Level 4 — Daat HaRav (Alter Rebbe) — Siman קפ״ח · נֻסַּח בְּרָכָה שְׁלִישִׁית, וְדִינֵי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּשַׁבָּת, וְהַטּוֹעֶה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן

נֻסַּח בְּרָכָה שְׁלִישִׁית, וְדִינֵי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּשַׁבָּת, וְהַטּוֹעֶה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּבוֹ י״ז סְעִיפִים:
אַחַר שֶׁחָתַם "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", יַעֲנֶה "אָמֵן" אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סִיּוּם הַבְּרָכוֹת שֶׁל תּוֹרָה. וְאַף לְפִי מִנְהַג מְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין עוֹנִין "אָמֵן" אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ בְּסִיּוּם בְּרָכוֹת — כָּאן צָרִיךְ לַעֲנוֹת, כְּדֵי לְחַלֵּק בֵּין שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת שֶׁל תּוֹרָה לָרְבִיעִית שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

Answering “Amen” after one’s own blessing: after sealing boneh Yerushalayim, one answers Amen after his own blessing, because it is the conclusion of the Torah-level blessings. And even according to the custom of these lands, where one does not answer Amen after one’s own blessing, not even at the conclusion of a series of blessings — here he must answer, in order to separate between the three Torah blessings and the fourth, which is of rabbinic institution (midivrei sofrim).

"אָמֵן" זוֹ יֹאמְרֶנָּה בְּלַחַשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ שֶׁבְּרָכָה רְבִיעִית אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה וִיזַלְזְלוּ בָּהּ. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ הַמִּנְהָג לְאָמְרוֹ בְּקוֹל רָם. וְיֵשׁ מְיַשְּׁבִין הַמִּנְהָג לוֹמַר, שֶׁלֹּא חָשְׁשׁוּ שֶׁיְּזַלְזְלוּ בִּבְרָכָה רְבִיעִית אֶלָּא בִּימֵיהֶם, שֶׁהָיוּ הַפּוֹעֲלִים הוֹלְכִים לִמְלַאכְתָּם כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים "אָמֵן" שֶׁאַחַר "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", שֶׁלֹּא חִיְּבוּ חֲכָמִים בִּבְרָכָה רְבִיעִית מִפְּנֵי בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, לְכָךְ הָיוּ עוֹנִין "אָמֵן" בְּלַחַשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ הַפּוֹעֲלִים (וְיַכִּירוּ שֶׁבְּרָכָה רְבִיעִית אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה) וְיָבוֹאוּ לְזַלְזֵל בָּהּ (אַף שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בִּטּוּל מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת), אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁגַּם הַפּוֹעֲלִים מְבָרְכִים אַרְבַּע בְּרָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ״א — אֵין לָחֹש לָזֶה:

Quietly or aloud: this Amen is said in an undertone, so that people not notice that the fourth blessing is not from the Torah and come to treat it lightly. But in these lands the custom is to say it aloud. Some justify the custom thus: the concern that the fourth blessing be slighted applied only in their days, when the workers would return to their labor as soon as they heard the Amen following boneh Yerushalayim — for the Sages did not obligate them in the fourth blessing, so as not to waste the householder’s working time; therefore they answered Amen quietly, so the workers would not hear (and realize that the fourth blessing is not from the Torah) and come to slight it (even where there is no loss of the householder’s work). But nowadays, when the workers too recite all four blessings, as will be explained in siman 191 — there is no longer cause for this concern.

בְּ"בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", כֵּיוָן שֶׁנִּזְכַּר בָּהּ מַלְכוּת דָּוִד — אֵין לְהַזְכִּיר בָּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד לְהַשְׁווֹתָן יַחַד. וְהָאוֹמֵר "מַלְכוּתְךָ וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ" — טוֹעֶה. וְכֵן אֵין לוֹמַר בָּהּ: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ".
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹמַר גַּם כֵּן: "מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם" בְּסִיּוּם "יַעֲלֶה וְיָבֹא". וְלֹא נָהֲגוּ כֵּן, כִּי לֹא חָשְׁשׁוּ מִלְּהַזְכִּיר מַלְכוּת שָׁמַיִם אֵצֶל מַלְכוּת דָּוִד אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ, דְּהַיְנוּ בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁמְּבַקֵּשׁ עַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד אֵין לְהַזְכִּיר מַלְכוּת שָׁמַיִם סָמוּךְ לוֹ קְצָת (כָּל אוֹתוֹ עִנְיָן), עַל כֵּן אֵין לוֹמַר: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ", שֶׁהוּא גַּם כֵּן סָמוּךְ לוֹ, כִּי "וְעַל הַבַּיִת כוּ׳" הוּא עִנְיַן אֶחָד עִם מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁזֶּה תָּלוּי בָּזֶה, אֲבָל "יַעֲלֶה וְיָבֹא" הוּא עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ מֵעִנְיָן זֶה:

Not to place the Kingship of Heaven beside that of David: in boneh Yerushalayim, since the kingship of David is mentioned there, one should not mention the Kingship of Heaven, for it is not respectful to set them on a par. One who says malkhutekha umalkhut beit David meshihekha errs. Likewise one should not say in it Avinu Malkenu. Some say one should also not say Melekh hanun verahum at the close of yaaleh veyavo; but such is not the custom, for the concern about mentioning the Kingship of Heaven beside David’s kingship applies only in its immediate vicinity — that is, within the very passage in which one asks for the kingdom of the house of David, one should not mention the Kingship of Heaven anywhere near it (that whole passage). Hence one should not say Avinu Malkenu, which is likewise near it, since veal habayit… is one subject with the kingship of the house of David, the one depending on the other; whereas yaaleh veyavo is a subject unto itself and does not belong to that matter.

נֻסַּח בְּרָכָה זוֹ, פּוֹתֵחַ: "רַחֵם ה׳ אֱלֹהֵינוּ", אוֹ "נַחֲמֵנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ", וְחוֹתֵם "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", אוֹ "מְנַחֵם צִיּוֹן בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלָיִם". וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּתַח בְּ"רַחֵם" וְחוֹתֵם בִּ"מְנַחֵם" — אֵין לָחֹש וְלוֹמַר שֶׁהַחֲתִימָה אֵינָהּ מֵעִנְיַן הַפְּתִיחָה, לְפִי שֶׁעִקַּר הַחֲתִימָה כִּפְתִיחָתָהּ מַמָּשׁ, הַכֹּל בְּרַחֲמִים.
וּבֵין בְּשַׁבָּת וּבֵין בְּחֹל יֵשׁ לוֹמַר נֻסַּח אֶחָד. וְלֹא כְּאוֹתָם שֶׁאוֹמְרִים בְּחֹל בִּלְשׁוֹן רַחֲמִים וּבְשַׁבָּת בִּלְשׁוֹן נֶחָמָה לְפִי שֶׁאֵין מְבַקְּשִׁים רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים בְּשַׁבָּת, וְטָעוּת הוּא בְּיָדָם, שֶׁגַּם "נַחֲמֵנוּ" הוּא בַּקָּשַׁת רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים כְּמוֹ "רַחֵם". וְאֵין לָחֹש, שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים: "פַּרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ", וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְאִסּוּר שְׁאֵלַת צְרָכָיו, לְפִי שֶׁטֹּפֶס הַבְּרָכָה כָּךְ הִיא.
וְגַם כָּל "הָרַחֲמָן" יָכוֹל לוֹמַר בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מִטֹּפֶס הַבְּרָכָה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ הַכֹּל לְאָמְרָם בְּכָל פַּעַם שֶׁמְּבָרְכִין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — נַעֲשָׂה לָהֶם כְּטֹפֶס בְּרָכָה, וְאֵין בָּהֶם מִשּׁוּם שְׁאֵלַת צְרָכָיו בְּשַׁבָּת:

The text of the third blessing: he opens with Rahem Hashem Elokeinu or with Nahamenu Hashem Elokeinu, and seals with boneh Yerushalayim or with menahem Tzion bevinyan Yerushalayim. And although he opened with rahem and seals with menahem, there is no cause to say that the seal is not of the subject of the opening, for the essence of the seal is truly that of its opening: it is all mercy. One single text, weekday and Shabbat alike: one should not do as those who say the language of mercy on weekdays and the language of consolation on Shabbat, on the grounds that one does not request mercy and supplication on Shabbat — this is an error on their part, since nahamenu is itself a request of mercy and supplication, just like rahem. And there is nothing to fear, for we do say parnesenu vekhalkelenu without worrying about the prohibition of asking for one’s needs: the reason being that such is the fixed form (tofes) of the blessing. The haRahaman verses: one may likewise say all the haRahaman verses on Shabbat, even though they are not part of the form of the blessing instituted by the Sages; since all have taken on the custom of saying them every time birkat hamazon is recited, they have become for them like a blessing-form, and there is in them no issue of asking for one’s needs on Shabbat.

יֵשׁ אוֹמְרִים "רְעֵנוּ", הָרֵי״שׁ בִּשְׁבָ״א, שֶׁהוּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים "רוֹעֵנוּ בְּחוֹלָם", שֶׁהוּא שֵׁם הַתֹּאַר, עַל שֵׁם "ה׳ רֹעִי". אֲבָל "זוּנֵנוּ", לְדִבְרֵי הַכֹּל אוֹמְרִים בִּמְלָאפוּ״ם הַזַּיִ״ן, שֶׁהוּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, כְּמוֹ "שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ", וְלֹא בְּחוֹלָ״ם: "זוֹנֵנוּ", בְּשֵׁם הַתֹּאַר:

Points of vocalization: some say re’enu, the resh with a sheva, which is a form of request. Others say ro’enu with a holam, which is a noun (an epithet), after the verse Hashem ro’i. But zunenu, according to all, is said with a melafum (shuruk) on the zayin, which is a form of request, like shuvenu Elokei yish’enu — and not with a holam, zonenu, as an epithet.

בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁגַּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ יֵשׁ בּוֹ קְדֻשָּׁה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף. וְנֻסַּח הַהַזְכָּרָה, בְּשַׁבָּת: "רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ וְכוּ׳", וּבְיוֹם טוֹב וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ: "יַעֲלֶה וְיָבֹא".
וּלְפִי שֶׁהַהַזְכָּרָה הִיא בַּקָּשַׁת רַחֲמִים, קְבָעוּהָ בְּבִרְכַּת "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", שֶׁהִיא גַּם כֵּן בַּקָּשַׁת רַחֲמִים, וְלֹא בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ כְּמוֹ "עַל הַנִּסִּים" בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים שֶׁהִיא הוֹדָאָה. וְאִם הִזְכִּיר בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַזְכִּיר בְּ"בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם".
וְאִם חָל יוֹם טוֹב אוֹ חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּשַׁבָּת — אוֹמְרִים תְּחִלָּה "רְצֵה" וְאַחַר כָּךְ "יַעֲלֶה וְיָבֹא", מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁבָּת תָּדִיר וּמְקֻדָּשׁ מֵהֶם.
וְאֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב אוֹ חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּ"רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ", וְלֹא שֶׁל שַׁבָּת בְּ"יַעֲלֶה וְיָבֹא", אַף לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁבַּתְּפִלָּה מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּ"יַעֲלֶה וְיָבֹא", לְפִי שֶׁבַּתְּפִלָּה לֹא נִסְתַּיֵּם עֲדַיִן עִנְיָן שֶׁל שַׁבָּת קֹדֶם "יַעֲלֶה וְיָבֹא", שֶׁהֲרֵי עָתִיד לַחְתֹּם בְּשֶׁל שַׁבָּת, אֲבָל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן כְּבָר נִסְתַּיֵּם עִנְיָן שֶׁל שַׁבָּת בִּ"רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ":

Where the sanctity of the day is mentioned: on Shabbat, Yom Tov, Hol haMoed and Rosh Hodesh one must mention the sanctity of the day in birkat hamazon — for Rosh Hodesh too has a sanctity, since it has a musaf offering. The text of the mention is, on Shabbat, retzeh vehahalitzenu…; and on Yom Tov, Hol haMoed and Rosh Hodesh, yaaleh veyavo. And since this mention is a request for mercy, it was fixed in the blessing boneh Yerushalayim, which is likewise a request for mercy — and not in birkat ha’aretz, like al hanissim of Hanukkah and Purim, which is thanksgiving. If he mentioned it in birkat ha’aretz he has not fulfilled his obligation and must mention it again in boneh Yerushalayim. And if Yom Tov, Hol haMoed or Rosh Hodesh falls on Shabbat, one says retzeh first and then yaaleh veyavo, because Shabbat is more frequent and more sanctified than they. Finally, one does not mention Yom Tov, Hol haMoed or Rosh Hodesh in retzeh vehahalitzenu, nor Shabbat in yaaleh veyavo — even according to those who hold that in the tefila one mentions Shabbat in yaaleh veyavo: for in the tefila the subject of Shabbat has not yet concluded before yaaleh veyavo, since he will still seal with Shabbat; whereas in birkat hamazon the subject of Shabbat has already concluded with retzeh vehahalitzenu.

טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁחָתַם בִּרְכַּת "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם" קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" — אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת":

He forgot Shabbat and recalls before hatov vehametiv: one who erred and did not mention Shabbat, and recalls after sealing the blessing boneh Yerushalayim but before beginning the blessing hatov vehametiv, says the compensatory blessing: Barukh ata Hashem Elokeinu melekh haolam, shenatan shabbatot limnuha leamo Yisrael beahava leot velivrit, barukh ata Hashem mekadesh haShabbat.

וְאִם טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב — אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֶת יוֹם חַג פְּלוֹנִי הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים".
וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נֻסַּח בְּרָכָה זוֹ — צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְתַקֵּן מַה שֶּׁעִוֵּת. אַךְ אִם יוֹדֵעַ הַפְּתִיחָה וְהַחֲתִימָה אַף שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שְׁאָר הַנֻּסָּח כָּרָאוּי — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּשְׁבִיל זֶה, כֵּיוָן שֶׁהוּא אוֹמֵר עִקַּר הַבְּרָכָה, שֶׁהוּא לְהַזְכִּיר שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב בַּבְּרָכָה בְּשֵׁם וּמַלְכוּת בַּפְּתִיחָה וּבְשֵׁם לְבַד בַּחֲתִימָה.
וְאִם חָל יוֹם טוֹב בְּשַׁבָּת — כּוֹלְלָן יַחַד וְאוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית, וְיָמִים טוֹבִים לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֶת יוֹם חַג פְּלוֹנִי הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים":

He forgot Yom Tov: he says Barukh ata Hashem Elokeinu melekh haolam, asher natan yamim tovim leamo Yisrael lesasson ulesimha, et yom hag peloni hazeh, barukh ata Hashem mekadesh Yisrael vehazemanim. One who does not know this text must return to the beginning of birkat hamazon, since he does not know how to repair what he spoiled. But if he knows the opening and the seal, even without knowing the rest of the text properly, he need not return to the beginning for that, since he says the essence of the blessing: to mention Shabbat or Yom Tov in a blessing, with Name and Kingship at the opening and with the Name alone at the seal. Yom Tov falling on Shabbat: he combines them and says … shenatan shabbatot limnuha leamo Yisrael beahava leot velivrit, veyamim tovim lesasson ulesimha, et yom hag peloni hazeh, barukh ata Hashem mekadesh haShabbat veYisrael vehazemanim.

וְכָל זֶה כְּשֶׁנִּזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", שֶׁכֵּיוָן שֶׁמַּזְכִּיר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם מִיָּד אַחַר סִיּוּם "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם" קֹדֶם שֶׁפָּתַח בַּבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הִזְכִּיר קֹדֶם סִיּוּם "בָּרוּךְ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", שֶׁכָּל שֶׁלֹּא פָּתַח בַּבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ — לֹא נִקְרָא סִיּוּם בְּרָכָה לְעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁמַּחֲזִירִים אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ד, אֶלָּא שֶׁבְּתוֹךְ "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם" דַּי בְּהַזְכָּרָה לְבַדָּהּ בְּלֹא בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁמַּזְכִּיר בְּתוֹךְ הַבְּרָכָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁמַּזְכִּיר אַחַר הַחֲתִימָה צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בִּבְרָכָה בְּשֵׁם וְגַם בְּמַלְכוּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁאֵינָהּ קְבוּעָה וּסְמוּכָה לָהּ לְעוֹלָם, אֶלָּא בְּאַקְרַאי כְּשֶׁטָּעָה.
אֲבָל אִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", אֲפִלּוּ לֹא אָמַר אֶלָּא תֵּבַת "בָּרוּךְ" בִּלְבַד — אֵין לוֹ תַּקָּנָה בְּהַזְכָּרָה כָּאן, שֶׁהִיא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁשָּׁלֹשׁ בְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן חֲשׁוּבוֹת כִּבְרָכָה אַחַת.
וּבְכָל מָקוֹם שֶׁטָּעָה בָּהֶן טָעוּת שֶׁמַּחֲזִירִים אוֹתוֹ — חוֹזֵר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲבָל בְּרָכָה רְבִיעִית שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, הִיא בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאִם טָעָה בָּהּ טָעוּת שֶׁמַּחֲזִירִים אוֹתוֹ — אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא לְרֹאשָׁהּ:

Why this remedy works, and until when: all this applies when he recalls before beginning the blessing hatov vehametiv: since he mentions the sanctity of the day immediately after concluding boneh Yerushalayim and before opening the following blessing, it is as though he had mentioned it before the seal barukh boneh Yerushalayim — for as long as he has not opened the following blessing, it is not deemed the conclusion of a blessing with respect to omissions that require one to go back, as explained in siman 114. Only that within boneh Yerushalayim the mention alone suffices without a blessing, since he mentions it inside the blessing; whereas after the seal he must mention it in a blessing, with Name and also with Kingship, since it is not a blessing adjacent to its fellow — it is neither fixed nor permanently adjacent to it, but only occasional, when one has erred. If he recalls after beginning hatov vehametiv, even if he said only the single word barukh, there is no remedy through a mention here, which is out of place: he must return to the beginning of birkat hamazon, for the three blessings of birkat hamazon count as one blessing. And in every case where he erred in them with an error that requires going back, he returns to the beginning of birkat hamazon; but the fourth blessing, which is of rabbinic institution, is a blessing in its own right: if he errs in it with an error that requires going back, he returns only to its own beginning.

וְכָל זֶה בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב שֶׁל שָׁלֹשׁ רְגָלִים, אֲבָל בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" — אֵינוֹ חוֹזֵר, מִפְּנֵי שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּיָמִים אֵלּוּ הִיא רְשׁוּת, שֶׁאִם רוֹצֶה אוֹכֵל פֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעַנֶּה, וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה יֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לְהִתְעַנּוֹת, וְאַף שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם עִקָּר, מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם שֶׁלֹּא לִכְנוֹס לִסְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה אִם יַחֲזֹר לְרֹאשׁ.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁל שָׁלֹשׁ רְגָלִים, שֶׁהוּא חַיָּב לֶאֱכֹל פַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁבְּשַׁבָּת נֶאֱמַר: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג", וּבְיוֹם טוֹב נֶאֱמַר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", וְאֵין עֹנֶג וְשִׂמְחָה בְּלֹא אֲכִילַת לֶחֶם (שֶׁקּוֹבְעִים עָלָיו סְעוּדָה), שֶׁהַלֶּחֶם הוּא עִקַּר הַסְּעוּדָה, שֶׁכָּל סְעוּדָה נִקְרָא עַל שֵׁם הַלֶּחֶם (וּמִינֵי לְחָמִים שֶׁאֵין קוֹבְעִין עֲלֵיהֶם סְעוּדָה — צָרִיךְ לֶאֱכֹל מֵהֶם כְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה, וְאָז הוּא חַיָּב לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ח [)].
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ — אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן", וְסָפֵק הוּא אִם הוּא חוֹתֵם "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים", אִם לָאו, וְסָפֵק בְּרָכָה לְהָקֵל, וְלֹא יַחְתֹּם.
וַאֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה, שֶׁבִּתְפִלָּה אֵינוֹ חוֹזֵר אִם לֹא אָמַר "יַעֲלֶה וְיָבֹא" בָּעֲבוֹדָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ — בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן צָרִיךְ לוֹמַר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן וְכוּ׳", לְפִי שֶׁבַּתְּפִלָּה כֵּיוָן שֶׁאַף שֶׁלֹּא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל "מוֹדִים" לֹא הִצְרִיכוּהוּ לַחֲזֹר לָעֲבוֹדָה לְהַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּמָקוֹם שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים לְפִי שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין הַחֹדֶשׁ בַּלַּיְלָה — אֵין לוֹ לְהַזְכִּיר גַּם כֵּן בֵּין עֲבוֹדָה לְמוֹדִים, מִשּׁוּם הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה, אֲבָל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אַחַר שֶׁחָתַם "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם" — נִסְתַּיְּמָה בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁל תּוֹרָה, וְאֵין לָחֹש לְהֶפְסֵק אִם יְבָרֵךְ: "אֲשֶׁר נָתַן כוּ׳" קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב". וְאַף שֶׁאֵין מַחֲזִירִים אוֹתוֹ מִשּׁוּם הַזְכָּרַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּלַּיְלָה, מִכָּל מָקוֹם, זוֹ אֵינָהּ חֲזָרָה אֶלָּא הוֹסָפַת בְּרָכָה, שֶׁתִּקְּנוּ לְהוֹסִיף בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָחֹש בָּהּ לְהֶפְסֵק:

The days on which one does not go back: all this applies on Shabbat and the Yamim Tovim of the three festivals; but on Hol haMoed, Rosh Hodesh and Rosh Hashanah, if he recalled only after beginning hatov vehametiv, he does not go back — for birkat hamazon on those days is optional: if he wishes, he eats fruit and the like so as not to fast; and on Rosh Hashanah some even permit fasting, and although their words are not the main opinion, one should nonetheless take them into account so as not to enter into a doubtful blessing in vain by going back. Not so on Shabbat and the Yamim Tovim of the three festivals, when he is obligated to eat bread over which birkat hamazon is recited: for of Shabbat it is said vekarata laShabbat oneg, and of Yom Tov vesamahta behagekha, and there is neither delight nor joy without eating bread (over which a meal is established), bread being the essence of the meal, since every meal is named after bread (and as for baked goods over which a meal is not established, one must eat of them the measure of an established meal, and then he is obligated to recite birkat hamazon, as explained in siman 168). Rosh Hodesh, before hatov vehametiv: nevertheless, if he recalls before beginning hatov vehametiv, on Rosh Hodesh he says Barukh ata Hashem Elokeinu melekh haolam, shenatan rashei hodashim leamo Yisrael lezikaron; and it is doubtful whether he seals barukh ata Hashem mekadesh Yisrael verashei hodashim or not — and in doubt one is lenient regarding blessings: he therefore does not seal. Even at night: whereas in the tefila he does not go back if he omitted yaaleh veyavo in the avoda, even when he recalls before beginning the following blessing — in birkat hamazon he must say Barukh ata Hashem Elokeinu melekh haolam, shenatan… For in the tefila, since even one who recalled only after beginning modim was not required to return to the avoda to mention Rosh Hodesh where the Sages instituted it — inasmuch as the month is not sanctified at night — he should likewise not mention it between avoda and modim, because of the interruption in the tefila. But in birkat hamazon, once boneh Yerushalayim has been sealed, the Torah-level birkat hamazon has concluded, and there is no concern of interruption if he recites asher natan… before beginning hatov vehametiv. And although he is not made to go back on account of mentioning Rosh Hodesh at night, this is nevertheless not a repetition but an addition of a blessing, which they instituted to add where no interruption need be feared.

וְכֵן בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן מוֹעֲדִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֶת חַג פְּלוֹנִי הַזֶּה", וְאֵינוֹ חוֹתֵם.
וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה", וְאֵינוֹ חוֹתֵם. וְאֵינוֹ אוֹמֵר: "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה".
וְחוֹלֶה שֶׁאָכַל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן יָמִים קְדוֹשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה", וְאֵינוֹ חוֹתֵם. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" — אֵינוֹ חוֹזֵר, שֶׁהֲרֵי אֵין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן חוֹבָה לוֹ מֵחֲמַת קְדֻשַּׁת הַיּוֹם אֶלָּא מֵחֲמַת חָלְיוֹ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים חוֹתֵם כְּמוֹ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן", וְלֹא "מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ". וְלֹא יֹאמַר: "וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד" קֹדֶם הַחֲתִימָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר בַּהַפְטוֹרָה וּבַקִּדּוּשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּרָכָה זוֹ אֵינָהּ חוֹבָה מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת הַיּוֹם אֶלָּא בִּמְקוֹם הַזְכָּרָה בְּעָלְמָא שֶׁבְּ"יַעֲלֶה וְיָבֹא". וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים".
(וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן חוֹבָה לָהֶם — אֵין זֶה מוֹנֵעַ הַחֲתִימָה, כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹנֵעַ הַפְּתִיחָה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְלֹא מָנְעוּ הַחֲתִימָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה לֶאֱסֹר עֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְכֵן שְׁאָר מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּכָל "מִקְרָא קֹדֶשׁ" אֵינָן נוֹהֲגוֹת בּוֹ, אֶלָּא קָרְבַּן מוּסָף בִּלְבַד — יֵשׁ לוֹמַר שֶׁאֵין לַחְתֹּם בּוֹ "מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים" אֶלָּא בִּתְפִלַּת מוּסָף בִּלְבַד, אֲבָל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן דַּי בְּהַזְכָּרָתוֹ לְבַד כְּמוֹ בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהֵם "מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ", וּבְכָל הַתְּפִלּוֹת חוֹתְמִין בָּהֶן "מְקַדֵּשׁ" — חוֹתֵם גַּם כֵּן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּסְעוּדָה ג׳ אוֹ ד׳ שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁחוֹתֵם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חוֹבָה לֶאֱכֹל פַּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, הַסּוֹמֵךְ עַל סְבָרָא אַחֲרוֹנָה וְחוֹתֵם — לֹא הִפְסִיד, שֶׁאַף בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ יֵשׁ אוֹמְרִים לַחְתֹּם, וְאֵין אוֹמְרִים סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם אֵין לְשַׁנּוֹתָהּ מִבְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב.
וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, יֵשׁ לוֹמַר שֶׁהַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵין לְשַׁנּוֹתָהּ מִשְּׁאָר יָמִים טוֹבִים, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים בִּבְרָכָה אַחַת לוֹמַר פַּעַם כֻּלָּהּ וּפַעַם מִקְצָתָהּ, שֶׁמִּטַּעַם זֶה פּוֹתַחַת בִּרְכַּת הַקִּדּוּשׁ בְּ"בָרוּךְ" אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְבִרְכַּת הַיַּיִן, לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, כְּגוֹן שֶׁיּוֹשֵׁב בִּסְעוּדָה מִבְּעוֹד יוֹם, לְכָךְ הִצְרִיכוּ לְעוֹלָם לִפְתֹּחַ הַקִּדּוּשׁ בִּבְרָכָה, שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בִּבְרָכָה אַחַת. אֲבָל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֵינוֹ מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁמְּבָרֵךְ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, שֶׁהֲרֵי פּוֹתֵחַ: "אֲשֶׁר נָתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים כוּ׳", מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁפּוֹתֵחַ: "אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים וְכוּ׳" כְּבִשְׁאָר יָמִים טוֹבִים, וּשְׁאָר הַנֻּסָּח אֵינוֹ מְעַכֵּב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה בִּסְעִיף [ח׳]. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּסְעוּדָה ג׳ אוֹ ד׳ שֶׁל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, שֶׁפּוֹתֵחַ בְּאוֹתוֹ נֻסָּח מַמָּשׁ שֶׁבִּסְעוּדוֹת רִאשׁוֹנוֹת).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹלֶה שֶׁאָכַל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ מַזְכִּיר כְּלָל שֶׁל יוֹם כִּפּוּר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרי״ח. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם, שֶׁלֹּא לִכְנוֹס לִסְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה, וְלֹא יְבָרֵךְ כְּלָל בִּרְכַּת "אֲשֶׁר נָתַן כוּ׳", אִם שָׁכַח לוֹמַר "יַעֲלֶה וְיָבֹא":

The other compensatory texts: likewise on Hol haMoed he says Barukh ata Hashem Elokeinu melekh haolam, asher natan moadim leamo Yisrael lesasson ulesimha, et hag peloni hazeh, and he does not seal. On Rosh Hashanah he says … asher natan yamim tovim leamo Yisrael, et yom hazikaron hazeh, and he does not seal, and does not say lesasson ulesimha. And a sick person who ate on Yom Kippur says … asher natan yamim kedoshim leamo Yisrael, et yom hakippurim hazeh, and he does not seal; and if he recalls only after beginning hatov vehametiv, he does not go back, since birkat hamazon is not obligatory for him on account of the sanctity of the day but on account of his illness. Another opinion: some say that on Rosh Hashanah and Yom Kippur one does seal, as on Shabbat and Yom Tov — on Rosh Hashanah barukh ata Hashem mekadesh Yisrael veyom hazikaron, and not melekh al kol haaretz; and he shall not say udevarekha emet vekayam laad before the seal, as he says at the haftara and at kiddush, since this blessing is not obligatory on account of the sanctity of the day but stands in place of the mere mention found in yaaleh veyavo. And on Yom Kippur he says barukh ata Hashem mekadesh Yisrael veyom hakippurim. (And although birkat hamazon is not obligatory for them, this does not preclude the seal, just as it does not preclude the opening, for the reason set out. And the seal was withheld on Rosh Hodesh only because it has no sanctity forbidding work, and the other mitzvot practiced on every mikra kodesh do not apply to it, apart from the musaf offering — whence one may say that one seals mekadesh Yisrael verashei hodashim on it only in the musaf prayer, while in birkat hamazon its mere mention suffices, as in the other prayers. Not so on Rosh Hashanah and Yom Kippur, which are mikra’ei kodesh and in all of whose prayers one seals mekadesh: he seals in birkat hamazon as well. And all the more so at the third or fourth meal of Shabbat, where he seals even though there is no obligation to eat bread, as will be explained. And as to the halakha: although in doubt one is lenient regarding blessings, one who relies on the latter opinion and seals has lost nothing, for even on Rosh Hodesh some say to seal, and we do not apply the leniency of doubt here, since presumably the blessing is not to be altered from that of Shabbat and Yom Tov. And on Rosh Hashanah, one may say that all agree it is not to be altered from the other Yamim Tovim, for the Sages did not divide a single blessing so as to say it sometimes in full and sometimes in part — this is why the kiddush blessing opens with barukh even though it is adjacent to the blessing over wine, since at times one need not bless over wine, for instance when one has been seated at the meal since daytime; therefore they required that kiddush always open with a blessing, so as not to divide a single blessing. But on Rosh Hodesh he does not recite the same blessing he recites on Shabbat and Yom Tov, since he opens with asher natan rashei hodashim…; not so on Rosh Hashanah, where he opens with asher natan yamim tovim… as on the other Yamim Tovim, and the rest of the text is in no way indispensable, as explained above in seif ח. And all the more so at the third or fourth meal of Shabbat and Yom Tov, where he opens with that very same text as at the first meals.) And some say that a sick person who ate on Yom Kippur does not mention Yom Kippur at all in birkat hamazon, even at the outset, as will be explained in siman 618; and one should take their words into account so as not to enter into a doubtful blessing in vain: he should therefore not recite the blessing asher natan… at all if he forgot yaaleh veyavo.

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר — אֵין נוֹהֲגִין לוֹמַר "יַעֲלֶה וְיָבֹא" בְּתוֹךְ "הָרַחֲמָן" כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין בְּ"עַל הַנִּסִּים", לְפִי שֶׁבְּ"יַעֲלֶה וְיָבֹא" יֵשׁ בּוֹ הַזְכָּרַת שֵׁמוֹת, וְלֹא רָצוּ לְאָמְרָם שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים כָּל הַיּוֹם תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הַזְכָּרַת שֵׁמוֹת, וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְהַזְכִּיר הַשֵּׁם לְבַטָּלָה אוֹ בִּבְרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה:

No yaaleh veyavo within the haRahaman verses: on Rosh Hodesh and Hol haMoed, when he recalled only after beginning hatov vehametiv and therefore does not go back, the custom is not to say yaaleh veyavo within the haRahaman verses, as is done for al hanissim — because yaaleh veyavo contains mentions of Divine Names, and they did not wish to pronounce them needlessly, even though there is no prohibition in the matter: for all day long one says supplications and requests containing mentions of Names, and they forbade only mentioning the Name in vain or in an unnecessary blessing.

רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל בְּשַׁבָּת וְלֹא הִזְכִּיר לֹא שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" — כּוֹלֵל רֹאשׁ חֹדֶשׁ עִם שַׁבָּת וְאוֹמֵר: "שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְזִכָּרוֹן", וְחוֹתֵם: "בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים", שֶׁהֲרֵי אַף בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְבַד סָפֵק אִם חוֹתֵם, אֶלָּא שֶׁסְּפֵק בְּרָכָה לְהָקֵל, אֲבָל כָּאן שֶׁמְּבָרֵךְ בִּשְׁבִיל הַשַּׁבָּת — כּוֹלֵל עִמּוֹ גַּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ. אֲבָל אִם לֹא שָׁכַח אֶלָּא שֶׁל שַׁבָּת לְבַד — אוֹמֵר: "בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת כוּ׳", וְאֵינוֹ כּוֹלֵל שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ:

Rosh Hodesh falling on Shabbat, both forgotten: if he mentioned neither Shabbat nor Rosh Hodesh and recalls before beginning hatov vehametiv, he includes Rosh Hodesh with Shabbat and says shenatan shabbatot limnuha verashei hodashim lezikaron, and seals barukh ata Hashem mekadesh haShabbat veYisrael verashei hodashim — for even for Rosh Hodesh alone there was doubt as to the seal, except that in doubt one is lenient; but here, since he recites the blessing on account of Shabbat, he includes Rosh Hodesh along with it. If, however, he forgot Shabbat alone, he says barukh shenatan shabbatot… without including Rosh Hodesh.

אִם הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלֹא נִזְכַּר עַד אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" — אֵינוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ, שֶׁאַף שֶׁחַיָּב לֶאֱכֹל פַּת — אֵין חִיּוּב זֶה אֶלָּא מִשּׁוּם שַׁבָּת, אֲבָל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֵין חִיּוּב הַזְכָּרָה לְעוֹלָם שֶׁיִּתְחַיֵּב לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּלְהַזְכִּיר, וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמַפְטִיר בְּנָבִיא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין מַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, הוֹאִיל וְאֵין הַפְטוֹרָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְעוֹלָם.
וְאִם הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלֹא שֶׁל שַׁבָּת, כְּשֶׁחוֹזֵר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — צָרִיךְ לְהַזְכִּיר גַּם שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְכַתְּחִלָּה, שֶׁבְּכָל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אַף שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּשְׁבִיל רֹאשׁ חֹדֶשׁ.
אֲבָל בְּשַׁבָּת חֲנֻכָּה אִם הִזְכִּיר שֶׁל חֲנֻכָּה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְחוֹזֵר לְרֹאשׁ — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל חֲנֻכָּה, מִפְּנֵי שֶׁהַזְכָּרַת חֲנֻכָּה אֵינָהּ חוֹבָה כְּלָל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרפ״ב:

Shabbat mentioned, Rosh Hodesh omitted: if he mentioned Shabbat but not Rosh Hodesh and recalls only after beginning hatov vehametiv, he does not return to the beginning: for even though he is obligated to eat bread, that obligation stems only from Shabbat, whereas on Rosh Hodesh there is never an obligation of mention that would obligate him to recite birkat hamazon and to mention. This is comparable to one who reads the haftara on a Rosh Hodesh falling on Shabbat, who does not mention Rosh Hodesh, since there is never a haftara on Rosh Hodesh. Rosh Hodesh mentioned, Shabbat omitted: when he returns to the beginning of birkat hamazon he must, at the outset, mention Rosh Hodesh as well, for in every birkat hamazon one must mention Rosh Hodesh even though he is not reciting the blessing on account of Rosh Hodesh. But on Shabbat Hanukkah, if he mentioned Hanukkah but not Shabbat and returns to the beginning, he need not mention Hanukkah, because the mention of Hanukkah is not obligatory at all in birkat hamazon, as will be explained in siman 682.

סְעוּדָה שְׁלִישִׁית בְּשַׁבָּת דִּינָה כְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר אִם הִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁסְּעוּדָה ג׳ אֵין צָרִיךְ פַּת, וְאַף שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם עִקָּר, מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם שֶׁלֹּא לִכְנוֹס לִסְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה. וּבִסְעוּדָה ג׳ בְּיוֹם טוֹב, לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ חוֹזֵר, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ אֶלָּא רְשׁוּת. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", אֲפִלּוּ בִּסְעוּדָה רְבִיעִית בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב — אוֹמֵר: "בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת כוּ׳", אוֹ "שֶׁנָּתַן יָמִים טוֹבִים כוּ׳", כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ פַּת כְּלָל בְּאוֹתוֹ יוֹם, וְכָל סְעוּדוֹתָיו, אֲפִלּוּ הָרִאשׁוֹנָה, אֵין לָהּ עִלּוּי יוֹתֵר מִסְּעוּדָה הָרְבִיעִית שֶׁל שַׁבָּת:

Seudah shelishit and further meals: the third meal of Shabbat has the same status as Rosh Hodesh: he does not go back if he has begun hatov vehametiv, since some say that the third meal does not require bread — and although their words are not the main opinion, one should nonetheless take them into account so as not to enter into a doubtful blessing in vain. And for a third meal on Yom Tov, according to all he does not go back, since it is merely optional. Nevertheless, if he recalls before beginning hatov vehametiv, even at a fourth meal on Shabbat or Yom Tov, he says barukh shenatan shabbatot… or shenatan yamim tovim…, just as he says on Rosh Hodesh even though no bread at all is required on that day; and all his meals, even the first, have no greater elevation than the fourth meal of Shabbat.

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְזִמְּנוּ, וְשָׁכְחוּ לְהַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע, וְהֵם צְרִיכִים לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — יְבָרְכוּ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, כִּי מִידֵי זִמּוּן כְּבָר יָצְאוּ:

Three who made a zimoun and forgot: three who ate on Shabbat or Yom Tov and made the zimoun, then forgot to mention the sanctity of the day and must return to the beginning of birkat hamazon — each one blesses for himself, for they have already discharged the matter of the zimoun.

הָיָה אוֹכֵל בְּשַׁבָּת וְנִמְשְׁכָה סְעוּדָתוֹ עַד שֶׁחֲשֵׁכָה, אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה — מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, לְפִי שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתְחָלַת הַסְּעוּדָה, שֶׁאָז חָל עָלָיו חִיּוּב הַזְכָּרָה מֵעֵין הַמְּאֹרָע, וְלֹא נִפְקַע מִמֶּנּוּ חִיּוּב זֶה בִּיצִיאַת הַיּוֹם.
וְהוּא הַדִּין לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים הוֹאִיל וְאֵין בָּהֶם תּוֹסֶפֶת מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ — אֵינוֹ מַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע אַחַר שֶׁיָּצָא הַיּוֹם. וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִמְשְׁכָה סְעוּדָתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ תּוֹךְ הַלַּיְלָה — צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת אוֹ שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם אָכַל כְּזַיִת מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, אַף עַל פִּי שֶׁבִּתְחִלַּת הַסְּעוּדָה הָיָה פָּטוּר מִלְּהַזְכִּיר, לְפִי שֶׁמִּכָּל מָקוֹם חָל עָלָיו חִיּוּב הַהַזְכָּרָה בַּאֲכִילַת כְּזַיִת שֶׁמִּשֶּׁחֲשֵכָה. וְהוּא הַדִּין לַחֲנֻכָּה וּפוּרִים.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא אָכַל כְּזַיִת מִשֶּׁחֲשֵׁכָה צָרִיךְ לְהַזְכִּיר, כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ כְּבָר קִדֵּשׁ הַיּוֹם שֶׁל שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים. וְכֵן אִם נִמְשְׁכָה סְעוּדָתוֹ בְּשַׁבָּת אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים עַד הַלַּיְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁגָּמְרָה מִבְּעוֹד יוֹם אֶלָּא שֶׁמְּבָרֵךְ בַּלַּיְלָה — אֵינוֹ מַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע (שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם), כֵּיוָן שֶׁכְּבָר פָּנָה הַיּוֹם.
וְנוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
וְהוּא שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, אַף עַל פִּי שֶׁהַצִּבּוּר הִתְפַּלְּלוּ כְּבָר, אֲבָל אִם הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, בְּאֶמְצַע סְעוּדָתוֹ — שׁוּב אֵינוֹ מַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם, אֲפִלּוּ מְבָרֵךְ גַּם כֵּן מִבְּעוֹד יוֹם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִי שֶׁנִּמְשְׁכָה סְעוּדָתוֹ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית, שֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר עוֹד שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁלִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתְחָלַת סְעוּדָה הָיָה רָאוּי לְהַזְכִּיר גַּם אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית, מִכָּל מָקוֹם, יְהֵא נִרְאֶה שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁתְּחִלָּה הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת יוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו וְאַחַר כָּךְ מַזְכִּיר יוֹם הֶעָבָר.
(מִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ — מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְגַם שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם אָכַל כְּזַיִת מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, וְאֵין כָּאן סְתִירָה, כֵּיוָן שֶׁמַּזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַכְשָׁיו כְּשֶׁמַּזְכִּירוֹ אַחַר שֶׁהִזְכִּיר כְּבָר שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי מְקֻבָּל וְעוֹמֵד הִיא מִשֶּׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה, וְגַם אִם הָיָה מְקַבְּלוֹ עַכְשָׁיו לֹא חָל עָלָיו חִיּוּב הַהַזְכָּרָה עַכְשָׁיו אֶלָּא כְּשֶׁאָכַל כְּבָר קֹדֶם שֶׁהִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת — אֵין לָחֹש לְכָל זֶה, שֶׁאַף שֶׁחָל עָלָיו רֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּבָר — מַזְכִּיר הוּא שֶׁל שַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁמַּזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע בְּכָל מוֹצָאֵי שַׁבָּת וּמוֹצָאֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה, שֶׁכְּבָר חָלַף וְהָלַךְ לוֹ יוֹם שֶׁמַזְכִּיר, הוֹאִיל וְהַתְחָלַת הַסְּעוּדָה הָיְתָה בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה לְכָל הָעוֹלָם שֶׁהוּא לַיְלָה — אֵין זוֹ סְתִירָה כָּל שֶׁהוּא לֹא עָשָׂה כְּבָר דָּבָר הַסּוֹתֵר לָזֶה. וְהוּא הַדִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, כְּשֶׁמַּזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת לֹא עָשָׂה עֲדַיִן דָּבָר הַסּוֹתֵר לָזֶה, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁמַּזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ הָאֱמֶת הוּא שֶׁהוּא מַזְכִּיר).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי כֵן זוֹ סְתִירָה הִיא, וְלָכֵן מַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁהִיא חוֹבָה לְדִבְרֵי הַכֹּל וְלֹא שֶׁל שַׁבָּת שֶׁהִיא מַחֲלֹקֶת. אֲבָל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁל חֲנֻכָּה וּפוּרִים מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא שֶׁל חֲנֻכָּה וּפוּרִים, לְפִי שֶׁכָּל יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף אֵין הַזְכָּרָתוֹ חוֹבָה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן תרפ״ב (עַיֵּן לְעֵיל סי״ד) ותרצ״ה.
וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
וְאִם מִשֶּׁחֲשֵׁכָה לֹא אָכַל כְּזַיִת פַּת, לְדִבְרֵי הַכֹּל מַזְכִּיר שַׁבָּת לְבַד, כָּל שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית.
וְאִם הִבְדִּיל עַל שֻׁלְחָנוֹ — דִּינוֹ כְּהִתְפַּלֵּל עַרְבִית, וְשׁוּב אֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאִם אָמַר "הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל" בִּלְבַד בְּלֹא כּוֹס, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ״ט — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק (וּלְפִי מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר כָּאן — אֵין כָּאן סָפֵק, דְּלֹא גָּרַע מֵהַזְכָּרַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ) אִם דִּינוֹ כְּהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּלְפִיכָךְ, שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה עָדִיף, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת אַחַר שֶׁיָּצָא הַיּוֹם:

A meal that extends past nightfall: one who was eating on Shabbat and whose meal extended into the night, even by several hours, mentions Shabbat in birkat hamazon: everything follows the beginning of the meal, at which point the obligation to mention the sanctity of the day fell upon him, and that obligation did not lapse with the departure of the day. The same applies to Rosh Hodesh, Hanukkah and Purim. Some say that on Rosh Hodesh, Hanukkah and Purim — which have no tosefet from the profane onto the sacred — he no longer mentions the sanctity of the day once the day has departed; but such is not the custom. A meal begun before the day enters: nevertheless, if a meal begun on Erev Shabbat or Erev Rosh Hodesh extended into the night, he must mention Shabbat or Rosh Hodesh if he ate a kezayit after nightfall — even though at the start of the meal he was exempt — since the obligation of mention fell upon him through that eating of a kezayit after dark; and the same for Hanukkah and Purim. Some say that even without having eaten a kezayit after dark he must mention it, since at the moment he recites the blessing the day of Shabbat, Yom Tov, or Rosh Hodesh, Hanukkah and Purim has already been sanctified; and likewise, if his meal on Shabbat or on Rosh Hodesh, Hanukkah and Purim extended into the night — even though it ended while it was still day and he blesses only at night — he no longer mentions the sanctity of that day, since the day has already turned. But the custom follows the first opinion. Provided he has not prayed arvit: and this is provided he has not prayed arvit, even if the congregation already prayed; but if he prayed arvit, even while it was still day, in the middle of his meal, he no longer mentions the sanctity of that day, even if he still blesses while it is day. And all the more so one whose meal extended into motzaei Shabbat and who prayed arvit: he no longer mentions Shabbat in birkat hamazon. And although, according to the first opinion — that everything follows the beginning of the meal — it would have been fitting to mention it even after arvit, it would nevertheless appear that his words contradict one another, since he first prayed the prayer of the following day and then mentions the day gone by. (Nevertheless, if he did not pray arvit and motzaei Shabbat is Rosh Hodesh, he mentions Shabbat and also Rosh Hodesh if he ate a kezayit after dark, and there is no contradiction here, since he mentions Shabbat first and Rosh Hodesh afterwards. And although it is impossible to say that he is accepting Rosh Hodesh upon himself now, when he mentions it after having already mentioned Shabbat — for it has already been in force since sunset, and even were he accepting it now, the obligation of mention would fall upon him not now but from his having already eaten before he mentioned Shabbat — none of this need be a concern: for even though Rosh Hodesh has already come upon him, he mentions Shabbat just as one mentions the sanctity of the day at every motzaei Shabbat and motzaei Rosh Hodesh, even several hours into the night, when the day he mentions has already passed and gone, since the beginning of the meal fell within it. And even though it appears to all that it is night, this is no contradiction so long as he has not already performed an act contradicting it. And the same law applies at the close of a Shabbat leading into Rosh Hodesh: when he mentions Shabbat he has not yet done anything contradicting it, and afterwards, when he mentions Rosh Hodesh, the truth is that he does mention it.) A contrary opinion: some say that it is a contradiction after all; therefore he mentions Rosh Hodesh, which is obligatory according to all, and not Shabbat, which is subject to dispute. But at the close of a Shabbat of Hanukkah or Purim he mentions Shabbat and not Hanukkah or Purim, because any day that has no musaf offering has no obligatory mention in birkat hamazon, as will be explained in simanim 682 (see above, seif יד) and 695. But the main ruling is like the first opinion. And if he did not eat a kezayit of bread after dark, according to all he mentions Shabbat alone, so long as he has not prayed arvit. Havdala: and if he made havdala at his table, his status is that of one who prayed arvit, and he no longer mentions Shabbat in birkat hamazon. And if he said only hamavdil bein kodesh lehol without a cup, as will be explained in siman 299, there is room for doubt (and according to what has been explained here there is no doubt here, for it is no less than the mention of Rosh Hodesh) as to whether his status is that of one who prayed arvit; therefore shev veal taaseh — refraining — is preferable, since some say that he never mentions Shabbat once the day has departed.