Level 4 — Daat HaRav (the Alter Rebbe) — Siman כ״ה (דיני תפילין בפרטות)

וְאַחַר שֶׁלָּבַשׁ טַלִּית מְצֻיֶּצֶת — יָנִיחַ תְּפִלִּין מִיָּד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, שֶׁכָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין — כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר עַל עַצְמוֹ, שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת כו׳", וְאֵינוֹ מְקַיֵּם:

After the talit, put on the tefilin at once. After donning a talit with tsitsit, he puts on the tefilin at once, so that they be upon him at the time of the Shema and the tefila; for whoever reads the Shema without tefilin — it is as though he bears false witness against himself, since he says « וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת » and does not fulfill it.

הַמַּנִּיחִין הַטַּלִּית וְכִיס הַתְּפִלִּין לְתוֹךְ כִּיס אֶחָד — יִזָּהֲרוּ לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ כִּיס הַתְּפִלִּין לְמַעְלָה מִן הַטַּלִּית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגַּע בְּהַתְּפִלִּין קֹדֶם שֶׁיִּפְגַּע בְּהַטַּלִּית, וְיִצְטָרֵךְ לְהַעֲבִיר עַל הַמִּצְוֹת, כְּדֵי לְהִתְעַטֵּף בְּהַצִּיצִית קֹדֶם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין, שֶׁהֲרֵי מִצְוַת צִיצִית הִיא תְּדִירָה שֶׁנּוֹהֶגֶת בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב וּתְפִלִּין אֵינָן נוֹהֲגִין בְּשַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב, וְתָדִיר קוֹדֵם לְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר:

The bag: do not place it above the talit. Those who keep the talit and the tefilin-bag in one sack should take care לכתחילה not to place the tefilin-bag above the talit, so as not to meet the tefilin first and be forced to « pass over the mitzva » (לְהַעֲבִיר עַל הַמִּצְוֹת) in order to wrap in the tsitsit first; for the mitzva of tsitsit is constant (תְּדִירָה) — weekday, Shabbat and Yom Tov — whereas tefilin are not worn on Shabbat/Yom Tov, and תָּדִיר קוֹדֵם לְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר.

וְאִם לֹא נִזְהַר בָּזֶה וְהִנִּיחַ כִּיס הַתְּפִלִּין לְמַעְלָה מִן הַטַּלִּית — אַף־עַל־פִּי־כֵן יִתְעַטֵּף תְּחִלָּה בְּהַטַּלִּית קֹדֶם שֶׁיָּנִיחַ תְּפִלִּין, וְאֵין זֶה כְּמַעֲבִיר עַל הַמִּצְוֹת, כֵּיוָן שֶׁהַתְּפִלִּין הֵם מְכֻסִּים וּמֻנָּחִים עֲדַיִן בְּתוֹךְ כִּיסָם. אֲבָל אִם הַתְּפִלִּין הֵם בְּגִלּוּי וּמֻנָּחִין בְּלֹא כִּיסָן לְמַעְלָה מִן הַטַּלִּית — אָסוּר לְהַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לְיָדוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיָּנִיחַ הַתְּפִלִּין קֹדֶם עֲטִיפַת הַטַּלִּית:

If he placed the bag above. If he did not take care and placed the tefilin-bag above the talit — he nevertheless wraps first in the talit before donning the tefilin, and this is not « passing over », since the tefilin are still covered within their bag. But if they are uncovered, without their bag, above the talit — it is forbidden to pass over the mitzva that has come to hand, and he must don the tefilin before wrapping in the talit.

וְכֵן אִם תְּפִלִּין מְזֻמָּנִים בְּיָדוֹ וְאֵין מְזֻמָּן עֲדַיִן לְפָנָיו הַטַּלִּית — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַל הַטַּלִּית כְּדֵי לְהַקְדִּימוֹ לַהֲנָחַת תְּפִלִּין, אֶלָּא יָנִיחַ תְּפִלִּין מִיָּד וּכְשֶׁיָּבִיאוּ לוֹ טַלִּית — יִתְעַטֵּף בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַשְׁהִין אֶת הַמִּצְוָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁיַּעֲשֶׂה אַחַר־כָּךְ הַמִּצְוָה יוֹתֵר מִן הַמֻּבְחָר — מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ חֲבִיבָה:

Tefilin ready, talit absent. Likewise, if the tefilin are ready in his hand and the talit is not yet before him — he need not wait for the talit to precede it, but dons the tefilin at once and will wrap when the talit is brought; for one does not delay a mitzva (אֵין מַשְׁהִין אֶת הַמִּצְוָה) — even though later it might be done more choicely, מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ חֲבִיבָה.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֲנָחַת תְּפִלִּין צָרִיךְ לְהַקְדִּים לַעֲטִיפַת הַצִּיצִית, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּפִלִּין יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשָּׁה יְתֵרָה וְקִבּוּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם:

Contrary view: tefilin first. And some say that the donning of tefilin should precede wrapping in the tsitsit, since the tefilin have a higher sanctity (קְדֻשָּׁה יְתֵרָה) and the acceptance of the yoke of the kingship of Heaven (קִבּוּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם).

וְהָרוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי כֻּלָּם — יִלְבּשׁ טַלִּית קָטָן בְּבֵיתוֹ קֹדֶם הֲלִיכָתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאַחַר־כָּךְ יָנִיחַ הַתְּפִלִּין מִיָּד גַּם כֵּן בְּבֵיתוֹ קֹדֶם הֲלִיכָתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאָז יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לָבוּשׁ בְּצִיצִית וּמֻכְתָּר בִּתְפִלִּין כַּמְבֹאָר הַטַּעַם בַּזֹּהַר, וְשָׁם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל. וְאַף אִם נִזְדַּמֵּן לְיָדוֹ הַטַּלִּית גָּדוֹל בְּעוֹדוֹ בְּבֵיתוֹ קֹדֶם שֶׁהֵנִיחַ תְּפִלִּין — אֵין צָרִיךְ לְהִתְעַטֵּף בּוֹ בְּבֵיתוֹ, וְאֵינוֹ כְּמַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לְיָדוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ כְּלָל לְלָבְשׁוֹ כָּאן:

Satisfying all opinions. One who wishes to satisfy all opinions — dons the talit katan at home, then dons the tefilin at once at home, and goes to the synagogue « לָבוּשׁ בְּצִיצִית וּמֻכְתָּר בִּתְפִלִּין » (the reason is in the Zohar), and there wraps in the talit gadol. Even if the talit gadol comes to hand at home before he has donned the tefilin — he need not wrap in it at home, and this is not « passing over », since he has no intention at all of wearing it there.

וְהָעוֹלָם נָהֲגוּ לְהִתְעַטֵּף אַף בְּטַלִּית גָּדוֹל בְּבֵיתוֹ קֹדֶם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין, וְאַחַר־כָּךְ מֵנִיחַ תְּפִלִּין וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנָּכְרִים מְצוּיִים בָּרְחוֹב — אֵין מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּית גָּדוֹל עַד בּוֹאוֹ לַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת:

The custom of the world. And the custom of the world is to wrap even in the talit gadol at home before donning the tefilin, then to don the tefilin and go to the synagogue. Where gentiles are present in the street — one does not wrap in the talit gadol until arriving at the synagogue courtyard.

אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּדִּינָא דִּגְמָרָא מֻתָּר לֵילֵךְ בִּתְפִלִּין מְגֻלִּין בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם טִנּוּף לְהֶדְיָא, מִכָּל מָקוֹם אִם יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיֵּלֵךְ דֶּרֶךְ מְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת — לֹא יָנִיחַ תְּפִלִּין עַד בּוֹאוֹ לַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁם יָנִיחַ תְּפִלִּין קֹדֶם כְּנִיסָתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַזֹּהַר. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהָנִיחַ תְּפִלִּין בַּבַּיִת וּלְכַסּוֹתָם בִּשְׁעַת הֲלִיכָה בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת. וְכֵן נָכוֹן:

Soiled alleyways. Although by the letter of the Gemara it is permitted to walk with uncovered tefilin through soiled alleyways, even with filth plainly present — nonetheless, if he knows for certain he will pass through soiled alleyways, he does not don the tefilin until he reaches the synagogue courtyard, and there before entering, to fulfill the words of the Zohar. Some don the tefilin at home and cover them while walking through soiled alleyways — and this is correct.

הָרָא״שׁ זַ״ל הָיָה מְבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר עַד "עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה", וְהָיָה מֵנִיחַ תְּפִלִּין וְאַחַר־כָּךְ מְבָרֵךְ "עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה", כְּדֵי לִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה בִּבְרָכָה זוֹ גַּם עַל הַתְּפִלִּין, שֶׁהֵם נִקְרָאִים "פְּאֵר", שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ":

The conduct of the Rosh (הרא״ש). The Rosh would recite the morning berakhot up to « עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה », don the tefilin, then recite « עוטר ישראל בתפארה » — so as to include in this berakha praise also for the tefilin, which are called « פְּאֵר », as it is said « פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ ».

אִם אֶחָד הִתְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ בִּקְנָס לֵילֵךְ לַאֲמִירַת תְּהִלִּים קֹדֶם אוֹר הַבֹּקֶר, וְאַחַר־כָּךְ רוֹצֶה לַחֲזֹר בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת מְלֻבָּשׁ בְּצִיצִית וּתְפִלִּין — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לַחֲזֹר בּוֹ וּפָטוּר מִקְּנָס. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הַתָּרָה לְנִדְרוֹ (עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רלב וְסִימָן ריג):

The vow to say Tehilim before dawn. One who bound himself by a fine (קְנָס) to recite Tehilim before dawn, then wishes to retract because he cannot go to the synagogue clothed in tsitsit and tefilin — the right is his to retract and he is exempt from the fine. Nonetheless he requires hatarat neder (see יורה דעה siman רלב and ריג).

יְכַוֵּן בַּהֲנָחַת הַתְּפִלִּין שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִכְתֹּב אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִחוּד שְׁמוֹ וִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְלַהֲנִיחָן עַל הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב וְעַל הָרֹאשׁ כְּנֶגֶד הַמֹּחַ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהֵם מוֹרִים עַל יִחוּדוֹ, וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה לַעֲשׂוֹת בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים כִּרְצוֹנוֹ. וִישַׁעְבֵּד לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בַּמֹּחַ וְגַם תַּאֲווֹת וּמַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְעַל יְדֵי הֲנָחַת תְּפִלִּין יִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ וְיַמְעִיט הֲנָאוֹתָיו:

THE KAVANA — subjugating heart and mind. Let him intend, in donning the tefilin, that the Holy One blessed be He commanded us to write these four parashiot — in which are the unity of His Name and the Exodus — and to place them on the arm opposite the heart and on the head opposite the brain, so as to remember the miracles and wonders that attest His unity and that His are the power and dominion over the upper and lower worlds as He wills; and to subjugate to the Holy One blessed be He the soul (in the brain) and also the desires and thoughts of the heart to His service — and through donning the tefilin he remembers the Creator and lessens his pleasures.

בַּתְּחִלָּה יָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד, וְאַחַר־כָּךְ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְאִם פָּגַע בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה — יַעֲבֹר עַל אוֹתָהּ מִצְוָה וְיָנִיחַ שֶׁל יָד תְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁקְּדִימַת שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בַּתְּחִלָּה נֶאֱמַר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" וְאַחַר־כָּךְ "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת וגו׳", לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַעֲבָרַת הַמִּצְוָה בָּזֶה:

The order: the arm first. First he dons the tefilin of the arm, then those of the head. And if he meets those of the head first — he passes over that mitzva and dons the arm first, for the precedence of the arm over the head is from the Torah: first « וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ » then « וְהָיוּ לְטֹטָפֹת » — therefore we do not heed « passing over » here.

תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — אֵינָן מִצְוָה אַחַת, אֶלָּא הֵן שְׁתֵּי מִצְוֹת שֶׁאֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כו, וּלְפִיכָךְ כָּל אַחַת וְאַחַת טְעוּנָה בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וּמִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, אִם אֶפְשָׁר לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ בִּבְרָכָה אַחַת — אֵין לְבָרֵךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת. וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּסְמֹךְ הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד בְּלִי שׁוּם הֶפְסֵק דִּבּוּר בֵּינְתַיִם, כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה הַבְּרָכָה שֶׁיְּבָרֵךְ עַל שֶׁל יָד גַּם לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ:

Two mitzvot, one berakha absent a הפסק. The tefilin of the arm and of the head are not one mitzva but two, which do not impede one another (siman כו), and each requires its own berakha. But since it is forbidden to make an unnecessary berakha, if one can discharge with a single one — one does not make two; therefore the Sages ordained to join the donning of the head to that of the arm without any interruption of speech, so that the arm's berakha extend also to those of the head.

וְתִקְּנוּ חֲכָמִים לְבָרֵךְ עוֹד בְּרָכָה אַחֶרֶת עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, לְפִי שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה וְהִיא עִקַּר הַמִּצְוָה, וְיֵשׁ בָּהּ יוֹתֵר קְדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבָּעָה בָּתִּים וְהַשִּׁי״ן, לָכֵן מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתָהּ קָבְעָה בְּרָכָה לְעַצְמָהּ:

The second berakha on the head. And the Sages ordained another berakha on the tefilin of the head, for it is important and constitutes the essence of the mitzva (עִקַּר הַמִּצְוָה), and there is in it more sanctity — four compartments and the שי״ן — therefore, on account of its importance, a berakha of its own was fixed for it.

נֹסַח בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין". וְנֹסַח בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין". וְיֹאמַר: "לְהָנִיחַ" — בְּקָמַץ הַהֵ״א, וְלֹא בְּפַתָּח שֶׁהוּא לְשׁוֹן עֲזִיבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי", "תְּפִלִּין" — הַלָּמֶ״ד בְּדָגֵשׁ, לְהוֹרוֹת עַל חֶסְרוֹן לָמֶ״ד הַשְּׁנִיָּה, לְפִי שֶׁהַתְּפִלִּין הוּא לְשׁוֹן פְּלִילָה וְהוֹכָחָה, שֶׁהַתְּפִלִּין הֵן עֵדוּת וְהוֹכָחָה שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הוי״ה נִקְרָא עָלֶיךָ", וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ:

The wording: « לְהָנִיחַ » and « עַל מִצְוַת ». Arm's berakha: « ... וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין »; head's: « ... עַל מִצְוַת תְּפִלִּין ». Say « לְהָנִיחַ » with a kamatz under the hé, not a patah (which means « to abandon », as « הַנִּיחוּ אִתִּי »); « תְּפִלִּין » — the lamed with a dagesh, to mark the missing second lamed, for תפילין is of the root פְּלִילָה and הוֹכָחָה: the tefilin are testimony that the Shekhina rests upon us — « וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הוי״ה נִקְרָא עָלֶיךָ » — these are the tefilin of the head.

יֹאמַר: "עַל מִצְוַת" — בְּפַתָּח תַּחַת הַוָּא״ו, שֶׁהוּא לְשׁוֹן יָחִיד, וְלֹא יֹאמַר בְּחוֹלָם, שֶׁהוּא לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתַּקְּנָה בְּרָכָה זוֹ אֶלָּא לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כו:

« עַל מִצְוַת » in the singular. Say « עַל מִצְוַת » with a patah under the vav (singular), not with a holam (plural), for this berakha was ordained only for the tefilin of the head alone (siman כו).

כָּל בִּרְכוֹת הַמִּצְו‍ֹת צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָן קֹדֶם הַתְחָלַת עֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, לְפִיכָךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד יְבָרֵךְ אַחַר הֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת קֹדֶם הַקְּשִׁירָה, שֶׁקְּשִׁירָתָהּ זוֹ הִיא הַתְחָלַת עֲשִׂיָּתָהּ, וְעַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ יְבָרֵךְ אַחַר הֲנָחָה עַל הָרֹאשׁ קֹדֶם שֶׁיְּהַדְּקֶנָּה הֵיטֵב עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁהַהִדּוּק הוּא הַתְחָלַת עֲשִׂיָּתָהּ. אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ קֹדֶם הֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת אוֹ עַל הָרֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְקָרֵב הַבְּרָכָה לַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּלְסָמְכָן זוֹ לְזוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר:

Blessing just before the act. All birkot hamitzvot are said before the start of the act: on the arm, bless after placing it on the biceps (קִבֹּרֶת), before tying (the tying is the start of the act); on the head, after placing it, before tightening it (the tightening is the start of the act). But do not bless before placing — for one must bring the berakha close to the act as far as possible.

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְאִם הִפְסִיק — אֲזַי אֵין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד עוֹלָה לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת: "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" וְ"עַל מִצְוַת תְּפִלִּין":

Two berakhot if there was a הפסק. It has already been explained that it is forbidden to interrupt by speech between arm and head. If he interrupted — the arm's berakha no longer extends to the head, and he must make on the head two berakhot: « לְהָנִיחַ תְּפִלִּין » and « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין ».

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁדִּבֵּר מֵעִנְיָנִים שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הֲנָחַת תְּפִלִּין, אֲבָל אִם הִפְסִיק בְּעִנְיָנִים שֶׁהֵם נִצְרָכִים לוֹ לַהֲנָחַת הַתְּפִלִּין — אֵין זֶה הֶפְסֵק, וְאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אֶלָּא "עַל מִצְוַת תְּפִלִּין" בִּלְבַד:

Interruption « for the donning ». In what case? When he spoke of matters not needed for the donning; but if he interrupted for matters needed for the donning of the tefilin — it is not a הפסק, and on the head he makes only « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין » alone.

אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הֲנָחַת תְּפִלִּין, אֶלָּא אִם כֵּן אִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר. וַאֲפִלּוּ לִקְרֹץ בְּעֵינָיו וְלִרְמֹז בְּאֶצְבְּעוֹתָיו — אָסוּר בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ:

לכתחילה, no interruption. But לכתחילה it is forbidden to interrupt between the arm's berakha and the donning of the head, even for matters needed for the donning, unless it is impossible otherwise. Even blinking the eyes or signaling with the fingers is forbidden between arm and head.

אִם שָׁמַע קַדִּישׁ אוֹ בָּרְכוּ אוֹ קְדֻשָּׁה בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — לֹא יַפְסִיק לַעֲנוֹת עִם הַצִּבּוּר, אֶלָּא שׁוֹתֵק וְשׁוֹמֵעַ וּמְכַוֵּן לְמַה שֶּׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הַטַּעַם בְּסִימָן (ק״ט) [ק״ד]. וְאִם פָּסַק וְעָנָה — הֲוֵי הֶפְסֵק בֵּין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת:

Kaddish and Kedusha in between. If he heard Kaddish, Barkhu or Kedusha between arm and head — he does not interrupt to answer with the congregation, but is silent, listens and directs his heart to what the congregation says (the reason in siman ק״ד). And if he interrupted and answered — it is a הפסק, and he must make on the head two berakhot.

אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין גּוֹרֵם לְבָרֵךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, כְּגוֹן אוֹתָם הַמְנִּיחִין תְּפִלִּין בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּלֹא בְּרָכָה, וְכֵן הַמְּנִיחִין תְּפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תָּם — צְרִיכִים לִתְכֹּף וְלִסְמֹךְ תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בְּלִי שׁוּם הֶפְסֵק שִׂיחָה בֵּינְתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ", וְלֹא נֶאֱמַר "וְהָיוּ לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ", אֶלָּא מַשְׁמָע שֶׁשְׁתֵּיהֶם נֶחְשָׁבִים לַהֲוָיָה וַעֲשִׂיָּה אַחַת, מֵחֲמַת שֶׁצָּרִיךְ לְתָכְפָן זוֹ אַחַר זוֹ בְּלֹא שׁוּם הֶפְסֵק. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּבָרְכוּ וְאָמֵן עַל כָּל הַבְּרָכוֹת בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בִּתְפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תָּם, אוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד מִי שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ גּוֹרֵם לְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָה צְרִיכָה עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ:

Joining arm to head — even with no berakha at stake. It is forbidden to interrupt between arm and head even where it does not cause two berakhot — such as those who don tefilin on Hol haMoed without a berakha, or the tefilin of Rabbenu Tam: they must join arm to head without any interruption of talk, for it is said « וְהָיָה לְךָ לְאוֹת … וּלְזִכָּרוֹן » (and not « וְהָיוּ ») — indicating that the two are reckoned as one havaya. Nonetheless it is permitted to answer Kaddish, Kedusha, Barkhu and Amen in the tefilin of Rabbenu Tam, or on Hol haMoed for one who does not bless, since it does not cause an unnecessary berakha.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵין תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ טְעוּנָה שְׁתֵּי בְּרָכוֹת, כִּי אִם בְּרָכָה אַחַת כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת, וְלֹא נִתַּקְּנָה בִּרְכַּת "עַל מִצְוַת תְּפִלִּין" לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְסִיק בְּדִבּוּר בֵּין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, אֲבָל אִם לֹא הִפְסִיק בֵּינְתַיִם — אֲזַי עוֹלָה בִּרְכַּת "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" שֶׁבֵּרַךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד גַּם לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְהַמִּנְהָג בְּאֵלּוּ הָאֲרָצוֹת כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּמִכָּל מָקוֹם לְרַוְחָא דְּמִלְּתָא — טוֹב לוֹמַר אַחַר בִּרְכַּת "עַל מִצְוַת תְּפִלִּין": "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", שֶׁכֵּן צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר כָּל בְּרָכָה לְבַטָּלָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רו. וְכֵן אִם הוּא מְבָרֵךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, כְּגוֹן שֶׁהֵשִׂיחַ בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — יֹאמַר אַחַר בְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", שֶׁלְּפִי סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ הָיְתָה בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לְבַטָּלָה. וּבְעֵת שֶׁמְּבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁהִיא בִּרְכַּת "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" — טוֹב לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד בִּשְׁעַת בְּרָכָה, מִשּׁוּם שֶׁהַמִּשְׁמוּשׁ הוּא חָשׁוּב כְּאִלּוּ מְנִיחָהּ עַכְשָׁו עַל הַקִּבֹּרֶת, וְעַל זֶה שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין":

View: one berakha only; ברוך שם of doubt. And some say the head never requires two berakhot, but one like every mitzva, and that « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין » was ordained only if he interrupted; otherwise « לְהָנִיחַ » of the arm extends also to the head. The custom of these lands follows the first view. Nonetheless, לרווחא דמילתא, it is good to say after « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין »: « בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד » (as after any berakha levatala, siman רו); and if he makes two berakhot after having spoken, he says it after the second. And at the first berakha on the head (« לְהָנִיחַ »), it is good to touch the arm's tefilin during the berakha, this touch counting as though he were placing them then upon the biceps.

כְּבָר בֵּאַרְנוּ דְּבִרְכַּת "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" עוֹלָה גַּם כֵּן לְשֶׁל רֹאשׁ, עַל כֵּן יֵשׁ לְמַעֵט הַהֶפְסֵק בֵּינֵיהֶם בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר, וְלָכֵן לֹא יִכְרֹךְ הָרְצוּעָה סְבִיב הַזְּרוֹעַ עַד לְאַחַר שֶׁיָּנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, כֵּיוָן שֶׁכְּרִיכָה זוֹ אֵינָהּ רַק מִנְהָג בְּעָלְמָא וְאֵינָהּ בִּכְלַל הַמִּצְוָה, עַל כֵּן טוֹב לְאַחֵר אוֹתָהּ. וְהָאֲרִ״י זַ״ל הָיָה נוֹהֵג לִכְרֹךְ כְּרִיכָה זוֹ קֹדֶם הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹבֵר שֶׁכְּרִיכָה זוֹ הִיא מִכְּלַל הַמִּצְוָה, וּלְפִיכָךְ אֵין זוֹ הֶפְסֵק כְּלָל:

Delaying the winding of the strap. It has already been explained that « לְהָנִיחַ » extends also to the head, so one must minimize the הפסק as far as possible; therefore he does not wind the strap around the arm until after he has donned the tefilin of the head, this winding being merely a custom, not of the mitzva. And the Ari zal (הָאֲרִ״י) had the practice of winding before donning the head, holding that this winding is of the mitzva, and for him it is no הפסק at all.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מֵהַתִּיק עַד שֶׁתְּהֵא הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מוּנַחַת כְּבָר עַל הַקִּבֹּרֶת, מֵהַטַּעַם הַיָּדוּעַ לַמַּשְׂכִּילִים:

Not taking the head from the bag too soon. There is one who says it is forbidden to take the head-tefilin out of the case until those of the arm are already placed on the biceps — for the reason known to the initiated (מֵהַטַּעַם הַיָּדוּעַ לַמַּשְׂכִּילִים).

וְאַף אִם שְׁתֵּיהֶן מֻנָּחוֹת לְפָנָיו חוּץ לַתִּיק — לֹא יְתַקֵּן לִפְתֹּחַ אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַד אַחַר הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד, דִּכְשֶׁנּוֹטֵל אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בְּיָדוֹ כְּדֵי לְפָתְחָהּ וְאֵינוֹ מְנִיחָהּ מִיָּד — הֲרֵי הוּא מַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה:

Not opening the head before donning the arm. And even if both are before him outside the case — he does not prepare to open those of the head before the donning of the arm; for in taking the head-tefilin in hand to open it without placing it at once, he « passes over the mitzva ».

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּנִיחַ הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מְיֻשָּׁב וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מְעֻמָּד, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּזֹּהַר. אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לְהָנִיחַ שְׁתֵּיהֶן מְעֻמָּד. (וִירֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא אֶת כֻּלָּם) וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִנְהֹג שֶׁתְּהֵא הַהֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת מְיֻשָּׁב, וְהַבְּרָכָה וְהַקְּשִׁירָה עַל הַקִּבֹּרֶת יִהְיֶה מְעֻמָּד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ח שֶׁכָּל בִּרְכוֹת הַמִּצְו‍ֹת צָרִיךְ לְבָרֵךְ מְעֻמָּד:

Seated / standing at the donning. Some say to don the arm seated and the head standing (the reason of the Zohar); but in these lands the custom is to don both standing (the God-fearing satisfies all opinions). And לכתחילה it is good that the placing on the biceps be seated, and the berakha and tying on the biceps standing, for (siman ח) all birkot hamitzvot are said standing.

כָּל דָּבָר שֶׁבַּעֲלֵי הַקַּבָּלָה וְהַזֹּהַר חוֹלְקִים עִם הַגְּמָרָא אוֹ הַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחַר הַגְּמָרָא — הַלֵּךְ אַחַר הַגְּמָרָא אוֹ הַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֶיהָ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם בַּעֲלֵי הַקַּבָּלָה מַחֲמִירִים — יֵשׁ לְהַחֲמִיר גַּם כֵּן, אֲבָל אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָכֹף אֶת הַצִּבּוּר לְהַחֲמִיר. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁלֹּא הֻזְכַּר כְּלָל בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּזְכַּר בַּקַּבָּלָה — אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָכֹף אֶת הַצִּבּוּר לִנְהֹג כֵּן:

Kabbala vs. Gemara. In every matter where the masters of Kabbala and the Zohar differ from the Gemara or the poskim who follow it — follow the Gemara and the poskim. Nonetheless, if the masters of Kabbala are more stringent, one may be stringent too, but one cannot compel the public to be stringent. Likewise, anything not mentioned at all in the Gemara and poskim, even if mentioned in the Kabbala — one cannot compel the public to act so.

מִי שֶׁחָלַץ אֶת תְּפִלָּיו וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לַהֲנִיחָן עַד לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה, כְּמוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וְאַחַר־כָּךְ נִמְלַךְ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן מִיָּד — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם. אֲבָל אִם בִּשְׁעַת חֲלִיצַת הַתְּפִלִּין הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָם מִיָּד, וְחוֹזֵר וּמְנִיחָן מִיָּד — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִפְטְרוּ בַּבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עֲלֵיהֶם כְּשֶׁהֱנִיחָן בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה:

Reblessing after a long interruption. One who removed his tefilin intending not to put them back until after a long time (two or three hours), then changed his mind and put them back at once — must repeat the berakha. But if, at the time of removing, he intended to put them back at once, and does so at once — he need not repeat the berakha, for they were already discharged by the berakha of the first donning.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא עָשָׂה צְרָכָיו בֵּין חֲלִיצַת הַתְּפִלִּין לַהֲנָחָתָן פַּעַם שְׁנִיָּה, אֲבָל אִם עָשָׂה צְרָכָיו בֵּינְתַיִם, כֵּיוָן שֶׁבָּעֵת הַהִיא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהָנִיחַ תְּפִלִּין — אִם כֵּן אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם מַה שֶּׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן מִיָּד, וְלָכֵן צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל הֲנָחָה שְׁנִיָּה כְּאִלּוּ לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ כְּלָל בִּשְׁעַת חֲלִיצָתָן לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן מִיָּד:

If he relieved himself in between. In what case? If he did not relieve himself between the removal and the second donning; but if he relieved himself in between — since then he could not don tefilin, his intention to put them back at once avails nothing, and he must repeat the berakha on the second donning, as though he had had no intention at all when removing them.

אִם נִשְׁמְטוּ הַתְּפִלִּין מִמְּקוֹם הֲנָחָתָן, שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כז, וּמְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן לְהַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, דְּכֵיוָן שֶׁנִּשְׁמְטוּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ — אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם מַה שֶּׁבְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן עַל מְקוֹמָן. וְאִם אֵינוֹ מַחֲזִיר אֶלָּא אַחַת מֵהֶן — מְבָרֵךְ כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ אֶלָּא תְּפִלָּה אַחַת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כו. אֲבָל אִם הוּא בְּעַצְמוֹ הֱזִיזָן מִמְּקוֹמָן וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן עַל מְקוֹמָן מִיָּד, וּמַחֲזִירָן עַל מְקוֹמוֹ מִיָּד — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

Tefilin that slip. If the tefilin slipped from their place (siman כז) and he touches them to restore them — he must repeat the berakha, for since they slipped unbeknownst to him, his intention to restore them avails nothing. If he restores only one — he blesses as one who dons only a single tefila (siman כו). But if he himself moved them intending to restore them at once, and does so at once — he need not repeat the berakha.

עַכְשָׁו נָהֲגוּ הָעוֹלָם שֶׁאֲפִלּוּ אִם נִשְׁמְטוּ הַתְּפִלִּין מִמְּקוֹמָן שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה וּמַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן — אַף־עַל־פִּי כֵן אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ שֶׁנָּתְנוּ טַעַם לְמִנְהָגָם, שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אֶלָּא בְּלוֹבֵשׁ תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם וְנִשְׁמְטוּ מִמְּקוֹמָן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, שֶׁלֹּא הָיָה דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶן כְּלָל, אֲבָל אָנוּ שֶׁאֵין לוֹבְשִׁים אוֹתָן אֶלָּא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, וְאָז מִסְּתָמָא אֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם, וְהוּא מַרְגִּישׁ בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמָטִין מִמְּקוֹמָן, וַהֲוֵי לֵיהּ כִּמְזִיזָן בְּעַצְמוֹ מִמְּקוֹמָן עַל מְנָת לְהַחֲזִירָן מִיָּד לִמְקוֹמָן, שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֵר דְּאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

Today's custom: not to rebless. Today the custom is that, even if the tefilin slipped unintentionally and one restores them — one does not bless. A reason given: repeating the berakha was required only for one who wears tefilin all day and they slip outside the time of tefila (without thinking of them); but we, who wear them only at tefila, do not turn our mind from them and feel when they slip — this is like moving them oneself to restore them at once, which requires no reblessing.

מִי שֶׁהֵנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, וְאַחַר־כָּךְ נִפְסַק הַקֶּשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד וְהֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹת קֶשֶׁר אַחֵר, אָמְנָם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֲנָחַת הַתְּפִלִּין — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד, בֵּין שֶׁנִּפְסַק הַקֶּשֶׁר קֹדֶם שֶׁהִדֵּק הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת, בֵּין אַחַר הַהִדּוּק, קֹדֶם שֶׁהִדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַל רֹאשׁוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁהַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד עוֹלָה גַּם כֵּן לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְאִם כֵּן כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֵנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — עֲדַיִן הוּא עָסוּק בַּמִּצְוָה שֶׁשַּׁיָּכָה לְאוֹתָהּ בְּרָכָה, וּמַה שֶּׁעָשָׂה הַקֶּשֶׁר שֶׁל יָד הוּא גַּם כֵּן מִתִּקּוּן הַמִּצְוָה שֶׁשַּׁיָּכָה לְאוֹתָהּ בְּרָכָה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם תְּפִלִּין שֶׁל יָד, וְעַל כֵּן הוּא צָרִיךְ לְתַקֵּן הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד, וְאַחַר־כָּךְ יָנִיחַ שְׁתֵּיהֶן כָּרָאוּי, וְנִמְצָא דִּבְשָׁעָה שֶׁנִּפְסַק הַקֶּשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה הַמִּצְוָה שֶׁשַּׁיָּכָה לְאוֹתָהּ הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד. לְפִיכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה לְנִשְׁמְטוּ הַתְּפִלִּין מִמְּקוֹמָם דְּצָרִיך לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כְּשֶׁמַּחֲזִירָן לִמְקוֹמָן, דְּשָׁם קֹדֶם שֶׁנִּשְׁמְטוּ מִמְּקוֹמָן כְּבָר נִגְמְרָה הַמִּצְוָה הַשַּׁיָּכָה לַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וּכְשֶׁמַּחֲזִירָן לִמְקוֹמָן — מְקַיֵּם מִצְוַת תְּפִלִּין פַּעַם שְׁנִיָּה, וְלָכֵן צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, אֲבָל כָּאן מַה שֶּׁמְּתַקֵּן הַקֶּשֶׁר וְחוֹזֵר וּמֵנִיחַ הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד כָּרָאוּי — אֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוַת תְּפִלִּין פַּעַם שְׁנִיָּה, אֶלָּא גּוֹמֵר אֶת הַמִּצְוָה הַשַּׁיָּכָה לַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ בַּתְּחִלָּה:

The arm-knot torn before the head. One who placed and blessed the arm-tefilin, then the arm-knot tore and he had to make another, without having turned his mind away — need not repeat the arm's berakha, whether the knot tore before or after tightening the arm, so long as he has not tightened the head; for the arm's berakha extends also to the head, and as long as he has not donned the head he is still engaged in the mitzva belonging to that berakha — remaking the knot is part of repairing that mitzva. This is unlike tefilin that slip (where the mitzva was already complete and restoring them is a fresh act requiring a new berakha): here he only completes the mitzva belonging to the first berakha.

וְכֵן הַדִּין אִם הֻתַּר הַהִדּוּק שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד וְנִשְׁמַט הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מִמְּקוֹמָהּ קֹדֶם שֶׁהִדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כְּשֶׁחוֹזֵר וּמְהַדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֲבָל אִם לְאַחַר שֶׁהִדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַל רֹאשׁוֹ נִפְסַק הַקֶּשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁמְטָה הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מִמְּקוֹמָהּ, אוֹ שֶׁהֻתַּר הַהִדּוּק שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁמְטָה מִמְּקוֹמָהּ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת:

The knot torn after the head. Likewise if the arm's tightening came undone and the arm-tefilin slipped before he tightened the head — he need not repeat the berakha on retightening, for the reason explained. But if, after tightening the head, the arm-knot tore — even without the tefilin slipping — or the tightening came undone without their slipping — he must repeat the berakha when retightening the arm-tefilin on the biceps.

מֻתָּר לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שְׁאוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּתְפִלִּין שֶׁל חֲבֵרוֹ. וּמִן הַתּוֹרָה אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֲפִלּוּ בִּתְפִלִּין גְּזוּלִין, אֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶם, שֶׁאֵין הַתְּפִלִּין צְרִיכִין לִהְיוֹת מִשֶּׁלּוֹ דַּוְקָא. אֲבָל חֲכָמִים פָּסְלוּ תְּפִלִּין גְּזוּלִין כָּל זְמַן שֶׁהֵם בִּרְשׁוּת הַגַּזְלָן, אֲפִלּוּ כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה הַבָּאָה עַל יְדֵי עֲבֵרָה, וְהִיא מְאוּסָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. וְאִם מְנִיחָן — לֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּאן מִצְוָה כְּלָל, וְעַל בְּרָכָה זוֹ נֶאֱמַר: "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳":

Borrowed and stolen tefilin. It is permitted to bless on borrowed tefilin (שְׁאוּלִין), for one discharges his duty with another's tefilin. By Torah law one discharges even with stolen tefilin, even before the owners' despair, since they need not be his own. But the Sages disqualified stolen tefilin while in the robber's possession, even after despair, for it is a מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה, loathsome before the Holy One blessed be He; if he dons them, let him not bless — « וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳ ».

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהֵן עֲדַיִן בִּרְשׁוּת הַגַּזְלָן, אֲבָל אִם מָכַר הַגַּזְלָן אֶת הַתְּפִלִּין לְאָדָם אַחֵר, אִם כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶם — מֻתָּר לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר קָנָה אוֹתָם הַלּוֹקֵחַ עַל יְדֵי יֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת, וַהֲרֵי הֵן כְּשֶׁלּוֹ מַמָּשׁ לְכָל דָּבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּחשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן שנג סָעִיף ג וְ־שנו סָעִיף ג, אִם כֵּן לֹא נַעֲשֵׂית הַמִּצְוָה עַל יְדֵי עֲבֵרָה, שֶׁהֲרֵי קֹדֶם עֲשִׂיָּתָהּ כְּבָר הָיוּ הַתְּפִלִּין קְנוּיִין לַלּוֹקֵחַ, וְלֹא הָיָה עֲלֵיהֶן שֵׁם גָּזֵל:

After sale and יאוש. In what case? While they are in the robber's possession; but if the robber sold the tefilin to another and the owners had already despaired — it is permitted to bless, since the buyer acquired them through יֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת and they are truly his (חושן משפט siman שנג and שנו); the mitzva was thus not done through transgression, for before the act the tefilin were already acquired by the buyer and no longer bore the name of theft.

נָהֲגוּ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ הַתְּפִלִּין עַד לְאַחַר שֶׁאָמְרוּ קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן". וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר עַל דֶּרֶךְ הַקַּבָּלָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר בָּהֶן שְׁלֹשָׁה קַדִּישִׁים, וְלָכֵן אֵין לְחָלְצָם עַד לְאַחַר קַדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן". וְהָאֲרִ״י זַ״ל לֹא הָיָה חוֹלֵץ עַד לְאַחַר "עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ". וְיֵשׁ שֶׁאֵין חוֹלְצִים אוֹתָם עַד לְאַחַר קַדִּישׁ יָתוֹם:

When to remove the tefilin. The custom is not to remove the tefilin until the Kedusha of « וּבָא לְצִיּוֹן ». Some say, by way of Kabbala, that one must say within them three Kaddish, hence not to remove them until the Kaddish after « וּבָא לְצִיּוֹן ». The Ari zal (הָאֲרִ״י) would not remove them until after « עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ ». And some remove them only after the Kaddish Yatom.

בְּיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִילָה — אֵין לַחֲלֹץ עַד לְאַחַר הַמִּילָה:

A day of a mila. On a day with a mila — one does not remove them until after the mila.

בְּיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְרִיאַת הַתּוֹרָה, וְהוּא מָקוֹם שֶׁמַּחֲזִירִין הַסֵּפֶר תּוֹרָה לַהֵיכָל אַחַר קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן" — נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְחָלְצָן עַד לְאַחַר שֶׁהֶחֱזִירוּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה לַהֵיכָל:

A day of Torah reading. On a day of Torah reading, in a place where the Sefer Torah is returned to the ark after the Kedusha of « וּבָא לְצִיּוֹן » — the custom is not to remove them until the Sefer Torah has been returned to the ark.

בְּחֹל הַמּוֹעֵד חוֹלְצִין אוֹתָן קֹדֶם קְרִיאַת הַלֵּל, בְּעוֹד שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַחֲזִיר אֶת הַתְּפִלָּה, וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹלֵץ אַחַר הַלֵּל. וּבְחֹל הַמּוֹעֵד שֶׁל סֻכּוֹת, שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת קֹדֶם הַהַלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹכְרִין הָאֶתְרוֹג — גַּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יַחֲלֹץ קֹדֶם הַלֵּל:

On Hol haMoed. On Hol haMoed they are removed before the reading of Hallel, while the chazan repeats the tefila, and the chazan removes them after Hallel. On Hol haMoed of Sukkot, where there is time before Hallel during the sale of the etrog — the chazan too removes them before Hallel.

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאוֹמְרִים בְּמוּסָף קְדֻשַּׁת "כֶּתֶר" — חוֹלְצִין קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף בְּלַחַשׁ אַחַר קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן", לְפִי שֶׁאֵין רָאוּי לִהְיוֹת מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ". וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אוֹמְרִים קְדֻשַּׁת "כֶּתֶר" בְּמוּסָף — אַף־עַל־פִּי־כֵן נוֹהֲגִין לְחָלְצָן קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף:

On Rosh Hodesh. On Rosh Hodesh, where at Musaf the Kedusha of « כֶּתֶר » is said — they are removed before the tefila of Musaf, quietly, after the Kedusha of « וּבָא לְצִיּוֹן », for it is unfitting to be crowned with tefilin while saying « כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ». And even where the Kedusha of « כֶּתֶר » is not said at Musaf — the custom is nonetheless to remove them before Musaf.

הַחוֹלֵץ תְּפִלָּיו קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִירוּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה לַהֵיכָל — לֹא יַחֲלֹץ בִּפְנֵי הַסֵּפֶר תּוֹרָה, אֶלָּא יַהֲפֹךְ לְצַד אַחֵר, דְּלֹא יִהְיֶה כְּבוֹד הַסֵּפֶר תּוֹרָה גָּרוּעַ מִכְּבוֹד רַבּוֹ, שֶׁאֵין (תַּלְמִיד) חוֹלֵץ תְּפִלִּין בְּפָנָיו, מֵהַטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לח סָעִיף י:

Not removing before the Sefer Torah. One who removes his tefilin before the Sefer Torah has been returned to the ark — let him not remove them before the Sefer Torah, but turn to another side, so that the honor of the Sefer Torah be no less than that of his master, before whom the disciple does not remove his tefilin (the reason in siman לח, seif י).