא מְזִיגָה — אֵין צָרִיךְ לְמָזְגוֹ כְּלָל. וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לִמְזֹג כָּל יַיִן עַל פִּי הַקַּבָּלָה:

“Hai” (raw): some say one puts the raw wine into the cup, and upon reaching birkat ha’aretz adds water, since every cup of blessing ideally should be diluted so as to be pleasant. Why at birkat ha’aretz? To publicize the praise of the Land, whose wines are strong and need dilution. Even one who blesses outside the Land — since he dilutes only at birkat ha’aretz — thereby shows the praise of Eretz Israel. However, if the wine is not strong and is pleasant undiluted, there is no need to dilute it at all. In some places the custom is to dilute all wine according to the Kabbala.

וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים "חַי" בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז פְרִי״שׁ, שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ מֵהֶחָבִית מִיָּד סָמוּךְ לַבְּרָכָה. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין לָנוּ יַיִן הַרְבֵּה — אֵין צָרִיךְ אֶלָּא לְשָׁפְכוֹ מֵהַקַּנְקַן שֶׁמַּחֲזִיקִין בּוֹ יַיִן סָמוּךְ לַבְּרָכָה, וְלֹא מֵהֶחָבִית, אֶלָּא אִם כֵּן שׁוֹלֵחַ לַחֶנְוָנִי לִקְנוֹת, אֲזַי יִשְׁלַח סָמוּךְ לַבְּרָכָה, שֶׁיִּהְיֶה חַי מֵהֶחָבִית.
וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים "חַי", שֶׁיְּהֵא הַכּוֹס שָׁלֵם, שֶׁשְּׁבִירַת הַכֵּלִים זוֹ הִיא מִיתָתָן. וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּר בָּסִיס שֶׁל מַטָּה — פָּסוּל, אֶלָּא אִם כֵּן בִּשְׁעַת הַדְּחָק.
וְטוֹב לָחֹש לְכָל הַפֵּרוּשִׁים כְּשֶׁאֶפְשָׁר.
"מָלֵא" — כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁיְּהֵא מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם חוֹשֵׁשׁ שֶׁאִם יְהֵא מָלֵא הַרְבֵּה יִשְׁפֹּךְ וְיִתְבַּזֶּה וּמַנִּיחַ קְצָת רֵיקָן לְמַעְלָה — אֵין לָחֹש, שֶׁעֲדַיִן שֵׁם מָלֵא עָלָיו:

Further interpretations of “hai,” and “malé”: some explain “hai” by the Ashkenazi word frisch (fresh), that he draws it from the barrel just before the blessing. In these lands where wine is not plentiful, it suffices to pour it from the jug that holds it just before the blessing, not from the barrel — unless he sends to buy from the shopkeeper, in which case he sends just before the blessing so that it be fresh from the barrel. Others explain “hai”: that the cup be whole, for the breaking of vessels is their death; even if the lower base has broken it is invalid, except under pressing constraint. It is good to be mindful of all the interpretations when possible. “Malé” (full): literally, full to its brim. Yet if he fears that, being too full, it will spill and be degraded, and he leaves a little empty at the top — there is no concern, it is still called “full.”

"עִטּוּר" — יֵשׁ מִי שֶׁהָיָה מְעַטְּרֵהוּ בְּתַלְמִידִים, שֶׁהָיָה מוֹשִׁיב תַּלְמִידָיו סְבִיבוֹתָיו בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁהָיָה מְעַטְּרֵהוּ בְּכוֹסוֹת, שֶׁהָיָה מַנִּיחַ כּוֹסוֹת יָפִים סְבִיבָיו לְהַדְּרוֹ בָּהֶם. וְאָנוּ אֵין לָנוּ "עִטּוּר":

“ʿIttour” (adornment): one would adorn it with students, seating his disciples around him at the time of the blessing. Another would adorn it with cups, placing beautiful cups around it to beautify it. As for us, we have no “ʿittour.”

"עִטּוּף" — יֵשׁ מִי שֶׁהָיָה מִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁהָיָה פּוֹרֵס סוּדָרוֹ עַל רֹאשׁוֹ. וְאָנוּ אֵין לָנוּ "עִטּוּף".
וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל יְרֵא שָׁמַיִם לֹא יְבָרֵךְ בְּמִצְנֶפֶת, רַק יָשִׂים הַכּוֹבַע עַל רֹאשׁוֹ. וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִין נוֹהֲגִין גַּם כֵּן לְהִתְעַטֵּף בַּבֶּגֶד הָעֶלְיוֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל פִּי הַקַּבָּלָה שֶׁאֵין "עִטּוּף" אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה:

“ʿIttouf” (wrapping): one would wrap himself in his tallit; another would spread his scarf over his head. As for us, we have no “ʿittouf.” Nevertheless, every God-fearing person should not bless wearing only a small skullcap, but should place the hat upon his head. Some meticulous ones also have the custom of wrapping in the outer garment. And some say, according to the Kabbala, that “ʿittouf” applies only in Eretz Israel, out of honor for the Shekhina.

"מְקַבְּלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו" — לְהַרְאוֹת חֲבִיבוּת הַכּוֹס, שֶׁהוּא חוֹשֵׁק לְקַבְּלוֹ בְּכָל כֹּחוֹ. וּכְשֶׁיַּתְחִיל לְבָרֵךְ — נוֹטְלוֹ בִּימִינוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא בִּשְׁתֵּי יָדָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּמַשּׂאוֹי עָלָיו, וְהַיָּמִין הִיא חֲשׁוּבָה יוֹתֵר לִכְבוֹד הַכּוֹס, וְלֹא יְסַיֵּעַ כְּלָל בִּשְׂמֹאל אֲפִלּוּ לִסְמֹךְ בָּהּ יְמִינוֹ, שֶׁאֵין הַשְּׂמֹאל נוֹגַעַת בַּכּוֹס כְּלָל. וְיֵשׁ מַתִּירִים לִתְמֹךְ הַיָּמִין בִּשְׂמֹאל. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר, אִם לֹא לְצֹרֶךְ, כְּגוֹן שֶׁהַכּוֹס גָּדוֹל.
וְאִם הַמְבָרֵךְ אִטֵּר — אוֹחֵז הַכּוֹס בְּיָמִין שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא שְׂמֹאל כָּל אָדָם, שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה אֶצְלוֹ.
וְאֵין לִטֹּל הַכּוֹס בְּבָתֵּי יָדַיִם, רַק יְסִירֵם קֹדֶם.
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעַל פִּי הַקַּבָּלָה יֵשׁ לְהַעֲמִיד הַכּוֹס עַל הַכַּף, וְהָאֶצְבָּעוֹת תִּהְיֶינָה זְקוּפוֹת סְבִיב הַכּוֹס, וְלֹא לֶאֱחֹז בְּאֶצְבְּעוֹתָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהַעֲמִיד עַל הָאֶצְבָּעוֹת מַמָּשׁ:

“Receiving it with both hands”: to show the dearness of the cup, that he desires to receive it with all his strength. When he begins to bless, he takes it in the right hand alone and not in both, so it not appear as a burden; the right is more honored for the cup’s honor. He shall not assist at all with the left, even to support his right hand with it: the left does not touch the cup at all. Some permit supporting the right with the left; one should be stringent, unless there is need, such as when the cup is large. If the one blessing is left-handed (iter), he holds the cup in his own right — which is every man’s left — for it is the honored one for him. One should not take the cup with gloves: he removes them first. And one says, according to the Kabbala, that the cup should be set upon the palm, the fingers upright around it, without gripping it with the fingers; and others say to set it upon the fingers themselves.

מַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח — אִם הוּא יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאִם הוּא מֵיסֵב בַּשֻּׁלְחָן — מַגְבִּיהוֹ מֵעַל הַשֻּׁלְחָן טֶפַח, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה לְכָל הַמְסֻבִּין וְיִסְתַּכְּלוּ בּוֹ:

He raises it a tefah above the ground if he is sitting on the ground; and if he is reclining at the table, he raises it a tefah above the table, so that it be visible to all the diners and they gaze upon it.

וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ — כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ. וְעַל כֵּן יֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל כּוֹס שֶׁפִּיו צַר (שֶׁקּוֹרִין קְלוּ״ג גְּלָא״ז) לְבָרֵךְ עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן עֵינָיו בַּיַּיִן שֶׁבְּתוֹכוֹ. וְאֵין זֶה נָכוֹן, שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ לִתֵּן עֵינָיו בַּיַּיִן אֶלָּא בַּכּוֹס, שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ. וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְבָרֵךְ עַל כּוֹס אַחֵר (כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִשְׁתּוֹת רְבִיעִית כְּאַחַת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״צ, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקַל בְּכוֹס שֶׁפִּיו צַר). אֲבָל אִם אֵין שָׁם כּוֹס אַחֵר בְּקַלּוּת — יְבָרֵךְ עַל זֶה, וְאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ פְּסוּל כְּלָל:

“He sets his eyes upon it”: so as not to divert his attention from it. Hence some invalidate, for blessing upon it, a narrow-mouthed cup (called “klug glaz”), since one cannot set one’s eyes upon the wine within it. But this is not correct, for they only required setting the eyes upon the cup, not upon the wine, so as not to divert attention from it. Nevertheless, ideally one should bless upon another cup (so as to drink a reviʿit at once, as will be explained in siman 190, which is hard to do with a narrow-mouthed cup). But if no other cup is readily available, he blesses upon this one, with no concern of invalidity whatsoever.

מִשֶּׁיֹּאחַז הַכּוֹס בְּיָדוֹ לְבָרֵךְ — לֹא יָשִׂיחַ הַמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה ב׳ וְג׳ תֵּבוֹת, מִשּׁוּם הֶסַּח הַדַּעַת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם הַמְסֻבִּין אֵין לָהֶם לְהָסִיחַ מִשֶּׁנָּטַל הַמְבָרֵךְ הַכּוֹס בְּיָדוֹ לְבָרֵךְ. וְטוֹב לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה.
וּלְדִבְרֵי הַכֹּל, מִשֶּׁהִתְחִיל הַמְבָרֵךְ לְבָרֵךְ — לֹא יָשִׂיחוּ גַּם הַמְסֻבִּין. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, שֶׁהֵם צְרִיכִים לִשְׁמֹעַ וּלְהָבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר הַמְבָרֵךְ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה — אֵין לָהֶם לְהָשִׂיחַ, כְּמוֹ שֶׁאֵין הַמְבָרֵךְ רַשַּׁאי לְהָשִׂיחַ, שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ כִּמְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ. וְאִם עָבְרוּ וְשָׂחוּ בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה בְּשָׁעָה שֶׁהַמְבָרֵךְ שׁוֹתֵק מְעַט — יָצְאוּ. וַאֲפִלּוּ אִם שָׂח הַמְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ — יָצָא. אֲבָל אִם שָׂחוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ — לֹא יָצְאוּ.
וְשַׁעֲרוּרִיָּה זוֹ מְצוּיָה בֵּין הֶהָמוֹן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַמְבָרֵךְ בְּזִמּוּן מְבָרֵךְ — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, וּמְדַבְּרִים דְּבָרִים אֲחֵרִים, וְעוֹבְרִים עַל עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ. וְטוֹב מְאֹד הָיָה שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ כְּלָל בְּזִמּוּן, שֶׁאָז הָיָה כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַכְשָׁו, שֶׁטּוֹעִים לוֹמַר שֶׁיּוֹצְאִים בְּבִרְכַּת הַמְבָרֵךְ, וְהֵם אֵינָם שׁוֹמְעִין מַה הוּא אוֹמֵר.
וְגַם לְכָל אָדָם נָכוֹן שֶׁיֹּאמַר בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה עִם הַמְבָרֵךְ כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וַאֲפִלּוּ הַחֲתִימוֹת, לְפִי שֶׁאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לְכַוֵּן לִשְׁמֹעַ כָּל תֵּבָה וְתֵבָה מִפִּי הַמְבָרֵךְ, וְאִם בְּאֶמְצַע יִפְנֶה לְבָבוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֵיזוֹ תֵּבָה הַמְעַכֶּבֶת — לֹא יֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּבַחֲתִימוֹת יְמַהֵר לְסַיֵּם קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַמְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲנוֹת "אָמֵן" אַחֲרָיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״א ונ״ט.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְזַמְּנִין אֶלָּא כְּשֶׁמִּצְטָרְפִין לְבָרֵךְ כֻּלָּם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּבַת אַחַת, דְּהַיְנוּ שֶׁאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם, וְלֹא כְּשֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין כָּאן זִמּוּן כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ״ג, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁכָּל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַד הַחֲתִימָה אוֹמְרִים כֻּלָּם יַחַד מִלָּה בְּמִלָּה עִם הַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — הֲרֵי זֶה כַּאֲמִירָה אַחַת, וְגַם הַחֲתִימוֹת הֵם חוֹזְרִים וְשׁוֹמְעִים מִפִּי הַמְבָרֵךְ וְעוֹנִים "אָמֵן" אַחֲרָיו, כְּמוֹ כְּשֶׁאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם מַמָּשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּרְכַּת הַזִּמּוּן צְרִיכִים לִשְׁמֹעַ מִפִּי הַמְבָרֵךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, מִכָּל מָקוֹם, בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כַּוָּנָה — יֵשׁ לִנְהֹג כֵּן.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וְאוֹמְרִים, שֶׁאֵין מְזַמְּנִים אֶלָּא אִם כֵּן אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם וְהֵם שׁוֹמְעִים, וּלְכָל הַפָּחוֹת צְרִיכִים לִשְׁתֹּק וְלִשְׁמֹעַ עַד סִיּוּם בִּרְכַּת "הַזָּן". וְכֵן עִקָּר. וּמִסִּיּוּם בִּרְכַּת "הַזָּן" וָאֵילָךְ יֵשׁ לִנְהֹג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה מֵחֲמַת דֹּחַק חֶסְרוֹן כַּוָּנָה, אֲבָל עַד סִיּוּם בִּרְכַּת "הַזָּן" הַשְּׁמִיעָה מְעַכֶּבֶת הַזִּמּוּן, שֶׁאֵין יוֹצְאִים יְדֵי זִמּוּן כְּלָל בַּעֲנִיַּת "בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ" לְבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ״ג:

From the moment he holds the cup to bless, the one blessing shall not converse, even a light word of two or three words, on account of distraction (hessah ha-daat). Some say the diners too must not converse from when the one blessing took the cup; it is good to be mindful of this ideally. By all opinions, from when the one blessing has begun, the diners too shall not converse: needless to say while he blesses, when they must hear and understand what he says, but even between one blessing and another they shall not converse, just as the one blessing may not, for the listener is as the one who blesses himself. If they transgressed and spoke between blessings, during a short pause of the one blessing — they have fulfilled their duty; and even if the one blessing spoke himself — he has fulfilled it; but if they spoke while he was blessing — they have not. This scandal is common among the multitude: while the one leading the zimoun blesses, they do not listen to him, they speak of other matters and transgress a positive Torah commandment with contempt. It would have been far better not to bless at all in zimoun, each then blessing for himself — whereas nowadays they mistakenly think they discharge their duty through the leader’s blessing, without hearing what he says. It is therefore proper for everyone to say quietly, word for word with the one blessing, every blessing, including the conclusions (hatimot), for no one can concentrate to hear every word from the leader’s mouth; and if, in the middle, his heart turns away and he does not hear some indispensable word, he does not fulfill his duty. At the conclusions he shall hasten to finish before the leader, so as to answer “Amen” after him, as explained in simanim 51 and 59. And although zimoun is made only when all join to bless birkat hamazon at once — that is, one blessing for all, not each for himself, where there is no zimoun at all, as explained in siman 193 — nevertheless, since all say together, word for word, the whole birkat hamazon up to the conclusion with the leader, it is as a single recitation, and for the conclusions they again listen from his mouth and answer “Amen” after him, just as when one truly blesses for all. And although the blessing of the zimoun must be heard specifically from the leader’s mouth, as will be explained there, nevertheless for birkat hamazon, for want of concentration, one should act thus. Some dispute this and say that zimoun is made only if one blesses for all and they listen, and at the least they must be silent and listen until the end of the blessing “ha-Zan” — and this is the main ruling. From the end of “ha-Zan” onward one may follow the first view, on account of the want of concentration; but until the end of “ha-Zan” the listening is indispensable to the zimoun, for one does not discharge the zimoun at all merely by answering “Baruch she-achalnu,” as will be explained in siman 193.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלְּעִנְיָן לִשְׁאֹל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִפְּנֵי הַיִּרְאָה אוֹ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד דִּינָהּ כִּתְפִלָּה, שֶׁאֵין מַפְסִיקִין בָּהּ אֶלָּא מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ סַכָּנָה, וְלֹא כִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁהֵקֵלוּ בָּהֶן מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וְהַכָּבוֹד.
(לְפִי שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע נֶאֱמַר: "וְדִבַּרְתָּ בָּם", וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים: מִכָּאן שֶׁיֵּשׁ לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר בָּם דְּבָרִים אֲחֵרִים, וְאֵין צָרִיךְ לִקְרוֹתָהּ כֻּלָּהּ בִּתְכִיפָה אַחַת מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהֵם אָמְרוּ לְהָקֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וְהַכָּבוֹד, וְלֹא רָאוּ לְהַחֲמִיר בְּבִרְכַּת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעִקָּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִבִּקְרִיאַת שְׁמַע עַצְמָהּ. אֲבָל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן צָרִיךְ לִהְיוֹת לְכַתְּחִלָּה בִּתְכִיפָה אַחַת מִן הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן הוּא מַשְׁמָעוּת הַפָּסוּק: "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", לְבָרֵךְ עַל הָאָרֶץ וְהַמָּזוֹן וִירוּשָׁלַיִם בִּבְרָכָה אַחַת בְּלֹא הֶפְסֵק בֵּינְתַיִם, אֶלָּא אֵין זֶה מְעַכֵּב בְּדִיעֲבַד, הוֹאִיל וְלֹא נֶאֱמַר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן "יִהְיוּ" — בַּהֲוָיָתָן יִהְיוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּקְרִיאַת שְׁמַע לְעִנְיַן קְרָאָהּ לְמַפְרֵעַ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ד):

One says that, as to interrupting birkat hamazon out of fear or out of honor, its law is like that of tefila — one interrupts it only for danger — and not like the Shema and its blessings, where leniency was granted out of fear and honor. (For of the Shema it is said “וְדִבַּרְתָּ בָּם,” and the Sages expounded: from here that you have leave to speak among them other matters, and that it is not required by the Torah to read it all in a single stretch, but only rabbinically; and they said to be lenient out of fear and honor, and saw no reason to be stringent about the blessings of the Shema — which are essentially rabbinic — more than about the Shema itself. But birkat hamazon must ideally be in a single stretch by Torah law, for such is the sense of the verse “וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה”: to bless for the Land, the food and Jerusalem in one blessing without interruption; except that this is not indispensable after the fact, since it was not said of birkat hamazon “יִהְיוּ” — in their state they shall be — as was said of the Shema regarding reading it out of order, as explained in siman 64.)

צָרִיךְ לֵישֵׁב בְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ, בֵּין אִם הָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵיתוֹ כְּשֶׁאָכַל, בֵּין שֶׁאֲכָלוֹ מְעֻמָּד אוֹ (מֵסֵב), כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְבָרֵךְ — צָרִיךְ לֵישֵׁב, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן יוֹתֵר, וְלֹא יְהֵא מֵסֵב, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ גַּאֲוָה, אֶלָּא יֵשֵׁב בְּאֵימָה. וְלֹא הַמְבָרֵךְ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַמְסֻבִּין לֹא יֵשְׁבוּ בְּקַלּוּת רֹאשׁ, אֶלָּא בְּאֵימָה. אַךְ אִם לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֲפִלּוּ בֵּרַךְ מְהַלֵּךְ — בְּדִיעֲבַד יָצָא.
וְכָל זֶה בְּבֵיתוֹ, אֲבָל הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאוֹכֵל דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ — אֵין צָרִיךְ לֵישֵׁב וּלְבָרֵךְ, לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו אִם יֵשֵׁב, מִפְּנֵי שֶׁיִּקְשֶׁה בְּעֵינָיו אִחוּר דַּרְכּוֹ, וְלֹא יוּכַל לְכַוֵּן יָפֶה:

One must sit while blessing: whether he was walking in his house while eating, or ate standing or reclining, upon reaching the blessing he must sit, so as to concentrate better, and not recline — which is a posture of arrogance — but sit in awe. And not only the one blessing, but all the diners shall not sit frivolously, but in awe. Yet if they did not do so, even if he blessed while walking — after the fact he has fulfilled his duty. All this in his house; but one who walks on the road and eats as he walks need not sit to bless, since his mind would not be settled if he sat, the delay of his journey weighing on him, and he could not concentrate well.

לֹא הֶחֱמִירוּ לְבָרֵךְ מְיֻשָּׁב אֶלָּא בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, הוֹאִיל וְהִיא מִן הַתּוֹרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין לִבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, הוֹאִיל וְהִיא מֵעֵין ג׳ שֶׁל תּוֹרָה. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם:

They were stringent to bless seated only for birkat hamazon, since it is from the Torah. Some say the same for a “me’ein shalosh” blessing (a summary of the three), though it is rabbinic, since it is the summary of the three of the Torah. And one should be mindful of their words.

אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעוֹדוֹ מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְבָרֵךְ בְּדֶרֶךְ עֲרַאי וּמִקְרֶה. אֲפִלּוּ תַּשְׁמִישׁ קַל אָסוּר לַעֲשׂוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מוֹנְעוֹ מִלְּכַוֵּן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בְּדָבָר שֶׁצָּרִיךְ לָשׂוּם לִבּוֹ אֵלָיו, וַאֲפִלּוּ הִיא דְּבַר מִצְוָה, כְּגוֹן עֵסֶק הַתּוֹרָה, שֶׁנִּמְצָא פּוֹנֶה לְבָבוֹ מִכַּוָּנוֹת הַבְּרָכָה.
וְזֶה אֵינוֹ נָכוֹן לְכַתְּחִלָּה גַּם בִּשְׁאָר בְּרָכוֹת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכֻּלָּם צְרִיכִים כַּוָּנָה לְכַתְּחִלָּה לְדִבְרֵי הַכֹּל. וְכֵן בִּקְרִיאַת שְׁמַע אֲפִלּוּ מִפֶּרֶק שֵׁנִי וָאֵילָךְ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מְלָאכָה בַּיָּדַיִם לֹא מָנְעוּ אֶלָּא בְּפֶרֶק א׳ שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע:

It is forbidden to perform work while one is still blessing, for one then appears to bless in a casual, incidental manner. Even a light activity is forbidden, though it does not prevent concentration. Needless to say, he shall not engage in something requiring him to apply his heart, even a matter of mitzvah such as Torah study, for he thereby turns his heart from the intent of the blessing. This too is improper, ideally, in the other blessings, since all require intention ideally by all opinions; likewise in the Shema, even from the second paragraph onward. Manual work, however, was only forbidden during the first paragraph of the Shema.

אֵין נוֹתְנִים כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ אֶלָּא לְטוֹב עַיִן, שֶׁהוּא שׂוֹנֵא בֶּצַע וְגוֹמֵל חֶסֶד בְּמָמוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ", אַל תִּקְרָא "יְבֹרָךְ" אֶלָּא "יְבָרֵךְ":

The cup of blessing is entrusted to bless only to one of “generous eye” (tov ayin), who hates unjust gain and does kindness with his money, for it is said “טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ” (the generous of eye shall be blessed): read not “yevorakh” (shall be blessed) but “yevarekh” (he shall bless).