למה רמה 4 מיוחדת לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שכתבו אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית מיוחדת.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך הרב. דף זה מאסף את שיטת הרב על סימן כ״ח — דיני חליצת התפילין. המחבר עוסק בסימן זה בשלושה סעיפים (ג׳ סעיפים), ואדמו״ר הזקן פורשו בעשרה סעיפים (י׳ סעיפים): איסור ההיסח הדעת וחובת המשמוש, סדר החליצה (של ראש תחילה, מעומד), הקיפול וסדר הכיס, ומנהג נשיקת התפילין.
שולחן ערוך הרב — סימן כ״ח — דִּין חֲלִיצַת הַתְּפִלִּין
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן
שולחן ערוך הרב, סימן כ״ח — דִּין חֲלִיצַת הַתְּפִלִּין — וּבוֹ י׳ סְעִיפִים
טקסט אדמו״ר הזקן עצמו (מקור ספריא Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.28), ולאחריו ביאור קצר. המחבר עוסק בסימן זה בשלושה סעיפים (ג׳ סעיפים); אדמו״ר הזקן — בעשרה (י׳ סעיפים).
סעיף א אָסוּר לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהַתְּפִלִּין כָּל זְמַן שֶׁהֵן עָלָיו, קַל וָחֹמֶר מִצִּיץ ; וְאֵינוֹ הֶסַּח הַדַּעַת אֶלָּא בִּשְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ.
אָסוּר לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהַתְּפִלִּין כָּל זְמַן שֶׁהֵן עָלָיו אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, קַל וָחֹמֶר מִצִּיץ: מַה צִּיץ שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אַזְכָּרָה אַחַת — אָמְרָה תּוֹרָה: "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד", שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ, תְּפִלִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַזְכָּרוֹת הַרְבֵּה — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאֵינוֹ נִקְרָא הֶסַּח הַדַּעַת אֶלָּא כְּשֶׁעוֹמֵד בִּשְׂחוֹק אוֹ בְּקַלּוּת רֹאשׁ (אוֹ שֶׁמַּטְרִיד דַּעְתּוֹ כָּל־כָּךְ לְצָרְכֵי הַגּוּף עַד שֶׁלְּבָבוֹ פּוֹנֶה מִיִּרְאַת שָׁמַיִם מֵחֲמַת טִרְדָּתוֹ), אֲבָל כְּשֶׁעוֹמֵד בְּיִרְאָה וּמִתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו, אַף־עַל־פִּי שֶׁעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ וּבְאֻמָּנוּתוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ עַל הַתְּפִלִּין מַמָּשׁ — אֵין זֶה נִקְרָא הֶסַּח הַדַּעַת, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵיךְ יָכוֹל כָּל אָדָם לֵילֵךְ בִּתְפִלִּין כָּל הַיּוֹם. וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁלֹּא לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן כְּלָל, זוּלַת בִּשְׁעַת תַּלְמוּד תּוֹרָה וּבִתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:
איסור היסח הדעת מהתפילין. אסור להסיח דעתו מהתפילין כל זמן שהן עליו אפילו רגע אחד, קל וחומר מהציץ: אם בציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה « וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד » — תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. ואינו נקרא הסח הדעת אלא כשעומד בשחוק או בקלות ראש (או שטרוד כל כך בצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים). אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו — אין זה הסח הדעת, שאם לא כן איך יכול כל אדם לילך בתפילין כל היום. ומכל מקום מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל, זולת בשעת תלמוד תורה ובתפילת שמונה עשרה.
סעיף ב חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִלִּין בְּכָל שָׁעָה, בְּשֶׁל יָד תְּחִלָּה ; וּמִנְהָג יָפֶה לְמַשְׁמֵשׁ בִּקְרִיאַת שְׁמַע.
חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִלִּין בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה, דְּהַיְנוּ בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּזְכָּר בָּהֶם — חַיָּב לְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם, שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ נִזְכָּר עֲלֵיהֶם תָּדִיר, וְלֹא יַגִּיעַ לִידֵי הֶסַּח הַדַּעַת גָּמוּר. וִימַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל יָד תְּחִלָּה וְאַחַר־כָּךְ בְּשֶׁל רֹאשׁ, שֶׁלֹּא לְהַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה, שֶׁהַשֶּׁל יָד סְמוּכָה לוֹ לְמַשְׁמְשׁוֹ יוֹתֵר מֵהַשֶּׁל רֹאשׁ. וְאֵינוֹ חַיָּב לְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, שֶׁאָז אֵין לָחֹשׁ שֶׁיָּבוֹא לִידֵי הֶסַּח הַדַּעַת גָּמוּר, שֶׁהוּא שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב שֶׁיְּמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶן מַמָּשׁ, שֶׁזֶּהוּ מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וּמִנְהָג יָפֶה לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִלִּין כְּשֶׁמַּזְכִּיר מִצְוָתָן בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל יָד כְּשֶׁאוֹמֵר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ", וּבְשֶׁל רֹאשׁ כְּשֶׁאוֹמֵר "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ":
חובת המשמוש. חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, דהיינו בכל פעם שנזכר בהם — שעל ידי כך נזכר עליהם תדיר ולא יבוא לידי הסח הדעת גמור. וימשמש בשל יד תחילה ואחר כך בשל ראש, שלא להעביר על המצוה, שהשל יד סמוכה לו יותר. ואינו חייב למשמש בשעת התפילה, אבל טוב שימשמש כדי שתהא דעתו עליהן ממש (מצוה מן המובחר). ומנהג יפה למשמש בתפילין בקריאת שמע: בשל יד כשאומר « וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ », ובשל ראש כשאומר « וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ ».
סעיף ג כְּשֶׁחוֹלֵץ — צָרִיךְ לַחֲלֹץ שֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה ; דָּרְשׁוּ « כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם ».
כְּשֶׁחוֹלֵץ תְּפִלִּין — צָרִיךְ לַחֲלֹץ שֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה, שֶׁאִם יַחֲלֹץ שֶׁל יָד תְּחִלָּה — נִמְצֵאת מוּנַחַת עָלָיו תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בִּלְבַדָּהּ, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים: כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם, שֶׁלְּכָךְ נֶאֱמַר: "וְהָיוּ", שֶׁהוּא לְשׁוֹן רַבִּים, וְלֹא נֶאֱמַר "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וּלְטֹטָפֹת וכו׳":
חליצת של ראש תחילה. כשחולץ תפילין צריך לחלוץ של ראש תחילה, שאם יחלוץ של יד תחילה — נמצאת עליו של ראש בלבדה, והתורה אמרה « וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ », ודרשו חכמים: כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם — שלכך נאמר « וְהָיוּ » לשון רבים, ולא נאמר « וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וּלְטֹטָפֹת » וכו׳.
סעיף ד עַל פִּי הַקַּבָּלָה צָרִיךְ לַחֲלֹץ שֶׁל רֹאשׁ מְעֻמָּד, כְּמוֹ שֶׁהֲנָחָתָהּ מְעֻמָּד.
עַל פִּי הַקַּבָּלָה צָרִיךְ לַחֲלֹץ שֶׁל רֹאשׁ מְעֻמָּד, כְּמוֹ שֶׁהֲנָחָתָהּ הִיא מְעֻמָּד, וְכֵן הַכְּרִיכוֹת שֶׁל אֶצְבַּע. אֲבָל תְּפִלִּין שֶׁל יָד שֶׁהֲנָחָתָהּ הוּא מְיֻשָּׁב עַל פִּי הַקַּבָּלָה — חֲלִיצָתָהּ גַּם כֵּן מְיֻשָּׁב. וּלְמִנְהָגֵנוּ שֶׁהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד הִיא גַּם כֵּן מְעֻמָּד — (יָכוֹל) לְחָלְצָהּ גַּם כֵּן מְעֻמָּד:
חליצת של ראש מעומד. על פי הקבלה צריך לחלוץ של ראש מעומד, כמו שהנחתה מעומד, וכן הכריכות של אצבע. אבל של יד שהנחתה מיושב על פי הקבלה — חליצתה גם כן מיושב. ולמנהגנו שהנחת של יד היא גם כן מעומד — יכול לחולצה גם כן מעומד.
סעיף ה יֵשׁ מֵהַחֲכָמִים שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹץ שֶׁל רֹאשׁ בְּיַד שְׂמֹאל, לְהַרְאוֹת שֶׁקָּשָׁה עָלָיו חֲלִיצָתָן.
יֵשׁ מֵהַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין לַחֲלֹץ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בְּיַד שְׂמֹאל, שֶׁהִיא יָד כֵּהָה, כְּדֵי לְהַרְאוֹת שֶׁקָּשָׁה עָלָיו חֲלִיצָתָן, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוָתָן כָּל הַיּוֹם, אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁאֵין לָנוּ גּוּף נָקִי אָנוּ חוֹלְצִין מִיָּד אַחַר הַתְּפִלָּה:
חליצה ביד שמאל. יש מהחכמים שהיו נוהגין לחלוץ של ראש ביד שמאל, שהיא יָד כֵּהָה, כדי להראות שקשה עליו חליצתן, מפני שמצוותן כל היום. אלא שמפני שאין לנו גוף נקי אנו חולצין מיד אחר התפילה.
סעיף ו יֵשׁ שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹץ שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם שֶׁמֵּסִיר הָרְצוּעָה, וְיֵשׁ לְהָסִיר הָרְצוּעָה מִקֹּדֶם.
יֵשׁ שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לָהֶם לַחֲלֹץ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם שֶׁמֵּסִיר הָרְצוּעָה מֵהָאֶצְבַּע. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לָהֶם לְהָסִיר הָרְצוּעָה מִקֹּדֶם:
סדר של ראש והרצועה. יש שהיו נוהגין — מטעם הידוע להם — לחלוץ של ראש קודם שמסיר הרצועה מהאצבע. ויש נוהגין — מטעם הידוע להם — להסיר הרצועה מקודם.
סעיף ז כְּשֶׁמְּקַפְּלָן — לֹא יִכְרֹךְ הָרְצוּעוֹת עַל הַבָּתִּים אֶלָּא עַל הַצְּדָדִים ; וְלֶאֱחֹז הַתְּפִלִּין וְלִגְלֹל הָרְצוּעָה עֲלֵיהֶן.
כְּשֶׁמְּקַפְּלָן — לֹא יִכְרֹךְ הָרְצוּעוֹת עַל הַבָּתִּים אֶלָּא עַל הַצְּדָדִים (וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְמִטְפַּחַת שֶׁכּוֹרְכִין עַל הַסֵּפֶר תּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּטְפַּחַת נַעֲשֵׂית שׁוֹמֵר לַסֵּפֶר תּוֹרָה וּמְשַׁמְּשָׁהּ אֵלָיו בִּכְרִיכָה זוֹ, לָכֵן אֵין כָּאן גְּנַאי כְּלָל לַסֵּפֶר תּוֹרָה בִּכְרִיכָה זוֹ, וְאַדְּרַבָּה זֶהוּ כְּבוֹדָהּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָרְצוּעוֹת שֶׁאֵינָם מְשַׁמְּשִׁים כְּלוּם לְהַבָּתִּים בִּכְרִיכָה זוֹ). וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְכָרְכָן כִּכְנָפַיִם, עַל שֵׁם כַּנְפֵי יוֹנָה. וּכְשֶׁכּוֹרְכָן עַל צִדְדֵי הַתְּפִלִּין — צָרִיךְ לֶאֱחֹז הַתְּפִלִּין בְּיָדוֹ וְלִגְלֹל הָרְצוּעָה עֲלֵיהֶן, וְלֹא לֶאֱחֹז הָרְצוּעָה בְּיָדוֹ וְלִגְלֹל הַתְּפִלִּין לְתוֹכָהּ, שֶׁמּוּטָב שֶׁתִּגָּלֵל הָרְצוּעָה מִמַּה שֶּׁיִּתְגַּלְלוּ הַתְּפִלִּין:
קיפול התפילין. כשמקפלן לא יכרוך הרצועות על הבתים אלא על הצדדים (ואינו דומה למטפחת של ספר תורה, שהמטפחת שומרת לספר תורה וזהו כבודה, מה שאין כן הרצועות שאינן משמשות כלום לבתים). ויש נוהגין לכרכן כִּכְנָפַיִם, על שם כַּנְפֵי יוֹנָה. וכשכורכן על הצדדים — צריך לאחוז התפילין בידו ולגלול הרצועה עליהן, ולא לאחוז הרצועה ולגלול התפילין לתוכה, שמוטב שתיגלל הרצועה.
סעיף ח כְּשֶׁמַּנִּיחָן בַּתִּיק — שֶׁלֹּא יִפְגַּע בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה ; כִּיס צַר וְאָרֹךְ, שֶׁל רֹאשׁ מִלְּמַטָּה וְשֶׁל יָד לְמַעְלָה.
כְּשֶׁמַּנִּיחָן בַּתִּיק — צָרִיךְ לִזָּהֵר לְהַנִּיחָן בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁיָּבוֹא לִטְּלָן מִשָּׁם לְלָבְשָׁן לֹא יוּכַל לִפְגֹּעַ בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה לִלְבֹּשׁ שֶׁל יָד תְּחִלָּה. וְלָכֵן מִן הָרָאוּי הָיָה לְהַנִּיחָן בְּכִיס צַר וְאָרֹךְ, שֶׁל רֹאשׁ מִלְּמַטָּה וְעָלָיו שֶׁל יָד, שֶׁכְּשֶׁיָּבוֹא לִטְּלָן — יִפְגַּע תְּחִלָּה בְּשֶׁל יָד הַמֻּנָּח לְמַעְלָה, שֶׁאֵין אִסּוּר מִן הַדִּין בְּמַה שֶּׁהַשֶּׁל יָד מֻנָּח עַל גַּבֵּי שֶׁל רֹאשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהַשֶּׁל רֹאשׁ קְדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה מֵהַשֶּׁל יָד, הוֹאִיל וּמִכָּל מָקוֹם שְׁנֵיהֶם דָּבָר אֶחָד, שֶׁהַפָּרָשִׁיּוֹת הַכְּתוּבוֹת בְּזֶה כְּתוּבוֹת בְּזֶה. אֶלָּא שֶׁאַף־עַל־פִּי־כֵן יֵשׁ שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַנִּיחָן בְּכִיס אֶחָד זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, אֶלָּא בִּשְׁנֵי כִּיסִין זֶה אֵצֶל זֶה, אֶלָּא שֶׁהַשֶּׁל יָד יְהֵא מֻנָּח קְצָת לְצַד מַעְלָה, שֶׁאִם יִהְיוּ מֻנָּחִים בְּשָׁוֶה — יִצְטָרֵךְ לִפְעָמִים לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה, דְּהַיְנוּ אִם יָבוֹא הַשֶּׁל רֹאשׁ מְזֻמָּן לְפָנָיו תְּחִלָּה נֶגֶד יַד יְמִינוֹ שֶׁנּוֹטֵל בָּהּ הַתְּפִלִּין — יִצְטָרֵךְ לַעֲבֹר עָלָיו וְלִטֹּל הַשֶּׁל יָד, אֲבָל כְּשֶׁהַשֶּׁל יָד הוּא קְצָת לְצַד מַעְלָה — אֵין כָּאן מַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה, שֶׁהֲרֵי הַשֶּׁל יָד סָמוּךְ לוֹ יוֹתֵר. וְנָהֲגוּ לְסַמֵּן הַכִּיסִים אֵיזֶה לְשֶׁל רֹאשׁ וְאֵיזֶה לְשֶׁל יָד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַשֶּׁל רֹאשׁ קְדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה — אָסוּר לְשַׁנּוֹת אַחַר־כָּךְ הַכִּיס שֶׁלּוֹ לִתֵּן בּוֹ הַשֶּׁל יָד, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה בַּתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הנחתן בתיק. כשמניחן בתיק צריך ליזהר שכשיבוא ליטלן לא יפגע בשל ראש תחילה, שלא יצטרך לעבור על המצוה. ולכן מן הראוי להניחן בכיס צר וארוך, של ראש מלמטה ועליו של יד, שיפגע תחילה בשל יד. ואין איסור מן הדין במה שהשל יד מונח על גבי של ראש, אף על פי שקדושת של ראש חמורה — שהרי שניהם דבר אחד, שהפרשיות הכתובות בזה כתובות בזה. ויש שנהגו בשני כיסין זה אצל זה, שהשל יד מונח קצת לצד מעלה. ונהגו לסמן הכיסים איזה לשל ראש ואיזה לשל יד — שכיון שקדושת של ראש חמורה, אסור לשנות אחר כך הכיס שלו ליתן בו של יד, אלא אם כן הִתְנָה בתחילה.
סעיף ט כְּשֶׁנּוֹטֵל הַתְּפִלִּין מֵהַתִּיק — לֹא יְנַעֲרֵם, אֶלָּא יִטְּלֵן בְּיָדוֹ מִתּוֹכוֹ.
כְּשֶׁנּוֹטֵל הַתְּפִלִּין מֵהַתִּיק — לֹא יְנַעֲרֵם מִן הַתִּיק, אֶלָּא יִטְּלֵן בְּיָדוֹ מִתּוֹכוֹ:
נטילת התפילין מהתיק. כשנוטל התפילין מהתיק — לא ינערם מן התיק, אלא יטלן בידו מתוכו.
סעיף י מִנְהַג חֲכָמִים לְנַשֵּׁק הַתְּפִלִּין בִּשְׁעַת לְבִישָׁתָן וּבִשְׁעַת חֲלִיצָתָן.
מִנְהַג חֲכָמִים לְנַשֵּׁק הַתְּפִלִּין בִּשְׁעַת לְבִישָׁתָן וּבִשְׁעַת חֲלִיצָתָן:
נשיקת התפילין. מנהג חכמים לנשק התפילין בשעת לבישתן ובשעת חליצתן — מפני חבוב מצוה.
מקור: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim כ״ח (מהדורת קה״ת, עשרה סעיפים / י׳ סעיפים). ביאור: DAAT. המחבר עוסק בסימן זה בשלושה סעיפים (ג׳ סעיפים); אין מובא כאן שום קטע מחוץ לטקסט הניתן לאימות.
היסוד — משמוש והיסח הדעת, סדר החליצה מעומד, והכיס והנשיקה
היסוד: המשמוש והיסח הדעת, סדר החליצה, הכיס והנשיקה
קריאת אדמו״ר הזקן בסימן זה בשלושה מהלכים. תחילה תודעת המצוה: איסור הֶסַּח הַדַּעַת כל זמן שהתפילין עליו, וחובת מִשְׁמוּשׁ להיזכר בהם תדיר — של יד תחילה, ובקריאת שמע (סעיפים א-ב). אחר כך סדר החליצה: לחלוץ של ראש תחילה (« כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם »), ומְעֻמָּד על פי הקבלה (סעיפים ג-ו). ולבסוף הסדר והחיבוב: הקיפול על הצדדים, סדר הכיס (של יד למעלה), שלא לנער התפילין, ומנהג נשיקת התפילין (סעיפים ז-י).
משמוש והיסח הדעת
המשמוש ואיסור היסח הדעת
היסוד (סעיפים א-ב). כל זמן שהתפילין עליו אסור להסיח דעתו — קל וחומר מהציץ. ההסח הדעת הגמור הוא שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ בלבד; אבל מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו כלל.
התוצאה. ממשמש בתפילין בכל פעם שנזכר בהם — בשל יד תחילה (שלא להעביר על המצוה) — ומנהג יפה למשמש בקריאת שמע: של יד ב« וּקְשַׁרְתָּם », של ראש ב« וְהָיוּ ».
סדר החליצה — של ראש תחילה ומעומד
סדר החליצה — של ראש תחילה, מְעֻמָּד
המקרה (סעיפים ג-ד). חולץ של ראש תחילה: הדרשה כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם (« וְהָיוּ » לשון רבים). ועל פי הקבלה חולץ של ראש מְעֻמָּד, כמו הנחתה; ושל יד לפי ההנחה (מיושב על פי הקבלה, מעומד למנהגנו).
המנהגים (סעיפים ה-ו). יש מהחכמים שחלצו של ראש ביד שמאל (יָד כֵּהָה), להראות שקשה עליו חליצתן; אלא שמפני שאין לנו גוף נקי חולצין מיד אחר התפילה. וסדר של ראש והרצועה — כל אחד מטעם הידוע לו.
הקיפול, הכיס והנשיקה
הקיפול, הכיס והנשיקה
הסדר (סעיפים ז-ט). כורך הרצועות על הצדדים, לא על הבתים (יש כִּכְנָפַיִם, כנפי יונה); מניחן בכיס עם של יד למעלה (שֶׁלֹּא לִפְגֹּעַ בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה); ואינו מנער התפילין מן התיק.
החיבוב (סעיף י). מִנְהַג חֲכָמִים: לנשק התפילין בלבישה ובחליצה — ביטוי חבוב מצוה.
הפניה ללימוד. משמעות היסוד המונח כאן — לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ והיפוכו, התודעה המתמדת של המצוה, המִשְׁמוּשׁ כתזכורת ליראת שמים, וחיבוב הנַשֵּׁק — נוגעת ברגישות חב״ד בנוכחות הדעת שבתוך המעשה. דף זה מציג זאת ברמת היסוד המובא בטקסט הרב, בלי לצטט פרק או ניסוח מדויק, ובלי להוסיף דבר בדוי למשמעות הפנימית. ללימוד מעמיק של ממד זה — ללמוד עם רב חב״ד ובטקסטים עצמם.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוח פסקו של אדמו״ר הזקן
השוואת דרכו של אדמו״ר הזקן עם דרכי המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן כ״ח. שורת שולחן ערוך הרב מודגשת — היא מבטאת את רגישותו של הרב כפי שהיא עולה מטקסטו (§1, עשרה סעיפים). הרב פורש בעשרה סעיפים את מה שהמחבר מעמיד בשלושה.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | דרך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| משמוש והיסח הדעת (סעיפים א-ב) | או״ח כח:א — חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה, קל וחומר מציץ; ממשמש בשל יד תחילה ובשל ראש בקריאת שמע. | — | מ״ב כח — היסח הדעת בתפילין (מנחות לו ע״ב, יומא ז ע״ב); לא נקרא הסח הדעת אלא בשחוק וקלות ראש. | דרך אדמו״ר הזקן — מעמיד את היסוד: אָסוּר לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ, קל וחומר מציץ; ההסח נקרא רק שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, ומצוה מן המובחר שלא להסיח כלל; ממשמש בשל יד תחילה, ומנהג יפה בקריאת שמע (סעיפים א-ב). |
| סדר החליצה — של ראש תחילה (סעיף ג) | או״ח כח:ב — חולץ של ראש תחילה, מדרשת « כל זמן שבין עיניך יהיו שתים ». | — | מ״ב כח — של ראש תחילה; הטעם « וְהָיוּ » לשון רבים. | דרך אדמו״ר הזקן — חולץ של ראש תחילה, שאם יחלוץ של יד תחילה נמצאת של ראש בלבדה; דָּרְשׁוּ כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם (סעיף ג). |
| מעומד וסדר הרצועה (סעיפים ד-ו) | או״ח כח — לא נתפרש בפירוש; עיקר הדין של ראש תחילה. | — | מ״ב כח — על פי האר״י לחלוץ של ראש מעומד; מנהג לחלוץ מיד אחר התפילה. | דרך אדמו״ר הזקן — חידוש: עַל פִּי הַקַּבָּלָה לחלוץ של ראש מְעֻמָּד, וכן הכריכות; יש שחלצו ביד שמאל להראות שקשה עליו; אלא שאין לנו גוף נקי (סעיפים ד-ו). |
| הכיס, הקיפול והנשיקה (סעיפים ז-י) | או״ח כח:ב-ג — מניחן בכיס של יד למעלה שלא יפגע בשל ראש תחילה; ומנהג לנשק התפילין. | — | מ״ב כח — סימון הכיסים ואיסור לשנות כיס של ראש; לא ינערם מן התיק; חבוב מצוה בנשיקה. | דרך אדמו״ר הזקן — כורך על הצדדים (יש כִּכְנָפַיִם); של יד למעלה שֶׁלֹּא לִפְגֹּעַ בְּשֶׁל רֹאשׁ; לְסַמֵּן הכיסים; לֹא יְנַעֲרֵם; מִנְהַג חֲכָמִים לְנַשֵּׁק בלבישה ובחליצה (סעיפים ז-י). |
הטבלה נערכה מטקסט המחבר (אורח חיים כ״ח, שלושה סעיפים, מקור ספריא) והנושאי כלים הניתנים לאימות (בית יוסף, טור, רמב״ם הלכות תפילין ד, רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה, ביאור הלכה, פרי מגדים, ערוך השולחן, כף החיים; תלמוד מנחות לו ע״ב-לז ע״א, יומא ז ע״ב — היסח הדעת). טור אדמו״ר הזקן נשען על הטקסט האמיתי של שולחן ערוך הרב המובא ב־§1. ייחוסי סעיף קטן שאינם ודאיים הושארו « על דרך הסברה ».
קווי היסוד של שיטת הרב
קווי היסוד של דרך הרב בסימן זה
שלושה קווים המאפיינים את רגישותו של אדמו״ר הזקן בסימן זה — מעבר ליישום הפשוט של הכללים. כל קו בנוי במבנה: יסוד הסימן ← קריאת הרב ← מסקנה למעשה. כל קו נשען על הטקסט האמיתי של הרב (§1).
קו א — משמוש והיסח הדעת
תודעת המצוה — המשמוש
יסוד הסימן: שלא להסיח דעתו מהתפילין; למשמש בהן (סעיפים א-ב במחבר).
קריאת הרב: הסח הדעת הגמור הוא שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ; אך מצוה מן המובחר להחזיק הדעת עליהם; המִשְׁמוּשׁ — של יד תחילה — הוא התזכורת השומרת מן השכחה.
מסקנה למעשה: למשמש בתפילין כשנזכר בהם; בקריאת שמע, של יד ב« וּקְשַׁרְתָּם », של ראש ב« וְהָיוּ » (סעיפים א-ב).
קו ב — של ראש תחילה ומעומד
סדר החליצה — של ראש תחילה, מְעֻמָּד
יסוד הסימן: לחלוץ של ראש תחילה (סעיף ב במחבר).
קריאת הרב: הדרשה כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם (« וְהָיוּ »); על פי הקבלה חולץ של ראש מְעֻמָּד, כמו הנחתה; ושל יד למנהגנו.
מסקנה למעשה: לחלוץ של ראש תחילה ומעומד; ובסדר הרצועה, כל אחד לפי מנהגו (סעיפים ג-ו).
קו ג — הכיס והנשיקה
הסדר והחיבוב
יסוד הסימן: להניח באופן שיפגע בשל יד תחילה; לנשק התפילין (סעיפים ב-ג במחבר).
קריאת הרב: כורך הרצועות על הצדדים (יש כִּכְנָפַיִם); של יד למעלה (שֶׁלֹּא לִפְגֹּעַ בְּשֶׁל רֹאשׁ); לסמן הכיסים; לֹא יְנַעֲרֵם.
מסקנה למעשה: להניח של יד למעלה, לא לנער; מִנְהַג חֲכָמִים: לנשק התפילין בלבישה ובחליצה (סעיפים ז-י).
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה החב״דית למעשה
חמש נקודות הנהגה הנובעות ישירות מסימן כ״ח ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — מוצגות ברמת היסוד, תוך הפניה לרב לפרטי המקרים והמנהגים.
לחסיד חב״ד — סימן כ״ח (דיני חליצת התפילין)
- ① לא להסיח הדעת — למשמש בתפילין. כל זמן שהתפילין עליו, לא להסיח דעתו (לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ); למשמש (מַשְׁמֵשׁ) בשל יד תחילה בכל פעם שנזכר בהם. מקור: שו״ע הרב סעיפים א-ב.
- ② למשמש בקריאת שמע. מנהג יפה: למשמש בשל יד ב« וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ » ובשל ראש ב« וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ ». מקור: שו״ע הרב סעיף ב.
- ③ לחלוץ של ראש תחילה, מעומד. חולצין של ראש תחילה (כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם), ועל פי הקבלה מְעֻמָּד; ושל יד למנהגנו. מקור: שו״ע הרב סעיפים ג-ד.
- ④ להניח — של יד למעלה, לא לנער. לכרוך הרצועות על הצדדים; להניח בכיס עם של יד למעלה (שֶׁלֹּא לִפְגֹּעַ בְּשֶׁל רֹאשׁ); לסמן הכיסים; לא לנער התפילין מן התיק. מקור: שו״ע הרב סעיפים ז-ט.
- ⑤ לנשק התפילין. מִנְהַג חֲכָמִים: לנשק התפילין בשעת לבישתן ובשעת חליצתן (חבוב מצוה). מקור: שו״ע הרב סעיף י.
⚠ חלק זה מציג את ההנהגה החב״דית המבוססת על שולחן ערוך אדמו״ר הזקן, סימן כ״ח (טקסט אמיתי המובא ב־§1). אין הוא מחליף הכרעה רבנית למקרה פרטי. לכל שאלה מעשית — ובפרט המִשְׁמוּשׁ, סדר החליצה מעומד וסדר הכיס: לשאול את רבך, ולחב״ד — רב חב״ד.