Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קפ״ח · נֻסַּח בְּרָכָה שְׁלִישִׁית, וְדִינֵי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּשַׁבָּת, וְהַטּוֹעֶה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן

נֻסַּח בְּרָכָה שְׁלִישִׁית, וְדִינֵי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּשַׁבָּת, וְהַטּוֹעֶה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּבוֹ י״ז סְעִיפִים:
אַחַר שֶׁחָתַם "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", יַעֲנֶה "אָמֵן" אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סִיּוּם הַבְּרָכוֹת שֶׁל תּוֹרָה. וְאַף לְפִי מִנְהַג מְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין עוֹנִין "אָמֵן" אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ בְּסִיּוּם בְּרָכוֹת — כָּאן צָרִיךְ לַעֲנוֹת, כְּדֵי לְחַלֵּק בֵּין שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת שֶׁל תּוֹרָה לָרְבִיעִית שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

Répondre « Amen » après sa propre bénédiction : après avoir scellé boneh Yeroushalayim, on répond Amen après sa propre bénédiction, parce que c’est la clôture des bénédictions d’ordre toranique. Et même selon l’usage de nos contrées, où l’on ne répond pas Amen après sa propre bénédiction, fût-ce à la clôture d’une série de bénédictions — ici il faut répondre, afin de séparer entre les trois bénédictions de la Torah et la quatrième, qui est d’institution rabbinique (midivrei sofrim).

"אָמֵן" זוֹ יֹאמְרֶנָּה בְּלַחַשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ שֶׁבְּרָכָה רְבִיעִית אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה וִיזַלְזְלוּ בָּהּ. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ הַמִּנְהָג לְאָמְרוֹ בְּקוֹל רָם. וְיֵשׁ מְיַשְּׁבִין הַמִּנְהָג לוֹמַר, שֶׁלֹּא חָשְׁשׁוּ שֶׁיְּזַלְזְלוּ בִּבְרָכָה רְבִיעִית אֶלָּא בִּימֵיהֶם, שֶׁהָיוּ הַפּוֹעֲלִים הוֹלְכִים לִמְלַאכְתָּם כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים "אָמֵן" שֶׁאַחַר "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", שֶׁלֹּא חִיְּבוּ חֲכָמִים בִּבְרָכָה רְבִיעִית מִפְּנֵי בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, לְכָךְ הָיוּ עוֹנִין "אָמֵן" בְּלַחַשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ הַפּוֹעֲלִים (וְיַכִּירוּ שֶׁבְּרָכָה רְבִיעִית אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה) וְיָבוֹאוּ לְזַלְזֵל בָּהּ (אַף שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בִּטּוּל מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת), אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁגַּם הַפּוֹעֲלִים מְבָרְכִים אַרְבַּע בְּרָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ״א — אֵין לָחֹש לָזֶה:

À voix basse ou à voix haute : cet Amen, on le dit à voix basse, pour qu’on ne s’aperçoive pas que la quatrième bénédiction n’est pas de la Torah et qu’on ne vienne pas à la traiter à la légère. Mais dans nos contrées, l’usage est de le dire à voix haute. Certains justifient cet usage ainsi : on n’a craint le mépris de la quatrième bénédiction qu’en leur temps, où les ouvriers repartaient à leur travail dès qu’ils entendaient l’Amen qui suit boneh Yeroushalayim — car les Sages ne les avaient pas obligés à la quatrième bénédiction, pour ne pas faire perdre son temps de travail au maître de maison ; c’est pourquoi on répondait Amen à voix basse, afin que les ouvriers n’entendent pas (et ne comprennent pas que la quatrième bénédiction n’est pas de la Torah) et n’en viennent pas à la mépriser (même là où il n’y a pas de perte de travail du maître de maison). Mais aujourd’hui que les ouvriers eux aussi récitent les quatre bénédictions, comme cela sera expliqué au siman 191 — il n’y a plus lieu de le craindre.

בְּ"בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", כֵּיוָן שֶׁנִּזְכַּר בָּהּ מַלְכוּת דָּוִד — אֵין לְהַזְכִּיר בָּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד לְהַשְׁווֹתָן יַחַד. וְהָאוֹמֵר "מַלְכוּתְךָ וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ" — טוֹעֶה. וְכֵן אֵין לוֹמַר בָּהּ: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ".
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹמַר גַּם כֵּן: "מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם" בְּסִיּוּם "יַעֲלֶה וְיָבֹא". וְלֹא נָהֲגוּ כֵּן, כִּי לֹא חָשְׁשׁוּ מִלְּהַזְכִּיר מַלְכוּת שָׁמַיִם אֵצֶל מַלְכוּת דָּוִד אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ, דְּהַיְנוּ בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁמְּבַקֵּשׁ עַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד אֵין לְהַזְכִּיר מַלְכוּת שָׁמַיִם סָמוּךְ לוֹ קְצָת (כָּל אוֹתוֹ עִנְיָן), עַל כֵּן אֵין לוֹמַר: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ", שֶׁהוּא גַּם כֵּן סָמוּךְ לוֹ, כִּי "וְעַל הַבַּיִת כוּ׳" הוּא עִנְיַן אֶחָד עִם מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁזֶּה תָּלוּי בָּזֶה, אֲבָל "יַעֲלֶה וְיָבֹא" הוּא עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ מֵעִנְיָן זֶה:

Ne pas accoler la royauté du Ciel à celle de David : dans boneh Yeroushalayim, puisqu’on y mentionne la royauté de David, on ne doit pas y mentionner la royauté du Ciel, car il n’est pas respectueux de les mettre sur le même plan. Celui qui dit malkhoutekha oumalkhout beit David mechihekha se trompe. De même on ne dira pas dans cette bénédiction Avinou Malkénou. Certains disent qu’on ne dira pas non plus Mélekh hanoun verahoum à la fin de yaalé veyavo ; mais tel n’est pas l’usage, car on n’a craint de mentionner la royauté du Ciel auprès de celle de David que dans son voisinage immédiat — c’est-à-dire dans le passage même où l’on demande pour la royauté de la maison de David, on ne mentionnera pas la royauté du Ciel à proximité (tout ce passage). C’est pourquoi on ne dira pas Avinou Malkénou, qui en est également proche, car veal habayit… forme un seul sujet avec la royauté de la maison de David, l’un dépendant de l’autre ; tandis que yaalé veyavo est un sujet à part entière, étranger à ce sujet-là.

נֻסַּח בְּרָכָה זוֹ, פּוֹתֵחַ: "רַחֵם ה׳ אֱלֹהֵינוּ", אוֹ "נַחֲמֵנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ", וְחוֹתֵם "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", אוֹ "מְנַחֵם צִיּוֹן בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלָיִם". וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּתַח בְּ"רַחֵם" וְחוֹתֵם בִּ"מְנַחֵם" — אֵין לָחֹש וְלוֹמַר שֶׁהַחֲתִימָה אֵינָהּ מֵעִנְיַן הַפְּתִיחָה, לְפִי שֶׁעִקַּר הַחֲתִימָה כִּפְתִיחָתָהּ מַמָּשׁ, הַכֹּל בְּרַחֲמִים.
וּבֵין בְּשַׁבָּת וּבֵין בְּחֹל יֵשׁ לוֹמַר נֻסַּח אֶחָד. וְלֹא כְּאוֹתָם שֶׁאוֹמְרִים בְּחֹל בִּלְשׁוֹן רַחֲמִים וּבְשַׁבָּת בִּלְשׁוֹן נֶחָמָה לְפִי שֶׁאֵין מְבַקְּשִׁים רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים בְּשַׁבָּת, וְטָעוּת הוּא בְּיָדָם, שֶׁגַּם "נַחֲמֵנוּ" הוּא בַּקָּשַׁת רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים כְּמוֹ "רַחֵם". וְאֵין לָחֹש, שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים: "פַּרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ", וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְאִסּוּר שְׁאֵלַת צְרָכָיו, לְפִי שֶׁטֹּפֶס הַבְּרָכָה כָּךְ הִיא.
וְגַם כָּל "הָרַחֲמָן" יָכוֹל לוֹמַר בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מִטֹּפֶס הַבְּרָכָה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ הַכֹּל לְאָמְרָם בְּכָל פַּעַם שֶׁמְּבָרְכִין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — נַעֲשָׂה לָהֶם כְּטֹפֶס בְּרָכָה, וְאֵין בָּהֶם מִשּׁוּם שְׁאֵלַת צְרָכָיו בְּשַׁבָּת:

Le texte de la troisième bénédiction : il ouvre par Rahem Hachem Elokénou ou par Nahamenou Hachem Elokénou, et scelle par boneh Yeroushalayim ou par menahem Tsion bevinyan Yeroushalayim. Et bien qu’il ait ouvert par rahem et scelle par menahem, il n’y a pas lieu de dire que la conclusion ne relève pas du sujet de l’ouverture, car l’essentiel de la conclusion est bien celui de son ouverture : le tout est miséricorde. Un seul texte, en semaine comme à Shabbat : on ne fera pas comme ceux qui disent en semaine le langage de miséricorde et à Shabbat le langage de consolation, sous prétexte qu’on ne demande ni miséricorde ni supplications à Shabbat — c’est une erreur de leur part, car nahamenou est lui aussi une demande de miséricorde et de supplication, tout comme rahem. Et il n’y a rien à craindre, puisqu’on dit bien parnesenou vekhalkelenou sans redouter l’interdit de demander ses besoins : c’est que telle est la matrice (tofès) de la bénédiction. Les haRahaman : on peut également dire à Shabbat tous les haRahaman, bien qu’ils ne fassent pas partie de la matrice de la bénédiction instituée par les Sages ; puisque tous ont pris l’usage de les dire chaque fois qu’on récite le birkat hamazon, ils sont devenus pour eux comme une matrice de bénédiction, et il n’y a en eux nul problème de demande de ses besoins à Shabbat.

יֵשׁ אוֹמְרִים "רְעֵנוּ", הָרֵי״שׁ בִּשְׁבָ״א, שֶׁהוּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים "רוֹעֵנוּ בְּחוֹלָם", שֶׁהוּא שֵׁם הַתֹּאַר, עַל שֵׁם "ה׳ רֹעִי". אֲבָל "זוּנֵנוּ", לְדִבְרֵי הַכֹּל אוֹמְרִים בִּמְלָאפוּ״ם הַזַּיִ״ן, שֶׁהוּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, כְּמוֹ "שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ", וְלֹא בְּחוֹלָ״ם: "זוֹנֵנוּ", בְּשֵׁם הַתֹּאַר:

Précisions de vocalisation : certains disent re’énou, le rech avec un cheva, qui est une forme de demande. D’autres disent ro’énou avec un holam, qui est un nom (l’épithète), d’après le verset Hachem ro’i. Mais zounénou, de l’avis de tous, se dit avec un melafoum (chourouk) sur le zayin, qui est une forme de demande, comme chouvénou Elokei yich’énou — et non avec un holam, zonénou, sous forme d’épithète.

בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁגַּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ יֵשׁ בּוֹ קְדֻשָּׁה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף. וְנֻסַּח הַהַזְכָּרָה, בְּשַׁבָּת: "רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ וְכוּ׳", וּבְיוֹם טוֹב וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ: "יַעֲלֶה וְיָבֹא".
וּלְפִי שֶׁהַהַזְכָּרָה הִיא בַּקָּשַׁת רַחֲמִים, קְבָעוּהָ בְּבִרְכַּת "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", שֶׁהִיא גַּם כֵּן בַּקָּשַׁת רַחֲמִים, וְלֹא בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ כְּמוֹ "עַל הַנִּסִּים" בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים שֶׁהִיא הוֹדָאָה. וְאִם הִזְכִּיר בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַזְכִּיר בְּ"בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם".
וְאִם חָל יוֹם טוֹב אוֹ חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּשַׁבָּת — אוֹמְרִים תְּחִלָּה "רְצֵה" וְאַחַר כָּךְ "יַעֲלֶה וְיָבֹא", מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁבָּת תָּדִיר וּמְקֻדָּשׁ מֵהֶם.
וְאֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב אוֹ חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּ"רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ", וְלֹא שֶׁל שַׁבָּת בְּ"יַעֲלֶה וְיָבֹא", אַף לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁבַּתְּפִלָּה מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּ"יַעֲלֶה וְיָבֹא", לְפִי שֶׁבַּתְּפִלָּה לֹא נִסְתַּיֵּם עֲדַיִן עִנְיָן שֶׁל שַׁבָּת קֹדֶם "יַעֲלֶה וְיָבֹא", שֶׁהֲרֵי עָתִיד לַחְתֹּם בְּשֶׁל שַׁבָּת, אֲבָל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן כְּבָר נִסְתַּיֵּם עִנְיָן שֶׁל שַׁבָּת בִּ"רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ":

Où mentionner la sainteté du jour : à Shabbat, Yom Tov, Hol haMoèd et Roch Hodech, il faut mentionner la sainteté du jour dans le birkat hamazon — car Roch Hodech aussi comporte une sainteté, puisqu’il a un sacrifice moussaf. Le texte de la mention est, à Shabbat, retsé vehahalitsénou… ; et à Yom Tov, Hol haMoèd et Roch Hodech, yaalé veyavo. Et puisque cette mention est une demande de miséricorde, on l’a fixée dans la bénédiction boneh Yeroushalayim, qui est elle aussi une demande de miséricorde — et non dans birkat ha’aretz, comme al hanissim de Hanouka et Pourim, qui est une action de grâce. S’il l’a mentionnée dans birkat ha’aretz, il ne s’est pas acquitté et doit la mentionner de nouveau dans boneh Yeroushalayim. Et si Yom Tov, Hol haMoèd ou Roch Hodech tombe à Shabbat, on dit d’abord retsé puis yaalé veyavo, parce que Shabbat est plus fréquent et plus saint qu’eux. Enfin, on ne mentionne pas Yom Tov, Hol haMoèd ou Roch Hodech dans retsé vehahalitsénou, ni Shabbat dans yaalé veyavo — même selon ceux qui disent que dans la tefila on mentionne Shabbat dans yaalé veyavo : car dans la tefila le sujet de Shabbat n’est pas encore achevé avant yaalé veyavo, puisqu’il scellera encore par Shabbat ; tandis que dans le birkat hamazon, le sujet de Shabbat s’est déjà achevé avec retsé vehahalitsénou.

טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁחָתַם בִּרְכַּת "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם" קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" — אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת":

Il a oublié Shabbat et s’en avise avant hatov vehametiv : celui qui s’est trompé et n’a pas mentionné Shabbat, et s’en avise après avoir scellé la bénédiction boneh Yeroushalayim mais avant d’avoir commencé la bénédiction hatov vehametiv, dit la bénédiction de rattrapage : Baroukh ata Hachem Elokénou mélekh haolam, chenatan chabbatot limnouha leamo Israël beahava leot velivrit, baroukh ata Hachem mekadech haShabbat.

וְאִם טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב — אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֶת יוֹם חַג פְּלוֹנִי הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים".
וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נֻסַּח בְּרָכָה זוֹ — צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְתַקֵּן מַה שֶּׁעִוֵּת. אַךְ אִם יוֹדֵעַ הַפְּתִיחָה וְהַחֲתִימָה אַף שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שְׁאָר הַנֻּסָּח כָּרָאוּי — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּשְׁבִיל זֶה, כֵּיוָן שֶׁהוּא אוֹמֵר עִקַּר הַבְּרָכָה, שֶׁהוּא לְהַזְכִּיר שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב בַּבְּרָכָה בְּשֵׁם וּמַלְכוּת בַּפְּתִיחָה וּבְשֵׁם לְבַד בַּחֲתִימָה.
וְאִם חָל יוֹם טוֹב בְּשַׁבָּת — כּוֹלְלָן יַחַד וְאוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית, וְיָמִים טוֹבִים לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֶת יוֹם חַג פְּלוֹנִי הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים":

Il a oublié Yom Tov : il dit Baroukh ata Hachem Elokénou mélekh haolam, acher natan yamim tovim leamo Israël lesasson oulesimha, ète yom hag peloni hazé, baroukh ata Hachem mekadech Israël vehazemanim. Celui qui ne connaît pas ce texte doit reprendre au début du birkat hamazon, puisqu’il ne sait pas réparer ce qu’il a manqué. Mais s’il connaît l’ouverture et la conclusion, même sans connaître correctement le reste du texte, il n’a pas à reprendre au début pour autant, car il dit l’essentiel de la bénédiction : mentionner Shabbat ou Yom Tov dans une bénédiction, avec Nom et Royauté à l’ouverture et avec le Nom seul à la conclusion. Yom Tov tombant à Shabbat : il les réunit et dit … chenatan chabbatot limnouha leamo Israël beahava leot velivrit, veyamim tovim lesasson oulesimha, ète yom hag peloni hazé, baroukh ata Hachem mekadech haShabbat veIsraël vehazemanim.

וְכָל זֶה כְּשֶׁנִּזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", שֶׁכֵּיוָן שֶׁמַּזְכִּיר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם מִיָּד אַחַר סִיּוּם "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם" קֹדֶם שֶׁפָּתַח בַּבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הִזְכִּיר קֹדֶם סִיּוּם "בָּרוּךְ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", שֶׁכָּל שֶׁלֹּא פָּתַח בַּבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ — לֹא נִקְרָא סִיּוּם בְּרָכָה לְעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁמַּחֲזִירִים אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ד, אֶלָּא שֶׁבְּתוֹךְ "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם" דַּי בְּהַזְכָּרָה לְבַדָּהּ בְּלֹא בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁמַּזְכִּיר בְּתוֹךְ הַבְּרָכָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁמַּזְכִּיר אַחַר הַחֲתִימָה צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בִּבְרָכָה בְּשֵׁם וְגַם בְּמַלְכוּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁאֵינָהּ קְבוּעָה וּסְמוּכָה לָהּ לְעוֹלָם, אֶלָּא בְּאַקְרַאי כְּשֶׁטָּעָה.
אֲבָל אִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", אֲפִלּוּ לֹא אָמַר אֶלָּא תֵּבַת "בָּרוּךְ" בִּלְבַד — אֵין לוֹ תַּקָּנָה בְּהַזְכָּרָה כָּאן, שֶׁהִיא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁשָּׁלֹשׁ בְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן חֲשׁוּבוֹת כִּבְרָכָה אַחַת.
וּבְכָל מָקוֹם שֶׁטָּעָה בָּהֶן טָעוּת שֶׁמַּחֲזִירִים אוֹתוֹ — חוֹזֵר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲבָל בְּרָכָה רְבִיעִית שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, הִיא בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאִם טָעָה בָּהּ טָעוּת שֶׁמַּחֲזִירִים אוֹתוֹ — אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא לְרֹאשָׁהּ:

Pourquoi ce rattrapage vaut, et jusqu’à quand : tout cela vaut lorsqu’il s’en avise avant d’avoir commencé la bénédiction hatov vehametiv : puisqu’il mentionne la sainteté du jour immédiatement après la fin de boneh Yeroushalayim et avant d’avoir ouvert la bénédiction suivante, c’est comme s’il l’avait mentionnée avant la conclusion baroukh boneh Yeroushalayim — car tant qu’il n’a pas ouvert la bénédiction suivante, ce n’est pas considéré comme une fin de bénédiction pour ce qui est des omissions qui font recommencer, comme cela est expliqué au siman 114. Simplement, à l’intérieur de boneh Yeroushalayim la mention seule suffit sans bénédiction, puisqu’il mentionne au sein de la bénédiction ; tandis qu’après la conclusion il doit mentionner dans une bénédiction, avec Nom et aussi avec Royauté, car ce n’est pas une bénédiction accolée à celle qui la précède — elle ne lui est ni fixe ni permanente, mais seulement occasionnelle, en cas d’erreur. S’il s’en avise après avoir commencé hatov vehametiv, même s’il n’a dit que le seul mot baroukh, il n’y a plus de remède par une mention ici, qui n’est pas à sa place : il doit reprendre au début du birkat hamazon, car les trois bénédictions du birkat hamazon comptent comme une seule bénédiction. Et partout où il s’est trompé en elles d’une erreur qui fait recommencer, il reprend au début du birkat hamazon ; mais la quatrième bénédiction, qui est d’institution rabbinique, est une bénédiction à part entière : s’il s’y trompe d’une erreur qui fait recommencer, il ne reprend qu’à son propre début.

וְכָל זֶה בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב שֶׁל שָׁלֹשׁ רְגָלִים, אֲבָל בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" — אֵינוֹ חוֹזֵר, מִפְּנֵי שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּיָמִים אֵלּוּ הִיא רְשׁוּת, שֶׁאִם רוֹצֶה אוֹכֵל פֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעַנֶּה, וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה יֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לְהִתְעַנּוֹת, וְאַף שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם עִקָּר, מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם שֶׁלֹּא לִכְנוֹס לִסְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה אִם יַחֲזֹר לְרֹאשׁ.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁל שָׁלֹשׁ רְגָלִים, שֶׁהוּא חַיָּב לֶאֱכֹל פַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁבְּשַׁבָּת נֶאֱמַר: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג", וּבְיוֹם טוֹב נֶאֱמַר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", וְאֵין עֹנֶג וְשִׂמְחָה בְּלֹא אֲכִילַת לֶחֶם (שֶׁקּוֹבְעִים עָלָיו סְעוּדָה), שֶׁהַלֶּחֶם הוּא עִקַּר הַסְּעוּדָה, שֶׁכָּל סְעוּדָה נִקְרָא עַל שֵׁם הַלֶּחֶם (וּמִינֵי לְחָמִים שֶׁאֵין קוֹבְעִין עֲלֵיהֶם סְעוּדָה — צָרִיךְ לֶאֱכֹל מֵהֶם כְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה, וְאָז הוּא חַיָּב לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ח [)].
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ — אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן", וְסָפֵק הוּא אִם הוּא חוֹתֵם "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים", אִם לָאו, וְסָפֵק בְּרָכָה לְהָקֵל, וְלֹא יַחְתֹּם.
וַאֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה, שֶׁבִּתְפִלָּה אֵינוֹ חוֹזֵר אִם לֹא אָמַר "יַעֲלֶה וְיָבֹא" בָּעֲבוֹדָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ — בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן צָרִיךְ לוֹמַר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן וְכוּ׳", לְפִי שֶׁבַּתְּפִלָּה כֵּיוָן שֶׁאַף שֶׁלֹּא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל "מוֹדִים" לֹא הִצְרִיכוּהוּ לַחֲזֹר לָעֲבוֹדָה לְהַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּמָקוֹם שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים לְפִי שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין הַחֹדֶשׁ בַּלַּיְלָה — אֵין לוֹ לְהַזְכִּיר גַּם כֵּן בֵּין עֲבוֹדָה לְמוֹדִים, מִשּׁוּם הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה, אֲבָל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אַחַר שֶׁחָתַם "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם" — נִסְתַּיְּמָה בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁל תּוֹרָה, וְאֵין לָחֹש לְהֶפְסֵק אִם יְבָרֵךְ: "אֲשֶׁר נָתַן כוּ׳" קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב". וְאַף שֶׁאֵין מַחֲזִירִים אוֹתוֹ מִשּׁוּם הַזְכָּרַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּלַּיְלָה, מִכָּל מָקוֹם, זוֹ אֵינָהּ חֲזָרָה אֶלָּא הוֹסָפַת בְּרָכָה, שֶׁתִּקְּנוּ לְהוֹסִיף בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָחֹש בָּהּ לְהֶפְסֵק:

Les jours où l’on ne recommence pas : tout cela vaut à Shabbat et aux Yamim Tovim des trois fêtes ; mais à Hol haMoèd, Roch Hodech et Roch Hachana, s’il ne s’en est avisé qu’après avoir commencé hatov vehametiv, il ne recommence pas — car le birkat hamazon de ces jours-là n’est pas obligatoire : s’il le veut, il mange des fruits et autres aliments pour ne pas jeûner ; et à Roch Hachana certains permettent même de jeûner, et bien que leur avis ne soit pas l’essentiel, il convient d’en tenir compte pour ne pas entrer dans un doute de bénédiction en vain s’il recommençait. Il n’en va pas de même à Shabbat et aux Yamim Tovim des trois fêtes, où il est obligé de manger du pain sur lequel on récite le birkat hamazon : car de Shabbat il est dit vekarata laShabbat oneg, et de Yom Tov vesamahta behagekha, et il n’y a ni délectation ni joie sans manger de pain (sur lequel on établit un repas), le pain étant l’essentiel du repas, puisque tout repas est nommé d’après le pain (et pour les farineux sur lesquels on n’établit pas un repas, il faut en manger la mesure d’un repas établi, et alors il est obligé de réciter le birkat hamazon, comme cela est expliqué au siman 168). Roch Hodech, avant hatov vehametiv : néanmoins, s’il s’en avise avant d’avoir commencé hatov vehametiv, il dit à Roch Hodech Baroukh ata Hachem Elokénou mélekh haolam, chenatan rachei hodachim leamo Israël lezikaron ; et il y a doute s’il scelle baroukh ata Hachem mekadech Israël verachei hodachim ou non — or dans le doute on est indulgent pour les bénédictions : il ne scellera donc pas. Même la nuit : alors que dans la tefila il ne recommence pas s’il n’a pas dit yaalé veyavo dans la avoda, même en s’en avisant avant d’avoir commencé la bénédiction suivante — dans le birkat hamazon il doit dire Baroukh ata Hachem Elokénou mélekh haolam, chenatan… Car dans la tefila, puisque même en s’en avisant seulement après avoir commencé modim on ne l’a pas obligé à revenir à la avoda pour mentionner Roch Hodech là où les Sages l’ont institué — vu que l’on ne sanctifie pas le mois la nuit — il ne mentionnera pas non plus entre avoda et modim, à cause de l’interruption dans la tefila. Mais dans le birkat hamazon, une fois scellé boneh Yeroushalayim, le birkat hamazon d’ordre toranique est achevé, et il n’y a pas à craindre d’interruption s’il dit acher natan… avant de commencer hatov vehametiv. Et bien qu’on ne le fasse pas recommencer pour la mention de Roch Hodech la nuit, ce n’est pas ici une reprise mais un ajout de bénédiction, que l’on a institué d’ajouter là où il n’y a pas à craindre d’interruption.

וְכֵן בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן מוֹעֲדִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֶת חַג פְּלוֹנִי הַזֶּה", וְאֵינוֹ חוֹתֵם.
וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה", וְאֵינוֹ חוֹתֵם. וְאֵינוֹ אוֹמֵר: "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה".
וְחוֹלֶה שֶׁאָכַל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן יָמִים קְדוֹשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה", וְאֵינוֹ חוֹתֵם. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" — אֵינוֹ חוֹזֵר, שֶׁהֲרֵי אֵין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן חוֹבָה לוֹ מֵחֲמַת קְדֻשַּׁת הַיּוֹם אֶלָּא מֵחֲמַת חָלְיוֹ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים חוֹתֵם כְּמוֹ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן", וְלֹא "מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ". וְלֹא יֹאמַר: "וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד" קֹדֶם הַחֲתִימָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר בַּהַפְטוֹרָה וּבַקִּדּוּשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּרָכָה זוֹ אֵינָהּ חוֹבָה מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת הַיּוֹם אֶלָּא בִּמְקוֹם הַזְכָּרָה בְּעָלְמָא שֶׁבְּ"יַעֲלֶה וְיָבֹא". וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים".
(וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן חוֹבָה לָהֶם — אֵין זֶה מוֹנֵעַ הַחֲתִימָה, כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹנֵעַ הַפְּתִיחָה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְלֹא מָנְעוּ הַחֲתִימָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה לֶאֱסֹר עֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְכֵן שְׁאָר מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּכָל "מִקְרָא קֹדֶשׁ" אֵינָן נוֹהֲגוֹת בּוֹ, אֶלָּא קָרְבַּן מוּסָף בִּלְבַד — יֵשׁ לוֹמַר שֶׁאֵין לַחְתֹּם בּוֹ "מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים" אֶלָּא בִּתְפִלַּת מוּסָף בִּלְבַד, אֲבָל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן דַּי בְּהַזְכָּרָתוֹ לְבַד כְּמוֹ בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהֵם "מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ", וּבְכָל הַתְּפִלּוֹת חוֹתְמִין בָּהֶן "מְקַדֵּשׁ" — חוֹתֵם גַּם כֵּן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּסְעוּדָה ג׳ אוֹ ד׳ שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁחוֹתֵם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חוֹבָה לֶאֱכֹל פַּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, הַסּוֹמֵךְ עַל סְבָרָא אַחֲרוֹנָה וְחוֹתֵם — לֹא הִפְסִיד, שֶׁאַף בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ יֵשׁ אוֹמְרִים לַחְתֹּם, וְאֵין אוֹמְרִים סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם אֵין לְשַׁנּוֹתָהּ מִבְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב.
וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, יֵשׁ לוֹמַר שֶׁהַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵין לְשַׁנּוֹתָהּ מִשְּׁאָר יָמִים טוֹבִים, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים בִּבְרָכָה אַחַת לוֹמַר פַּעַם כֻּלָּהּ וּפַעַם מִקְצָתָהּ, שֶׁמִּטַּעַם זֶה פּוֹתַחַת בִּרְכַּת הַקִּדּוּשׁ בְּ"בָרוּךְ" אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְבִרְכַּת הַיַּיִן, לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, כְּגוֹן שֶׁיּוֹשֵׁב בִּסְעוּדָה מִבְּעוֹד יוֹם, לְכָךְ הִצְרִיכוּ לְעוֹלָם לִפְתֹּחַ הַקִּדּוּשׁ בִּבְרָכָה, שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בִּבְרָכָה אַחַת. אֲבָל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֵינוֹ מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁמְּבָרֵךְ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, שֶׁהֲרֵי פּוֹתֵחַ: "אֲשֶׁר נָתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים כוּ׳", מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁפּוֹתֵחַ: "אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים וְכוּ׳" כְּבִשְׁאָר יָמִים טוֹבִים, וּשְׁאָר הַנֻּסָּח אֵינוֹ מְעַכֵּב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה בִּסְעִיף [ח׳]. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּסְעוּדָה ג׳ אוֹ ד׳ שֶׁל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, שֶׁפּוֹתֵחַ בְּאוֹתוֹ נֻסָּח מַמָּשׁ שֶׁבִּסְעוּדוֹת רִאשׁוֹנוֹת).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹלֶה שֶׁאָכַל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ מַזְכִּיר כְּלָל שֶׁל יוֹם כִּפּוּר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרי״ח. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם, שֶׁלֹּא לִכְנוֹס לִסְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה, וְלֹא יְבָרֵךְ כְּלָל בִּרְכַּת "אֲשֶׁר נָתַן כוּ׳", אִם שָׁכַח לוֹמַר "יַעֲלֶה וְיָבֹא":

Les autres textes de rattrapage : de même, à Hol haMoèd il dit Baroukh ata Hachem Elokénou mélekh haolam, acher natan moadim leamo Israël lesasson oulesimha, ète hag peloni hazé, et il ne scelle pas. À Roch Hachana il dit … acher natan yamim tovim leamo Israël, ète yom hazikaron hazé, et il ne scelle pas, et ne dit pas lesasson oulesimha. Et un malade qui a mangé à Yom Kippour dit … acher natan yamim kedochim leamo Israël, ète yom hakipourim hazé, et il ne scelle pas ; et s’il ne s’en avise qu’après avoir commencé hatov vehametiv, il ne recommence pas, puisque le birkat hamazon ne lui est pas obligatoire du fait de la sainteté du jour mais du fait de sa maladie. Un autre avis : certains disent qu’à Roch Hachana et Yom Kippour on scelle comme à Shabbat et Yom Tov — à Roch Hachana baroukh ata Hachem mekadech Israël veyom hazikaron, et non mélekh al kol haaretz ; et il ne dira pas oudevarekha émet vekayam laad avant la conclusion, comme on le dit à la haftara et au kiddouch, car cette bénédiction n’est pas obligatoire du fait de la sainteté du jour, mais tient lieu de la simple mention de yaalé veyavo. Et à Yom Kippour il dit baroukh ata Hachem mekadech Israël veyom hakipourim. (Et bien que le birkat hamazon ne leur soit pas obligatoire, cela n’empêche pas la conclusion, de même que cela n’empêche pas l’ouverture, pour la raison exposée. Et l’on n’a écarté la conclusion à Roch Hodech que parce qu’il n’y a pas en lui de sainteté interdisant le travail, et que les autres mitsvot en vigueur en tout mikra kodech ne s’y appliquent pas, hormis le sacrifice moussaf — d’où l’on peut dire qu’on n’y scelle mekadech Israël verachei hodachim que dans la tefila de moussaf, tandis que dans le birkat hamazon sa simple mention suffit, comme dans les autres prières. Il n’en va pas de même à Roch Hachana et Yom Kippour, qui sont des mikraei kodech et dans toutes les prières desquels on scelle mekadech : il scelle aussi dans le birkat hamazon. Et à plus forte raison au troisième ou au quatrième repas de Shabbat, où il scelle bien qu’il n’y ait pas d’obligation de manger du pain, comme cela sera expliqué. Et quant à la halakha : bien que dans le doute on soit indulgent pour les bénédictions, celui qui s’appuie sur ce dernier avis et scelle n’y perd rien, car même à Roch Hodech certains disent de sceller, et l’on n’applique pas ici l’indulgence du doute, puisqu’a priori il n’y a pas lieu de modifier la bénédiction par rapport à Shabbat et Yom Tov. Et à Roch Hachana, on peut dire que tous s’accordent qu’il n’y a pas lieu de la modifier par rapport aux autres Yamim Tovim, car les Sages n’ont pas divisé une même bénédiction pour la dire tantôt entière et tantôt en partie — c’est pour cette raison que la bénédiction du kiddouch ouvre par baroukh bien qu’elle soit accolée à la bénédiction du vin, parce qu’il arrive qu’on n’ait pas à bénir sur le vin, par exemple lorsqu’on est attablé depuis le jour ; on a donc exigé d’ouvrir toujours le kiddouch par une bénédiction, pour ne pas diviser une seule bénédiction. Mais à Roch Hodech, il ne récite pas la même bénédiction qu’à Shabbat et Yom Tov, puisqu’il ouvre par acher natan rachei hodachim… ; il n’en va pas de même à Roch Hachana, où il ouvre par acher natan yamim tovim… comme aux autres Yamim Tovim, et le reste du texte n’est nullement indispensable, comme expliqué plus haut au seif ח. Et à plus forte raison au troisième ou quatrième repas de Shabbat et Yom Tov, où il ouvre exactement par le même texte qu’aux premiers repas.) Et certains disent qu’un malade ayant mangé à Yom Kippour ne mentionne pas du tout Yom Kippour dans le birkat hamazon, même a priori, comme cela sera expliqué au siman 618 ; et il convient de tenir compte de leur avis pour ne pas entrer dans un doute de bénédiction en vain : il ne dira donc pas du tout la bénédiction acher natan… s’il a oublié yaalé veyavo.

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר — אֵין נוֹהֲגִין לוֹמַר "יַעֲלֶה וְיָבֹא" בְּתוֹךְ "הָרַחֲמָן" כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין בְּ"עַל הַנִּסִּים", לְפִי שֶׁבְּ"יַעֲלֶה וְיָבֹא" יֵשׁ בּוֹ הַזְכָּרַת שֵׁמוֹת, וְלֹא רָצוּ לְאָמְרָם שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים כָּל הַיּוֹם תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הַזְכָּרַת שֵׁמוֹת, וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְהַזְכִּיר הַשֵּׁם לְבַטָּלָה אוֹ בִּבְרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה:

Pas de yaalé veyavo dans les haRahaman : à Roch Hodech et Hol haMoèd, lorsqu’il ne s’en est avisé qu’après avoir commencé hatov vehametiv et qu’il ne recommence donc pas, l’usage n’est pas de dire yaalé veyavo au sein des haRahaman, comme on le fait pour al hanissim — parce que yaalé veyavo comporte des mentions de Noms divins, et qu’on n’a pas voulu les prononcer sans nécessité, bien qu’il n’y ait là aucun interdit : car on dit tout le jour des supplications et des demandes qui comportent des mentions de Noms, et l’on n’a interdit que de mentionner le Nom en vain ou dans une bénédiction inutile.

רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל בְּשַׁבָּת וְלֹא הִזְכִּיר לֹא שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" — כּוֹלֵל רֹאשׁ חֹדֶשׁ עִם שַׁבָּת וְאוֹמֵר: "שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְזִכָּרוֹן", וְחוֹתֵם: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים", שֶׁהֲרֵי אַף בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְבַד סָפֵק אִם חוֹתֵם, אֶלָּא שֶׁסְּפֵק בְּרָכָה לְהָקֵל, אֲבָל כָּאן שֶׁמְּבָרֵךְ בִּשְׁבִיל הַשַּׁבָּת — כּוֹלֵל עִמּוֹ גַּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ. אֲבָל אִם לֹא שָׁכַח אֶלָּא שֶׁל שַׁבָּת לְבַד — אוֹמֵר: "בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת כוּ׳", וְאֵינוֹ כּוֹלֵל שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ:

Roch Hodech tombant à Shabbat, les deux oubliés : s’il n’a mentionné ni Shabbat ni Roch Hodech et s’en avise avant d’avoir commencé hatov vehametiv, il inclut Roch Hodech avec Shabbat et dit chenatan chabbatot limnouha verachei hodachim lezikaron, et il scelle baroukh ata Hachem mekadech haShabbat veIsraël verachei hodachim — car même pour Roch Hodech seul il y avait doute quant à la conclusion, sauf que dans le doute on est indulgent ; mais ici, puisqu’il récite la bénédiction en raison de Shabbat, il y inclut aussi Roch Hodech. En revanche, s’il n’a oublié que Shabbat, il dit baroukh chenatan chabbatot… sans y inclure Roch Hodech.

אִם הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלֹא נִזְכַּר עַד אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" — אֵינוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ, שֶׁאַף שֶׁחַיָּב לֶאֱכֹל פַּת — אֵין חִיּוּב זֶה אֶלָּא מִשּׁוּם שַׁבָּת, אֲבָל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֵין חִיּוּב הַזְכָּרָה לְעוֹלָם שֶׁיִּתְחַיֵּב לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּלְהַזְכִּיר, וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמַפְטִיר בְּנָבִיא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין מַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, הוֹאִיל וְאֵין הַפְטוֹרָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְעוֹלָם.
וְאִם הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלֹא שֶׁל שַׁבָּת, כְּשֶׁחוֹזֵר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — צָרִיךְ לְהַזְכִּיר גַּם שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְכַתְּחִלָּה, שֶׁבְּכָל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אַף שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּשְׁבִיל רֹאשׁ חֹדֶשׁ.
אֲבָל בְּשַׁבָּת חֲנֻכָּה אִם הִזְכִּיר שֶׁל חֲנֻכָּה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְחוֹזֵר לְרֹאשׁ — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל חֲנֻכָּה, מִפְּנֵי שֶׁהַזְכָּרַת חֲנֻכָּה אֵינָהּ חוֹבָה כְּלָל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרפ״ב:

Shabbat mentionné, Roch Hodech oublié : s’il a mentionné Shabbat sans mentionner Roch Hodech et ne s’en avise qu’après avoir commencé hatov vehametiv, il ne reprend pas au début : car même s’il est obligé de manger du pain, cette obligation ne tient qu’à Shabbat, tandis qu’à Roch Hodech il n’existe jamais d’obligation de mention qui l’obligerait à réciter le birkat hamazon et à mentionner. Cela est comparable à celui qui lit la haftara à un Roch Hodech tombant à Shabbat et qui n’y mentionne pas Roch Hodech, puisqu’il n’y a jamais de haftara à Roch Hodech. Roch Hodech mentionné, Shabbat oublié : lorsqu’il reprend au début du birkat hamazon, il doit a priori mentionner aussi Roch Hodech, car dans tout birkat hamazon il faut mentionner Roch Hodech, même s’il ne récite pas la bénédiction en raison de Roch Hodech. Mais à Shabbat Hanouka, s’il a mentionné Hanouka sans mentionner Shabbat et qu’il reprend au début, il n’a pas à mentionner Hanouka, parce que la mention de Hanouka n’est nullement obligatoire dans le birkat hamazon, comme cela sera expliqué au siman 682.

סְעוּדָה שְׁלִישִׁית בְּשַׁבָּת דִּינָה כְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר אִם הִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁסְּעוּדָה ג׳ אֵין צָרִיךְ פַּת, וְאַף שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם עִקָּר, מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם שֶׁלֹּא לִכְנוֹס לִסְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה. וּבִסְעוּדָה ג׳ בְּיוֹם טוֹב, לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ חוֹזֵר, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ אֶלָּא רְשׁוּת. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", אֲפִלּוּ בִּסְעוּדָה רְבִיעִית בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב — אוֹמֵר: "בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת כוּ׳", אוֹ "שֶׁנָּתַן יָמִים טוֹבִים כוּ׳", כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ פַּת כְּלָל בְּאוֹתוֹ יוֹם, וְכָל סְעוּדוֹתָיו, אֲפִלּוּ הָרִאשׁוֹנָה, אֵין לָהּ עִלּוּי יוֹתֵר מִסְּעוּדָה הָרְבִיעִית שֶׁל שַׁבָּת:

Séouda chelichit et repas surnuméraires : le troisième repas de Shabbat a le même statut que Roch Hodech : il ne recommence pas s’il a commencé hatov vehametiv, puisque certains disent que le troisième repas n’exige pas de pain — et bien que leur avis ne soit pas l’essentiel, il convient d’en tenir compte pour ne pas entrer dans un doute de bénédiction en vain. Et pour un troisième repas de Yom Tov, de l’avis de tous il ne recommence pas, puisqu’il n’est que facultatif. Néanmoins, s’il s’en avise avant d’avoir commencé hatov vehametiv, même lors d’un quatrième repas de Shabbat ou de Yom Tov, il dit baroukh chenatan chabbatot… ou chenatan yamim tovim…, comme il le dit à Roch Hodech alors même qu’aucun pain n’est requis ce jour-là ; et tous ses repas, même le premier, n’ont pas plus d’élévation que le quatrième repas de Shabbat.

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְזִמְּנוּ, וְשָׁכְחוּ לְהַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע, וְהֵם צְרִיכִים לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — יְבָרְכוּ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, כִּי מִידֵי זִמּוּן כְּבָר יָצְאוּ:

Trois qui ont fait zimoun et ont oublié : trois qui ont mangé à Shabbat ou à Yom Tov et ont fait le zimoun, puis ont oublié de mentionner la sainteté du jour et doivent reprendre au début du birkat hamazon — chacun bénira pour lui-même, car ils se sont déjà acquittés du zimoun.

הָיָה אוֹכֵל בְּשַׁבָּת וְנִמְשְׁכָה סְעוּדָתוֹ עַד שֶׁחֲשֵׁכָה, אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה — מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, לְפִי שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתְחָלַת הַסְּעוּדָה, שֶׁאָז חָל עָלָיו חִיּוּב הַזְכָּרָה מֵעֵין הַמְּאֹרָע, וְלֹא נִפְקַע מִמֶּנּוּ חִיּוּב זֶה בִּיצִיאַת הַיּוֹם.
וְהוּא הַדִּין לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים הוֹאִיל וְאֵין בָּהֶם תּוֹסֶפֶת מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ — אֵינוֹ מַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע אַחַר שֶׁיָּצָא הַיּוֹם. וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִמְשְׁכָה סְעוּדָתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ תּוֹךְ הַלַּיְלָה — צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת אוֹ שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם אָכַל כְּזַיִת מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, אַף עַל פִּי שֶׁבִּתְחִלַּת הַסְּעוּדָה הָיָה פָּטוּר מִלְּהַזְכִּיר, לְפִי שֶׁמִּכָּל מָקוֹם חָל עָלָיו חִיּוּב הַהַזְכָּרָה בַּאֲכִילַת כְּזַיִת שֶׁמִּשֶּׁחֲשֵכָה. וְהוּא הַדִּין לַחֲנֻכָּה וּפוּרִים.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא אָכַל כְּזַיִת מִשֶּׁחֲשֵׁכָה צָרִיךְ לְהַזְכִּיר, כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ כְּבָר קִדֵּשׁ הַיּוֹם שֶׁל שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים. וְכֵן אִם נִמְשְׁכָה סְעוּדָתוֹ בְּשַׁבָּת אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים עַד הַלַּיְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁגָּמְרָה מִבְּעוֹד יוֹם אֶלָּא שֶׁמְּבָרֵךְ בַּלַּיְלָה — אֵינוֹ מַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע (שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם), כֵּיוָן שֶׁכְּבָר פָּנָה הַיּוֹם.
וְנוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
וְהוּא שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, אַף עַל פִּי שֶׁהַצִּבּוּר הִתְפַּלְּלוּ כְּבָר, אֲבָל אִם הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, בְּאֶמְצַע סְעוּדָתוֹ — שׁוּב אֵינוֹ מַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם, אֲפִלּוּ מְבָרֵךְ גַּם כֵּן מִבְּעוֹד יוֹם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִי שֶׁנִּמְשְׁכָה סְעוּדָתוֹ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית, שֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר עוֹד שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁלִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתְחָלַת סְעוּדָה הָיָה רָאוּי לְהַזְכִּיר גַּם אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית, מִכָּל מָקוֹם, יְהֵא נִרְאֶה שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁתְּחִלָּה הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת יוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו וְאַחַר כָּךְ מַזְכִּיר יוֹם הֶעָבָר.
(מִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ — מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְגַם שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם אָכַל כְּזַיִת מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, וְאֵין כָּאן סְתִירָה, כֵּיוָן שֶׁמַּזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַכְשָׁיו כְּשֶׁמַּזְכִּירוֹ אַחַר שֶׁהִזְכִּיר כְּבָר שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי מְקֻבָּל וְעוֹמֵד הִיא מִשֶּׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה, וְגַם אִם הָיָה מְקַבְּלוֹ עַכְשָׁיו לֹא חָל עָלָיו חִיּוּב הַהַזְכָּרָה עַכְשָׁיו אֶלָּא כְּשֶׁאָכַל כְּבָר קֹדֶם שֶׁהִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת — אֵין לָחֹש לְכָל זֶה, שֶׁאַף שֶׁחָל עָלָיו רֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּבָר — מַזְכִּיר הוּא שֶׁל שַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁמַּזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע בְּכָל מוֹצָאֵי שַׁבָּת וּמוֹצָאֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה, שֶׁכְּבָר חָלַף וְהָלַךְ לוֹ יוֹם שֶׁמַזְכִּיר, הוֹאִיל וְהַתְחָלַת הַסְּעוּדָה הָיְתָה בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה לְכָל הָעוֹלָם שֶׁהוּא לַיְלָה — אֵין זוֹ סְתִירָה כָּל שֶׁהוּא לֹא עָשָׂה כְּבָר דָּבָר הַסּוֹתֵר לָזֶה. וְהוּא הַדִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, כְּשֶׁמַּזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת לֹא עָשָׂה עֲדַיִן דָּבָר הַסּוֹתֵר לָזֶה, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁמַּזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ הָאֱמֶת הוּא שֶׁהוּא מַזְכִּיר).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי כֵן זוֹ סְתִירָה הִיא, וְלָכֵן מַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁהִיא חוֹבָה לְדִבְרֵי הַכֹּל וְלֹא שֶׁל שַׁבָּת שֶׁהִיא מַחֲלֹקֶת. אֲבָל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁל חֲנֻכָּה וּפוּרִים מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא שֶׁל חֲנֻכָּה וּפוּרִים, לְפִי שֶׁכָּל יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף אֵין הַזְכָּרָתוֹ חוֹבָה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן תרפ״ב (עַיֵּן לְעֵיל סי״ד) ותרצ״ה.
וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
וְאִם מִשֶּׁחֲשֵׁכָה לֹא אָכַל כְּזַיִת פַּת, לְדִבְרֵי הַכֹּל מַזְכִּיר שַׁבָּת לְבַד, כָּל שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית.
וְאִם הִבְדִּיל עַל שֻׁלְחָנוֹ — דִּינוֹ כְּהִתְפַּלֵּל עַרְבִית, וְשׁוּב אֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאִם אָמַר "הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל" בִּלְבַד בְּלֹא כּוֹס, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ״ט — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק (וּלְפִי מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר כָּאן — אֵין כָּאן סָפֵק, דְּלֹא גָּרַע מֵהַזְכָּרַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ) אִם דִּינוֹ כְּהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּלְפִיכָךְ, שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה עָדִיף, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת אַחַר שֶׁיָּצָא הַיּוֹם:

Le repas qui se prolonge après la tombée de la nuit : celui qui mangeait à Shabbat et dont le repas s’est prolongé jusqu’à la nuit, fût-ce de plusieurs heures, mentionne Shabbat dans le birkat hamazon : tout suit le commencement du repas, moment où l’obligation de mentionner la sainteté du jour s’est imposée à lui, et cette obligation ne s’est pas dissipée avec la sortie du jour. Il en va de même pour Roch Hodech, Hanouka et Pourim. Certains disent qu’à Roch Hodech, Hanouka et Pourim — qui n’ont pas de tossefet du profane sur le sacré — il ne mentionne plus la sainteté du jour une fois le jour sorti ; mais tel n’est pas l’usage. Le repas commencé avant l’entrée du jour : néanmoins, si son repas commencé la veille de Shabbat ou la veille de Roch Hodech s’est prolongé dans la nuit, il doit mentionner Shabbat ou Roch Hodech s’il a mangé un kazayit après la tombée de la nuit — bien qu’au début du repas il en fût exempt — puisque l’obligation de mention s’est imposée à lui par cette consommation d’un kazayit après la nuit ; il en va de même pour Hanouka et Pourim. Certains disent que même sans avoir mangé un kazayit après la nuit il doit mentionner, puisqu’au moment où il bénit le jour de Shabbat, de Yom Tov ou de Roch Hodech, Hanouka et Pourim est déjà entré ; et de même, si son repas de Shabbat ou de Roch Hodech, Hanouka et Pourim s’est prolongé jusqu’à la nuit — même s’il s’est achevé de jour et qu’il ne bénit que la nuit — il ne mentionne plus la sainteté de ce jour-là, puisque le jour a tourné. Mais l’usage suit le premier avis. À condition de ne pas avoir prié arvit : et cela pourvu qu’il n’ait pas prié arvit, même si la communauté a déjà prié ; mais s’il a prié arvit, fût-ce de jour, au milieu de son repas, il ne mentionne plus la sainteté de ce jour, même s’il bénit encore de jour. Et à plus forte raison celui dont le repas s’est prolongé jusqu’à la sortie de Shabbat et qui a prié arvit : il ne mentionne plus Shabbat dans le birkat hamazon. Et bien que, selon le premier avis pour lequel tout suit le commencement du repas, il eût été logique de mentionner même après arvit, il apparaîtrait néanmoins que ses paroles se contredisent, puisqu’il a d’abord prié la prière du jour suivant et mentionne ensuite le jour écoulé. (Néanmoins, s’il n’a pas prié arvit et que la sortie de Shabbat est Roch Hodech, il mentionne Shabbat et aussi Roch Hodech s’il a mangé un kazayit après la nuit, et il n’y a ici nulle contradiction, puisqu’il mentionne d’abord Shabbat et ensuite Roch Hodech. Et bien qu’il soit impossible de dire qu’il accepte sur lui Roch Hodech maintenant, en le mentionnant après avoir déjà mentionné Shabbat — puisque Roch Hodech est déjà entré depuis le coucher du soleil, et que même s’il l’acceptait maintenant l’obligation de mention ne lui incomberait pas maintenant mais du fait d’avoir déjà mangé avant de mentionner Shabbat — il n’y a pas à s’en soucier : car même si Roch Hodech est déjà entré, il mentionne Shabbat comme on mentionne la sainteté du jour à chaque sortie de Shabbat et de Roch Hodech, fût-ce plusieurs heures dans la nuit, alors que le jour qu’il mentionne est passé et parti, puisque le commencement du repas s’y trouvait. Et même s’il paraît à tous qu’il fait nuit, ce n’est pas une contradiction tant qu’il n’a pas déjà accompli un acte qui la contredise. Il en va de même à la sortie d’un Shabbat vers Roch Hodech : lorsqu’il mentionne Shabbat, il n’a encore rien fait qui contredise cela, et ensuite, lorsqu’il mentionne Roch Hodech, la vérité est qu’il le mentionne.) Un avis contraire : certains disent que c’est malgré tout une contradiction ; c’est pourquoi il mentionne Roch Hodech, obligatoire de l’avis de tous, et non Shabbat, qui fait l’objet d’une controverse. Mais à la sortie d’un Shabbat de Hanouka ou de Pourim, il mentionne Shabbat et non Hanouka ni Pourim, car tout jour dépourvu de sacrifice moussaf n’a pas de mention obligatoire dans le birkat hamazon, comme cela sera expliqué aux simanim 682 (voir plus haut, seif יד) et 695. Mais l’essentiel est comme le premier avis. Et s’il n’a pas mangé un kazayit de pain après la nuit, de l’avis de tous il mentionne Shabbat seul, tant qu’il n’a pas prié arvit. Havdala : et s’il a fait la havdala à sa table, son statut est celui de qui a prié arvit, et il ne mentionne plus Shabbat dans le birkat hamazon. Et s’il a seulement dit hamavdil bein kodech lehol sans coupe, comme cela sera expliqué au siman 299, il y a lieu d’hésiter (et selon ce qui a été expliqué ici, il n’y a pas ici de doute, car ce n’est pas moindre que la mention de Roch Hodech) sur l’assimilation de son statut à celui de qui a prié arvit ; c’est pourquoi chèv veal taassé — s’abstenir — est préférable, puisque certains disent qu’il ne mentionne jamais Shabbat une fois le jour sorti.